עונג יום טוב/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב מב

סימן מב

ומה שהקשו בתוס' במנחות (דף כ"ג) ד"ה אלא למ"ד בהא דאמרינן העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה כזית בכדי אכילת פרס מהחיטים יצא י"ח מהא דאמר בפסחים (דף קט"ו) לא לכרוך איניש מצה ומרור בזה"ז משום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא משום דרבנן לגבי דאורייתא הו"ל רשות וא"כ ה"נ ליתי אורז דרשות ולבטל מצה דאורייתא עיי"ש וכן הקשו בזבחים (דף ע"ח):

לכאורה ה' אפשר ליישב דמיירי באמת באוכל בבליעה בלי לעיסה דקיי"ל התם בלע מצה יצא והתוס' שם כתבו בהא דאמרינן בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא אע"ג דכיון דלא יצא במרור הו"ל מרור רשות אפ"ה יצא ידי מצה ולא אתי מרור דרשות ומבטל מצה משום דבבליעה לא מבטל ורק בלעיסה אמרינן דמבטל:

ובזה היה אפשר ליישב לשון הרמב"ם ז"ל שכ' (בפ"ח מהלכות חו"מ הלכה ו') וז"ל ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך בא"י אקבמ"ו על אכילת מצות ומרורים ואם אכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע עכ"ל ולשון זה קשה להולמו דכיון דפסק כהלל דהא כתב וכורך מצה ומרור כאחת אלמא דלכתחילה בעי למיעבד הכי א"כ מאי שייך תו למימר אם אכלו זה בפ"ע דהא זהו רק בדיעבד אם טעה ואכל בתחילה מצה ובירך עלי' צריך לאכול מרור ולברך על מרור בפ"ע א"כ אין מקום להאי לישנא דמברך על מצה בפ"ע דהא לכתחילה אין לו לעשות כן. וכ"ז שלא אכל עדיין מצה אמרינן לי' קום אכול מצה ומרור ביחד והכי הול"ל ואם אכל מצה בפ"ע מברך על המרור בפ"ע ויש לומר בדוחק דמיירי במי שא"א לו להשיג מצה ומרור כאחד ועכשיו יש לו מצה ואין לו עדיין מרור ומתירא להמתין עד שישיג מרור שמא יעבור זמן אכילתן להכי אוכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע ומברך על כל א' בפ"ע:

ולפמש"כ משכחת לה שצריך לכתחילה לאכול זה בפ"ע וזה בפ"ע כגון בעושה עיסה מן החיטין ומן האורז דצריך לאכול המצה בבליעה כדי שלא יתבטל מהאורז ואח"כ אוכל המרור בלעיסה ואז מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע:

ועפ"ז יישבנו מה שמקשה הגאון בעל דורש לציון בהא דאמרינן בירושלמי הביאו התוס' בקדושין (דף ל"ח) שהקשה אקרא דמייתי שם בבבלי דכתיב ויאכלו ב"י מעבור הארץ ממחרת הפסח דאקריב העומר והדר אכיל וא"כ לא אכלו מצה בשנה זאת משום איסור חדש וע"ז הקשה הירושלמי למה לא אכלו ישראל מצה בשנה ההיא ליתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ותי' דמצה הוי עשה דלפני הדיבור ולא דחי ל"ת דלאחר הדיבור והקשה הדורש לציון הא מצה נמי ישנה לאחר הדיבור דכתיב גבי פסח שני על מצות ומרורים יאכלוהו והאי עשה איתא נמי בפסח ראשון דהא כתיב ככל משפטו וחוקתו:

ונראה ליישב דבאמת כבר הקשה המקנה מאי מקשי הירושלמי ליתי עשה לדחי ל"ת דהא קיי"ל דאינו יוצא במצה של טבל משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ומפרש בפסחים משום דאין איסור חל על איסור להכי מיקרי אין איסורו משום בל תאכל חמץ א"כ הא לא שייך כאן עשה דוחה ל"ת דהא אינו יוצא במצה של חדש משום שאין איסורו משום ב"ת חמץ דהא כל התבואות היו אסורין משום חדש ולדעת הפוסקים דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז ומה שלא אכלו מתבואות העכומ"ז מצה הוא דא"י ירושה להם מאבותיהם והיו כל התבואות של א"י של ישראל ואסורים משום חדש אבל תבואות של עכומ"ז דחו"ל אין בהם משום חדש היה אפשר לומר דשפיר יוצא בו יד"ח מצה אם הוי דחי ל"ת דחדש ומקרי שפיר איסורו משום בת"ח דהא בגמרא מוקמינן להא דתניא דאינו יוצא במצה של טבל כר' שמעון דסובר האוכל נבילה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חע"א והיינו אף בכולל דיוה"כ על נבילה הוי כולל. וא"כ לדידן דאית לן אחע"א בכולל מקרי שפיר איסורו משום בת"ח דחמץ הוי כולל על טבל דחייל גם על חולין מתוקנים וכן מצאתי להגאון בעל שא"ר ז"ל בתשובותיו שכ' דלדידן דאית לן איסור חל על איסור בכולל מצה של טבל נמי מיקרי איסורו משום ב"ת חמץ בכולל:

