אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/פד

יום שלישי כ"א אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף פד

קיום תנאי שלא בדרך הטבע

דין מגרש אשתו על מנת שתעלה לרקיע

בגמרא במסכת גיטין (פד.) תנו רבנן, הרי זה גיטך על מנת שתעלי לרקיע, על מנת שתרדי לתהום, על מנת שתבלעי קנה של ארבע אמות, על מנת שתביאי לי קנה בן מאה אמה, על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך - אינו גט. רבי יהודה בן תימא אומר, כזה גט. כלל אמר רבי יהודה בן תימא, כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחילתו, אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר.

והתוספות (ד"ה על מנת) הביאו גירסת הגמרא במסכת בבא מציעא (צד.) שם גרסינן בדעת חכמים: נתקיים התנאי - הרי זה גט, לא נתקיים התנאי - אינו גט. דהיינו שלדעת חכמים אכן התנאי תנאי, וחלות הגירושין תלויה ועומדת בקיומו, אם התקיים התנאי הגט גט, ואם לא התקיים - אין הגט גט. אלא שתמהים התוספות: היאך יוכל לקיימו. ויישבו: ויש לומר, על ידי שם.

נמצא לפי גירסת הגמרא בבבא מציעא ולפי ביאור התוספות, שבאופן זה נחלקו תנא קמא ובן תימא, שלדעת חכמים התנאי תנאי ורק אם נתקיים התנאי על ידי שאמרה שם ועלתה לרקיע - הרי היא מגורשת, ואילו לדעת רבי יהודה בן תימא 'כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר'.

הכרעת הערוך השולחן והפסקי הלכות במקיים תנאי שלא כדרך הטבע

ובערוך השולחן (אה"ע סימן לח סי"א) כתב: תנאי שאי אפשר לקיימו כיצד, כגון שאמר לה על מנת שתעלי לרקיע, או שתרדי לתהום, או שתבלעי קנה של ד' אמות, או שתביא קנה של מאה אמה, או שתעברי את הים הגדול ברגלך, אין זה תנאי. וכך אמרו חכמים: כל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו, והתנה עליו מתחלתו, אינו אלא כמפליגה בדברים והעניין קיים.

ומוסיף הערוך השולחן: ואף אם אפשר לעשות דבר זה שלא כדרך הטבע, רק על ידי שמות וכהאי גונא, לא מקרי אפשר לקיימו, וכן כל כיוצא בדברים כאלו, עכ"ד. דהיינו שאחרי שנתבאר בדברי התוספות שלדעת חכמים הגט גט אם יתקיים התנאי, והיינו באופן שתזכיר שם. ואעפ"כ מבואר בדברי בן תימא שאין הגט כן כיון שהוא 'תנאי שאי אפשר לקיימו' - הרי מזה מבואר שלדעת בן תימא שהלכה כמותו, מה שיכול לקיים התנאי על ידי הזכרת שם וכיו"ב מדברים שלא בדרך הטבע - אין זה מגדיר את הדבר כדבר ש'אפשר לקיימו'.

כעין זה כתב בספר פסקי הלכות יד דוד (אישות פ"ו ה"ב ס"ק לא): כל הדברים שאי אפשר לקיימם, אף שאפשר לקיימם על ידי מעשה כשפים והשבעות וכדומה, לא נקרא אפשר לקיים. והראיה לזה נראה מדברי התוספות דגיטין דף פ"ד א' ד"ה ע"מ וכו' שכתבו, וי"ל על ידי שם. הרי דזה נקרא לרבי יהודה בן תימא דקיימא לן כוותיה 'אי אפשר לקיימו'.

אמנם מסייג הפסקי הלכות את חידושו: ונראה, דזה דוקא כשהעולם אינם מאמינים בזה, ואין חושבים שיהיה ביכולת לקיים זה. אבל באופן שהמתנה הוא איש שמאמין שהלכה יהיה לו אפשרות לקיים זה על ידי השבעות וכדומה, לזה כיון שחושב שזה דבר שיכול להיות, אם כן אין זה מפליג בדברים, שהרי לדעתו קמתנה זה בתנאי גמור. ומכל מקום מסיק היד דוד: וצריך להתיישב בזה בעת מעשה, ודוק בזה.

קושיית הבית שמואל על דעת הבה"ג שתולים שבעלה בא על ידי שם ואין הולד ממזר

והנה בשולחן ערוך (אה"ע סימן ד סי"א) כתב: האשה שהיה בעלה במדינת הים, ושהה שם יותר מי"ב חודש, וילדה אחר י"ב חודש - הולד ממזר. שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש. ויש מי שאומר, שאינו בחזקת ממזר. וכיון דפלוגתא היא, הוי ספק ממזר, ע"כ.

וכתב הבית שמואל (ס"ק טז): הדעה קמייתא - היא דעת הרמב"ם (איסו"ב פט"ו הי"ט), ויש מי שאומר - היא דעת הלכות גדולות (סוף הלכות גיטין). ובטעם הסובר שאינו בחזקת ממזר, כתב הבית שמואל שהוא משום "דאמרינן שמא על ידי שם בא לכאן, כעובדא דאבוה דשמואל" [- המובאת בתוספות בקידושין (עג. ד"ה מאי) בשם הירושלמי, שהלך למדינת הים ובא על ידי שם ושימש והוליד את שמואל].

על דעת ההלכות גדולות המכשיר את הולד מכח סברא זו שמא בא על ידי שם, הקשה הבית שמואל: אע"ג דאם התנה על מנת שתעלה לרקיע, קיימא לן דהוי תנאי שאי אפשר לקיימו, אע"ג דיכול להעלות על יד שם כמש"כ בתוספתא. ובדפוסים חדשים תיקנו ע"פ המחצית השקל 'כמו שכתבו בתוספות', וכוונתו לדברי התוספות בגיטין הנזכרים שעולה מדבריהם ש'על מנת שתעלי לרקיע הוא תנאי שאפשר לקיימו על ידי שם' ואעפ"כ דעת רבי יהודה בן תימא - שהלכה כדבריו - שהוא בכלל 'תנאי שאי אפשר לקיימו'. ואם כן תמה הבית שמואל מפני מה לענין ולד ממזר נוקטים שמא בא על ידי שם, ואילו לענין קיום התנאי נוקטים שהוא תנאי ש'אי אפשר לקיימו'. ויישב הבית שמואל: משום דלהכשיר הולד שאני, עכ"ד.

ולכאורה לפי מה שנתבאר שהטעם שלדעת בן תימא מה שיכולה לעלות לרקיע על ידי שם אינו חשוב 'אפשר לקיימו' כיון שדבר שהוא שלא כדרך הטבע אינו חשוב 'אפשר לקיים'. ובפרט לפי נוסח הפסקי הלכות, שרק באופן שאין המתנה סבור שיכולה להעלות לרקיע על ידי שם, אז הוא בכלל 'דבר שאי אפשר לקיימו', אבל אילו יודע ומאמין שיכולה לעלות לרקיע על ידי שם, בזה הוא דבר שאפשר לקיימו. אם כן לכאורה אין מקום כלל לקושיית הבית שמואל, כי אדרבה דין הולד ודין התנאי דין אחד להם, והוא שאפשר לבוא ממקום למקום או מהארץ לרקיע על ידי שם - רק שהוא דבר שלא כדרך הטבע ובפשטות המתנה אינו סבור שיכולה לעשות זאת, ולפי דעתו אינו אלא משחק בה וכלשון הגמרא "אינו אלא כמפליגה בדברים". אך כל זה רק לענין תנאי התלוי בדעת המתנה, משא"כ לענין ולד הנולד מאשה, ויש לדון אם יתכן שבא עליה בעלה ואין הולד ממזר - בזה פשוט שכיון שסוף סוף יכול לבוא על ידי שם, הרי אין לנו הכרח שהולד ממזר [ונחלקו הפוסקים אם יהיה הולד כשר (כ"כ הב"ש שם בשם הרא"ש), ואילו הפרישה (ס"ק יח) כתב שהולד ספק ממזר].

מחלוקת הריטב"א והרמב"ם בטעמו של בן תימא אם הוא מסברא או נלמד מתנאי דבני גד וב"ר

ובעיקר דעת רבי יהודה בן תימא שכל תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר, נחלקו הראשונים בטעמו: הריטב"א (ב"מ צד.) כתב על המובא שם בגמרא בשם רב נחמן משמיה דרב שהלכה כרבי יהודה בן תימא, שאף שקיימא לן שאין הלכה כרבי מאיר שצריך תנאי כפול והן קודם ללאו, אין קושיא במה שפסקו הלכה כר"י בן תימא, כיון שאין כל דקדוקי תנאי שוין, שכן הא דבעינן תנאי שאפשר לקיימו "לאו משום דגמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן, אלא משום דמשמע לן טעמא דמסתבר דכל תנאי שאי אפשר לקיימו אינו חשוב תנאי אלא כמפליג בדברים בעלמא". מבואר בדברי הריטב"א שטעמו של בן תימא הוא כפשוטו, כלשון הגמרא שהוא "כמפליגה בדברים", שכיון שאי אפשר לקיימו ממילא תלינן שלא היתה דעתו כלל לתנאי זה. וכלשון רש"י בבבא מציעא (צד.): שאין בלבו לשום תנאי, אלא להקניטה בעלמא מרחקה ודוחה אותה בדברים.

אמנם הרמב"ם (אישות פ"ו הי"ד) כתב: שכפילת התנאי עם שאר הארבעה דברים, מתנאי בני גד ובני ראובן למדו אותן חכמים. ואחד מארבעת הדברים הוא כמבואר שם (ה"ב) 'דבר שאפשר לקיימו'. וכן כתב הסמ"ג (עשין מח): וכל אלו הארבעה היו בתנאי בני גד ובני ראובן. וכתב המכתב מאליהו (שער ח סימן א אות ד) בדעתם, שטעמו של רבי יהודה בן תימא הוא שאף דין זה שיהיה התנאי בדבר שאפשר לקיימו נלמד מתנאי דבני גד ובני ראובן. וכ"כ בשו"ת באר יצחק (יו"ד סימן יד) שהוא נלמד מתנאי דב"ג וב"ר, וביאר הלשון 'אינו אלא כמפליגה בדברים' - שכל תנאי שאינו כמשפטי התנאים אינו אלא כמפליג בדברים.

נפקא מינה באופן שהמתנה סבור שהוא יכול לקיים התנאי

והריטב"א (גיטין שם) כתב: דכל שמתנה בדבר שיודע שחבירו אינו יכול לקיימו וכו'. ומדבריו ומדברי עוד ראשונים דקדקו האחרונים שכל שלא ידע זאת אלא היה סבור שחבירו יכול לקיימו - בזה חל התנאי. ובזה הלך הריטב"א לשיטתו שטעמו של ר"י בן תימא הוא מסברא שמפליגה בדברים, משא"כ לדעת הרמב"ם שהוא נלמד מתנאי דב"ג וב"ר כיון שסו"ס הוא דבר שאי אפשר לקיימו, מה אכפת לן אם המתנה יודע שאינו יכול לקיימו או לא.

ולכאורה כשנבוא לדון מעתה במה שנתבאר לעיל בקיום תנאי על ידי דבר שלא כדרך הטבע, יש לתלותו גם כן בנידון זה. שכן אם טעמו של רבי יהודה בן תימא הוא מסברא שכשמתנה על דבר שאי אפשר לקיימו אינו אלא כמפליגה בדברים, בזה לכאורה יש לחלק כפי שחילק הפסקי הלכות, ולתלות שאם יודע המתנה שיכולה לעלות על ידי שם, אם כן אין כאן סברא שהוא כמפליגה בדברים. ואם אינו יודע - בזה יש לומר שאף שיש מציאות בעולם שיכולה לעלות על ידי שם, אך המתנה לא היה אלא כמפליג בדברים וממילא לא היתה כוונתו כלל לתנאי.

אבל, אם כדברי הרמב"ם והסמ"ג, שטעמו של רבי יהודה בן תימא הוא משום שצריך שיהיה התנאי במשפטי התנאים, ואחד ממשפטי התנאים הנלמד מתנאי דב"ג וב"ר הוא שיהיה דבר שאפשר לקיימו - אם כן שוב יש לדון מדוע לעלות לרקיע הוא דבר ש'אי אפשר לקיימו', הרי אפשר לקיימו על ידי שם. ועל כרחך צריך לומר שכיון שבדרך הטבע אי אפשר לקיימו, ממילא הגדרתו 'דבר שאי אפשר לקיימו', ושוב אין כאן קיום למשפטי התנאים, אף שבפועל יכול לקיימו. ואם כן, לפי זה לכאורה אין סברא לחלק בין אם יודע המתנה שיכולה לעלות או אינו יודע, אלא הנידון הוא בעצם הגדרת הדבר אם הוא 'דבר שאפשר לקיימו', והגדרתו זו נגזרת מקיומו של הדבר בדרך הטבע דוקא.

ולפי זה יש מקום לבאר טענת הבית שמואל, שאם אכן תולים אנו בולד שבא אביו על ידי שם [וכמש"כ בשם הרא"ש שהולד כשר ואפילו אינו ספק ממזר], אם כן מדוע לא יהיה מוגדר גם כ'דבר שאפשר לקיימו', אף שהוא דבר שאינו בדרך הטבע. ולכן הוצרך לבאר שבאמת הוא דבר ש'אי אפשר לקיימו' כיון שבדרך הטבע אינו, אלא שמכל מקום להכשיר הולד אומרים כן.

קושיית רע"א מביאור התוספות בארבעה שנכנסו לפרדס שרק היה נראה להם כמו שעלו

והנה בגליון הש"ס לרע"א (גיטין שם) ציין על דברי התוספות לעיין בחגיגה דף י"ד ע"ב תוד"ה נכנסו. שם כתבו התוספות על המובא בגמרא ש'ארבעה נכנסו בפרדס', כך: נכנסו לפרדס, כגון על ידי שם, ולא עלו למעלה ממש אלא היה נראה להם כמו שעלו, וכן פירש בערוך, עכ"ל. וגם שם ציין רע"א לעיין בדברי התוספות בגיטין דף פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלי לרקיע.

וביארו המפרשים שכוונת רע"א להקשות מדוע חשוב הדבר שיכולה לקיים את התנאי על ידי שם, הלא באמת אינה יכול לעלות לרקיע אף על ידי שם, וכל מה שיש בכחה לעשות הוא רק כמו שכתבו התוספות שם שהוא 'נראה להם כמו שעלו', ואם כן אין כאן קיום לתנאו שהתנה שתעלה לרקיע. ובתפארת יעקב יישב שאף התוספות בחגיגה אין כוונתם אלא שלא הגיעו למקום המרכבה והשכינה אבל לרקיע עצמו עלו.

ואמנם יש שכתבו להפך, מכח דברי רע"א, ואף העמיסו שלזה גופא נתכוון רע"א, שאף שהתנה עמה שתעלה לרקיע, לא היתה דעתו אלא בענין שאפשר לקיימו, דהיינו שתעשה כאילו עולה לרקיע על ידי שם. ובזה ביארו איך תתקיים גירסת הגמרא בבבא מציעא - "אם נתקיים התנאי הרי זה גט" - גם על שאר התנאים המוזכרים בברייתא, כמו 'שתבלעי קנה של ארבע אמות' וכדומה.

ולפי זה לכאורה אפשר לומר, שלדעת רבי יהודה בן תימא הטעם שהוא דבר שאי אפשר לקיימו כלל, אינו מחמת שאינו מחשיב קיום דבר שלא כדרך הטבע כקיום התנאי - אלא משום שלדבריו כוונת המתנה לתנאי כפשוטו לעלות לרקיע ממש ולבלוע קנה ממש - וכיון שדבר זה אינו אפשרי כלל, גם לא על ידי שם, כמבואר בתוספות בחגיגה, ממילא נוקטים שהוא כמפליגה בדברים. ואם כן לפי זה אין לנו כל מקור מסוגייתנו למה שהוציאו הערוך השולחן והפסקי הלכות שקיום תנאי שלא כדרך הטבע אינו קיום.