ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג/לא תעשה/קפח
|
< הקודם · הבא > |
ביאור רי"פ פערלא על ספר המצוות לרס"ג
לא תעשה קפח
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ותכבה אש החיצון לרגוע. כתיב (בפרשת צו[1]) והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה. ותניא בספרא שם המכבה עובר בל"ת עיי"ש. ומש"כ אש החיצון היינו משום דבאש המערכה שעל מזבח החיצון הוא דכתיב קרא. אבל מש"כ לרגוע צ"ע בכוונתו. ולכאורה הי' נראה שבא לומר דליכא אזהרה זו אלא במכבה כל האש שעל המזבח ולא במקצתו. משום דכיבוי במקצת לא שמי' כיבוי. וזהו שכתב לרגוע. דהיינו להשקיע האש כולו ולהרגיעו. והיינו כלישנא קמא דזבחים (סוף פרק כל התדיר צ"א ע"ב). דאמרינן התם אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האישים וכו'. ופריך והא קא מכבה. ומשני כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי. ופרכינן אינו והאר"נ אמר רבה ב"א המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב. ומשני דליכא אלא האי. איבעית אימא כיבוי דמצוה שאני וכו' עיי"ש. וא"כ פסק רבינו הגאון ז"ל כלישנא קמא. ואפשר דגם לישנא בתרא לא פליג בעיקר הך סברא. אלא דאתי לחידושי דכיבוי דמצוה שאני. לומר דאפי' כיבוי כל האש של המערכה שרי לצורך מצוה. אבל כיבוי במקצת אפי' שלא למצוה לא מיתסר. וזהו שלא כדעת הרמב"ם ז"ל (בפרק ב' מהלכות תמידין ה"ו) שכתב וז"ל המכבה אש המזבח לוקה שנאמר לא תכבה אפי' גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה וכו' עכ"ל עיי"ש. משמע דפסק כשינויא בתרא. וס"ל דלשינויא בתרא אפי' כיבוי במקצת שמי' כיבוי. אבל אין זה מוכרח דאפשר לומר דפסק כלישנא קמא. ומש"כ אפי' גחלת אחת וכו'. היינו בדליכא אלא האי. וקמ"ל דלא תימא דגחלת אחת הו"ל כליתא קמ"ל. אבל כשהאש דולק על המזבח גם בלא גחלת זו שכבה חפשר דכיבוי במקצת לא שמי' כיבוי. ובלא"ה דברי הרמב"ם ז"ל שם סתומים בזה. דאפי' את"ל דפסק כשינויא בתרא הו"ל לפרש דאפי' כשהאש יוקדת על המזבח. וא"כ אפשר דמיירי כשלא הי' אלא גחלת זו וכשינויא קמא. אע"פ שלא ביאר כן בהדיא. ואין הכרע מדבריו היכי פסק. מיהו מלשונו שבסה"מ (לאוין פ"א) משמע דלא פסק כלישנא קמא עיי"ש. ואפשר לומר דגם לרבינו הגאון ז"ל לא קיי"ל בהכי כלישנא קמא. ומש"כ לרגוע. כוונתו עפ"מ דאמרינן (ביומא סו"פ טרף בקלפי) המכבה אש מחתה ומנורה ללישנא בתרא אפי' כביי' בראשו של מזבח פטור לרבא. משום דכיון דנתקה נתקה עיי"ש. וכן פסק הרמב"ם שם עיי"ש. וזהו שכתב לרגוע. כלומר דוקא מכבה מן האש שעתיד להרגיע ולהשאר על המזבח במקומו. אבל כשהכינו ליטלו משם לצורך מצוה אחרת כגון למחתה או למנורה. כיון דנתקה נתקה. ולא קרינן בה אש המזבח לעבור עלה בלאו דאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה:
ובעיקר לאו זה הנה הרמב"ם ז"ל וכל הבאים אחריו מנאוהו. אבל הבה"ג וכן באזהרות הר"י אלברגלוני ז"ל לא מנאוהו. ולא נתברר טעמם בזה. אבל הר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל אע"פ שגם הם מהנמשכים אחר הבה"ג מנאוהו במנין הלאוין. וכפי הנראה הי' לפניהם חלוק נוסחאות בה"ג שלפניהם בזה. וגם רבינו הגאון ז"ל באזהרותיו שע"פ עשרת הדברות לא מנה לאו זה. וקצת אפשר לומר בדעתו בזה דלשיטתו אזיל דבכל מצוה שיש בה עשה ול"ת אינו מונה אלא אחד משניהם. וא"כ אחר שמנה שם (בדבור ראשון) עשה דאש תמיד תוקד על המזבח להכי שוב לא מנה לאו דלא תכבה. משום דס"ל דאינו עובר בלאו דלא תכבה אלא במכבה כל אש המערכה. אבל כיבוי במקצת לא שמי' כיבוי. וא"כ בלא"ה כשמכבה כל אש המערכה הרי זה עובר בעשה דאש תמיד תוקד על המזבח. ולכן אחר שמנה העשה שיב אין הלאו בא במנין לשיטתו. ולהכי לא מנאו שם. ולפ"ז כאן דלעיל (במנין העשין קכ"ט) מנה העשה ואעפ"כ מנה כאן גם הלאו. עכצ"ל שחזר בו וס"ל דכיבוי במקצת שמי' כיבוי. וא"כ משכחת לי' שפיר דאע"פ שעובר בלאו דלא תכבה. מ"מ לא ביטל העשה דאש תמיד תוקד על המזבח. כגון שלא כיבה אלא גחלת אחת מן המזבח. ועדיין אש המערכה יוקדת. וא"כ הלאו כולל יותר מהעשה. ולכן אע"פ שמנה כבר העשה מנה ג"כ הלאו. דבכל כיו"ב גם לשיטתו נמנין שניהם. ואיפכא לא תקשה דאחר שמנה הלאו לא הי' לו למנות העשה. משום דהדבר פשוט דממאי דהזהיר הכתוב לא תכבה אכתי לא שמענו מצוה להבעיר לכתחילה. וא"כ אין מצוה שבעשה בכלל הלאו. ולכן באה במנין בפ"ע גם לשיטתו. ולפ"ז ע"כ מוכח דמש"כ רבינו הגאון ז"ל לרגוע. אין כוונתו בזה אלא כפי' האחרון שכתבתי. דלא אתי אלא למעוטי אש מחתה ומנורה שעומד להנטל משם. אע"פ שעדיין הוא על המערכה. וראיתי בפי' הר"י מווינא ז"ל (בפרשת קרח) שכתב וז"ל ואת האש זרה הלאה ולא תכבה כי קדשו הגחלים ואסור לכבות הגחלים מעל המזבח וכן באש מחתה ומנורה עכ"ל עיי"ש. ודבריו תמוהים טובא לכאורה דזהו נגד הסוגיא דסו"פ טרף בקלפי דשם מבואר להדיא דבאש מחתה ומנורה אע"פ שעדיין לא ניתן למחתה ולמנורה כל דאחתי' אארעא וכביי' לכ"ע אליבא דרבא פטור דכיון דנתקה נתקה. וללישנא בתרא אפי' כביי' בראשו של מזבח פטור לרבא. וכ"ש באש של המחתות החטאים האלה בנפשותם כיון שכבר הי' במחתה דלכ"ע פטור אפי' לאביי. דטעמא דאביי משום דלית לי' סברא דכיון דנתקה נתקה ואכתי אש המזבח הוא. אבל אחר שכבר ניתן במחתה ודאי שוב לאו אש המזבח הוא עיי"ש. ומיהו אפשר לומר דס"ל להר"י מווינא ז"ל דאע"ג דודאי פטור. מ"מ איסורא דאורייתא מיהא אית בי' אפי' בכה"ג. אבל מדברי רבינו הגאון ז"ל כאן לא משמע הכי. ואכמ"ל בזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ויקרא ו,ה