אבל מדברי הרמב"ם ז"ל משמע דגם לרבנן דר"ש נמי אין יוצאין במצה של טבל שהרי הוא פסק (בפ"ו מהלכ' חו"מ) שאין יוצאין במצה של טבל ומעשר עני אף דהוא פסק (בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות ובפ"ט מהלכה א"ב) דאיסור חל על איסור בכולל ואין לומר דמה שכ' שאין יוצאין הוא משום מהבב"ע דא"כ לא הוי לי' למיסתם דאין יוצאין דהא אם ל"ל כ"א מצה של מעשר עני רשאי לאכול ולצאת בו משום דאתי עשה דמצה ודחי ל"ת כמ"ש השא"ר ז"ל בתשובותיו ומדכתב סתם דאין יוצאין בו דמשמע אפילו בדלית ליה במה לצאת וע"כ דסובר דאין יוצא בהם משום דאין איסורו משום ב"ת חמץ ואולי דפוסק כרבינא דאמר שם אפילו תימא רבנן דבעינן שיהא אסור משום בל תאכל חמץ בלבד. אבל טבל כיון שאיסורו נמי משום ב"ת טבל אין יוצאין בו ואע"ג דהש"ס דחי התם מידי בלבד כתיב ונראה דע"כ דהירושלמי סובר דאין חדש נוהג בשל עכומ"ז והתבואה שהיה להם בכניסתן לארץ היה מעורב בהם חלק העכומ"ז וחלק דישראל כמ"ש התוס' בר"ה כמבואר לעיל ובחלק הישראל א"א לצאת דהא אסור משום חדש ובחלק העכומ"ז אפשר לצאת דקציר עכומ"ז אין חדש נוהג בו ולחלקה א"א דאין ברירה ואפילו למ"ד יש ברירה מ"מ עם מי יעשו חלוקה דהא עכומ"ז בעלי התבואה נהרגו ופריך הירושלמי שהי' להם לאכול מצה דהיינו שיאכלו כ"א ב' זיתים ויצא יד"ח מצה בהך כזית שהוא חלקו של עכומ"ז דאין חדש מהני בי' ואיסורו משום בל תאכל חמץ ואע"ג דמעורב עם הך זית עוד זית של ישראל דבו אינו יכול לצאת יד"ח מצה משום דאין איסורו משום בת"ח אלא בל תאכל חדש. ע"ז נימא דעשה דוחה ל"ת. דכיון דא"י לצאת בזית חלקו של עכומ"ז אא"כ יאכל גם חלקו של ישראל מפני שמעורבין זב"ז וא"א להפרידן אתי עשה ודוחה ל"ת [כמ"ש במק"א דאף בכה"ג עשה דחי ל"ת כמו שהקשו התוס' בעירובין (דף ק') גבי מתן א' שנתערב במתן ד' שמקיים עשה בדם של מתן ד' ועובר הל"ת בדם של מתן א' ואפ"ה דחי מפני שא"א להפרידן. וה"נ מקיים עשה בחלקו של עכומ"ז ועובר הל"ת בחלקו של ישראל ודחי שפיר מפני שא"א להפרידן] מיהו האי חלק הישראל אף שרשאי לאוכלו מפני דחיית עשה לל"ת מ"מ הא בו אינו יוצא יד"ח מצה ומקרי רשות ואם אוכלן יחד אתי רשות ומבטל למצוה דאף דלא איכפת לן איסור שבו משום דחיית העשה מ"מ כיון שאינו יוצא בו הו"ל רשות ומבטל למצוה ואין תקנה כ"א שיאכלם בבליעה בלא לעיסה דבבליעה לא מבטל רשות למצוה מיהו אם יאכל מרור ביחד עם המצה לא יצא יד"ח מרור דהא קיי"ל בלע מרור לא יצא וכיון שאינו יכול לאכול המצה כ"א בבליעה ובמרור לא יצא בבליעה לאכול המרור בפ"ע בלעיסה וכיון שאינו אוכלם ביחד לא מקיים עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו דהירושלמי סובר כהלל דכורכן ואוכלן ולשיטת הרי"ף להלל לא יצא כלל אם אכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע דהא סובר דהאי תנא דתנא יכול לא יצא יד"ח אלא אם כרכן כאחד ת"ל יאכלוהו אפילו זה בפ"ע וזה בפ"ע הוא תנא דפליג אהלל אבל להלל לא יצא באכלן זה בפ"ע וזה בפ"ע ונראה דהיינו עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו לא יצא אם לא אכלן ביחד אבל עשה דבערב תאכלו מצות ודאי מקיים גם להלל דהא מיני' מרבינן דהכתוב קבעו חובה אף בזמן הזה כדאמרינן בפסחים (דף ק"כ) וכיון דליכא פסח כלל הרי דמקיים מצות עשה במצה לחוד אבל עשה דעל מצות ומרורים לא קיים לשיטת הרי"ף ואף לשיטת התוס' בפסחים שם דגם להלל יצא בדיעבד בלא כרכן מקרא דיאכלוהו. ופלוגתא דהלל ורבנן הוא רק לענין לכתחילה דלהלל בעי כריכה לכתחילה ולרבנן לא בעי. אבל בדיעבד אף להלל יצא וקיים עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו. מ"מ נראה דהיינו דוקא היכא דמצי לאוכלן ביחד אז דרשינן מיאכלוהו דכריכה לא מעכב אבל היכא דלא מצי לאכול כלל בכריכה מודה דמעכב כדקיי"ל בכל המצות דבעי רק לכתחילה ובדיעבד אינו מעכב דאם אינו ראוי לקיים כדבעי לכתחילה מעכב אף בדיעבד. [ובמנחות (דף כ"ז) גבי ד' מינים שבלולב דאין מעכבין אם יש לו ובאין לו מעכבין] וא"כ כשאינו יכול לכרוך ולאכול ביחד לא קיים מצות על מצות ומרורים יאכלוהו להלל רק קיים מ"ע דבערב תאכלו מצות דמיירי אף בזמן דליכא פסח ושפיר קאמר דלא אתי עשה דלפני הדיבור ודחי ל"ת דחדש דלאחר הדיבור דעשה דבערב תאכלו מצות לפני הדיבור נאמר אבל עשה דמצות על מרורים יאכלוהו לא היו יכולין לקיים דאינן יכולין לאכול כ"א בבליעה מחמת חלקו של ישראל ובבליעה לא יצא יד"ח מרור וליכא עשה דעל מצות ומרורים יאכלוהו ומיושב היטב קושיית הדורש לציון:

