מנחת חינוך/נב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מנחת חינוךTriangleArrow-Left.png נב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

שלא כו'. דיני המצוה שהביא כאן הרהמ"ח הבאתי במצוה הקודמת ואכתוב כאן בקיצור דיני לאו זה והם מבוארים בש"ס דב"ק בסוגיא כאן ובקדושין ור"מ וכאן ופ"ד מהמ"א. שור שנגמר דינו לסקילה בב"ד של כ"ג אם נסקל השור חוץ ממה שהוא נבלה עובר עוד בלאו הזה של שור הנסקל דאסרו הכתוב באכילה ונוסף לאיסור אכילה אסור גם בהנא' שלא יתננה לעכו"מ או איזה הנאה ואפילו העור ושאר דברים כגון גידים ועצמות הכל אסור בהנאה חוץ מפרש של שור הנסקל מותר בהנאה כמבואר בר"מ המ"א ואם אכל כזית מבשרו לוקה שנים משום נבלה ומשום לאו זה והיאך חל איסור שור הנסקל על לאו דנבלה. או משום איסור בב"א אם נאמר כשיטות רוב הפוסקים דשוה"נ אינו נאסר אלא לאח"מ כאשר יבואר לקמן בעזה"י. וגם ה"ל מחמת איסור הנאה איסור חמור או איסור מוסיף לקצת שיטות וגם להפוסקים דנאסר מחיים חל מחיים וזה תלוי אם בחייה לאברים עומדת ואין רצוני להאריך כאן בדין אחע"א דצריך חיבור מיוחד ע"כ לא נדבר מזה כאן וכמזכיר באתי. והנה החלב ג"כ אסור בהנאה ע' פסחים כ"ד ודכ"ז ע"ב ועצל"ח פלפל איך חל על חלב ואין כאן מקומו בענינים אלו ואפילו לא נסקל רק נגמר דינו ליסקל ושחטו שחיטה כשרה אסור באכילה ובהנאה מלאו הזה של שוה"נ כ"ה בש"ס באם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה ובהנאה מלאו הזה ודינו ככל הלאוין שבתורה אם אכל מבשרו כזית לוקין ועל הנאה דעת הר"מ פ"ח מהמ"א דאין לוקין ועמ"מ הטעם ועל העור שא"ר לאכילה אם לוקין דברי' אלו הבאתי כ"פ בחיבורי ועיין פ"ה מה' יסה"ת ובאחרונים שהאריכו בעניני' אלו ואין להאריך כאן והדברים עתיקין וגם לענין שלא כדר"א ולכל הדברים המבואר בר"מ פי"ד מה' יסה"ת שוה לשאר איסורי מאכלות שאסור בהנאה ואין להאריך. ואין חילוק בין נגמר דינו לסקילה מחמת שהמית אדם או רובע ונרבע לא כדעת רבינו אפרים מובא בכריתות כ"ד תוס' ד"ה דאמרו לו דסובר דדוקא בהמית אדם יש לו דין זה אבל ברובע ונרבע אינו נוהג לאו זה וכבר דחו שם התוס' דבריו מפ' האיש מקדש דמבואר בהדי' דרובע ונרבע ג"כ נוהג זה ומתוספת' מפורשת ע"ש:

והנה דעת ר"ת מובא בתוס' סנהדרין דע"ט ובפ' התערובות בתוספות באריכות דשוה"נ אינו נאסר מחיים כלל רק לאח"מ ובחיים מותר בגיזה ועבודה וע"ש שהביאו כמה סוגיות הש"ס ואין סתירה לדברי ר"ת וגם הביאו ראי' לדבריו ע"ש ודעת הר"מ אינו כן שפסק כאן דשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים אפילו באלף כולם נסקלין ואסורין בהנאה וכו' ואם מחיים מותרים בהנאה אין נסקלין כי מותרין בגיזה ועבודה ואפילו הרבה שוורים שנגמר דינן ואחד שלא נגמר דינו נתערב עמהם כולם פטורין ומכ"ש באחד שנגמר דינו שנתערב בשוורים מעליים דאינם נסקלין ע"ש בתוס' ותבין ע"כ מבואר להדיא דשוה"נ נאסר מחיים אם כן כיון דשוה"נ לא בטל וכולם אסורין בהנאה ואין הפסד בסקילתן ע"כ כולם נסקלין ע"ש בסוגי' ותראה. ומבואר כאן בר"מ דאם שור שלא נגמר דינו נתערב באחרים כולם פטורין והוא שם בגמרא והטעם כיון דנתערב ה"ל כמו שלא בפני השור ואין גומרין דינו אלא בפניו ואם לאחר שנגמר דינו נתערב כולם נסקלין ואסורים בהנאה. וזה מבואר בדברי רבא בסנהדרין ד"פ דכולם נסקלין ור"י סובר דמכניסין אותם לכיפה ופוסק הר"מ כחכמים. והנה הדין הראשון בלא נגמר דינו גירסתו כגי' רש"י ע"ש ושם אמרינן על דברי רבא על שור שנגמר דינו שאמר שחכמים סוברים בסקילה ור"י סובר שמכניסין לכיפה והתניא פרה שהמיתה ואח"כ ילדה אם עד שלא נגמר דינה כו' נתערב באחרים כו' כונסין אות' לכיפה ראב"ש אומר כולם נסקלין ופירש"י והתניא בניחותא דהיינו דמבואר כאן בריית' דיש פלוגתא כמו במשנה דחכמים סוברים דכולם בסקילה ור"י סובר דכונסין לכיפה ה"נ בברייתא חכמים סוברים דכונסין לכיפה וראב"ש סובר כחכמים דמתניתין. ונרא' לד' רש"י מה דמסיים הברייתא נתערב כו' קאי על שור שנג"ד ולא קאי על וולד כו' או אפשר למסקנת הש"ס דמשנג"ד הוולד אסור אם כן אין חילוק בין עצמה לוולד דגם הוולד הו"ל שור הנסקל אם כן אין נ"מ אך העיקר שבברייתא יש פלוגתא כמו במשנה.

וע"ש בברייתא הדינים והמסקנא כ"ה וכ"פ הר"מ אם פרה מעוברת נגחה היא וולדה נגחו אם כן אפילו ילדה קודם גמ"ד הוולד דינו כאמו וגומרין דינו לכ"א. המיתה ואח"כ נתעברה דלא הי' הוולד בשעת נגיחה אם הלידה הי' גם כן קודם גמ"ד הוולד מותר ואם העיבור הי' קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד הוולד אסור דעובר ירך אמו הוא ובשעת גמ"ד הי' הוולד ונגמר הדין גם על הוולד וע"ש בתוספות באריכו' ודינים אלו מבואר ג"כ בר"מ כאן. עוד מבואר שם דאם לאחר שנגמ"ד נתעברה וילדה תלוי בזה וזה גורם ואם זוז"ג מותר הוולד מותר והר"מ השמיט כאן ד"ז וע' פ"ג מה' איסורי מזבח ואי"ה יבואר במק"א. עוד מבואר בר"מ כאן דאותו הוולד שעיברה קודם גמ"ד וילדה אחר גמ"ד שהוולד אסור אם נתערב וולד זה באחרים כונסין את כולם לכיפה עד שימותו שם עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים כיון דאמרינן דהוולד אסור דגם על הוולד נגמר הדין אם כן בודאי הוולד בסקילה וע"כ לא פליגי בבריית' בנתערב באחרים דראב"ש סובר כולם בסקילה ות"ק סובר דכונסין לכיפה היינו בנתערב ות"ק דבריית' היינו ר"י דמתניתין ע"ש בתוס' ד"ה אלא וכו' אבל בפ"ע בודאי בסקילה כמו האם אם כן כיון דהר"מ פוסק דשוה"נ שנתערב כולם נסקלין כחכמים דמתניתין והש"ס מביא ראי' לזה מהבריית' אם כן כאן