אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/גיטין/נז

יום רביעי כ"ג תמוז תשפ"ג - מסכת גיטין דף נז

מניינם המופלא של הרוגי החורבן

מספרים עצומים על מנין היהודים שנהרגו בזמן החורבן

בגמרא בגיטין (נז:) אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא (2,110,000), ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא (940,000) על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר (הושע ד ב) "ודמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק, אמר מאי האי... אמרי ליה מאי נימא לך, נבייא הוה בן, דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו, אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויוה, ולא נח. בחורים ובתולות קטל עילויה, ולא נח. אייתי תינוקות של בית רבן קטל עליה, ולא נח. א"ל זכריה זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו. כדאמר ליה הכי, נח.

ועוד שם: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית כז כב), 'הקול' - זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים ריבוא כפליים כיוצאי מצרים (1,200,000). 'קול יעקב' - זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות ריבוא (4 מליון). ואמרי לה, ארבעת אלפים ריבוא (40 מליון).

ועוד אמרו (גיטין נח.): אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבן שמעון בן גמליאל, מאי דכתיב (איכה ג נא) "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", ארבע מאות בתי כנסות היו בכרך ביתר, ובכל אחת ואחת היו בה ארבע אמות מלמדי תינוקות, וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשהיה אויב נכנס לשם היו דוקרין אותן בחוטריהן [- מקלותיהם]. וכשגבר אויב ולכדום, כרכום בספריהם והציתום באש. הרי שהיו בה 64 מליון ילדים. ומספרים עצומים אלו מעוררים שאלה, האם אכן היו בתקופת החורבן מליוני מילוני יהודים, או שמא נאמרו הדברים בלשון גוזמא.

דברי הגמרא בתמיד על מקומות שדברו חכמים בלשון הבאי

והנה מצאנו בדברי חז"ל שאמרו דברים בלשון גוזמא. כך שנינו בתמיד (כח:): תפוח היה באמצע המזבח פעמים שהיו עליו כשלש מאות כור [- אפר], אמר רבא, גוזמא. השקו את התמיד בכוס של זהב, אמר רבא, גוזמא. אמר רבי אמי, דברה תורה לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי. דברה תורה לשון הבאי, דכתיב (דברים א כח) "ערים גדולות ובצורות בשמים", בשמים סלקא דעתך, אלא גוזמא. דברו חכמים לשון הבאי, הא דאמרן, תפוח והשקו את התמיד בכוס של זהב. דברו נביאים לשון הבאי דכתיב (מלכים א' א מ) מחללים בחלילים וגו' ותבקע הארץ לקולם. אמר רבי ינאי בר נחמני אמר שמואל, בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי, ואלו הן, תפוח גפן ופרוכת... תפוח הא דאמרן, גפן דתניא גפן זהב היתה עומדת על פתח ההיכל ומודלה על גבי כלונסות... אמר רבי אליעזר ברבי צדוק, מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה. פרוכת, דתנן רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי שמעון הסגן, פרוכת עוביה טפח על שבעים ושנים נימין נארגת... ושלש מאות כהנים מטבילין אותה, ע"כ.

גם לגבי המספר תליסר מצאנו בדברי רש"י (שבת קיט.) על המבואר בגמרא שם ששוויה של המרגלית שמצא יוסף מוקיר שבת היה בשוויה 'תליסר עיליתי דדינרי' [- שלש עשרה עליות מלאות דיני זהב', וכתב רש"י: וגוזמא בעלמא הוא כלומר הון עתק מאד, כך פירש רבינו הלוי, וכן בכל מקום, ע"כ. ורש"י מביא שם שתי דוגמאות לכך, וישנן עוד רבות. ובמקום אחר הארכנו במציאות לשון הבאי וגוזמא בדברי חז"ל.

ואמנם לפי זה היה אפשר לומר כן גם לגבי המספרים המוזכרים ביחס למניינים של היהודים בתקופת החורבן והגזירות שבאותן השנים. אלא שבעוד שלגבי מניינים של הילדים בביתר, ארבע מאות כפול ארבע מאות כפול ארבע מאות, נוח לקבל כי מדובר במספר מופלג דרך הבאי. מה גם שדמיון מצאנו למספר זה ביחס להרוגי ביתר, במניינם של הרוגי אספסיינוס - וכמובא לעיל - שהיו ארבע מאות ריבוא, או ארבעת אלפים ריבוא. הרי שבמניין הרוגי נבוזראדן - 211 ריבוא - קשה יותר לומר זאת, שכן מספר זה אינו מספר עגול, ואינו נראה דרך הפלגה אלא מספר מדוייק [אף שבתוך פרטי המספר ישנו 'עיגול' שהרי אפילו ריבוא אחד כולל בתוכו עשרת אלפים אנשים, ולא מסתבר שנבוזראדן הרג בדיוק מספר עגול של עשרת אלפים אנשים ולא הותיר או פיחת. אך מכל מקום המספר הכללי של מאתיים ואחד עשרה ריבוא אינו נראה כמספר גוזמתי. ואולי גם הריבוא האחד הוא מנין מדוייק, שהרי אספם כדי להשקיט את דם הנביא זכריה ואפשר שאכן ספר את מניינם, כפי שנהגו פעמים רבות גם הנאצים ימ"ש].

מניין היהודים שהתגוררו בהר המלך עמד על למעלה משלש מאות ושישים מיליארד

אלא שאם לא די בכך, הרי שבגמרא בגיטין (נז.) אנו מוצאים מספר מופלג לאין שיעור. וכך מעמידה הגמרא את הפסוק האמור במגילת איכה (ב ב) "בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב", על חורבנו הנורא של הר המלך – טור מלכא: כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, אלו ששים ריבוא עיירות שהיו לו לינאי המלך בהר המלך, דאמר רב יהודה אמר רב אסי, ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך, וכל אחת ואחת היו בה כיוצאי מצרים. חוץ משלש שהיו בהן כפליים כיוצאי מצרים, אלו הן: כפר ביש, כפר שיחליים, כפר דכריא.

על פי חשבון זה נמצא שבהר המלך היו 360,000,000,000 (360 מיליארד) מלבד עוד 1,800,000 (מליון ושמונה מאות אלף) שהיו באותן שלש עיירות שבהם היה כפליים כיוצאי מצרים.

ואם כי מספר עצום כל כך נראה כי קל יותר לפרשו בדרך של גוזמא, ובפרט כשהמספר שישים ריבוא, הוא גם מספר העיירות וגם מספר האנשים המתגוררים בהם [למעט שלש עיירות], הרי שבגמרא נראה שהיא מפרשת את המניין העצום, כפשוטו. שכן על אתר תמהה הגמרא: אמר עולא, לדידי חזי לי ההוא אתרא, ואפילו שיתין ריבוותא קני [- שישים ריבוא קנים] לא מחזיק. אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא, שקורי משקריתו [- דאמריתו שישים ריבוא היו בהר המלך, והוא אינו מחזיק אפילו שישים ריבוא קנים. רש"י]. אמר ליה "ארץ צבי" כתיב בה [יש שהביאו הפסוק (ירמיה ג יט) "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי", ויש שהביאו הפסוק (דניאל יא מה) "ויטע אהלי אפדנו בין ימים להר צבי קודש"] – מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו [- משהופשט הוא כווץ ואין יכול לחזור ולכסותו בו. רש"י], אף ארץ ישראל בזמן שיושבין עליה רווחא, ובזמן שאין יושבין עליה גמדא [- מתכווצת], ע"כ. הרי שרבי חנינא מפרש את דברי הגמרא כפשוטם, ועל אף שאותו מקום אינו מכיל יותר משישים ריבוא קנים, מבאר ר"ח שהוא משום שאין ישראל על אדמתם, ואילו כשהיו על אדמתם החזיקה הארץ את כולם...

וכך באמת תמה המהר"ל (נצח ישראל פ"ו): ודבר זה קשה לצייר, שהיה בטור מלכא שהוא חלק הארץ, כל כך עיירות, ובכל עיר ועיר כך וכך, שיהיו ישראל כל כך הרבה. ובספר כוזרי שני (לרבי דוד ניטו מלונדון, הו' ורשה תרסב, כד:) כתב ששים ריבוא הוא לשון גוזמא כמו שאמרו בתמיד שדברו חכמים בלשון הבאי.

ביאורי היעב"ץ והמלבי"ם שמנין זה כולל את הגרים בה מיום היווסדה או מזמן החורבן עד ביאת גואל

ואכן יש מרבותינו האחרונים שרצו לפרש שאין כוונת הגמרא שבתקופת חורבנו של הר המלך היו בו 360 מיליארד יהודים, דבר שאינו מתקבל על הדעת, אלא כוונת הגמרא לפרק זמן ארוך יותר. בדרך זו הלך היעב"ץ כשבהגהותיו כתב: אפשר פירושא, שכל כך יצאו ממנה מיום היווסדה עד שחרבה. ובדרך זו הלך גם כן המלבי"ם (הו"ד בחידושי המלבי"ם על הש"ס), אלא שהוא מפרש לאידך גיסא: ונראה לי שחושב האי אמורא, דאם לא נחרב ישראל אז על ידי העכו"ם, היה מגיע לעת הגאולה הכללית מספר בני ישראל אל הסכום הזה. ואל תתמה, כי בימים ההם נשא כל אחד יותר מאשה אחת, והעשירים עוד יותר, והיתה הברכה של משה רבינו של 'השם יוסף עליכם ככם אלף פעמים' מתקיימת בכל דור ודור, וכל זה בטל בקרב הדורות. כי אם לא נחרב הבית היו מתרחבים גם בדרך הטבע בארצות המזרח על ידי כיבושים, כי כן נאמר בנביאות יחזקאל שירושלים לבד תגיע עד דמשק, ומזה תוכל לשער אל כל גבולי ארץ ישראל.

אלא שעל דבריהם קשה אם כן מהי תמיהתו של עולא ולהבדיל של אותו צדוקי על כך שאין מקום בהר המלך אף לשישים ריבוא קנים, הרי לא התכוונו חז"ל בדבריהם לשעת החורבן אלא לימות דור מאז היווסדה של הר המלך, או מזמן החורבן ועד ביאת גואל צדק. וצריך לומר שמכל מקום מקום קטן כל כך שאין בו מקום לשישים ריבוא קנים, אי אפשר שהיו או שיהיו בו 360 מיליארד בני אדם, אף לא בחשבון זה של כל השנים עד או מהחורבן.

ביאור המהר"ל שבהר המלך לפני עניינו היה ראוי להיות בו מספר זה

המהר"ל לפי דרכו מבאר את עניינו של טור מלכא באופן אחר. תחילה הוא מבאר את עניינו של המספר 'שש מאות' המוזכר כלפי מנין העיירות בהר המלך ואנשיו. ושורש דבריו שטור מלכא התברך בברכת הריבוי, שהיא אחת מברכותיה של ארץ ישראל, ומנין שש מאות הוא ענין ריבוי, כמו שמצאנו שישים אותיות בברכת כהנים, וכמו שכתבו התוספות (צב:) שדרך הגמרא לנקוט במספר שישים כאות על ריבוי, כמו בפת שחרית 'ששים איש רצו ולא הגיעו לאוכל שחרית' (רש"י שם) או 'ששים תכלי מטי לככי דחי אכלי ואינהו לא אכלי' [- שישים מכאובות באים לשניים הרואות אחרים אוכלים והם אינן אוכלות] (שם).

ובביאור מספרם העצום של עיירות הר המלך ואנשיו, הוסיף המהר"ל: כי גם זה דבר מופלא וחכמה עמוקה מאד, כי כאשר אמרנו כי ראוי שיהיה בטור מלכא כך וכך מקומות לפי הברכה העליונה. לכך אמרו שהיה בטור מלכא מספר זה, והיינו 'שראוי מצד עצמה ועניינה המיוחד לה'. ולא השגיחו חכמים אם יבוא מניעה מצד אחר - כי לפעמים חטא ישראל או מה שהוא הגורם שלא היה נמצא הרבוי כל כך כמו שראוי - מכל מקום חכמים אמרו מה שראוי מצד ענין המיוחד לטור המלכה. ומסיים המהר"ל: ודבר זה 'כלל גדול בדברי חכמים' שהם הלכו אחר המהות המיוחד.

ובזה הוסיף וביאר שם גם מה שהמספר כללי ולא מספר פרטי - שישים ריבוא ללא יתרה - "כי הכל נאמר מצד הענין האלוקי שיש בטור המלכה, והפרטי [- היינו המספר הפרטי ולא הכללי] הוא מצד החומרי הגשמי", עכ"ד.

החזו"א הקפיד על מגעו ביין של הת"ח שפקפק באמינות מספר הרוגי החורבן

אמנם בספר הליכות שלמה (בין המצרים עמוד תמ) הובא שפעם נשאל הגרש"ז אויערבאך על דבר מספר ההרוגים העצום הנראה מדברי חז"ל באגדות החורבן, אם נכון לומר דנקטו לשון הפרזה. והשיב בתוקף דח"ו לומר כן, ומעשה שהיה כעין זה שהיה אצל רבינו החזון איש זצ"ל שפקפק תלמיד חכם אחד בכגון זה, ומיד נזהר מרן החזו"א ממגעו של השואל ביין שהיה על השולחן. והוסיף הגרשז"א שבשעתו היה הדבר חידוש בעיני הרואים, אך נראה שהחזו"א בגודל חכמתו ויראתו הבחין באותו שואל - שהיה מופלג בתורה ואיש נכבד - שאין תוכו כברו, ושאלתו נובאת מחסרון אמונה. ואכן, הוכיח סופו על תחילתו...

כראיה לכך שמניינם של חז"ל מדוייק וללא הפרזה, הביא הגרשז"א את סוגיית הגמרא בפסחים (סד:) שם מבואר שנמנו כליות הפסחים במצוות אגריפס המלך, "שביקש ליתן עיניו באוכלוסי ישראל", ונמצאו שם שישים ריבוא זוגי כליות, כפלים כיוצאי מצרים, חוץ מטמא ושהיה בדרך רחוקה. ואין לך כל פסח ופסח שלא נמנו עליו יותר מעשרה בני אדם, והיו קוראין אותו 'פסח מעובין' [- עב, על שם שהעם רב. רש"י]. וכיון ששם נעשה מנין מדוייק על ידי אגריפס המלך שרצה למנות את ישראל, אם כן פשוט שאין מדובר בגוזמא. ואם כן מוכח שבזמן הבית אכן היו ישראל מרובים מאד [שאם ננקוט שהיה בכל קרבן רק עשרה נמצא שהיו שם 12 מליון יהודים].

תמיהת הדברי יעקב על ראיית הגרשז"א ממניית כליות הפסח על ידי אגריפס

ובספר דברי יעקב (לרבי יעקב עדס גיטין שם ביאורי אגדות סימן ה ענף ב) תמה על הדברים, שהרי עיקר התימה הוא דוקא על המספר העצום של דיירי הר המלך, שהיו יותר משלוש מאות שישים מילארד אנשים, ובפרט שהיו כולם במקום אחד שלא נזכר בשום מקום שהר המלך הוא רוב השטח של ארץ ישראל, ואדרבה משמע שהוא אפילו לא קרוב למחצה ואפילו פחות מזה, ולא נזכר איזור זה בחז"ל. ואינו דומה למבואר בפסחים שכל הבאים לירושלים מכל מקומות ישראל היו במנין שנים עשר מליון, ובפרט שיתכן והיה זה באמת מספר פלאי כמבואר שם שקראו לו 'פסח מעובין'.

וכדי לסבר את האוזן להבין את ההבדל העצום שבין שני המניינים, כתב שם הדברי יעקב שהרי בימינו יש הרבה מדינות שבכל אחת מהם יש הרבה פחות מ12 מליון אנשים, אבל מנין של 360 מיליארד בני אדם, הרי אפילו בכל העולם כולו בימינו אין אפילו קרוב לעשירית ממספר זה. ובכל התקופות שבהם ספרו את אנשי המדינות באופן מסודר לא ידוע על דור שהתקרב לעשירית ממספר זה.

ובפשוטו אין הכרח שכוונת החזון איש היתה שדברי חז"ל הם כפשוטם ממש, אלא רק שאין נכון לומר שאמרו כן בדרך הפרזה, אך גם החזו"א יסכים לביאורי האחרונים, היעב"ץ או המלבי"ם, או לביאור המהר"ל שהוא על דרך סוד, רק ראה באותו ת"ח שהציע לפרש שדברי חז"ל בהפרזה נאמרו שחסר לו באמונת חכמים, ויל"ע בזה.

דעת המדרש רבה שבדרי ירושלים בזמן החורבן היו למעלה מתשע טריליון יהודים

לסיום נביא את המנין המופלא מכל, הנמצא במדרש רבה (איכ"ר א ב) על הפסוק (איכה שם) "העיר רבתי עם": תני רבי שמואל, עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים, וכל פלטיה ופלטיה עשרן וארבעה מבואות, וכל מבוי ומבוי עשרין וארבעה שווקים, ועל כל שוק ושוק עשרים וארבעה שקקים, ועל כל שקק ושקק עשרים וארבעה חצרות, ועל כל חצר וחצר עשרים וארבעה בתים, וכל חצר וחצי היתה מוציאה עם כפליים כיוצאי מצרים, ע"כ. ולפי חשבון נמצא שלדברי המדרש היו בירושלים 9,555,148,800,000 בני אדם (תשע טריליון, חמש מאות חמישים וחמש מיליארד, מאה ארבעים ושמונה מליון ושמונה מאות אלף).

ואמנם המדרש מוסיף ומביא שם "תדע לך שכך הוא" ומביא איזה מעשה המלמד על ריבוי העם בירושלים. שוב מביא המדרש: "מבקש אתה לידע כמה אוכלוסין היו בירושלים... מכהניא את ידע, הדא הוא דכתיב (מלכים א' ח סג) "ויזבח שלמה את זבח השלמים אשר זבח לה' בקר עשרים ושנים אלף וצאן מאה ועשרים אלף, ותנינן פר קרב בעשרים וארבעה ואיל באחד עשר. וממשיך המדרש: הדא דאת אמר בבנין הראשון אבל בבנין השני, פעם אחת ביקש אגריפס המלך לידע כמה מנין אוכלוסין שבירושלים, אמר להם לכהנים הפרישו לי כוליא אחת וכו' ואין לך כל פסח ופסח שלא היו עליו מנויין יותר מעשרה. תני רבי חייא אפילו ארבעים ואפילו חמישים. בר קפרא אמר אפילו מאה, ע"כ לשון המדרש.

וממדרש זה אנו מוצאים סיוע לדרכו של הגרשז"א, כי גם המדרש מביא תחילה מנין מופלא של למעלה מ9 טריליון בני אדם, ועל כך מביא את מעשהו של אגריפס כדרך לידע כמה אוכלוסין היו בירושלים [ויש להבחין שהמדרש מציין שהבדיקה היתה ביחס לאוכלוסי ירושלים, ואילו בגמרא מובא שבדק את אוכלוסי ישראל, ובאמת צ"ב דברי המדרש שכן בפסח עלו לרגל כל ישראל ולא רק יושבי ירושלים].