ובענין מצה של טבל דאמרינן בגמרא אמתניתין וברייתא דאין יוצאין בה יד"ח מצה דהא מני ר"ש היא דסובר האוכל נבילה ביוה"כ פטור משום דאין איסור חל על איסור וכל שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אין יוצאין בו יד"ח מצה וטבל מיקרי אין איסורו משום בת"ח משום דלא חל איסור חמץ על איסור טבל ולהכי פשיטא לי' להגאון בעל שא"ר ז"ל בתשובה דלדידן דקיי"ל כרבנן דר"ש דאיסור חל על איסור בכולל ואוכל נבילה ביוה"כ חייב כרת משום דאיסור יוה"כ כולל שחוטות ונבילות ממילא נמי יוצאין במצה של טבל או של שארי איסורין משום דמיקרי איסורו משום בת"ח דחל איסור חמץ על שאר איסורין ע"י כולל שכולל גם דברים המותרים החמוצים ואין כאן איסור אלא משום מהב"ב. ונפקא מיני' להיכא דלית לי' מצה של היתר דיכול לאכול מצה של איסור שיש בו ל"ת גרידא כיון דעשה דוחה ל"ת אין כאן מהבב"ע אבל אנחנו כתבנו לעיל דמדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכ' חו"מ) משמע דאין יוצאין במצה של טבל ומעשר עני אפילו היכא דלית לי' מצה של היתר דלא מיקרי מצוה הבב"ע מדכתב סתמא וע"כ הטעם משום דאין איסורו משום בל תאכל חמץ אף דאנן קיי"ל כרבנן דר"ש דאיסור חל על איסור בכולל מיהו אין ראי' מזה דאין דרכו של הר"מ ז"ל לכתוב דבר שלא הוזכר בגמרא:

ומ"מ נראה לי בעיקר הדבר דפשיטא להשא"ר ז"ל דחמץ מקרי כולל לגבי טבל צע"ג דהא ודאי דחמץ שנתחמץ קודם שחשכה או קודם חצות די"ד לר"י דאוסר חמץ לפני זמנו מיקרי כולל כמו דאמרינן גבי נבילה ביוה"כ דכשקידש היום נאסרו כל המאכלים של היתר ונכלל עמהם גם נבילות ע"י כולל וה"נ דכיון דכשקידש היום נאסרו כל לחם חמץ שבעולם ונכללו עמהם אף מאכלות האסורות כמו טבל ע"י כולל זה. אבל עיסה של טבל שנתחמצה ביו"ט גופא איזה כולל יש כאן וכי משום שיש עיסות וככרות חמוצים בעולם יחול גם על ככר זה של טבל איסור חמץ ומה ענין ככר זה לככרות אחרים ומי כללם יחד ולא דמי לנבילה ביוה"כ דשם קדושת היום כולל כל המאכלים אבל עיסה שנתחמצה ביו"ט עם מי נכללת שיחול איסור חמץ אף שהוא טבל וא"כ אם לש עיסה בליל פסח והוא של טבל אין יוצאין בה אף לרבנן דר"ש דאית להו כולל שהרי אם היתה חמץ לא הי' איסורה משום בת"ח אלא משום ב"ת טבל שהרי אין כאן כולל ואין לומר דכיון דמשכחת לה גבי טבל איסור חמץ אם לשה קודם זמן איסור חמץ להכי יוצאין בה דז"א דהא דאין יוצאין בדבר שאין איסורו משום בת"ח במצה זו שהוא יוצא בה בעינן שיהא בה משום בת"ח. דכמו שהקפידה תורה שלא יצא יד"ח אלא בדבר שבא לידי חימוץ דאם הי' באפשרות בעיסה זו שתחמץ והוא אפה מצה ואכלה יוצא בה אבל דבר שא"א להיות בה חימוץ אינו יוצא בה ודומיא דהא דהקפידה תורה שיהא שימור לשם מצה ולא מהני מה שהיא מצה מעצמה שלא נתחמצה אלא שהוא ישמרנה לשם מצה במעשיו בלישה ואפי' כן הקפידה תורה שאם תהי' חמץ יהא בה איסור חמץ אז יצא בה יד"ח מצה וא"כ בעינן שיהא האי כזית שהוא יוצא בו אפשרות שיתחייבו בו משום חמץ אלו הי' מתחמץ וא"כ הלש מצתו ביו"ט והיא טבל הרי אלו הי' נתחמץ נמי לא היה חייב עליו משום חמץ דהא אין כאן כולל דאחר קידוש היום אין מי שיכלול חמץ של היתר וחמץ של איסור ביחד ומקרי אין איסורו משום בת"ח והש"ס דמוקי מתניתין דאין יוצאין בטבל כר"ש משמע דלרבנן מיקרי איסורו משום בת"ח מחמת כולל היינו דוקא בעיסה של טבל שנילושה קודם הלילה או קודם שש לר"י אז אלו היה חמץ היה חל עליו איסור חמץ והאוכלה הי' עובר משום בת"ח משום דהוי' איסור כולל דבהש"מ נאסרו כל הככרות שבעולם אף שאינם טבל וחל נמי על טבל בכולל אבל עיסה שנילושה בלילה או אחר שש לר"י גם לרבנן אינו יוצא בה דלא הוי כולל ומשום דמתניתין סתמא קתני דאינו יוצא במצה של טבל דמשמע אף שנילושה ביום או קודם שש לר"י להכי מוקי לה כר"ש דלית לי' אחע"א אף בכולל:

תדע דבעינן דבהאי כזית מצה שהוא אוכל יהא בו איסור בת"ח אם הי' חמץ ולא מהני הא דמשכחת לה גבי טבל איסור חמץ לפעמים דאם איתא דמהני הא דמשכחת גבי טבל איסור חמץ א"כ אמאי אמר הש"ס דלר"ש דלית לי' כולל אינו יוצא במצה של טבל משום דאין איסורו משום בת"ח משום דאין איסור חע"א בכולל הא אם החמיץ במחובר אחר שש וקצר חל עליו איסור חמץ דקדים מאיסור טבל ואסור משום בל תאכל חמץ כדאמרינן בפסחים (דף ל"ג) במה ד"א שהפריש תרומה והחמיצה אבל מפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ומוקי לה התם כגון דאחמיץ במחובר שלא היתה לו שעת הכושר א"ו דבעינן דבהאי זית שיוצא בו יד"ח יהא בו איסור חמץ אם היה חמץ וא"כ עיסה שנילושה בלילה או אחר שש לר"י אף לרבנן דר"ש אין איסורו משום בת"ח ולא מיקרי איסור כולל דמאן כללינהו שארי ככרות חמוצים עם האי ככר ונראה שלזה פרש"י ז"ל שם במשנה הטעם משום בת"ח אע"ג דאנן פסקינן כרבנן דאית לן איסור כולל אפ"ה אית לן טעמא דאין איסור משום בת"ח והיינו במצה שנילושה אחר שש לר"י או בלילה לר"ש דאז לא הוי כולל ואינו יוצא בה משום דאין איסורו משום בת"ח:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר ליישב קושית העולם במה שהקשו על הירושלמי דפריך מפני מה לא אכלו ישראל מצה של חדש ליתי עשה ולדחי ל"ת והקשו הא אין איסורו משום בת"ח אלא משום ב"ת חדש ואין יוצאין בו ואפילו לרבנן דר"ש דאית לי' אחע"א בכולל מ"מ הא אז היו כל התבואות אסורים משום חדש ולא הוי איסור כולל ונראה לי דלא קשה כלל דהא גופא מיקרי איסור מוסיף כיון דעיסה זו ששמרה לשם מצה כ"ז שלא נתחמצה ראוי' לאוכלה לצאת בה יד"ח מצה משום עשה דוחה ל"ת ואילו הי' מסלק שמירתו ממנה והי' מניחה להתחמץ הי' אסורה דכבר אין מצה ואין בה היתר אכילה הרי ממילא חל עלי' איסור חמץ על איסור חדש דמשום איסור חדש הי' מותרת באכילה לקיים המצוה מפני דחיית העשה ועכשיו שנתחמצה אסורה באכילה ולהכי חל עליו איסור חמץ ומיקרי איסורו משום בת"ח וכה"ג כתבו התוס' ביבמות דאיסור טריפה חל על איסור אבמה"ח דמשום אבמה"ח היתה ראוי' לשוחטה לקרבן ואיסור טריפה אוסרה בלי תקנה ובש"ס דקא חשיב חמץ על טבל איסור כולל ולא קרי לי' איסור מוסיף שמוסיף איסור ע"י החימוץ מלצאת בו יד"ח מצה למאן דלית לי' מצה של היתר הוא משום שכ' הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות שגגות הלכה ג') גבי דין איסור מוסיף דכל אלו שתאסר זו הערוה עליהן באיסור מוסיף צריך שיהיו האנשים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהן ומתוך עליהן יתוסף איסור אחר לזה אבל אם אינן מצויין אין אומרין הואיל אלו הי' לזה בנים או אחים היתה נאסרת עליהן יתוסף בה איסור לזקן שהרי אין שם עתה לא בן ולא אח וכן כל כיוצא בהן עכ"ל ולהכי נמי במצה של איסור דמיקרי אין איסורו משום בת"ח ולא הוי איסור מוסיף ולא כולל לגבי מאן דל"ל מצה של היתר משום דלא שכיח ישראל שצריך לצאת יד"ח מצה ולית לי' מצה של היתר ואית לי' מצה של איסור אבל ישראל בכניסתן לארץ שכל התבואות שבעולם היו אסורין משום חדש שהרי לא קרב העומר מעולם שפיר איקרי איסור מוסיף שאם היה חמץ היה ניתוסף איסור חמץ על איסור חדש לאסור את התבואה אף לקיום מצות מצה:

וידעתי שיש לחלק דלא דמי למש"כ התוס' ביבמות דאיסור טריפה חל על איסור אבמה"ח דמשום אבמה"ח היתה ראוי' לקרבן ואיסור טריפה אוסרה בלי תקנה דהתם מה שאין מועיל שחיטה לקרבן הוא מחמת איסור טריפה משא"כ במצה של איסור מה שלא היתה ראוי' לקיום מצות מצה לכשנתחמצה הוא לאו מפני איסור חמץ שבה אלא מפני שאיננה מצה ומצה אמר רחמנא דליכול והאי לאו מצה היא ואפילו אם לא היתה חמץ רק שלא נשתמר לשם מצה נמי אין יוצאין בה ואין איסור חמץ גורם לדחותו מלקיים בו מצות מצה דבמה שלא נשתמר לשם מצה נמי נדחה מקיום המצוה ואלו הי' חמץ לא הי' איסורו משום בת"ח דאין איסור חמץ חל על האיסור שבו מכבר ומה שנדחה מקיום מצות אכילת מצה הוא לאו מפני איסור חמץ שבו אלא מפני שלא נשתמר לשם מצה אבל מ"מ זה אינו דהא הכזית מצה של חדש שהוא רוצה לאכול ולצאת בו כשהתחיל לשמרו בלישה לשם מצה אילו הי' מסלק ממנו שמירתו אחר שהתחיל לשמרו והי' מניחו להתחמץ ודאי דהוי חל עליו איסור חמץ אף שהוא אסור משום חדש דהא משום איסור חדש היה יכול לאוכלו כדי לקיים מצות עשה דמצה וחימוצו גרם לדחות ממנו היתר אכילה לשם מצוה א"כ ודאי דחל עליו איסור חמץ דאיך נימא דלא חל עליו איסור חמץ כיון שקודם חימוצו היה מותר לאוכלו לשם מצות מצה שכבר הותחל להשתמר מחימוץ וחימוצו דחה אותו מזה א"כ ודאי דחל עליו איסור חמץ וכיון שחל עליו איסור חמץ יוצאין בו יד"ח מצה כשלא נתחמץ וזה ברור:

מיהו זה לא יתכן אלא לר"מ דסובר בפסחים (דף מ"ח) שיאור האוכלו בארבעים א"כ תיכף שהכסיפו פניו ונעשה שיאור שוב נדחה מלקיים בו אכילת מצה וחל עליו איסור חמץ דלדידי' שיאור חמץ מיקרי כדאמרינן (במנחות נ"ג) ובחולין (דף כ"ג) מדלקי עלי' לר"מ ש"מ חמץ הוא וא"כ אם הי' חמץ היה איסורו משום בת"ח שהי' עליו כשהכסיפו פניו על איסור חדש במוסיף ממה שנאסר עי"ז מקיום מצות מצה בהאי עיסה אבל לר' יהודה דסובר בפסחים (דף מ"ח) בשיאור דהאוכלו פטור א"כ א"א לומר דמיקרי מוסיף מחמת שנאסר לאכילת מצה דהא כשנעשה סידוק כבר נדחה מאכילת מצה דסידוק לר"י אף דלא לקי עלי' משום חמץ מ"מ מצה נמי לא מיקרי כדמוכח במנחות (דף נ"ג) דפריך אימא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י לר"י ומשני מצה תהי' הכתוב קבעה חובה עי"ש ולא נפיק בי' חובת מצה משנעשה סידוק ואיסור חמץ הא לא חייל לר"י אלא כשנתערבו סדקים זה בזה ואז לא חל איסור חמץ על איסור חדש דלא מצינן למימר דחייל איסור חמץ בזה שנקרא מוסיף שנאסר לקיום מצות מצה דלמצות מצה כבר נאסר משעה שנעשה שיאור ועתה כשנעשה סידוק לא חייל איסור חמץ על איסור חדש. וצ"ל דקושיית הירושלמי לר"מ דווקא:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר לישב קושיית העולם במה שהקשו על הירושלמי דפריך מפני מה לא אכלו ישראל מצה של חדש ליתי עשה וידחה ל"ת הא אין איסור משום בת"ח אלא משום ב"ת חדש ואין יוצאין בו דאז לא הי' כולל שהרי כל התבואות היו אסורין משום חדש והי' נראה דאף דדרשינן דבעינן שיהא אסור משום בת"ח מ"מ לא דמי האי דרשא להא דדרשינן דאין יוצאין באורז ודוחן משום שאינם באין לידי חימוץ ואין איסורו משום בת"ח דהתם כיון דאין באין לידי חימוץ לא מיקרי מצה כלל ולא מקיים כלל מצות אכילת מצה דשם מצה הונח על דבר שלא נתחמץ והיינו שיש בכחו להתחמץ ולא הניחו להחמיץ ולא על דבר שאין בכחו להתחמץ אבל דבר שבא לידי חימוץ בטבעו אלא שאין איסורו משום בת"ח משום דאין איסור חע"א מיקרי שפיר מצה דהא היה יכול להתחמץ ולא הניחו להחמיץ והא דאין יוצאין בו היינו משום דבמצות עשה דמצה הי' רצון התורה לשתי ענינים האחד שלא יאכל חמץ ובמה שאינו מניח להחמיץ הכזית שאוכל פורש עצמו מאיסור חמץ ומקיים לא תאכל חמץ שגם זה מצוה [כדאמרינן בשילהי מכות ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצוה דאין דומה מצות אכילת מצה למצות סוכה דאמרינן אמרה תורה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי דהתם היוצא מדירת קבע לא קיים פרישה מל"ת רק מ"ע דסוכה אבל גבי מצה קיים עשה ופרישה מל"ת] וענין השני שיקיים אכילת מצה וכל דבר שאין איסורו משום בת"ח לא קיים לא תאכל חמץ שהרי אם היה מניחו להחמיץ ולאוכלו נמי לא הי' עובר משום חמץ שאין איסור חל ע"א אבל מצות עשה שפיר קיים שהרי מצה היא שיש בכח הפת הזה להחמיץ והתנא דתנא דאין יוצאין בו משום דבעי לקיומי תרתי בל תאכל חמץ וקום אכול מצה ובמצה של איסור אין משום בל תאכל חמץ להכי אין יוצאין בו אבל אין ה"נ דמי שאין לו אלא מצה של איסור דמחויב לאוכלו דאף שאינו יכול לקיים בו בת"ח מ"מ מצות אכילת מצה מקיים בו שפיר ולהכי שפיר מקשה הירושלמי כיון דלא אכלו מצה מחמת חדש תיקשה אמאי לא אכלו ניתי עשה ונדחי ל"ת ולמה הניחו מלקיים מ"ע דמצה אף שלא הי' בידם לקיים בת"ח מ"מ מ"ע דמצה היו יכולים לקיים ויש בזה דין חדש דמי שאין לו אלא מצה של איסור לאו צריך לאוכלו לקיים מ"ע דמצה:

והכי משמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מה' חו"מ הלכה ח') וז"ל תבשיל שנתבשל אם נתבקע הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערבו החמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חמץ עכ"ל והוא ז"ל הא מיירי בשאר ימי הפסח דאז ליכא חוב לאכול מצה וע"ז כתב שנאמר ושמרתם את המצות משמע דקרא דושמרתם את המצות קאי נמי אכל ימי החג ואע"ג דבש"ס דפסחים (דף ל"ח) דריש קרא ושמרתם את המצות אמצות של לילה הראשונה לענין שאינו יוצא בחלת תודה מ"מ משמע לי' להרמז"ל דקאי גם לענין שאר ימי החג דאם אוכל מחמשת מיני דגן צריך שישמרנה מחימוץ דאע"ג דליכא חיובא לאכול מצה מ"מ כשאוכל דבר שיכול לבא לידי חימוץ מוזהר לשמרה שלא יחמיץ ואם נימא דבמה שנזהר מחמץ כל ימי הפסח דומה לפורש עצמו משארי איסורים שבתורה דאמרינן בשלהי מכות ישב אדם ולא עבר עבירה מעלה עליו כאילו עשה מצוה למה לי' להרמב"ם ז"ל ללמוד מושמרתם את המצות הא בכל איסורין צריך לפרוש מהן א"ו דקרא אתא להורות שיש מצוה כשאוכל דבר הבא לידי חמץ שישמרנה מחימוץ. וא"כ אף אנו נאמר דגם בלילה הראשונה שיש חיוב מ"ע לאכול מצה יש בזה ג"כ מצוה במה שאינו אוכל בחימוצו. ומטעם זה אינו יוצא בדברים שאין בהם משום בת"ח מפני שאין בהם מצות פרישה מן החמץ ובעזה"י אנהרינהו לעיינין דגם מדברי הש"ס משמע הכי (דבדף ל"ה) גבי הא דאין יוצאין באורז ודוחן קאמר הש"ס אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא יד"ח במצה יצאו אלו שאינם באים לידי חמץ ואלו גבי מצה של טבל קתני בברייתא תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בת"ח יצא זה שאין איסורו משום בת"ח כו' ולא הזכיר לאמר מי שאיסורו משום בת"ח יוצאין בו יד"ח מצה כדקאמר התם גבי אורז ודוחן גם לא הזכיר כלל סיפא דקרא דשבעת ימים תאכל מצות והיינו כמש"כ דחובת מצה יצא גם בטבל רק דהל"ת דלא ת"ח לא קיים בטבל:

המג"א בסימן תצ"ד ס"ק א') הקשה בהא דאמרינן בחג השבועות זמן מתן תורתינו הא קיי"ל פולטת ש"ז טמאה עד ששה עונות ובגמרא דשבת (דף פ"ח) מבואר דמאן דאית לי' דבעינן ששה עונות סובר בשבעה בסיון ניתנה תורה דבשבת ניתנה תורה לישראל ובחד בשבת איקבע ירחא וכיון דלדידן ע"כ בשבעה ניתנה תורה איך אומרים זמן מתן תורתינו בששה בסיון ותירץ שאנו נוהגין כדעת הרמב"ם ז"ל שפסק דג' עונות בעינן לפליטה וגרס בש"ס (דשבת דף פ"ו) זו דברי רי"ש ור"ע אבל חכמים אומרים שלש עונות בעינן וכיון דסגי בשלש עונות ע"כ דבה' עביד פרישה וניתנה תורה לישראל בששה בסיון כמבואר שם בסוגיא ונראה לי דמזה אין ראי' דחכמים סברי דבה' עביד פרישה דאפשר לומר דגם חכמים סברי בד' עביד פרישה והא דאמרי דבעינן רק ג' עונות משום דלא ילפינן מיום שהוסיף משה מדעתו דהא הכי אמרינן ביבמות (דף ס"א) דב"ש סברי דמצות פרו ורבו בשני זכרים דיליף ממשרעה"ש דהיו לו שני זכרים ופירש מן האשה וב"ה סברי זכר ונקבה ממשה לא ילפינן דמדעתו הוא דעבד ופסקינן כב"ה א"כ ה"נ לא ילפינן ממה דהוסיף משה יום אחד מדעתו וכיון דהקב"ה אמר לו היום ומחר חזינן דסגי בשלש עונות רק משה הוסיף יום אחד מדעתו ולא ילפינן מיני' [וה"נ כתבו התוס' בע"ז (דף ג') בהא דדרשינן יום הששי תנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית אם מקבלין ישראל התורה מוטב כיון דלר' יוסי דסובר בשבעה ניתנה צ"ל הא דכתיב יום הששי משום שהיה ראוי ליתן ביום הששי אי לאו שהוסיף יום אחד מדעתו] והני חכמים נמי סברי כב"ה דלא ילפינן מהא דהוסיף משה מדעתו ובזה א"ש הא דלא קאמר זו דברי ראב"ע ורי"ש ור"ע ולא הזכיר ראב"ע משום דעיקר דברי ר"י הוא דחכמים פליגי ארי"ש ור"ע בענין מה שלמדו מהוספת משה מדעתו דאינהו סברי דילפינן מזה וחכמים סברי דלא ילפינן ואע"ג דסברי כוותייהו בהא דבד' עביד פרישה מ"מ סברי דלא בעינן אלא ג' עונות משום דלא ילפינן ממה דעביד מדעתו להכי הזכיר רק רי"ש ור"ע דאינהו נמי סברי בד' עביד פרישה וחכמים נמי כוותייהו סבירא להו דבד' עביד פרישה ומחולקים רק אם ילפינן ממה דעביד מדעתו וא"כ כיון דחכמים נמי סברי דבד' עביד פרישה הרי ניתנה תורה בשבעה ואיך אומרים זמן מתן תורתינו בששה:

ונראה משום דבלא"ה קשה הא דאמרינן בפסחים (דף ס"ח) אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא וע"ז קשה איך אמר הכל מודים דמשמע לכ"ע בעצרת ניתנה תורה הא פעמים הרבה אין עצרת חל באותו יום שניתנה תורה דהא עבדינן חג העצרת אחר ספירת שבעה שבועות כדכתיב קרא וקביעת החודש אינו שוה בכל השנים כדתני רב שמעי' בר"ה (דף ו') עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה וכשעצרת בחמשה לחודש הרי אינו ביום שניתנה תורה שהתורה ניתנה בשבעה לרבנן ובששי לר' יוסי ועצרת חלה לפעמים בחמשה לכן נראה דלהכי אומרים בעצרת זמן מתן תורתינו משום דכיון דחזינן דלא נתנה תורה זמן לימי החודש על עצרת ובכל המועדים קבעה התורה יום לחודש כמו בפסח ובסוכות כתיב בחמשה עשר יום וכן בר"ה ויוה"כ ובעצרת ל"כ יום החודש רק בשבועותיכם וכן בענין מ"ת לא הוזכר בקרא באיזה יום לחודש מזה אנו רואין דשני הדברים האלו קדושתן לאו ביום החודש תליא אלא במספר השבעה שבועות תליא דאחר ספירת השבעה שבועות עושין עצרת יהיה באיזה יום מימי החודש שיהי' וכיון שגם זמן מתן תורה לא הוגבל באיזה יום מימי החודש הי' ש"מ שגם זה לא היה תלוי ביום החודש רק אחר שספרו שבעה שבועות היו מוכשרים לקבלת התורה ולא היה יום החודש סיבה וגרם לקביעתו ולהכי אמרינן זמ"ת תורתינו בעצרת שאנו עושין אחר ספירה וקורין אותו יום מתן תורתינו דהיינו שיום זה אחר כלות ספירת השבעה שבועות היה זמן מתן תורה ואף בשנה שעצרת הוא בחמשה לחודש ואז ניתן בשבעה לחודש או בשישי לחודש מ"מ לא יום החודש קא גרם אלא זמן השבעה שבועות קא גרמי ואמרינן בי' זמן מתן תורתינו לכ"ע דכל שהוא יום נ' לספירה משיצאו ממצרים זמן מתן תורתינו קרינן בי' מיהו לר' יוסי קשה שאם ניתנה תורה ביום נ"א כמ"ש המג"א מסוגיא דשבת א"כ הרי אנו שעושין בששי לא הוי כמו שהי' אז לא בימי החודש ולא בימי הספירה ואפ"ל דכמו שכתבו התוס' בהא דדרשינן (בפ"ק דע"ז) אקרא דיום הששי תנאי התנה הקב"ה עם מב"ר אם מקבלין התורה מוטב כו' והקשו דלר"י דסובר בשבעה ניתנה קשה הא כתיב יום הששי ותי' כיון דלר"י הוסיף משה יום אחד מדעתו ואי לאו דהוסיף הי' ראוי' להנתן בששי בחודש להכי כתיב יום הששי עי"ש וא"כ אפ"ל נמי אע"ג דניתנה ביום נ"א מ"מ קרינן ביום נ' זמן מתן תורה שהיתה ראוי' להנתן ביום נ':

מיהו קשה דבשבת שם בסוגיא אמרינן בברייתא דניסן שיצאו ישראל ממצרים חמשה עשר שבו הי' בחמישי בשבת ואייר דהאי שתא עברוה ואתי כרבנן ע"ש א"כ קשה הא לרבנן לא הי' הוספה מדעתו כלל ובששי ניתנה ביום נ"א לספירה. א"כ היכי עבדינן אנן ביום נ' ואמרינן זמן מתן תורתינו אם חל עצרת בחמשה בחודש או בשבעה הא לא יום זה כיום מ"ת לא ביום החודש ולא ביום נ"א ונראה דגם זה נכון דאף שהי' אז ביום נ"א מ"מ אנן עבדינן ביום נ' וקורין אותו זמ"ת. דהנה בקרא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת ש"ש עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום ונדחקו המפ' מאוד דמעיקרא קאמר ש"ש שהוא מ"ט יום ולבסוף קאמר חמשים יום ונראה דכוונת הכתוב שזמן עשיית חג השבועות הוא לזמן מ"ט יום וגם לזמן חמשים יום וקדושתו באה לקרוא אותו מקרא קודש אחר עבור מ"ט יום ואחר עבור חמשים אלא שהמ"ט יום מחשבים ממחרת הפסח היינו מיום ט"ז והחמשים יום מתחשב גם עם יום ראשון של פסח ויש בזה ענין שא"א לתורה להנתן לישראל עד יעברו חמשים יום עם יום הראשון של פסח כדאיתא במדרש שה"ש ע"פ כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים א"ר עזריה מה התפוח הזה משעה שהוא מוציא ניצו עד שגומר פירותיו חמשים ישראל משיצאו ממצרים עד שניתנה תורה חמשים יום עכ"ל המדרש חזינן שהיו צריכים המשך חמשים יום לקבלת התורה ואותן חמשים יום מתחשבים משיצאו ממצרים ואותן מ"ט יום הוא ענין בפ"ע והחמשים יום הוא ענין בפ"ע שהמ"ט יום מתחילין מיום ט"ז והחמשים יום מתחילין משיצאו ממצרים ויום ראשון ש"פ בכלל וסיומם שוה שיום החמשים הוא ממש יום מ"ט לספירה אלא שמשך זמן החמשים התחיל ביום א' לפני התחלת ספירת המ"ט להכי כתיב עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום דהיינו שעד ממחרת השבת השביעית נגמר ספירת החמשים יום מפני שהם מתחילין עצמן בראשון של פסח. ומהאי קרא לא הי' צריך לספור בפה לא מ"ט יום ולא חמשים כדאשכחן לשון ספירה אף שאינו מחויב לספור בפה כמו גבי זבה דכתי' וספרה לה ואינה צריכה לספור בפה אלא בהמשכת והמתנת הזמן מיקרי ספירה כמ"ש הנוב"י במה"ת (סימן קכ"ג) אלא משום דכתי' בקרא אחרינא מהחל חרמש בקמה תחל לספור ילפינן שצריך לספור בפה כדמשמע לישנא דתחל לספור שהוא לעשות מעשה לספור בפה מיהו בהאי קרא הא לא כתיב אלא שבעה שבועות להכי אין אנו מחוייבים לספור בפה אלא מ"ט יום אבל ענין חמשים יום אשר יום ראשון של פסח הוא במנינו ונגמר עם חג השבועות אין אנו צריכין לספור אלא בהמשכת הזמן סגי דלא שני' בי' קרא כדשני במספר המ"ט יום ומתיישב היטיב פשט הכתוב שצוה לספור מ"ט יום ויהא עד ממחרת השבת חמשים יום עם יום ראשון של פסח ולפ"ז א"ש מה שקשה דהתורה ניתנה להך תנא דמייתי שם בשבת כר"ע ביום נ"א ואנו קורין ביום נ' זמן מ"ת משום דכיון דבעינן חמשים יום עד עצרת והחמשים יום מתחשבים עם יום ראשון ש"פ כמו שבארנו וזהו רק לדידן אנו מחשבים גם ראשון דפסח למנין החמשים יום אבל כשיצאו ממצרים לא נכנס יום ראשון ש"פ למנין החמשים יום שהרי לא הי' כל היום בקדושה שהרי לא יצאו ממצרים עד צפרא כדאמר בברכות (דף ד') דגאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא הלכך הוצרכו להמתין חמשים יום חוץ מיום ראשון של פסח אבל לדידן גם יום ראשון דפסח מתחשב אבל גם אז גם עתה הכוונה להשלים מנין חמשים יום הוא זמן מתן תורה ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף