אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/מו

יום ראשון כד אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף מו

'ונשמרת מכל דבר רע'

חקירת הברכת אברהם אם האיסור הוא ה'הרהור' או ה'טומאה'

הגמרא בכתובות (מו.) מביאה את דרשתו של רבי פנחס בן יאיר, מהפסוק (דברים כג י) "ונשמרת מכל דבר רע": מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר, אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה. ופירש רש"י: שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה, דסמיך ליה (שם פסוק יא), כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וגו'.

בספר ברכת אברהם כתב לחקור בגדר איסור זה, האם האיסור הוא 'ההרהור' ומה שמוזכר שעל ידי זה יבוא לידי טומאה, הוא רק סימנא בעלמא איזה הרהור אסור, דהיינו שהרהור כזה שיכול להביאו לידי טומאה, דהיינו הרהור בענייני ערווה הוא האסור [ואולי גם ניתן כאן טעם האיסור, אך עכ"פ קי"ל שאין דורשים טעמא דקרא]. או שהאיסור הוא 'הטומאה', ומצווה באיסור זה להרהר שבכך גורם להו"ז לבטלה.

ונפקא מינה, באופן שאין לחוש להוז"ל כגון שאותו היום הוא זמן עונתו. שלפי הצד הראשון שהאיסור הוא עצם ההרהור, אם כן גם באופן זה סוף סוף יהיה איסור כיון שמהרהר בדבר ערוה, משא"כ לפי הצד השני שהאיסור הוא הטומאה וההרהור הוא רק היכי תימצי לעבור על האיסור, הרי באופן זה שאין לחוש להוז"ל ממילא יהיה מותר להרהר.

ונפקא מינה נוספת, באופן שאשתו נדה ומהרהר עליה על זמן ההיתר, שאם האיסור הוא מצד עצם ההרהור אם כן לכאורה נראה שעל אשתו בזמן ההיתר אין איסור הרהור, משא"כ אם האיסור הוא מצד מה שגורם לבוא לידי טומאה, הרי סוף סוף כיון שעתה אשתו נדה ואסורה לו, שוב אין חילוק במי מהרהר לענין זה.

האם איסור ההרהור הוא מאביזרייהו דעריות ויהיה בו דין יהרג ואל יעבור

עוד כתב הברכת אברהם לחקור בענין איסור הרהור, האם איסור זה הוא מפרשת עריות או שהוא איסור בעלמא, והנפקא מינה אם יהיה בו דין 'יהרג ואל יעבור' כדין אביזרייהו דעריות. והנה לגבי יד לאמה תקצץ, מבואר בגמרא בנדה (יג:) שאפילו קוץ בכרסו וכרסו נבקעת - מוטב תבקע כרסו ואל ירד לבאר שחת. אמנם החזו"א (אה"ע סימן א) כתב שאין איסור זה בכלל יהרג ואל יעבור, ותבקע כרסו לאו דוקא. ולפי זה אם ננקוט שהאיסור הוא רק מחשש טומאת קרי בלילה, אם כן לא יהיה זה בכלל דין עריות ולא יהיה בו דין יהרג ואל יעבור.

אמנם אם ננקוט שהאיסור הוא ההרהור, בזה יש להסתפק בשני אופנים: א' יתכן שאיסור ההרהור הוא כדי לגדור עצמו מערווה, היינו שלא יבוא לידי ביאת איסור מחמת שמגרה יצר הרע בנפשו, ואם כן יש לומר שאכן גם איסור זה הוא מגדרי עריות, ויהיה בו דין יהרג ואל יעבור. ב' אפילו אם ננקוט שהוא איסור בפני עצמו ואינו בא כגדר לביאת איסור, מכל מקום כבר מבואר במסילת ישרים (פי"א) שכשם שיש זנות במעשה כך יש גם בדיבור ובמחשבה, ואם כן יש לומר שאפילו אם ההרהור אסור מצד עצמו, מכל מקום יהיה בו דין 'עריות' שכן יש בו משום ערוות המחשבה. ויש לדון אם די בכך כדי לצרפו לדיני עריות מחמת זה.

שני דיני הרהור מ'ונשמרת' ומ'לא תתורו'

ובשולחן ערוך מצאנו בשני מקומות שהזכיר ענין הרהור: א' בסימן כ"א (ס"א) כתב: צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד וכו' ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה שמא יבא להרהר בה. ב' בסימן כ"ג (ס"ג) כתב: אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור וכו'.

וכתב הברכת אברהם לחדש, שאכן שני איסורים נאמרו בכלל איסור הרהור, הראשון הוא המבואר בסימן כ"ג וכפי שמשמע מפשטות הסוגיא, שה'ונשמרת מכל דבר רע' הוא כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה. והשני, הוא איסור 'להרהר בה' כלשון השו"ע בסימן כ"א - שעניינו ריחוק מעריות, ללא שייכות לטומאה שתבוא.

ובאמת ילמדו איסורים אלו משני פסוקים בתורה, וכמו שבשערי תשובה לרבינו יונה (ש"ג סימנים מ-מא) הזכיר שני עניינים אלו: 'ונשמרת מכל דבר רע' - פירשו ז"ל שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה, ואע"פ שאינו מהרהר כדי לעשות. דהיינו, האיסור הראשון הנזכר, שאיסור ההרהור הוא כדי שלא יבא לידי טומאה ואינו שייך לעצם המחשבה לעשות איסור. ועוד הוסיף רבינו יונה: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' - הוזהרנו בזה שלא לחשוב לעשות עבירה וכל דבר פשע וחטא... דהיינו האיסור השני הנזכר להתרחק ממחשבת האיסור אף ללא שייכות לעצם הטומאה.

נפקא מינה אם אשה אסורה בהרהור ודין יהרג ואל יעבור בהרהור

ונפקא מינה בין שני הדינים מציע הגר"א ארלנגר זצ"ל לענין נשים, שכן האיסור הראשון שמשמע שכל עניינו משום שמביא לידי קרי, אם כן אינו שייך בנשים. משא"כ האיסור השני שהוא התרחקות ממחשבה לעשות דבר עבירה, זה שייך גם בנשים. וכן נפקא מינה לענין הגדרת האיסור כ'אביזרייהו דעריות' שיהיה בו דין יהרג ואל יעבור, שכן באופן שמחשב מחשבת עשיית עבירה של עריות, לכאורה יהיה בזה דין אביזרייהו דעריות. אם כי אפשר לדחות שיש כאן איסור בפני עצמו שלא לחשוב על עשיית מעשה זה, אך אין די בכך כדי להגדיר את מעשה כמעשה עבירה של עריות.

חילוק הגרי"ש אלישיב בין מטכס עצה לחטוא ובין עצם ההרהור המביא לטומאה

גם בהערות רבינו הגרי"ש אלישיב, הביא קושיית האחרונים מדברי הגמרא בברכות (יב:) הדורשת את הפסוק 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם' גם על איסור זנות, ואם כן למה בעינן שני פסוקים לאיסור הרהור. והביא יישוב האחרונים, שהפסוק 'ולא תתורו' עוסק במחשב ומטכס עצה איך לחטוא למעשה, ואילו מ'ונשמרתם' ילפינן שעצם ההרהור בנשים הוא איסור מצד מה שמביא לידי טומאה בלילה. והיינו ממש כמבואר בדברי השערי תשובה, וכביאור הברכת אברהם.

והגריש"א הוסיף שם להקשות שאם אכן הפסוק 'ולא תתורו' עוסק רק באופן שמחשב לעשות עבירה, הלא קיימא לן בגמרא בקידושין, שבכל התורה כולה אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה מלבד בעבודה זרה. וביאר, שאין הכי נמי גם בעריות אין איסור ההרהור חמור כמעשה עצמו, אך עכ"פ נתחדש לאו על ההרהור עצמו שבהרהורו עובר על לא תעשה זה של 'ולא תתורו'.

ספק רבי צבי פסח פרנק באופן שעבר והרהר ולא בא לידי טומאה

בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן נג אות ב) מביא מה שכתב לו רבי צבי פסח פרנק זצ"ל להסתפק בדין זה של 'ונשמרת', באופן שעבר והרהר ולא בא לידי טומאה, האם עבר על האיסור. וכתב לדקדק מאריכות לשון הברייתא שאומרת 'שלא יהרהר ביום ויבוא לידי טומאה בלילה', ולכאורה למה הוצרכה להאריך, לא היה לה לכתוב אלא 'ונשמרת... שלא יהרהר' ומה אכפת לי אם יבוא לידי טומאה או לא. ולכאורה משמע מכאן שאיסור הרהור ד'ונשמרת' תלוי ועומד בטומאה הבאה בעקבותיו, ואם לא בא לידי טומאה אגלאי מילתא למפרע שלא עבר על 'ונשמרת', והטעם שעיקר איסור זה של הרהור הוא כשמצטרף למעשה טומאה, אבל בלי צירוף מעשה אין ההרהור בפני עצמו עבירה.

והיינו כצד השני בספקו הראשון של הברכת אברהם, שאין הרהור העבירה אלא רק הטומאה, רק שמצווה שלא להרהר ויבוא לידי טומאה. ואמנם הגרצ"פ מוסיף בדבריו שההרהור מצטרף למעשה טומאה, ולכאורה הוא משום שהוקשה לו לומר שכל האיסור הוא רק הטומאה ושעובר בהרהורו על מה שבכך גורם למעשה טומאה, כי מפשטות הפסוק משמע שהאיסור הוא עצם ההרהור ולא רק היכי תימצי למעשה טומאה, ולכן ביאר שהאיסור כולל את ההרהור המצטרף למעשה טומאה. אך ק"ק לפי זה כעין קושיית הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שבגמרא מצינו שאין שום מחשבת איסור מצטרפת למעשה מלבד עבודה זרה.

יסוד הבית הלוי בדעת הרמב"ם שבביאת איסור שהותרה אין איסור קורבה

דוגמא לדבר מביא הגרצפ"פ מדברי הבית הלוי. הנה דעת הרמב"ם (איסו"ב פ"א הכ"א) שבחייבי מיתות בית דין וחייבי כריתות לוקה גם על קירוב בשר לחוד. והקשה השער המלך לפי דבריו על סוגיית הגמרא ביבמות (ג:) שם מקשה הגמרא למה צריך פסוק 'עליה' לפטור אחות אשה מיבום, הלא בלאו הכי אין לומר שהייתי מתיר לייבמה מדין עשה דוחה לא תעשה, שכן לא מצאנו שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והקשה השער המלך, למה הוצרכה הגמרא להקשות מכח חילוק זה שבין לא תעשה גרידא ללא תעשה שיש בו כרת, הלא יכולה היתה הגמרא להקשות שבלאו הכי אי אפשר לדון כאן מדין 'עשה דוחה לא תעשה', כיון שאין הלא תעשה נדחה בזמן קיום העשה [לא בעידניה], שהרי קיום העשה הוא רק בביאה עצמה, ואילו האיסור הוא כבר בקירוב בשר בנגיעה בעלמא וכדכתיב 'לא תקרב', וכשיטת הרמב"ם.

ובבית הלוי כתב לתרץ בפשיטות, שכיון שאיסור קירוב בשר נלמד בתורת כהנים מהפסוק 'אל כל שאר בשרו לא תקרבו גלות ערוה' - לחייב על 'בל תקרב' ועל 'בל תגלה', נמצא שאין הקירוב בעצמו עצם האיסור, אלא רק בשביל הביאה נאסר גם הקירוב, וכלשון הרמב"ם שם: שנאמר 'לא תקרבו לגלות ערוה', כלומר, לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה. וכיון שעיקרו של איסור קריבה זה תלוי בביאה עצמה, משום כך באופן שעיקר הביאה הותרה מדין עשה דוחה לא תעשה, שוב ליכא איסור כלל על קירוב בשר.

עפ"ז כתב הגרצפ"פ לדון גם לענין איסור זה של הרהור עבירה, שלא נאסר אלא הרהור המביא לידי טומאה, אבל כל כמה שהרהור לא הביא לבסוף לידי טומאה ממילא גם ההרהור עצמו אינו כלום. ואף שיש מקום לחלק ולומר שקירוב בשר במקום עשה דוחה לא תעשה, הרי בודאי שלא יביא לידי איסור ערוה, ולכן אומרים אנו שלא אסרה התורה קירוב בשר זה. משא"כ בהרהור עבירה שבשעת ההרהור עדיין יש לחוש שיביאו לידי עבירה, היינו שיביאו לידי טומאה, אם כן הרהור כזה שיכול להביאו לידי טומאה הוא ההרהור שאסרה התורה, וזהו גוף האיסור להרהר הרהור שעלול להביאו לידי טומאה.

אבל מ"מ מסתפק הגרצפ"פ שאף אם אין ראיה מדברי הבית הלוי לנידון דידן, אך עדיין יתכן שלא אסרה התורה את ההרהור באיסור מיוחד מצד עצמו, אלא כל איסורו הוא על שם סופו שיבוא לידי טומאה, ובמקום שלא בא לידי טומאה איגלאי מילתא למפרע שלא עבר איסור, ובהרהור עצמו לא עבד איסור [והיינו ממש כשני צדדי הספק של הברכ"א, אם האיסור הוא ה'הרהור' או שהאיסור הוא רק ה'טומאה'].

דחיית הגרשז"א לראיית הגרצפ"פ והוכחת הגרא"י וולדנברג שההרהור נאסר בעצם

את דבריו של הגרצ"פ פרנק זצ"ל שיגר רבי אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל לפני רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. במכתב התשובה (שם אות ג) כותב הגרשז"א שאף שנראה שמצד הסברא אפשר לומר כדברי הגרצפ"פ שההרהור בלא הטומאה אינו כלום, מכל מקום ההשוואה לקירוב בשר היא דבר רחוק, שכן שם ודאי שהאיסור בקירוב הוא גם אם לא בא עליה אחר כך ולא היה כי אם קירוב בשר גרידא, וחידושו של הבית הלוי הוא רק שבאופן שעיקר הביאה מותרת אז אין איסור בקירוב, ואילו לדעת הגרצפ"פ הרי שאם הרהר ולא נטמא אגלאי מילתא למפרע שלא עבר איסור כלל.

בתשובותו להגרשז"א מעיר הגרא"י וולדנברג גם על עיקר סברת הגרצפ"פ, אשר עליה אמר הגרשז"א כי מצד הסברא שפיר אפשר לומר כדברי הגרצפ"פ. וזאת משום שלא משמע כן מפשטות דברי הש"ס והפוסקים. לדוגמא, מציין הגראי"ו לדברי הגמרא ביומא (עד:): אמר ריש לקיש, טוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה, שנאמר טוב מראה עינים מהלך נפש. וכן הביא הבית יוסף (סימן כא) בשם רבינו יונה שאסור להרהר מן התורה באשה ואפילו פנויה, וחמור הרהור בפנויה ממגעה, שעל הרהור עובר בלאו מן התורה. וכן הבית שמואל (סק"ב) הביא שלהביט ביופיה לדעת הרמב"ם אינו אסור אלא מדרבנן ובפנויה לכו"ע הוא מדברי קבלה, ואילו בהרהור אפילו בפנויה הוא אסור מדאורייתא, ומשמע בפשטות שנקבע ונאסר ההרהור גם כאיסור עצמי.

גם הברכת אברהם נזקק לדברי הבית שמואל שכתב שההרהור אפילו בפנויה אסור מדאורייתא. ומשמע מדבריו שהוא הדין אפילו בפנויה שאינה נדה ומותרת לו. והוסיף הברכ"א שעל כרחך כוונת הבית שמואל לדין 'ונשמרת' ולא לדין 'לא תתורו', שכן ברבינו יונה מבואר שדין זה הוא רק כשמהרהר לעשות דבר עבירה. ואם כן תתחזק ראיית הציץ אליעזר שגם מדין 'ונשמרת' נקבע איסור על ההרהור עצמו.

כשאסרו דברים שמא יבוא לידי הרהור מדוע לא הוה גזירה לגזירה

עוד הוכיח הציץ אליעזר כדבריו ממה שמצינו ברמב"ם (איסו"ב פכ"א הלכות כ, כא, כג, כה) ובשולחן ערוך (אה"ע סימן כא) כמה דברים שאסרו אותם פן יבוא לידי הרהור. ואם נאמר שההרהור עצמו אין בו איסור עצמי כי אם שמא יבוא לידי טומאה, אם כן הוה ליה זה מעין גזירה לגזירה. אלא אם כן נאמר שהתורה ירדה לסוף רגשותיהם הנפשיות של בני האדם וידעה שקרוב לודאי שדבר זה יביא במישרין או בעקיפין, במוקדם או במאוחר, לידי טומאה בלילה, ולכן אסרו את ההרהור, וכן חכמים שלאחר מכן אסרו מחמת זה גם את יתר הדברים והכל גזירה אחת, עכת"ד.

ואמנם כבר דקדקנו מדברי הגרצפ"פ שגם אם איסור ההרהור הוא מחמת הטומאה, אין גדר מעשה ההרהור רק כהיכי תימצי לעבירה שהיא הטומאה, אלא שבאמת מצטרף מעשה ההרהור עם מעשה הטומאה ושניהם חשובים מעשה האיסור - ואם כן אין לדון כאן משום גזירה לגזירה.

ובעיקר סברת הציץ אליעזר שירדה תורה לסוף רגשות נפשותיהם של בני האדם וידעה שהדבר יביא במוקדם או במאוחר לידי טומאה בלילה, יש להעיר שלפי זה לכאורה אין מקום מעשי לספקו של הגרצ"פ פרנק, כי לעולם לא יוכל האדם לדעת אם הרהור זה גרם לו במוקדם או במאוחר, במישרין או בעקיפין, לבוא לידי טומאה.