אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/ביצה/יב

יום ראשון ו תשרי תשפ"ב - מסכת ביצה דף יב

הוצאת שופר ולולב לרה"ר לצורך תקיעת ונטילת נשים

מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך

במשנה במסכת ביצה (יב.) שנינו: בית שמאי אומרים, אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין. והגמרא מביאה ברייתא ששנה תנא לפני רבי יצחק בר אבדימי, ובה נאמר: השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. ואמר ע"כ רבי יצחק בר אבדימי שברייתא זו לא תצדק אלא לדעת בית שמאי הסוברים שאין אומרים "מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך", משא"כ לדעת בית הלל הסוברים "מתוך שהותרה הוצאה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך" הוא הדין שיש לומר "מתוך שהותרה שחיטה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך". ודנה הגמרא אם אפשר לפרש מחלוקתם באופן אחר, ומסיקה: ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי. הרי שנחלקו ב"ש וב"ה אם אמרינן מתוך שהותרה מלאכה פלונית לצורך הותרה נמי שלא לצורך, או לא.

ונחלקו הראשונים לדעת בית הלל הסוברים לדין זה ד'מתוך', אם מכח זה אמרינן דהותרה המלאכה בכל אופן שהוא. רש"י (ד"ה אלא) פירש שלדעת בית הלל כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה דצריכינן להו ביו"ט לא גזור. וכתב הר"ן שלפי זה לא גזרו כן אלא באבנים, אבל שאר הוצאה שלא לצורך שרי.

אמנם התוספות (ד"ה ה"ג) כתבו בדעת בית הלל שאף הם מודים שלא הותרה מחמת כן המלאכה בכל אופן, אלא אך במקום שהוא לצורך יום טוב קצת, כלולב וספר תורה. אבל במקום שאינו צורך יו"ט כלל, כגון אופה מיו"ט לחול ומוציא אבנים, שאין בו לא צורך אוכל נפש ולא שמחת יום טוב, ודאי אינו מותר אף לדעת בית הלל. ולדעת התוספות יש מקום לדון בכל מקרה ומקרה לגופו אם חשוב צורך יום טוב ונאמר בו דין מתוך או לא.

נידון השאגת אריה בטלטול שופר או לולב לצורך נשים

בשאגת אריה (סימן קו) העלה שאלה מעניינת בנידון זה: שאלה, למאי דנהגו שהנשים תוקעות בשופר בראש השנה ונוטלות לולב בחג כאנשים, אע"פ שפטורים אפ"ה קבעו חובה על עצמן, אם מותר להוציא שופר ולולב לצרכן ביום טוב או לא. ושורש הנידון הוא כנ"ל, האם סגי במה שקבעו הדבר חובה על עצמן כדי להגדיר מלאכה זו שיש בה צורך קצת ליום טוב או לא.

והנה הרא"ש (ר"ה פ"ד סימן ז) הביא דעת בעל העיטור שאף שנשים תוקעות, אין אחר שיצא כבר ידי חובת שופר יכול לתקוע עבורן ביום טוב אלא הן עצמן יתקעו. וביאר הקרבן נתנאל (אות ר) טעמו, שדוקא הנשים עצמן כשם שיכולות לסמוך על קרבנן כמבואר בגמרא בחגיגה (טז:) שהוא כדי לעשות להם נחת רוח, וכדעת רבי יוסי ורבי שמעון האומרים 'נשים סומכות רשות' [- אף שנשים אינן מצוות על סמיכה, אך מותר להן לסמוך], הוא הדין שיכולות לתקוע בשופר. משא"כ אחר שכבר יצא ידי חובת שופר, אין אומרים לו חטא בשביל לעשות נחת רוח לנשים, כיון שיש בתקיעה בשופר איסור שבות. ועפ"ז הוסיף הרא"ש שאכן מנהג אשכנז לתקוע לנשים יולדות קודם שתקעו בבית הכנסת, כדי שבתקיעתו להם יצא התוקע בעצמו ידי חובה.

אמנם בשם ראבי"ה (סימן תקלד) כתב הרא"ש, שהוא סובר שמאחר וקי"ל להלכה שנשים סומכות רשות, ואף שאינן סומכות בכל כוחן כדי שלא יעברו על איסור השתמשות ועבודה בקדשים, מכל מקום סומכות בהקפת ידיהן [- מלשון 'קפא ברזלא' דהיינו כדבר קל וצף] ואף זה דמי קצת לעבודה ואעפ"כ התירו להם לעשות כן. הוא הדין בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה מותר לתקוע להם, ואפילו מי שיצא כבר ידי חובתו.

תמיהת השאגת אריה על דעת ראבי"ה איך נתיר איסור דאורייתא משום נחת רוח

והוסיף הראבי"ה עוד: ומותר נמי להוציא את השופר בראש השנה לבית הכנסת כדי לתקוע להן. ותמה השאגת אריה על דבריו, שעד כאן לא מצאנו שהתירו לנשים אלא דבר שיש בו איסור דרבנן משום שבות, כמו סמיכה באקפת ידייהו שאין בו איסור מן התורה אלא רק מדרבנן משום דדמי לעבודה בקדשים, ודבר זה התירו משום נחת רוח דנשים. אבל להוציא שופר או לולב לרשות הרבים שהוא איסור דאורייתא ואין טעם היתרו אלא משום 'מתוך', ובעינן שיהיה צורך קצת, וכיון שהן פטורות אין זה צורך, וכיצד נתיר איסור דאורייתא כדי לעשות נחת רוח לנשים.

ומכח זה רצה השאגת אריה לומר שלא זו בלבד שאסור לאחרים להוציא השופר או הלולב לצורכן, אלא אף אשה עצמה הרוצה לתקוע בשופר או ליטול לולב, אסור לה להוציאם לרשות הרבים כיון שאינה חייבת בהם והרי זו הוצאה גמורה האסורה מדאורייתא, ולא הותרה משום נחת רוח דנשים. ועי"ש שרצה ללמוד בדעת ראבי"ה שהוא סובר כדעת הסוברים דלדעת בית הלל אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כלל, ולא בעינן שיהיה צורך קצת. והאריך בראיות נוספות לסתור דעת הראבי"ה.

והסיק השאג"א: וכן נ"ל עיקר דאסור להוציא את השופר ואת הלולב ביום טוב לרשות הרבים לצורך נשים. וכן נראה דעת האחרונים משלא הביאו שם הא דראבי"ה שמותר להוציא שופר לרה"ר לצורך נשים, עכ"ל. והביא דבריו בשערי תשובה (סימן תקפט סק"א).

ביאור הקרבן נתנאל שה'נחת רוח' מחשיבה הדבר כ'צורך יו"ט קצת'

אמנם הקרבן נתנאל (אות ת) כתב בביאור טעם היתרו של ראבי"ה להוציא השופר או הלולב לצורך הנשים, שהוא מדינא ד'מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך', אלא שצריך עכ"פ שיהיה צורך קצת, ומשום נחת רוח לנשים הוי צורך קצת, עכת"ד. והיינו שהקרב"נ למד ש'נחת רוח דנשים' הוא עצמו חשיב צורך, וממילא יש בו טעם לקיום דין מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך כל שיש בו צורך קצת. משא"כ השאגת אריה למד שנחת רוח דנשים אינו חשוב צורך קצת אלא רק שמחמת נחת רוח דנשים התירו חכמים איסורם, ולכן ס"ל שאי אפשר לומר כן אלא רק גבי איסור דרבנן ולא כלפי מלאכת הוצאה האסורה מדאורייתא.

ביאור המגיני שלמה בדין 'מתוך' שהתורה התירה גוף המלאכה

ובעיקר הדין דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, נאמרו כמה ביאורים במפרשים. ובמגיני שלמה כתב שלמדו חז"ל כן מדרשת הפסוק (שמות יב טז) 'אך אשר יאכל לכל נפש' דהיינו הבערה ובישול וכיו"ב - 'הוא לבדו יעשה לכם'. ודקדקו חז"ל ממה שהעמיד הפסוק דבריו על המלאכה עצמה, ולא אמר 'אך אוכל נפש יעשה לכם', שמע מינה שכוונת התורה להתיר את המלאכה לגמרי אפילו בלא אכילה.

והוסיף וכתב שאף שלפי זה יש להעיר מדוע בעינן עכ"פ שיהיה צורך קצת כיון שהתורה התירה גוף המלאכה, יש לומר דמכל מקום כיון שתלתה התורה דין זה באוכל נפש צריך שיהיה עכ"פ צורך קצת דומיא דאוכל נפש שהוא לצורך היום.

טעם היראים ש'אשר יאכל לכל נפש' כולל הנאת הנשמה בלא הגוף

טעם נוסף לדין מתוך, נמצא בדברי היראים (עמוד זמנים סימן קיג) וז"ל: ולאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב, אלא כל הנאת נפש... והטעם, דכתיב 'אשר יאכל' ואמרינן בפרק כל שעה (בסוגיא דפסחים כא:) בין לחזקיה ובין לרבי אבהו כל מקום שנאמר 'לא יאכל', בין איסור אכילה בין איסור הנאה משמע כו'. ומלאכת מצוה מתוך שהיא הנאת נשמה מותר, כדתנן דב"ה מתירין להוציא קטן וספר תורה ולולב, פירוש קטן למולו ולולב לנענע בו וספר תורה לקרות בו. ואסיקנא טעמא דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף, אך שיהיה הנאה וצורך הנשמה. פירוש מתוך אותו מקרא בעצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף, אתה למד היתר הנאת נשמה. וטעמא, ד'אך אשר יאכל לכל נפש'... והנשמה בלא הגוף נקראת נפש, כדכתיב (תהילים קטז ז) 'שובי נפשי למנוחיכי'.

הרי לנו טעם חדש מהיראים, שדין מתוך בנוי על כך שהיתר אוכל נפש אין עניינו היתר לאכילה בלבד אלא אף הנאה בכלל, ולא רק הנאת הגוף אלא אף הנאת הנפש. ועפ"ז כתב בהגהות מיימוניות (יו"ט פ"א אות א) בשם היראים שאין היתר 'מתוך' אלא לצורך הנאת הגוף או לצורך מצוה, דהיינו הנאת הנפש.

משא"כ לביאור המגיני שלמה הנ"ל שגדר ההיתר הוא שהתירה התורה עיקר המלאכה, אלא שמכל מקום צריך צורך קצת כדי שיהיה דומיא דאוכל נפש, יש לדון בכל מקום ומקום אם חשוב צורך קצת והוי דומיא דאוכל נפש או לא.

ובאמת כך משמע מתוך דברי התוספות (ד"ה ה"ג) שפירשו טעם הדבר שהותר צורך מצוה, וז"ל: דהכא נמי איכא שמחת יום טוב, שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן. הרי שלא תלו הטעם בכך שבקיום מצוה יש הנאה לנפש אלא הוצרכו להוסיף ולבאר שיש בו צורך יום טוב, והיינו כביאור המגיני שלמה שצריך שיהיה דומיא דאוכל נפש.

הקרבן נתנאל והשאגת אריה נחלקו בטעם דין מתוך

לפי זה כתב בספר דבר טוב לתלות מחלוקת הקרבן נתנאל והשאגת אריה בביאור דברי הראבי"ה, בנידון זה. כי השאגת אריה למד כדעת התוספות וכביאור המגיני שלמה, שגדר דין מתוך הוא שהתורה התירה גוף המלאכה, אלא דמכל מקום כיון שכתבה כן בלשון אכילת אוכל נפש, בעינן שתהיה מטרת המלאכה דומיא דאוכל נפש. ועל כן תמה השאגת אריה שמשום 'נחת רוח דנשים' אין די כדי להתיר איסור דאורייתא, ולא עלה על לבו להגדיר בשל כך את מטרת המלאכה כ'צורך קצת' כיון שאין בכך קיום מצוה ולא הנאה לגוף.

משא"כ הקרבן נתנאל למד בדעת הראבי"ה כסברת היראים, שגדר ההיתר ד'מתוך' היינו שלא רק אוכל נפש הותר אלא אף הנאת נפש הותרה, ונפש היינו הנשמה בלא הגוף. וממילא שפיר יש לומר דכיון שסוף סוף יש נחת רוח לנשים בקיום מצות עשה שהזמן גרמא, זה עצמו חשיב 'צורך יו"ט קצת' ואמרינן ביה 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך'.

אמנם יש לדעת שמבואר בתוספות שנחת רוח ביציאה לטיול או במשחק בכדור מותרת, והשאגת אריה נתחבט וחילק בין נחת רוח זו לנחת רוח בקיום המצוה. ובאמת האגרות משה (או"ח ח"ג סימן צד) העיר כן שגם אם כל טעם ההיתר יהיה משום נחת רוח לנשים, אין שום טעם לאסור ההוצאה ביום טוב לצורכן בשביל הנחת רוח, דמאי שנא נחת רוח זה מנחת רוח גשמי של ריח טוב והמשחק בכדור וכדומה, שגם כן הוא נחת רוח בעלמא ומותר.

דין מתוך במצוות דרבנן ודין אפיית לחם לצורך 'לחם משנה'

להשלמת הענין נציין לנידון נוסף בשאגת אריה במק"א (סימן קח), שם דן אם מותר להוציא שופר ולולב לרשות הרבים לצורך קטן. והסברא לחלק בין קטן לאשה בענין זה היא, שהרי אשה אינה חייבת כלל במצוות אלו אף לא מדרבנן, משא"כ קטן שחייב במצוה זו מדרבנן משום חינוך. ועי"ש שהאריך לדון אי אמרינן 'מתוך' במצוות דרבנן והסיק לאיסור.

אמנם הביאור הלכה (סימן תקיח ס"א ד"ה הצריכים) כתב שמדברי התוספות בכתובות מוכח שאפילו אם אינו צריך להוצאה זו אלא לשם מצוה דרבנן, נמי מותר.

ובספר לחם איש (סימן ז הערה 3) העלה נידון מעניין, האם מותר לאפות לחם ביום טוב בשעה שיש לו לחם לאכול ואינו צריך ללחם זה אלא לשם קיום מצות 'לחם משנה'. ומאחר שלדעת רוב הפוסקים מצות לחם משנה היא מצוה מדרבנן, נמצא שנידון זה תלוי במחלוקת המשנה ברורה והשאגת אריה. כי לדעת המשנ"ב כפי שהוכיח מדברי התוספות, אמרינן 'מתוך' במצוה דרבנן, ואילו לדעת השאגת אריה - לא.

ואכן המשנה ברורה (סימן תקכז ס"ק סב) כתב שמי שלא עירב עירוב תבשילין אסור לו לאפות לצורך לחם משנה, עכ"ד. ומבואר שכל טעם האיסור הוא רק משום שלא עשה עירוב תבשילין אך אילו היה מערב היה מותר לו לאפות לצורך זה, והיינו כשיטתו הנזכרת דאמרינן 'מתוך' אף משום מצוה דרבנן.