הוולד כיון דהוא בסקילה למה לא פסק כראב"ש כחכמים דמתניתין דכולם בסקילה מה בין שוה"נ עצמו בין הוולד שבסקילה בפ"ע אם כן גם בנתערב כי פלוגתא זו היא פלוגתא דמשנה וא"כ כיון דפסק כחכמים דכולן נסקלין אם כן אמאי פוסק בוולד כר"י דכונסין לכיפה ע"כ צ"ל דהר"מ סובר כיון דבברייתא מ"ד כונסין לכיפה לא נשנה בשם ר"י רק סתם ע"כ סובר דלאו ר"י הוא אלא גם חכמים דמתניתין מודים דאף דשוה"נ עצמו בסקילה ואם נתערב כולם נסקלין מכל מקום בוולד אם נתערב כונסין לכיפה ופוסק במשנה כת"ק ובבריית' כת"ק אך מכל מקום לא ידעתי סברא לחלק בנתערב בין עצמה לוולד אך הר"מ בודאי ראה לחלק ופסק כת"ק דמשנה וכת"ק דברייתא דיש חילוק בין וולד לשוה"נ בעצמו ותימה על נ"כ הר"מ שלא עמדו בזה כלל וצ"ע. ונתיישבתי דמצד הסברא יש לחלק בין שוה"נ עצמו לוולד דהטעם דשוה"נ שנתערב דסוקלים כולם כיון דאין הפסד לבעלים דכולם אסורים בהנאה אם כן טוב שנסקל אותם כדי לקיים ובערת הרע מקרבך כיון דאותו השור ג"כ יסקל וכפירש"י כאן כדי לקיים מצות סקילה במחויב סקילה אע"ג דמה"ת ברובא בטל מכל מקום מדרבנן [א"ב] או דה"ל כטומאת משא דאינו בטל [עיין טהרות הקודש לזבחים] אבל הוולד דבאמת לא הזיק כלל רק כיון דנגמר דינו אם כן ל"ש ובערת כו' ע"כ אין נסקלין כנ"ל סברת הר"מ. והנה אין חילוק בד"ז אם בן פקוע שא"צ שחיטה שהמית ג"כ חייב סקילה ומשנגמר דינו אסור בהנאה תיכף לשיטות אלו שנאסר מחיים ולשיטת הר"מ נאסר לאח"מ אפילו לא נסקל עפ"י ב"ד כמו בהמה דנשחט אחר גמ"ד דנאסר ה"נ וע' תוס' סוגי' זו דמ"א. ולא יקשה לך כיון דב"פ הו"ל כשחוט משנולד אם כן נימא דהו"ל כנשחט קודם גמ"ד דמותר באכילה ז"א דבאמת הגמ"ד אוסר בכ"ע רק בנשחט קודם גמ"ד דקודם גמ"ד מותרת הבהמה ולאח"ש אינה נאסרת כי לאח"ש לא נוכל לגמור הדין כי אין דנין אלא בפני השור אבל כאן נהי דמותר באכילה דהו"ל כשחוט מכל מקום חי הוא ושייך בו גמ"ד אם כן כיון שנגמר דינו נאסר תיכף וע' שמק"ב לב"ק. ומבואר בש"ס ור"מ דלאחר שנגמ"ד מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש הפקירו אינו מופקר החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר והטעם כיון דאסור בהנאה ואה"נ אינו שלו לענין הקדש ומכר ולשום דבר ולדעת ר"ת דאינו נאסר מחיים וראוי לגיזה ועבודה מכל מקום כיון דאסור לענות דינו ומצוה לסקלו ה"ל כאין לו בעלים ע' תוס' במקומות הנ"ל ולענין חזרה לבעלים טעם אחר יש עיין בגמרא ואין כאן מקומו. וז"פ אצלי לפמ"ש דשור טרפה שהרג אינו נסקל דדינו כבעלים ה"ה אם בן פקוע הרג והוא טרפה אינו נסקל ול"א כיון דל"ש טרפות אצל ב"פ דה"ל כשחוט אם כן ל"ה טרפה ז"א דרק לענין איסור אכילה התורה הכשירו אבל מכל מקום חי הוא וכיון דדנין אותו לסקילה אם כן אם הוא טרפה פטור כנ"פ.

ואם נגמר דינו ואח"כ הוזמו עדים אם קודם שנסקל יצא וירעה בעדר ואם לאחר שנסקל מותר הבשר בהנאה כ"ה בר"מ פי"ד מהמ"א מש"ס דכריתות ומבואר שם בגמרא היכי דבאו עדים והכחישו העדים הראשונים ה"ל תרי ותרי ואסור בהנאה ומכל מקום אין סוקלין השור דכמיתת בעלים כן מיתת השור ובעדות מוכחשת אין הורגין אדם ה"ה שור רק לענין אה"נ ה"ל תרי ותרי דב' אומרים אסור בהנאה דנגמר דינו כדין ונאסר ושנים אומרים שלא נגמר דינו כדין ומותר ותרי ותרי אסור מספק ואין כאן מקומו להאריך אי תו"ת ספקא דאוריית' או דרבנן על כל פנים אסור לד"ה והדברים ארוכים בענין תו"ת ודוקא דבאו עדים אחרים לאחר גמ"ד אבל אם באו עדי הכחשה קודם גמ"ד אם כן אין גומרין דינו כלל מחמת עדות מוכחשת בודאי מותר בהנאה רק אם באו לאחר גמ"ד הו"ל תרי ותרי ואסור מספק וז"פ והר"מ לא הביא ד"ז דעדות מוכחשת דסמך עמ"ש דין תו"ת במקומות אחרים. ובתרי ותרי להסוברים דמחיים נאסר שוה"נ אם אפילו בספק אסור אם כן מכירתו והקדישו אינו כלום כי על כל פנים אסור בהנאה ואם הוא רק אבה"נ מדרבנן מספק זה תלוי בהשיטות אי ע"י דרבנן נעשה אינו שלו מן התורה אך להר"ת דמחיים אינו נאסר רק מכל מקום אינו במכירה כי אסור לענות דינו אם כן בעדות מוכחשת כיון דלא נהרוג אותו מספק ואין כאן עינוי הדין יכול למכור ולהקדיש וע' תוס' סנהדרין ד"פ כה"ג לר"ת וז"פ. ומבואר עוד כאן בר"מ דשוה"נ שהוזמו עדים לאחר גמ"ד כל הקודם בו זכה דמשנג"ד הפקירו אותו הבעלים ואם העידו שבעלי' בעצמו רבעו והוזמו לא זכה הקודם כיון שיודעים הבעלים דשקר הוא מצפה להזימם ולא אפקרי עכ"ל והוא בש"ס דכריתות ונראה דה"ה בכ"ע דהבעלים יודעים שמעידי' שקר כגון בגוונא שהוא עצמו ראה דהנהרג חי בודאי אינו מפקירו כיון דהבעלים יודעים בשקרו אינו מפקירו ואף דהר"מ כתב לעיל דלאחר גמ"ד א"י להפקיר כאן כיון דהזימו אם כן אגלאי למפרע דמותר בהנאה כמש"ל וא"כ מהני ההפקר כ"ה בקצה"ח סי' ת"ב ליישב ק' אחיו הרב ז"ל על הש"ס דפ' החובל דמבואר דשור שהמית והזיק אם דנו אותו ד"נ אין דנין ד"מ ומקשה ש"ס אמאי לדייני' ד"מ ומפלפל הש"ס והקשה הוא ז"ל הא משנגמר דינו הפקירו ובנגח ואח"כ הפקיר פטור מנזק כמ"ש דצריך שיהיה לו בעלים בסוף גם כן עיין במצוה הקודמת. אך בזה מיושב דבאמת איסור הנאה יש לו בעלים ומכל מקום א"י למכור ולא להפקיר כי אינו ברשותו ע"כ מקשה הש"ס שפיר דאף על גב דדנו אותו דיני נפשות מכל מקום הפקירו אינו מופקר כיון דאבה"נ אם כן לדייני דיני ממונות וכאן מבואר דהקודם זכה כיון דהוזמו העדים אם כן מותר למפרע ומהני הפקירו ע"ש ודפח"ח.

ועמ"ל פ"ח מה' עבדים הי"ג מביא ירושלמי עבד שיוצא ליהרג ונמצאו עדים זוממין ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ע"ז כ' שם המ"ל דמדין הפקר נגע בה עיין ר"מ סוף נזקי ממון עכ"ל. והיינו ד"ז כמו דשוה"נ כל הקודם זכה דהפקירו ה"ה גבי עבד ג"כ הפקירו וזכה העבד בעצמו כדין מפקיר עבדו. ולדידי צ"ע בד"ז דנראה דל"ד כלל לשוה"נ ל"מ לשיטת הר"ם דשוה"נ נאסר תיכף בהנאה בגמ"ד אם כן בודאי אין לך הפקר גדול מזה דאין לו בו הנאה של כלום מעכשיו ואחר שיסקל יהי' מהנקברים אם כן בודאי אפקורי אפקיר לי' אבל לעבד כיון דאמרינן בערכין דאדם אין גמ"ד אוסרו כלל ע' בדף ז' ע"ב אם כן מותר העבד בהנאה להאדון עד שנסקל ובעבד נוקב מרגליות שוה הרבה בכל רגע וא"כ אינו מפקירו כלל בחייו ואף אם נאמר כדעת ר"ת דגם שוה"נ אינו נאסר מחיים וראוי לרכוב עליו וצ"ל מכל מקום כיון דאסור לענות דינו אין התשמיש חשוב ומפקיר לי' על כל פנים לאח"מ בודאי אסור בהנאה אם כן אפקורי מפקיר לי' כיון דתיכף יסקל ואסור בהנאה אבל בעבד דלדעת תוס' ב"ק יו"ד ד"ה שהשור בחיים ראוי לתשמיש ולאח"מ ג"כ ממונו הוא לכל הנאות שבעולם אם כן למה הפקירו כיון דהוי ממונו אם כן צ"ע ד"ז דלדעתי אין דמיון לעבד עם שוה"נ. ואל תטעה לומר דעבד דינו כדין שור לענין דגמ"ד אסרו וגם לאח"מ נהי דאינו אסור מחמת מת כישראל מכל מקום דין שוה"נ יש לו. זה בודאי אינו ובודאי דינו כאדם כנ"ל פשוט וא"צ להאריך בזה אם כן אין הדמיון עולה לע"ד ועיין כריתות כ"ד תוסד"ה אמרו לו וכו' יש ליישב זה ויש לפלפל בדהתו"ס ואין כאן מקומו:

והנה אין שוה"נ נאסר אלא בנגמר דינו עפ"י ב"ד של כ"ג כמ"ש הרהמ"ח כיון דצריך כ"ג אם כן ל"ה גמ"ד בפחות. ופשוט דשורו של כה"ג דכתבנו לעיל דצריך ע"א אינו נאסר עד שנגמר דינו בע"א אם כן דין זה ולאו זה דשוה"נ אינו נוהג האידנא כלל דאין לנו ב"ד וכ"כ הט"ז ביו"ד קנ"ג ובשו"ת ח"צ סי' פ"ד האריך בזה והשיג על הב"ח שדעתו דבהמה הנרבעת לעכו"ם נאסרת אם הבהמה של עכו"ם כיון דב"נ נהרג בע"א ודיין א' ה"ה שורו אם כן נגמר הדין בא' ונאסר גם כן בזה"ז והח"צ השיגו דבשורו של עכו"ם נמי צריך כ"ג ואי"ה בקונטרס דיני ב"נ אבאר. אך אביא מה דתמי' לי על הח"צ שכתב דאף להב"ח דא"צ כ"ג מנלן שאבה"נ כל עיקר דילפינן אה"נ מסקול יסקל כו' והיינו שגמ"ד אוסרתו כמבואר בערכין ודלמא ע"כ ל"א גמ"ד אוסר רק בב"ד של כ"ג דאלים כחי' וגמ"ד דידהו חשוב לאסור הבהמה מחיים לאפוקי ע"א ודיין א' מנלן דאלים דינא דידי' למיסר בהמה מחיים עכ"ל. והנה מ"ש מחיים היינו דגמ"ד אוסר ואף לר"ת מכל מקום הגמ"ד אוסר לאח"מ ודבריו תמוהין דמבואר בפירוש בסנהדרין ט"ו ע"ב גבי הארי וזאב כו' למאי זכה כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו ופירש"י כיון דאמור רבנן דא"צ לדון בב"ד ה"ל כמאן דנגמר דינייהו ואסורים בהנאה כמו דקיימא לן שחטו לאחר שנג"ד ע"ש להדי' דאפילו אינו נידון כלל מכל מקום כיון דא"צ לדיינו ה"ל תיכף כאילו נג"ד ואסור בהנאה מכ"ש כאן כיון דא"צ לדונו בכ"ג רק בא' ונידון בא' פשיטא דאסור בהנאה ע"ש בגמרא ורש"י מפורש דלא כהח"צ. וער"מ פ"ה מה' סנהדרין דפסק שם לענין ארי וזאב וכו' ונחש דיש להם תרבות ויש להם בעלים כר"ל בסנהדרין ובנחש א"צ כ"ג אלא א' הורג אותו ע"ש בגמרא הנ"ל ובר"מ אם כן אף בזה"ז בנחש שהמית אסור בהנאה מחמת לאו זה דשוה"נ ונוהג ג"כ בזה"ז ועיין בב"ק ד"ה מועדין הן דהן מועדין מתחלתן אם כן משכחת לה דיני כופר ג"כ האידנ' בתפס וכבר כתבתי לעיל מצוה הקודמת. ע' בסוגי' כיון דא"צ לייעודי ומשלם תיכף כופר מהני תפס כי סגי בג' ומהני תפיסה עיין מצוה הקודמת ובש"ס והר"מ דט"ו ותבין. ופשוט דשוה"נ שהוזמו עדיו צריכים לשלם דמי שור לבעלי' דרצו להפסידו השור וד"ז הוא בסנהדרין יו"ד פ' רבע שורו של פ' והוזמו כו' משלמין דמי השור. אך ק"ל דלדעת תוס' ב"ק דבממון אמרינן כאשר עשה ג"כ ע' בדבריהם ב"ק ד' ע"ב וכ"ה דעת הר"מ פ"ב מה' עדות ע"ש ניחא דכאן תיכף בנג"ד נאסר השור בהנאה לרה"פ חוץ מר"ת כמש"ל וה"ל כאשר עשה דתיכף הפסיד ממונו אך בממון אמרינן כאשר עשה. אך לדעת קצת ראשונים דבממון אמרינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה ענ"י פ' חזה"ב גבי עדי חזקה בשם הריטב"א דגם בממון אמרינן ולא כאשר עשה אם כן היאך משלמין דמי שור דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין ותיכף כשנגמר הדין נאסר בהנאה והוה ליה כאשר עשה ולמה משלמין דמי השור לבעלי' ואם ירצה השם יבואר לקמן. ולדעת רבינו תם דלא נאסר מחיים שייך שפיר כאשר זמם אך אם נימא דלא כרבינו תם צ"ע:

ב[עריכה]

ובא"י דוקא כו'. הנה א"י לאו דוקא דב"ד של סמוכים נוהג בח"ל ג"כ אם יש סמוכים דנין אף ד"נ בח"ל עיין ר"מ פי"ד מה' סנהדרין דבזמן שדנין ד"נ בא"י דנין אף בח"ל אם יש סמוכים רק דכוונתו כאן היינו דצריך סמוכין ובא"י הי' סמוכין ועמש"ל דנראה דאף בא"י לא היו דנין דין שוה"נ רק בזמן המקדש והסנהדרין היו במקומם ע' לעיל ובמ"ש שם במצוה זו דאף האידנ' נוהג לאו זה כגון בנחש או לדעת הב"ח כמש"ל:

והנה מבואר דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק זכה משמע דאף לאחר שהוזמו ונעשה היתר מכל מקום זכה בו המחזיק קודם כמו בכל הפקר והבעלים ה"ל כנכרי דצריך לחזור ולזכות אף דביאוש אין הדין כן רק אם לא בא ליד זוכה וכלה היאוש הרי הוא לבעלים וא"צ הבעלים לזכות בו וכאן הוי יאוש כיון דלא מדעתי' אפקרי' מכל מקום שוה"נ דאבוד ממנו ומכל אדם ה"ל כהפקר מדעת וצריכים הבעלים לזכות בו ואם קדם אחר וזכה זכה כ"ה בס' נה"מ סי' רס"ב ע"ש. ונסתפקתי במציאה והפקר דצריך כוונה לקנות ועודר בנכסי הגר ונתכוין שהוא שלו לא קנה רק בדעת אחרת מקנה אין צריך כוונה והפקר מדעת המ"ל בה' מכירה מסופק אם ה"ל ד"א מקנה אבל כאן דהוי שלא מדעת בודאי צריך כוונה לקנות ואם זכה אחר קודם שהוזמו עדים וכיון לקנות מכל מקום כיון דבשעת זכיה לא זכה דאה"נ הוא אף דבע"ז מצינו דאגבהה קניה אף דאה"נ הוא כבר כתב הר"ן בע"ז דדוקא בדבר שיש לו היתר כמו בע"ז ע"י ביטול מהני זכיה באה"נ אבל בשאר אה"נ ל"מ זכיה (והדברים מלאים בראשונים ואחרונים ע"כ אני כותב רק למזכרת וברמז) אם כן אפשר דאז לא הי' מהני כוונתו אם בשעת הזמה לא היה השור ברשות הזוכה רק אמרינן דזכה אז נהי דאגלאי מלמ"פ מכל מקום אפשר הכוונה אינו מועיל כיון דבשעת זכי' לא הי' הכוונה כלום ע' בב"י ה' שופר ואגמ"ל בכוונה תלי בברירה. ולאו זה דאכילת והנאת שוה"נ נוהג בכל האנשים ובכ"מ. ולענין תשובה ככל לאו שבמ"א. ולענין לבזבז כל ממונו הכלל הוא ככל לאוין אחרים. שו"ר בס' משובב נתיבות סי' ל"ח מתרץ דברי הר"מ פ"ב במ"ש דאם העידו על שורו שהמית והוזמו לוקין ואין משלמין את הכופר עכ"ל. והקשה נהי דאין משלמין כופר דהוא מפי קבלה הא צריכין לשלם דמי שור לבעליו כמבואר בסנהדרין והבאתי לעיל. ותי' דהר"מ מיירי באופן שלא העידו שנגח בפניו אם כן כיון דאין הבעלים יודעין בשקרם אפקורי מפקיר לשור כמש"ל אם כן ה"ל כאשר עשה ואפילו לדברי הריב"א דבממון אמרי' כאשר עשה דאית' בחזרה מכל מקום כאן ליתא בחזרה דאף דהוזמו העדים הוי הפקר והבעלים בעצמם צריכים לזכות כאחר ע"כ אין משלמין ובש"ס מיירי היכי דלא אפקרי' כגון דידע בשקרם ע"ש. והנה בגוף הדבר דה"ל כאשר עשה מחמת הפקר אינו נ"ל כיון דהפקירו מלתא אחריתא הוא ואי"ה אדבר מזה במקומו. אך אפילו לסברתו א"י איך מיישב ד' הר"מ דהר"מ פ"ז סובר דאף למלקות אמרינן כאשר עשה אף דליתא בחזרה ודין זה דכאשר עשה הוא רק בד"נ עבכ"מ אם כן למה אין משלמין דמי השור אף דליתא בחזרה מכל מקום ל"א כאשר עשה רק בד"נ ודבריו צ"ע. ואני מסופק אם נסקל השור ואח"כ נמצא טרפה שידוע ודאי שהי' קודם הגמ"ד כגון שנסקל תיכף לגמ"ד ונמצא הוגלד פי המכה שהוא קודם ג"י והי' קודם שנגמ"ד אם השור מותר עתה בהנאה אי אמרינן אגלאי מלמ"פ דהוי הגמ"ד שלא כדין כי על הטרפה אין גומרין הדין כמש"ל כמו אדם. א"ד כיון דבשעת גמ"ד היינו סומכין על הרוב ועשינו כדין אם כן גמ"ד שלו היה כדין ונאסר. וצד זה נראה דגם באדם כה"ג נגמר דינו כהוגן דכל הטעם דאדם טרפה מחמת עדות שאאי"ל וכאן באדם כה"ג הי' יכול להזימם כי היו העדות נהרגין דהיו סומכים על הרוב. אך אפילו בל"ז כגון שנמצאו הבעלים טרפה או ד"א מכל מקום כיון דבשעת גמ"ד הי' עפ"י ד"ת נאסר ואינו חוזר להיתירו כנ"ל פשוט. ומכל מקום צ"ע כמו דאם הוזמו העדי' אף שהגמ"ד היה כדין כיון דאגמ"ל דהי' שלא כדין חוזר להיתירו אם כן כאן נמי בנמצאו הבעלים טרפה שהיו טרפה בגמ"ד אפשר דמותר השור אך בנמצא השור טרפה דהטעם דאינו נהרג דהבעלים לא היו נהרגין מחמת עדות שאאי"ל וכאן הי' י"ל באדם כי היו העדים נהרגין כי היינו סומכין על הרוב אם כן בשור כה"ג נשאר באיסורו כנ"ל ולעורר באתי.

ולענין עוף אם המית לענין הביצים ע"פ שור שנגח לענין היזק החילוק בין הוולד שהיא כאמה ובין הביצה דהוא כפירש' בעלמ' ע"ש בדמ"ז ובתוס' ור"מ פ"ט מה' נ"מ (אסור כמו כל יוצא מטמא וכן הביצים ממון) ה"נ כאן. והחלב [והביצי'] של שוה"נ ודאי אסורי' אף אם נתעברה וילדה אח"כ דהוולד מותר מטעם זוז"ג מכל מקום הביצה אסור כדין ביצת טרפה עפא"ט ובש"ע ועיין טו"ז יו"ד סי' כ"ד ס"ק י' ולר"ת דאינו נאסר מחיים ודאי החלב והביצים מותרים ול"א כיון דל"ל תקנתא בשחיטה ז"א דלענין אמ"ה יש לו תקנה ככל הבהמות רק מטעם שוה"נ דהוי כטרפה ולהר"ת מחיים אינה טרפה כלל אם כן מותר ועיין בפ' בהמה המקשה סוגיא דאיסור יוצא ואין כאן מקומו. ושוה"נ הוא מן הנקברים ע' תמורה ל"ד ור"מ פח"י מה' פסהמ"ק. וגם נ"ל פשוט דדין חלב וביצים של הנסקלין אין לוקין כמ"ש בר"מ פ"ג מהמ"א לענין כל האיסורים ואין חילוק בין אה"נ דאין לוקין על הנאה ועפי"ג מה' שגגות ה"ה בד' המגיה של המ"ל בפיסקא המתחלת אך ראה כו' ואין כאן מקומו.

עוד אני מסופק לר"ת דמחיים אינו נאסר רק לאח"מ אם כ"ז שהיא מפרכסת אם חל איסור שוה"נ הן בטהורה הן בטמאה אם יש לדמות למ"ש פ' העור והרוטב דקכ"א ע"ב ור"מ פ"ג מה' ט"א לענין מפרכסת אימתי מקבל ט"א ע"ש ה"נ. או אפשר דבכ"ע אין חל איסור זה או אפשר דחל בכ"ע וצ"ע ובאתי רק לעורר. ובההוא ענינא תמוה לי טובא דאמרי' בב"ק מ"א ממשמע שנאמר סקל יסקל השור א"י שהוא נבילה ונבילה אסורה באכילה ולא יאכל את בשרו למה לי. וק"ל הא אמרינן ביומא דף ס"ד מחוסר זמן בשעיר המשתלח היכי משכחת לה אמר רבא כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ביוה"כ ושחט את אמו ומקשי הש"ס כה"ג מי אסור לא תשחטו אמר רחמנא, אמרי במערבא דחייתו לצוק זהו שחיטתו עכ"ל הש"ס שם. והכוונה לע"ד כיון דמצותו בדחיה הוא במקום שחיטה כמאמר חכמינו זכרונם לברכה באגדה ומי איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מהצואר לשוחט מהעורף לא ניתנו המצות רק לצרף בהם הבריות וה"נ מצוותו בכך וזהו שחיטתו ועיין בתוס' חולין פ"ב למדו מזה לענין עגלה ערופה דיש בו משום או"ב דעריפתו זהו שחיטתו (וע' מנחות ק"א ברש"י ובתוס' שם לענין טומאה ואין כאן מקומו). וא"כ קשה גם בשוה"נ כיון דמצותו בסקילה ראוי לומר סקילתו זהו שחיטתו ומאי פריך הש"ס בפשיטות שהוא נבילה ועיין בפ' חלק לענין עיר הנדחת כה"ג וקשה למה ומ"ש משעיר המשתלח. הן אמת דגם בשעיר המשתלח משמע דאסור באכילה האברים שלו דלא פליגי רב ושמואל ביומא ס"ד רק לענין הנאה אך כ"ז צ"ע ועוד יבואר אי"ה לענין או"ב בשוה"נ ועגלה וצ"ע רחב:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון