אבן עוזר/פסחים/מד/ב

אבן עוזר פסחים מד ב

בד"ה אלא יליף ובד"ה משום דהוי כו'. בשטה זו הקשו התוס' הרבה קושיות א' הקשו התוס' בד"ה מאן שמעת לי'. ובד"ה כמאן כר"א הקשו לפי' רש"י הא כרבנן נמי אתיא ע"ש. ושאר קושיות שהקשו שם על רש"י כבר ישבנו בס"ד שם רק נשאר לנו זה הקושיא תו הקשו בד"ה לענין חמץ בפסח נמי כו' דרבי יוחנן אדר' יוחנן: תו הקשו התוס' בד"ה ורבנן מבו"ח כו': תו הקשה הר"ר יוסף בד"ה אלא יליף כו': תו הקשה הרשב"א בד"ה משום כו': תו הקשו התוס' בנזיר וע"ז דלרש"י תקשה ל"ל משרת דלר"ש לאו חידוש הוא בגיעולי גוים ומצינו למילף מיניה טעם כעיקר. וליכא למימר לר"ש דמיבעי לי' להיתר מצטרף לאיסור דהא ר"ש ס"ל כל שהוא למלקות תו יש תמוה בשמעתין לרבנן דכותח הבבלי איך לית להו טעם כעיקר. ומ"ש רש"י בהסוגיא דלית להו לרבנן טעם כעיקר הוא דחוק. דא"כ מאי פריך ור"ע טעם כעיקר מנא לי'. אימא רבי עקיבא ס"ל כרבנן דכותח. אלא ע"כ קבלנו טעם כעיקר דאורייתא ע"כ פריך לר"ע מנלי': תו הקשו התו' פג"ה והרשב"א בת"ה הארוך אהא דפריך לאביי מקדירות וקופות תקשה לנפשי' הא טעם כעיקר דאורייתא. הרי עשרה קושיות עצומות בהסוגיא:

והנלע"ד ברור לתרץ עשרה קושיות הנ"ל בתירוץ אחד. ותחלה נתרץ השלשה קושיות שהקשו בד"ה אלא ובד"ה משים ובד"ה לענין חמץ. דאדרבה ר' יוחנן הכא קאי לשטתו דדריש כל וע"פ פירוש ר"י בפי' אין איסורו איסור עולם. דר"ל היין שנעשה אחר שנשלמו ימי נזירותו אין איסור חל עליו כלל. ויש היתר לאיסורו גם היין שכבר הי' בעולם בשעת נזירותו ונאסר כבר מ"מ אחר שנשלמו ימי נזירותו חוזר להיתר ע"ש ועפ"ז י"ל ר' יוחנן לשטתו דס"ל לעיל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר. ע"כ חמץ דאין איסורו איסור עולם דהיינו חמץ שנעשה אחר הפסח מותר. וכן יש היתר לאיסורו דחמץ שעבר עליו הפסח מותר לפ"ז איצטרך כל דחמץ לטעם כעיקר דמגיעולי גוים ל"מ למילף. דשם אין היתר לאיסורו כו'. וכיון דיש לימוד בחמץ לטעם כעיקר שפיר ילפינן טעם כעיקר בנזיר מחמץ וגיעולי גוים. דמה לחמץ שכן איסור הנאה גיעולי גוים יוכיח. מה לגיעולי גוים שאין היתר לאיסורו חמץ יוכיח. וא"כ אדרבה מוכח מכאן דר' יוחנן דריש כל כדס"ל ביומא. והא דפריך לעיל על זעירי אי הכי חמץ בפסח נמי. ואמאי לא משני דכל דחמץ אתי לטעם כעיקר י"ל בשלמא לר' יוחנן אתי שפיר דעל ר' יוחנן לא קשה מנלן דכל דחמץ לטעם כעיקר הוא דאתי ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואימא איפוך אנא דילמא משרת לטעם כעיקר הוא דאתי וכל דחמץ להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא. דלר' יוחנן י"ל דהא מבורר בשמעתין דזה שיצטרף ההיתר אל האיסור. הוא סברא גרוע והוא נגד המושכל. לכן כל דאפשר למעטי' ולומר דלא מרבינן לי' בכל התורה כולה אמרי'. ולפ"ז אי הוי מרבינן מכל דחמץ דהיתר מצטרף לאיסור הוי מצינן למילף נזיר וכל התורה כולה דהיתר מצטרף לאיסור מחטאת וחמץ. דחמץ וחטאת לא הוי. ב' כתובים. דחטאת מחמץ ל"מ למילף דמה לחמץ שאסור בהנאה תאמר בחטאת דאין אסור בהנאה לזרים אחר שניתר לכהנים אלא באכילה. לכן אין מצטרף לאיסור זרים ללקות על כזית בצירוף ההיתר. ומחטאת דקדשים הוא נמי ל"מ למילף לחמץ וא"כ נילף משניהם לכל התורה דהיתר מצטרף לאיסור. לכן מסתבר לן לאוקמי כל דחמץ לטעם כעיקר ומשרת להיתר מצטרף לאיסור דהשתא הוי נזיר וחטאת ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין מינייהו היתר מצטרף לאיסור בכל התורה כולה. כך י"ל לר' יוחנן דמצינו דס"ל לר' יוחנן במנחות דף כ"ו (ע"ב) דיש הקטרה לפחות מכזית. אבל לזעירי דאמר אף שאור בל תקטירו. א"כ אפי' אם כל דחמץ אתי להיתר מצטרף לאיסור נמי לא מצינן למילף לכל התורה כולה דההיתר מצטרף לאיסור דהא שאור וחטאת וחמץ הוי ג' כתובים הבאין כא' ואין מלמדין. ע"כ קשה איפוך אנא דלמא כל דחמץ להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי ומשרת לטעם כעיקר וכיון די"ל הכי וי"ל הכי שקולין הם ויבואו שניהם. דבין בחמץ ובין בנזיר אמרינן בהו טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור ע"כ פריך שפיר א"ה אפי' חמץ בפסח נמי:

והשתא אתי שפיר הא דמשני ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה כו'. דלכאורה הוא תמוה דדין זה לא שייך כאן כלל ואין מענין שטה זו כלל. אבל לדרכינו הוא עיקר פלוגתייהו דר' יוחנן עם זעירי דהא ר' יוחנן נמי דריש כל. אך דר"י דס"ל יש הקטרה לפחות מכזית. לכן ס"ל בחמץ דמרבינן מכל טעם כעיקר. דאי הוי אתי להיתר מצטרף לאיסור הוי ילפינן מיני' כל התורה כולה. אבל לזעירי דס"ל אין הקטרה לפחות מכזית וכל דשאור אתי להיתר מצטרף לאיסור. ע"כ אף אי מרבה בחמץ דההיתר מצטרף לאיסור לא ילפינן מיניה כלל. דשאור וחמץ וחטאת הוי ג' כתובים. ועכצ"ל לזעירי דשקולין הם ויבואו שניהם ובחמץ נמי היתר מצטרף לאיסור. והא דאמר ולאפוקי מדאביי משום (אף) דר' יוחנן דאמר (אמר) הכי במנחות. מ"מ יש לחלק כמ"ש התו' דף נ"ח שם (בד"ה אביי סבר כו'). לכן אמר לאפוקי מדאביי דאמר להדיא בדין זה. אבל לפי האמת גם ר"י סבר כאן כי היכי דס"ל שם ע"כ בדין שאור תלוי חמץ כדפי':

והשתא אתי שפיר הא דאמר לעיל מאן שמעת לי' דדריש כל ר"א כו'. ועפ"י מה שכתבתי לעיל בכוונת רש"י ניחא. משום דקשה למה מרבה התנא תחלה דההיתר מצטרף לאיסור והדר מרבה עירובו דהא וודאי טפי מסתבר לרבות עירובו תחלה דאיכא בכל התורה כולה. אבל היתר מצטרף לאיסור ליכא בכל התורה כולה. אבל אי אתי כר"א א"ש דהא ר"א ס"ל כל דחמץ להיתר מצטרף לאיסור ומשרת לטעם כעיקר. א"כ אי לאו הרבוי בשאור הוי ילפינן שאור וגם כל איסורי התורה מחמץ וחטאת כדפי'. ועתה דכתיב רבוי בשאור להיתר מצטרף לאיסור הוי שאור וחטאת וחמץ ג' כתובים ואין מלמדין. נמצא הרבוי דההיתר מצטרף לאיסור לאו ריבוי אלא מיעוט לכל התורה כולה דלא מצטרף ההיתר להאיסור. דאי לאו הרבוי בשאור הוי ילפינן שאור וגם כל התורה כולה מחמץ. ועתה נתמעט כל התורה כולה. וכיון דהרבוי זה לאו רבוי הוא אלא מיעוט לכל התורה כולה דאין ההיתר מצטרף לאיסור לכן מסתבר לימוד זה מלרבות עירובו. אבל אי הוי אתי כר"ע דס"ל משרת אתי להיתר מצטרף לאיסור הוי נזיר וחטאת ב' כתובים ואף אי לאו הרבוי דשאור לא הוי ילפינן בכל התורה כולה דההיתר מצטרף לאיסור. א"כ הדרה קושיי' לדוכתה אמאי מרבינן תחלה היתר מצטרף לאיסור בשאור דסברא גרוע הוא ואח"כ מרבה עירובו:

ועפ"ז גם לפירש"י לק"מ מה שהקשו התו' בד"ה כמאן כר"א הא כרבנן נמי אתיא. דלק"מ כיון דרבנן לא דרשי כל הסברא הוא דאין ההיתר מצטרף אל האיסור בכל התורה. וה"ל לרבות עירובו תחלה ולית לן למוד על מקצתו:

ואתי שפיר לר"ש דר"ש כרבנן ס"ל דלא דרשי כל בחמץ. ע"כ לדידי' משרת לטעם כעיקר אתי דנזיר מגיעולי גוים ל"מ למילף דאין איסורו איסור עולם כדפי':

והשתא אתי שפיר דרבנן דכותח הבבלי ילפי טעם כעיקר מגיעולי גוים. אבל חמץ לא ילפי משם דאין איסורו איסור עולם כר"ש. לכן סברי דבחמץ לא נאסר טעם כעיקר. אבל בכל התורה מודו רבנן טעם כעיקר דאורייתא:

ואתי שפיר דלא תקשה לאביי מקופות וקדירות דאביי ס"ל דמשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי כדמוכח בנזיר וטעם כעיקר מגיעולי גוים. לכן לא מצינן למילף תרומה דיש היתר לאיסורו ע"י שאלה ובתרומה ביד ישראל מיירי מדנקט שנפלו:

והשתא א"ש דעת הרמב"ם שפסח בנזיר דהיתר אין מצטרף לאיסור ולכאורה תימה איך חולק על רבי יוחנן. אבל למ"ש אתי שפיר הואיל ופסק כסתם משנתינו דכל דחמץ לנוקשה הוא דאתי ומשרת לטעם כעיקר דמגיעולי גוים ל"מ למילף דאיסורו איסור עולם ודוקא לר"ע דסבר דכל דחמץ לטעם כעיקר הוא דאתי. ע"כ משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתי:

ועפ"ז מיושב מה דקשה לכאורה לשטתי דריש פרקין שפרשתי בדברי הרי"ף דלא כפי' התו' בפי' ת"כ דרב יהודה א"כ מאי פריך לעיל כמאן כר"א כו'. אימא כר"מ ס"ל דדריש נמי כל לנוקשה, די"ל דע"כ זעירי דלא כר"מ ס"ל דאל"כ מנלי' בנזיר דההיתר מצטרף לאיסור. הא מיבעיא משרת לטעם כעיקר דמגיעולי גוים ל"מ למילף כדפי'. אלא ע"כ כר"א ס"ל ובין בנזיר ובין בחמץ דרשינן טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור. דכיון דחד מינייהו אתי להיתר מצטרף לאיסור ולא ידעינן הי מינייהו. שקולין הם ויבואו שניהם בשניהם וכדפי'. אבל אביי ורבא כר"מ ס"ל דדריש כל לנוקשה וע"כ ס"ל עירובי שאור. וכל זה ברור וה' יראנו נפלאות מתורתו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף