מגיני שלמה/ביצה/יב/א
מגיני שלמה 
ביצה יב א
ד"ה דלמא בערוב והוצאה כו' ה"ג רש"י אלא מעתה לפלגו באבנים ולא רצה לגרוס כו' וק' חדא כו'. ולענ"ד דרש"י ז"ל דחקו הרבה קושיות שהקשו התו' עצמן דמוכח מינייהו דב"ה שרי אפי' שלא לצורך כלל כגון עולת נדבה דליכא צורך י"ט כלל דשלא יהא שלחנך מלא אין כאן שמחת י"ט אלא שאינו בדין לכבוד גבוה שאני שמח ושלחן רבי ריקם. ועוד דבישול גיד הנשה לקמן אין כאן צורך י"ט כלל דהא לא חזי ליה כלל. ובפרק אלו עוברין הקשו התו' ז"ל קושיא זו ותרצו דהא נמי חשיב צורך היום אעפ"י שאין ראוי לאוכלו כ"א באיסור. וזה לא נראה לי' לרש"י דודאי אין לך שלא לצורך גדול מזה. ופשיטא שלא התירה התורה בישול זה:
ועוד נראה לענ"ד דהא אמרינן מתוך ע"כ צריך טעם למה נימא הכי דלמא מאי דהתירה התורה דאין זה דבר שהיה בכלל ויצא וכו' דזה לא נאמר אלא בכלל באיסורא ופרט באיסור אבל הכא כלל באיסור ופרט בהיתר הוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש כו'. כדאיתא בהדיא פ"ק דיבמות דף ז'. אלא ע"כ דה"פ דאך אשר יאכל לכל נפש כגון הבערה ובישול וכיוצא בהם הוא מותר לאפוקי מלאכה שאין עושין בהם כגון אריגה ובונה א"כ סברי כיון דנקט קרא המלאכה ולא כתב אך אוכל נפש יעשה לכם ש"מ שכוונת התורה להתיר המלאכה לגמרי אפי' בלא אכילה וכיון דהכי הוא מה לי לצורך קצת או שלא לצורך כלל כיון דאין כוונת הכתוב כ"א המלאכה שעושין בה אוכל נפש. ואפשר לישב דמ"מ כיון דתלתה התורה באוכל נפש בעינן שיהא צורך קצת דומיא דאוכל נפש שהוא צורך היום וכיוצא בזה אכתוב גם לסברת רש"י ז"ל אבל לשיטת רש"י אתי' הכל כפשטה דהתירה התורה כל מלאכות שעושין בהן אוכל נפש אפי' שלא לצורך:
ומה שהקשו מהאופה בי"ט לחול אתי ג"כ שפיר דס"ל לכ"ע דאע"ג דהתירה תורה כל מלאכות אלו לא התירו אלא בזמן שראוים לעשות בהם אוכל נפש כגון קודם אכילה דאז אמרינן מתוך שמותר לצורך אכילה מותר נמי שלא לצורך ולכן תלה הכתוב באוכל נפש אבל מי"ט לחול שהוא לאחר אכילה ואין המלאכה ראויה בו ביום לאוכל נפש כלל כ"א למחר בהא, כ"ע מודו דלא אמרינן מתוך. ובהא נחלקו רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים דהדר חזיא לאוכל נפש:
ואל אלקים יודע ועד כי זמן רב אחרי כתבי זאת מצאתי סברא זו בר"ן ז"ל מיהו הבערה והוצאה נראה דשרי כל היום דיש בהן צורך כל היום אע"ג דאינו אכילה ומ"מ קשיא לי דלקמן דרשינן לכם ולא לכלבים לכם ולא לכותים, וכי גרעי כותיים וכלבים משלא לצורך והתם ליכא לשנויי דמיירי שלא בזמן אכילה. דהא אמרינן התם גבי קמחא דבני חילא אי יהבי לינוקא ולא קפדי שרי ואי לא אסור הרי מוכח נחתך בצילום ואסור אלא אפילו בזמן אכילה אסור ואמרינן נמי אין מזמנים הגוי בי"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והיה אפשר לתרץ דהני תנאי דדרשי לכם ולא לכותיים או לכלבי' לית להו מתוך דהא ר"ע הוא חד מינייהו והוא לא ס"ל מתוך כדאמרינן ריש פ"ק דפסחים והביאו התו' לעיל וא"כ אפשר דגם ר"י הגלילי לא דריש דבהא לא פליגי אלא שא"א לומר כן דא"כ מאי פריך לקמן לר"י הגלילי אנן סופלי לחיותא היכי שדינן ומאי פריך והא אנן ק"ל דאמרינן מתוך עכ"כ דגזירת הכתוב הוא דשלא לצורך י"ט שרי טפי דע"כ גם לפי' התוספות צ"ל כן. דאל"כ תקשי דהא ע"כ לכותיים ולא לכלבים הוי צורך י"ט קצת דאי אינו צורך י"ט כלל למה ליה למעוטי מלכם תיפוק ליה מלא תעשה כל מלאכה כיון דאינו לצורך כלל מי עדיף משאר ש"ל אלא ש"מ דהוי לצורך י"ט קצת ואפ"ה מיעט רחמנא ה"ה לרש"י אע"ג דש"ל שרי מ"מ ש"ל זה אסרה:
וראיתי בהרא"ש ז"ל שהקשה על רש"י משריפת קדשים דאין שורפים בי"ט אע"ג דגם זה מתורץ בדברינו דגם שריפת קדשים צורך גבוה היא מ"מ. וזה כבר תירצה רש"י לקמן פרק אין צדין דף כ"ז ע"ב. דשאני שריפת קדשים דרחמנא אחשבה דכתיב באש ישרופו הלכך מלאכה הוא וכן צ"ל ע"כ דהא אפי' לצורך אסור כגון תרומה טמאה שאסור לשרפה אע"ג דשרי להנות בשעת שריפה שהיא כדי לצורך אכילה דודאי שרי מ"ה אלא שריפה זו חשיבא והויא מלאכה:
ומה שהקשה עוד ממוגמר דאסרינן לה בפ"ק דכתובות לע"ד אינה קושיא דהבערה זו לא התירה התורה כלל כדדרשינן שם לכל נפש דבר השוה לכל נפש בעינן ולא אמרינן מתוך אלא בהבערה שהותרה כגון הבערת עצים והדלקת נר שיש בהן צורך לכל נפש והותרה נמי שלא לצורך. אבל לגמר בשמים על האש הבערה זו אסרה התורה בפי' וכבר כתבתי שב"ה מפרש שכוונת הכתוב שכל מלאכה שעושין בה אוכל נפש מותרת וא"כ ליכא לאקשויי דנלמד לאסור שלא לצורך מק"ו ממוגמר דלב"ה התירה התורה בפי' דאין כוונת הכתוב להתיר אוכל נפש אלא מלאכת אוכל נפש דדייקי ב"ה מדכתיב אך אשר יאכל וכו' דהל"ל אך אוכל נפש יעשה לכם אלא ש"מ אמלאכה קאי:
ואין להקשות כיון דקרא אמלאכה קאי להתיר לגמרי כמ"ש מאי מתוך דקאמר הל"ל בקוצר הוצאה הותרה שלא לצורך דלשון מתוך משמע דקרא ודאי אלצורך קאי אלא מתוך לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר דהתירא גופא קאי מתוך שהתורה התירה לצורך התירה נמי שלא לצורך וכוונתו ליתן טעם מ"ש מלאכה שאין עושין בה א"נ כלל דאסורה וא"כ מלאכה ש"ל נמי ליתסר ומ"ה קאמר דלא פליג רחמנא ומתוך שהתיר א"נ התיר לגמרי מלאכה זו. ולמאי דפרישי' דלא הותרה ש"ל אלא בזמן לצורך אתי נמי שפיר:
והרמב"ם ז"ל נראה שהוא ג"כ תופס שיטת רש"י וחילק בין הבערה והוצאה לשאר מלאכות דבהבערה והוצאה דוקא אמרינן מתוך ולא בשאר מלאכות ואפילו בשחיטה לא אמרינן מתוך כמ"ש הרב המגיד ז"ל והוכיח כן מדבריו אלא דוקא בהוצאה והבערה. וא"כ גם בזה היה אפשר לישב קושיית התו'. אבל צ"ע בשמעתי' דמוכח דגם בשחיטה ובשול אמרינן מתוך וכן פ"ק דכתובות אמרינן מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |