אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/עו

יום שני י"ג אב תשפ"ג - מסכת גיטין דף עו

'שני כתובים הבאים כאחד' ב'תנאי כפול'

טענת רשב"ג שאין לך תנאי בכתובים שאינו כפול

שנינו במסכת קידושין (סא.) רבי מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי. שנאמר "ויאמרו אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן", וכתיב "ואם לא יעברו חלוצים". ופירש רש"י: כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי... כגון 'הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז', ולא פירש לכפול 'ואם לא תתני לי לא יהא גט', אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט. וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו ע"ה לכפול 'ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם', שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן, אע"פ שאמר 'אם יעברו ונתתם' לית לן 'מכלל הן אתה שומע לאו' וכו'.

ובברייתא במסכת גיטין (עו.) מובא דין התלוי במחלוקת רבי מאיר וחכמים, ועל כך מוסיף רשב"ג ואומר: אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. ובגמרא מובאות שני דעות בביאור דברי רשב"ג, האם כוונתו להביא ראיה לדעת רבי מאיר או לדעת חכמים. לפי מהלך הגמרא הראשון "לרבי מאיר קאמר ליה, והכי קאמר ליה, אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, והוו להו שני כתובים הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין". ופירש רש"י: איכא דאמרי לרבי מאיר קאמר ליה, אין לנו ללמוד מתנאי בני גד, שאין לך תנאי בכל המקרא שאינו כפול, כגון 'אז תנקה מאלתי' (בראשית כד מא), וכגון 'אם שכב' 'אם לא שכב' (במדבר ה יט), 'אם תאבו ושמעתם' 'אם תמאנו ומריתם' (ישעיה א יט-כ), הלכך הוי להו שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדים, ע"כ.

כלומר, רשב"ג בא לעורר כנגד מקור דבריו של רבי מאיר לכך שצריך לכפול כל תנאי – הלא הוא כפילות תנאו של משה רבינו עם בני גד ובני ראובן – והוא מקשה על כך שכיון שכל מקום שנמצא תנאי בכתובים הרי הוא כפול, הרי יש כאן שני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים.

תמיהת הרש"ש שאינו דומה לכל שני כתובים שאין צורך בכתיבת שניהם

הרש"ש על אתר תמה תמיהה רבתי על ביאור זה בדעת רשב"ג, שכן דין שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים עניינו שאילו אכן כוונת התורה שנלמד מכתובים אלו לכל התורה, לשם מה כפלה התורה דבריה בשני המקומות, די היה לכתוב כן במקום אחד וממנו היינו למדים לכל מקום – גם למקום השני – ומכך שהוצרכה התורה לכפול דבריה משמע שרק במקומות אלו דעתה שכן הוא הדין ולא בשאר מקומות, ולכן אין ללמוד ממקומות אלו לשאר מקומות.

ולכאורה סברא זו אינה שייכת כלל לגבי מה שמצאנו בכל התנאים המוזכרים בכתובים שנעשו בדרך של תנאי כפול, שכן אפילו אם כוונת התורה שאכן נלמד מתנאי בני גד ובני ראובן לכל מקום שצריך תנאי כפול, הרי סוף סוף אף בשאר מקומות היה צורך לכפול את התנאי, כי לולי זאת לא היה התנאי חל והמעשה היה מתקיים כאילו לא נעשה בו תנאי. ולכן כתבה התורה בכל מקום שהתנאי שנעשה היה תנאי כפול.

והתוספות (גיטין עה. ד"ה לאפוקי) כתבו: ונראה דהלכה כרבי מאיר דבעינן תנאי כפול וכו' דשמואל ורבא בסמוך סברי כוותיה. וכל הני דמתניתין – איירי בתנאי כפול, אע"ג דלא פירש. דהכי נמי מוקי לה לקמן ברייתא בדכפליה לתנאיה אע"פ שלא פירש. וכן בכל 'על מנת' שבש"ס, כגון על מנת שתחזירהו לי דאתרוג (סוכה מא:) וכיוצא בו, בעי כפילות, ובכל מקום בעינן תנאי כפול כו', ע"כ. מבואר בתוספות שאף שבכמה מקומות נזכר בדברי חז"ל תנאי ד'על מנת' ולא נזכר שכפלוהו, אך אין מכך ראיה שאין צריך לכפול, אלא אפשר שחז"ל נקטו שהיה תנאי ותנאי זה צריך להעשות בכל משפטי התנאים, ואף שלא מפורש שהיה כפול – פשיטא שכפלוהו.

לפי זה כתב הרש"ש ליישב גם את הערתו הנזכרת, שכן יש לומר שכוונת רשב"ג שאף שבודאי בכל תנאי הכתוב בתורה היה צורך שיהיה התנאי כפול – שהרי לולי זאת היה המעשה קיים והתנאי בטל, אלא שהוקשה לרשב"ג מדוע הוצרכה התורה לכתוב שהתנאי כפול, הלא דבר זה היינו יודעים לבד שמסתמא כפלו את התנאי, שהרי אם לא כן לא היה מועיל התנאי. ומכך שכתבה התורה בכמה מקומות תנאי כפול – אות היא שבכל תנאי אין צריך לכופלו ורק באותן המקומות היה צורך לכפול את התנאי מאיזה טעם שיהיה.

קושיית הלחם אבירים בשם הריטב"א שלרבי מאיר הוו שני כתובים הבאים כאחד

על עיקר קושייתו של הרש"ש עומד גם השער המלך (פ"ו מאישות ה"ב) וזה לשונו: הא לא דמיא כלל למאי דאמרינן בעלמא שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, דהתם היינו טעמא, משום דכיון דכל אחד יליף מחבריה, אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא אי לאו לאשמועינן דלא נילף מינה בעלמא. אמנם הכא כיון דמן הדין בעי תנאי כפול, ואי לא כפליה לתנאי התנאי בטל והמעשה קיים, אם כן על כרחך אצטריך קרא בכל מידי דאיכא תנאי לעשותו בתנאי כפול. דאי כתיב בארץ כנען [- בתנאי דבני גד] ולא כתיב כפילא בכל הני, 'אם בחוקתי' ו'אם תאבו', הוה אמינא אדרבה נילף מתנאי בני גד ובני ראובן דבעינן כפילא, והכא כיון דלא כפליה לתנאי – התנאי בטל ומעשה קיים, ובין כך ובין כך הבאתי עליו ברכה ולא קללה, ומשום הכי הוצרך לעשותו בתנאי כפול בכל הני. ובהא ודאי דליכא למימר דנשתוק כפילא בכולהו הני ונילף מחבריה.

ובספר לחם אבירים (קידושין סא:) כתב: ושמעתי אומרים בשם הריטב"א דמקשה דלרבי מאיר נמי קשה דהוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. ולדעתי אינה קושיא, דתרוויהו צריכי, דאי כתב כפילא ד'אם לא תטיב' ולא הוה כתיב כפילא גבי 'בני גד ובני ראובן', הוה אמינא, אדרבה, נילף מההוא ד'אם לא תטיב' דבעי כפילא והיכא דלא כפליה בין כך ובין כך ונתתם להם. אצטריך כפילא גבי בני גד לומר דאם לא יעברו לא יטלו בארץ הגלעד. ואי כתב גבי בני גד, הכי נמי הוה אמינא גבי 'אם תטיב' דבין כך ובין כך אגרא, והבן, דאין לומר דלישתוק כפילא מחד מינייהו ונילף הכפל עצמו באחר, ע"כ.

וכתב השער המלך שלפי הנראה אישתמיט מניה סוגיית הגמרא בגיטין, שהרי מפורש בגמרא שהם שני כתובים הבאים כאחד, ובאמת יישבו לשאלת הריטב"א היא קושיא על סוגיית הגמרא בגיטין וכנ"ל, מדוע הם שני כתובים הבאים כאחד הא צריך לכתוב את שניהם, כי אי אפשר ללמוד זה מזה.

יישוב השער המלך שהייתור הוא בתיבות 'בארץ כנען' בתנאי דבני גד

וכתב השער המלך ליישב עיקר הקושיא, שכן במשנה בקידושין שם תנן עוד: רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו, ע"כ. דהיינו שאין להביא ראיה מכפילות התנאי דבני גד שצריך לכפול את התנאי, כי אפשר שרק בא משה בדבריו לומר שעכ"פ אף אם לא יעברו יקבלו חלק בארץ. והגמרא מבארת שרבי מאיר אכן אינו לומד את דינו מעצם הכפילות, שנצרכת – כדברי רחב"ג – ללמדנו שיטלו חלק בארץ, אלא לומד כן מייתור התיבות 'בארץ כנען' בפסוק 'ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם בארץ כנען', שהרי כיון ש'נאחזו בתוככם' פשוט שהוא בארץ כנען, ומייתור זה למד רבי מאיר את דין תנאי כפול. ואילו לדעת רחב"ג מבואר בגמרא שם שהיה אפשר לפרש ש'ונאחזו בתוככם' היינו בארץ גלעד, וקמ"ל דהיינו בארץ ישראל. ולדעת רבי מאיר 'בתוככם' – משמע בכל מקום שיש לכם, דהיינו אף בארץ ישראל.

מעתה מבאר השער המלך, אכן אילו נכתב רק בבני גד ובני ראובן שצריך לכפול, אם הייתי למד לכל מקום שצריך לכפול והייתי אומר שבמקומות שלא כפל – תנאי בטל ומעשה קיים, ולכן הוצרך לכתוב בכל מקום. אך כוונת הגמרא להיפך שדי היה לכתוב במקום אחר, ובאופן זה לא שייך לומר שהוצרך הכתוב לכתוב גם בתנאי דבני גד כי אם לא כן לא הייתי יודע שכפלו והיינו אומרים ש'תנאי בטל ומעשה קיים' ויקבלו את עבר הירדן אף אם לא יעברו חלוצים, כי הרי מפורש בפסוק ש'ונאחזו בתוככם', ו'בארץ כנען' נכתב על כרחך ללמדנו דין תנאי כפול, וזה לימוד מיותר שאפשר היה ללומדו משאר המקומות, וע"כ הרי הוא כשני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים. [ואף שאין הם שני כתובים הבאים כאחד משני צדדים, מכל מקום 'שני כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים' הוא אפילו באופן זה, כמבואר בדברי התוספות בקידושין (נח. ד"ה וב' כתובים)].

תמיהת האור חדש על שתי הלשונות בגמרא שסותרות זה את זה מהיפך להיפך

ובגמרא מובאת דרך נוספת בביאור דברי רשב"ג שלדבריהם דרבנן קאמר, והכי קאמר, "אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול, וגמרינן מינייהו', ופירש רש"י שכולהו צריכי ולכך אפשר ללמוד מהם. ובשו"ת מהרנ"ש (סימן קס) הביא מכתבו של רבי אלעזר קאליר בעל אור חדש, שתמה על שתי הלשונות בגמרא אשר 'סותרות זה את זה מהיפך להיפך, ללישנא קמא קרי להו שני כתובים וללישנא בתרא יליף מינייהו'. והוא מוסיף שדוחק לומר שללישנא קמא שלרבי מאיר קאמר, הרי דעת רבי מאיר ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים, ואילו ללישנא בתרא שני כתובים הבאים כאחד מלמדים.

ובתשובתו תמה הרבי ניסן שידלוב, שהרי כבר פירש רש"י שללישנא בתרא כל הכתובים מצרך צריכי וכך הוא דרך הסוגיא בכל הש"ס. ויש להוסיף ולהעיר על מה שהציע ששתי הלשונות בגמרא חולקים בדין 'שני כתובים' הלא גם לדעת הסובר ששני כתובים מלמדים – שלשה כתובים אין מלמדים, וכאן הרי יש יותר משלשה כתובים.

ועכ"פ האור חדש מעלה יישוב חדש לקושייתו על פי דברי השער המלך, שכן נתבאר בדברי השער המלך שכל מה שיש להחשיב הכתובים כאן כ'שני כתובים הבאים כאחד' הוא רק לפי דברי רבי מאיר הלומד שיש ייתור בפסוק בתיבות 'בארץ כנען', אך לדעת רחב"ג שם הרי לא מיותר הפסוק כלל כיון שהוא נצרך ללמדנו שיקבלו עכ"פ חלקם בארץ ישראל, ולשיטתו אף אם נמצא בכמה מקומות בתורה דין תנאי כפול הרי אין להחשיב זאת כ'שני כתובים הבאים כאחד' וכקושיית הרש"ש. מעתה יש לבאר היטב דברי הגמרא, שללישנא קמא לרבי מאיר קאמר ולשיטתו הרי יש כאן ייתור ויש כאן שני כתובים, משא"כ ללישנא בתרא היינו לרחב"ג החולק על רבי מאיר ולשיטתו אין כאן שני כתובים ומדוע לא ילמדו.

אם הכתובים מגלים שמכלל לאו אתה שומע הן למה הוצרכו לכפול

אלא שהוא מעלה הערה נוספת בעצם נידון 'שני כתובים' ביחס ל'תנאי כפול', שכן כל שני כתובים הבאים כאחד עניינם שמכך שהוצרך הכתוב לכתוב לנו הדין בשני מקומות, השמיענו שרק במקומות אלו הדין כך ולא בשאר מקומות, ולדוגמא כשחייבה התורה נשים במצות מצה והקהל, הרי כאן שני כתובים המלמדים אותנו שבאשר מצות עשה שהזמן גמרא נשים פטורות ולכך הוצרכה התורה בשני מקומות אלו לחייבם.

אכן, בנידון דידן, הרי הסברא להצריך תנאי כפול היא שאין אומרים 'מכלל לאו אתה שומע הן', והסברא שאין צורך בכפילת התנאי היא ש'מכלל לאו אתה שומע הן'. מעתה אם נבוא לדון דין 'שני כתובים' ביחס למקומות שהוצרכה התורה לפרט שהיה תנאי כפול, הרי שנאמר כך: שמכך שהוצרכה התורה לכתוב בשני מקומות אלו שיש לכפול – דהיינו שמכלל לאו אי אתה שומע הן – מכך למדנו שבכל מקום אין צריך לכתוב כיון שמכלל לאו אתה שומע הן. אם כן, שהדין הכללי הוא שמכלל לאו אתה שומע הן, חוזרת השאלה למה הוצרכה התורה גם בשני מקומות אלו לכפול את התנאי הלא כל הטעם להצריך כפל התנאי הוא משום שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואילו כאן בזה גופא נתפרש שאומרים מכלל לאו אתה שומע הן. יעו"ש ביישובו של מהרנ"ש לשאלתו.

ולכאורה אפשר היה ליישב בפשיטות, שאדרבה לולי הפסוק הייתי אומר מסברא שמכלל לאו אי אתה שומע הן וצריך לכפול התנאי, ובכך שכתבה התורה דין תנאי כפול בשני מקומות אף שאין בכך צורך, מכך יודע אני סברא זו שמכלל לאו אתה שומע הן ואין צריך לכפול, ולא שייך להקשות 'לא הוה ליה להכפיל שום תנאי שהרי מכלל הן נשמע לאו כמו סברא חיצונה' – כי אדרבה אילולי היו כתובים מקומות אלו הייתי מצריך כפל בכל מקום. אמנם זה דחוק מאד, כי אם אכן לפי האמת מכלל לאו אתה שומע הן, מדוע הדין הוא שאומר לה אם שטית ואם לא שטית, ומדוע כפל משה את דבריו, הרי לא נכתב כפל זה אלא כדי להשמיענו את הסברא המייתרת את הצורך בכפילות התנאי.