אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/סד

יום שני ד תמוז - מסכת יומא דף סד

אכילת שעיר המשתלח שנעשה אברים אברים

היכי תימצי שיהיה שעיר המשתלח מחוסר זמן

הגמרא בסוגייתנו (סג:-סד.) תרה אחרי דוגמה שבה שעיר המשתלח יהיה מחוסר זמן, ושבכהאי גוונא בעינן לפסוק הפוסל מחוסר זמן אף בשעיר המשתלח. ורבא מבאר שמשכחת לה כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ולכן יכול היה לשחוט את אמו ביום הכיפורים לצורך אותו חולה, ואילו השעיר בנה מחוסר זמן כיון שאי אפשר לשוחטו משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כח).

הגמרא תמהה על על ציור זה, וכה"ג מי אסיר "לא תשחטו" אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא. שהרי אין שוחטים את השעיר אל דוחים אותו מן הצוק, לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים (משנה לקמן סז.). ומיישבת הגמרא: אמרי במערבא, דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. והיינו שמתקיים בדחייה זו דין שחיטה וממילא יש לאסור דחיית שעיר שאמו נשחטה ביום זה משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

חידוש המנחת חינוך ששעיר המשתלח מותר באכילה

המנחת חינוך (מצוה קפה אות י, קומץ המנחה) מחדש מכח דברי הגמרא בסוגייתנו חידוש נפלא: ועכשיו עלה בדעתי דאפילו אם נתגלגל [- השעיר המשתלח] מן הצוק ונעשה אברים, למה לא יהיו מותרין באכילה, כיון דמבואר בגמרא יומא ס"ד ע"א דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו. אע"ג דכתיב לשון שחיטה, אך דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו כיון דהתורה ציותה כן מה לי שחיטה מה לי דחייה. כמו במליקה דהתורה התירה במקדש לאכול אע"פ שהוא נבילה, כיון דהתורה ציותה למלוק במקדש והוי ליה המליקה שחיטה, כן הכא נמי אפשר דמותרים האיברים באכילה גם כן.

אלא שמסייג המנ"ח דבריו וכותב: ואפשר לומר דלענין אכילה כיון דכתיב (דברים יב כא) "וזבחת ואכלת" לא התירה התורה לאכול רק על ידי זביחה, רק במליקה גזירת הכתוב הוא דמצוה לאכול [עיין במנחות עג. - "לכל חטאתם" לרבות חטאת העוף דסד"א נבילה הוא], ודוקא במליקה דמבואר בקרא, אבל היכי דאין מבואר להדיא דמותר באכילה, אסור אע"ג דהתורה ציותה כן. ולא הוי כשחיטה רק לענין אותו ואת בנו.

הוכחת השפת אמת ממחלוקת האמוראים גבי התר הנאה

וכסברא זו הוכיח השפת אמת (יומא סז.) שמלשון הגמרא "אותם איברים מה הן בהנאה" משמע שכן מחלוקת הגמרא היא רק בנוגע לאיסור הנאה אך באכילה לכולי עלמא אסורים משום נבילה. וצ"ל שאף שדחייתו לצוק זו היא שחיטתו מכל מקום זביחה לא הוי, וכתיב וזבחת ואכלת. והוא מוסיף להוכיח כן ממליקה, שהרי מליקה מצוותו בכך ואם כן מדוע בעינן לקרא להתיר באכילה לכהן, הרי אם מצוותו בכך שוב יש לומר "מליקתה זו היא שחיטתה" ואם כן חייב באכילתו ככל קדשים. אלא על כרחך שמצד המליקה עצמה לא הוי כשחיטה לענין היתר אכילה, ולכן בעינן לקרא להתיר האכילה לכהן.

ומה שדקדק השפת אמת מהעמדת המחלוקת לגבי היתר הנאה שמשמע שלכולי עלמא אכילה אסורה, כן כתב המנחת חינוך עצמו (סוף מצוה נב) וז"ל: דהן אמת דגם בשעיר המשתלח משמע דאסור באכילה האיברים שלו, דלא פליגי רב ושמואל (במסכת יומא סז.) רק לענין הנאה, אך כל זה צריך עיון, עכ"ל.

הוכחת האתוון דאורייתא מדין נבילה בשעיר המשתלח למליקה

אמנם מה שהציע המנחת חינוך בדרך אפשר, נקט האתוון דאורייתא בפשטות שאי אפשר לומר כן. שעל יסודו שכעין דברי הגמרא "דחייתו לצוק זו היא שחיטתו" כן אומרים לגבי מליקה "מליקתה זו היא שחיטתה", הקשה שאם כן מדוע מבואר בגמרא ביבמות (לב:) שמליקה אסור לזר משום נבילה, והלא לא נתנבלה בהמה זו אלא נשחטה. וכדי ליישב קושיה זו כתב האתוון דאורייתא (כלל א ד"ה והנה מה שהקשיתי) שגם בשעיר המשתלח כן הוא, שהרי בגמרא ביומא אמרינן דדחייתו לצוק זו היא שחיטתו לענין אותו ואת בנו, ואף על פי כן לכולי עלמא אסור באכילה.

ומוסיף האתוון דאורייתא דרק לענין הנאה פליגי בגמרא (לקמן סז.) אם שעיר המתשלח מותר או אסור, אבל באכילה לכולי עלמא אסור. וע"כ שאין טעם האיסור משום הקדש שהרי למ"ד שמותר בהנאה ע"כ שהאיסור הקדש פקע שהרי קודם לכן היה אסור אף בהנאה, ואם כן אין סברא לומר שהאיסור הנאה פקע ונשאר איסור אכילה משום איסור הקדש, אלא על כרחך שהאיסור הוא משום נבילה ואע"ג דאמרינן "דחייתו לצוק זו היא שחיטתו" עכ"ז לענין היתר אכילה בענין שחיטה ממש. ומסיים האתוון דאורייתא: וצ"ע להבין הסברא בזה, ועל כל פנים כיון שמצינו בדחיה לצוק [שדחייתו לצוק זו היא שחיטתו לא מהנה להיתר אכילה] א"כ הוא הדין במליקה שפיר יש לומר כן [שאף אם מליקתה זו היא שחיטתו מ"מ אסורה לזרים מדין נבילה כי להיתר אכילה בענין לשחיטה ממש].

סברת הדבר אברהם לאסור משום תערובת אבר מן החי

וכן הוכיח הדבר אברהם (ח"ב סימן ח ענף ה אות י) מדברי הגמרא ביבמות שם שזר האוכל מליקה חייב שתים, משום זרות ומשום נבילה, ואם דחייתו לצוק זו היא שחיטתו מועיל גם לגבי היתר אכילה, אם כן כן ראוי לומר גם לגבי מליקה שזה דינה ומליקתה זו היא שחיטתה ותהיה מותרת משום נבילה. אלא על כרחך שאין בזה התר לענין אכילה, ומליקה הותרה לכהנים להדיא מגזירת הכתוב, וכדברי האתוון דאורייתא.

ובתוך דבריו הוסיף הדבר אברהם טעם אחר לאסור, והוא שבדחיפת השעיר שנעשה כדרכו אברים אברים, פשוט הוא שאין אבריו נתלשין ממנו דוקא אחר גמר מיתתו אלא אפשר ואולי גם רגיל הוא שיתלשו ממנו איברים בשעה שעדיין חי הוא, ואם כן אותן איברים שנתלשו ממנו כשהוא חי אסורים משום אבר מן החי, וכשהן מתערבים אסור בכולם. ואפילו אם לא הוה רק ספק שמא נתלשו מחיים, גם כן יש לאסור מספק כיון שיש בהם חזקת איסור. [ויעיין שם שהעמיד עיקר דבריו על אברים הנתלשים בשעה שמפרכסת ואסורים לבני נח, וליכא לסברא דליכא מידי דאסור לבן נח ומותר לישראל כיון שאף לישראל אסור מדין נבילה. אך בדבריו הזכיר להדיא שיש מהאברים שנתלשין בעודו בחיים ולכאורה אברים אלו יאסרו בתערובת גם לגבי ישראל].

אם אמרינן בשור הנסקל סקילתו זו היא שחיטתו

ובשו"ת בנין ציון (סימן קעב) הקשה על דברי המנחת חינוך מגמרא ערוכה במסכת בבא קמא (מא.) שם אומרת הגמרא: תנו רבנן, ממשמע שנאמר "סקול יסקל השור" איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה, מה תלמוד לומר "לא יאכל את בשרו" - מגיד לך הכתוב שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. ולכאורה יש להקשות שהרי לדברי המנחת חינוך כדרך שאומרים "דחייתו לצוק זו היא שחיטתו" לענין היתר אכילה הוא הדין שיש לומר "סקילתו זו היא שחיטתו", ואם כן הוה אמינא שאף שנסקל השור מכל מקום אין לו דין נבילה האסורה באכילה. ולכן בעינן לקרא ד"לא יאכל את בשרו" לאסור אכילת שור הנסקל אחרי סקילתו, ומנין לנו לאסור אכילה אף בשחטו לאחר שנגמר דינו קודם שנסקל.

וכן הקשה הרש"ש (פסחים כב:) דנימא דסד"א דסקילתו זו היא שחיטתו כמו דאמרינן ביומא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו. ושם הקשה באמת כהצעת המנחת חינוך, גבי שעיר המשתלח למ"ד דמותר בהנאה קשה דלישתרי נמי באכילה מה"ט דאמרינן. וכן הקשה לגבי מליקה מדוע אמרינן ביבמות שאסורה לזר אף משום נבילה, ולא אמרינן מליקתה זו היא שחיטתה.

וקושייה זו משור הנסקל מיישב הדבר אברהם, אף שאינו מסכים לעיקר דברי המנחת חינוך, והוא מחלק בין דין סקילה בשור הנסקל לדין עריפה בעגלה ערופה ודין דחייה בשעיר המשתלח. בשעיר ועגלה ערופה גוף המעשה מצוה היא והכשרו בכך כמו שחיטה בקדשים, לכן יש מקום לומר שעריפתה או דחייתו זו היא שחיטתם, משא"כ בשור הנסקל אין זה אלא דין ולא הכשר מצוה, "ולא בעינן שיסקלו אלא שיסוקל", וכיון שאין גוף המעשה מצוה אף שמצוה לעשות מעשה זה ממילא אין מקום לומר "סקילתו זו היא שחיטתו". ועיין צפנת פענח (כלאים פ"י הל"ב) שנקט אף הוא שאברי השעיר המשתלח אסורים באכילה.

טעות מדפיסי הבעל הטורים שקיום השחיטה בשיני הסלע

והנה בבעל הטורים (ויקרא יז ג) על הפסוק (שם) "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה", כתב: סמך פרשת שחוטי חוץ לשעיר המשתלח, לומר אע"פ שהתרתי לך השעיר המשתלח בחוץ שדחייתו לצוק זו היא שחיטתו, אעפ"כ השמר בשאר קדשים לשחטן בחוץ. אמנם בדפוסים ישנים נוסף "מפרשים צוק, הם סלעים שיש להם כמין שיניים בולטין".

ובפירוש עטרות אד"ר לאדר"ת העיר שנראה שהוא מאמר שנתווסף מהמעתיקים [ואכן מהדיר הספר מעיר שלא נמצא כן אלא בדפוסים ישנים אך לא בכתב היד], או מישהו אחר שבא להמתיק הסברא שיהיה מעשה הדחייה כעין השחיטה. אך כבר מעיר האדר"ת שאין צריך לזה, דבפשיטו כיון שהקב"ה ציוונו לזה כמו על השחיטה אם כן הוה ליה שפיר כמו שחיטה, וס"ד שמותר שחוטי חוץ.

ובעיקר הפירוש שצוק הם שיני סלעים, כתב האדר"ת שם שאינו יודע מקורו, ובאמת אינו ענין להא דדחייתו זו שחיטתו, כמובן, עכת"ד.