אבן עוזר/פסחים/טו/א
בד"ה ולד טומאה דרבנן כו', הקשה ר"י כו' א"כ לר' יוסי כו'. עכ"ל.
מדבריהם מבואר דלר"מ לא קשה לר"י די"ל דמשכחת שלישי כגון שנגע בשר קודש באוכל שנגע במשקין ראשון, אבל מדברי רש"י נראה דגם לר"מ קשיא:
ואפ"ל דרש"י לשיטתו דיליף אוכל דמטמא אוכל מדרבנן מלחם ונזיד דחגי, לכן י"ל דוקא אם שני אוכלים של קדשים דומיא דהתם בזה דוקא גזרו, אבל לא בא' מהם חולין, וא"כ א"א לומר לר"מ שבשר זה נגע באוכל, דאז גם מדרבנן לא נטמא לכ"ע כיון דאוכל חולין היה, אבל ר"י לשיטתו דיליף מוהבשר אשר יגע כו', ובסמוך אתרץ בסברא זו פירש"י ע"ש.
ולע"ד נראה לתרץ כל הקושיות שהקשו התוס' ורש"י בהסוגיא, גם לקמן הקשה רש"י עוד לר"מ איך משכחינן רביעי בקודש, וכן קשה על ר' יוסי ויש תיובתא מינה למ"ד אין אוכל מטמא אוכל.
ונראה לע"ד דאפילו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל, היינו דאין מטמא אוכל כיוצא בו להיות טמא לפסול אחרים, אבל אוכל פוסל את האוכל דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא וגו', וכן מוכח לשון דאין עושה כיוצא בו טמא, הרי דאין ממעט אלא מטומאה כיוצא בו, לכן פוסל גם תרומה דכה"ג כתבו התוס' לעיל, וכן לר"מ דס"ל דאין משקין מטמאין אחרים מן התורה מ"מ פוסלין את הקודש, ותדע דלקמן דף ט"ז ע"א פריך לשמואל דאמר דכן מלטמא אחרים הא כתיב והבשר אשר יגע גו', ואמאי לא פריך זה על ר"מ גופא דאמר משקין לטמא אחרים דרבנן, ולא פריך נמי על מ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים אלא ע"כ כדפי', דבאמת לכ"ע פסול מדאורייתא, ולא פריך אלא לשמואל דאמר דכן משמע טהור לגמרי.
והשתא מתורץ קושית רש"י דלקמן ור"י בתוס' כאן דלמ"ד אוכל אין מטמא אוכל איך משכחת במתני' דמשלישי עשו שני, דהא ע"כ היה שני דרבנן ומאי הוספת טומאה איכא, די"ל דמיירי דנגע בשר זה באוכל שנטמא במשקין, ואפ"ה לר"י אינה היא המדה דשאני התם דהיה פסול מדאורייתא דהאוכל נטמא במשקין ופוסל בשר קודש זה מן התורה, אבל לר"מ בשר קודש זה טהור לגמרי מן התורה.
ועפ"ז מתורץ קושית התוס' דלעיל בד"ה התם פסול כו' למ"ד אין אוכל כו' נוכל למילף להוסיף שני דרבנן אדרבנן, די"ל דלק"מ דתחלה היה דרבנן ועושין ממנו פסול מן התורה.
וכן הא שהקשה התוס' בד"ה באב הטומאה כו' אהא דאמר באב הטומאה דאורייתא למ"ד אין אוכל כו', נמי י"ל דאל"כ מנלן לעשות מדרבנן פסול של תורה, וכן הא דמוקי בולד ולד וכתב ר"י בתוס' זה דלר"מ לא איצטרך להכי למ"ד אוכל מטמא אוכל, נמי י"ל דאי הוי מוקי בולד והיינו ע"כ בשר קודש שנגע במשקין הוי פסול מן התורה, ומנ"ל לר"מ ללמוד משם חמץ דמותר מן התירה, לכן מוקי בולד ולד דג"כ בשר הקודש מותר מן התורה.
וכן מה שהקשה ר"י בד"ה דמדאורייתא כו' ובד"ה ולד טומאה כו' נמי לפ"ז לא קשה מידי, וע"כ א"ש דמשכחינן רביעי מה"ת דאוכל פוסל אוכל מה"ת לכ"ע וכן משקה פוסל אחרים לכ"ע, וזה ברור בעיני:
שם גמ' נימא קסבר ר"מ ולד טומאה דרבנן כו'. עכ"ל. לכאורה הוא תמוה דהשתא סבר הש"ס דהוא דחיק לומר כן ואנן חזינן לר' יוחנן דמתרץ הכי במסקנא. תו הקשו התוס', בד"ה התם פסול וכו' ובד"ה דמדאורייתא. ותו במאי קמיפלגי ורבא דלעיל אי בתרומה עושה כיוצא בו, ובמאי קמיפלגי רב אדא ורבינא לעיל אליבא דרבא אי בקדשים עושה כיוצא בו.
תו במה מחולק הש"ס דילן עם הירושלמי שמחליף דברי ר' יוחנן עם דברי בר קפרא, וגם דברי הירושלמי בעצמן הם תמוהין, ולשון הירו' הבאתי לעיל ומשם תראנו עי"ש.
ולתרץ כל זה נלע"ד דבר ברור ולדעתי הוא האמת בס"ד, וזה ע"פ מה שנתבאר למעלה בתוס' בד"ה ואלו הכא פסול כו' עמ"ש שם הבאתי דברי התוס' דמס' מעילה דף ח', והעולה משם הוא זה דר' יוחנן בסוטה ס"ל דר"מ ס"ל אוכל הנוגע בטבול יום פוסל את הקודש מן התורה, ור' יוסי פליג וס"ל דאין פוסל הקודש אפילו מדרבנן, אבל רבא דמעילה ס"ל דר"מ ס"ל פוסל את הקודש מדרבנן וגם ר' יוסי לא נחלק על ר"מ בזה.
עוד צריך להציע דבירושלמי פריך למ"ד ולד טומאה דרבנן לא בא ר"ע להוסיף אלא לפחות, ומשני בטבול יום דבית הפרס דרבנן, ואלו בש"ס דילן לא פריך מידי משמע דגם למ"ד ולד טומאה דרבנן נמי לא קשה מידי, משום דהש"ס לשיטתו דמוקי למתני' בנר של מתכת, לכן גם למ"ד דרבנן נמי י"ל דאשמעינן ר"ע דמשלישי עושין ראשון דאורייתא, אבל בירושלמי לא מוקי בנר של מתכת, ודפריך למ"ד ולד דרבנן משום דאלים קושייתו דר"ע בא לפחות לפ"ז:
ועפ"ז אבאר דהמסדר הש"ס דילן דהוא רבינא הוא ס"ל דברי בר קפרא ודברי ר' יוחנן הן כמו שהן שנוין בש"ס בש"ס שלנו, לכן סבר רבינא לעיל אליבא דרבא מקרא מלא דבר הכתוב דאפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו, אבל רב אדא בר אהבה דלעיל איהו קאי בשיטת הירושלמי, לכן פליג לעיל על רבינא וס"ל דבקדשים מודה רבא דעושה כיוצא בו, ובין רב אדא וירושלמי ובין רבינא וש"ס דילן שניהם קבלו דר' יוחנן אמר מדבריהם דר"ע ור"ח, ובר קפרא ור"ל אמרי מדבריהם מדברי ר"א ור"י וכן אין מחולקים בזה, ושניהם קבלו דר' יוחנן פליג עם בר קפרא ור"ל, דמר אמר בולד הטומאה דאורייתא, ומר אמר בולד הטומאה דרבנן, אלא הש"ס דילן ורבינא אמר דר' יוחנן אמר בולד הטומאה דרבנן, ובר קפרא ור"ל אמרי בולד הטומאה דאורייתא, ורב אדא וירושלמי סברי להיפך, דר' יוחנן אמר בולד הטומאה דאורייתא ובר קפרא ור"ל אמרי בולד הטומאה דרבנן, וכן ס"ל לכ"ע דאביי ורבא דלעיל בהא קמיפלגי, דרבא לשיטתו קאי דס"ל במעילה דלכ"ע לר"מ ולר' יוסי אוכל שנגע בטבול יום פוסל הקודש ומדרבנן, אבל אביי ס"ל כר' יוחנן דסוטה דפליג על רבא, וכן ר' יוחנן עם בר קפרא נמי בהכי קמיפלגי דר' יוחנן לשיטתו, אבל בר קפרא ור"ל ס"ל כרבא החולק על ר' יוחנן.
ועתה אברר דברי, דאביי ס"ל לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה עושה כיוצא בו, משום דס"ל כר' יוחנן דסוטה דס"ל דר' יוסי ס"ל דאוכל הנוגע בטבול יום אין פוסל את הקודש אפילו מדרבנן, לכן קשיא ליה על ר' יוסי דס"ל במתני' אין שורפין תרומה טמאה עם הטהורה, אמאי לא יליף מדר"ע דכמו דעושין מפסול דאורייתא טומאה דאורייתא, ה"ה דעושין מאיסור חמץ דרבנן טומאה דרבנן, דהיינו לשרוף אוכל תרומה טהורה בתרומה טמאה דאין טמא מדאורייתא, אלא ע"כ בתרומה נמי עושה כיוצא בו,, וא"כ ליכא למילף משם לעשות מאיסור דרבנן טומאה דאורייתא וע"כ משום דבתרומה עושה כיוצא בו ומזה הוכיח אביי סברתו, אבל רבא לשיטתו י"ל לעולם אין עושה כיוצא בו אפילו בקדשים, ודקשיא לך ר' יוסי ליליף מדר"ע, י"ל שאני התם דטמא היה השמן מתחלתו לפסול את הקודש מדרבנן לשיטת רבא, וגם ר"י ס"ל דאוכל דטבול יום פוסל את הקודש מדרבנן, זהו בין לר' אדא ובין לרבינא, אך פלוגתייהו בקדשים אליבא דרבא, זה תלוי בחילוף הסברות שבין הש"ס דילן והירושלמי, דהש"ס דילן דאיהו רבינא מוקי למתני' בנר של מתכת ולדידיה לכ"ע אין צריך לאוקמי הא דר"ע בטבול יום דבית הפרס דרבנן, אלא לכ"ע מיירי בטבול יום של תורה, לכן ר' יוחנן דס"ל דר"מ יליף מדר"ע ור"ח ע"כ לא ס"ל מתני' מיירי בולד הטומאה דאורייתא, דא"כ איך יליף ר"מ מדבריהם וכמ"ש הש"ס, ע"כ צ"ל לר' יוחנן דלר"מ איירי בולד הטומאה דרבנן, והא דמוקי ר"מ בדרבנן י"ל דקשיא ליה לר"מ מאי הוסיפו טומאה על טומאתו דר"ח, הא תחלה נמי שני הוי, ור"מ לא רצה לדחוק בולד ולד, דהא בולד הטומאה תנן לכן מוקי בולד דרבנן, והיינו שנגע בשר זה במשקין ונטמא מדרבנן ושפיר הוסיפו טומאה של דאורייתא על דרבנן, לכן יליף לחמץ דרבנן נמי משם ור' יוסי לשיטתו דמשקין נמי דאורייתא, וע"כ בולד ולד מיתוקמי, זה ס"ל לר' יוחנן, אבל בר קפרא ס"ל דמקרא מלא דבר הכתוב דאפילו בקדשים אין עושה כיוצא בו, וא"כ ע"כ לא מיתוקמי בולד הטומאה דרבנן, דהא מהיכי תיתי לן דטפי מסתבר לומר כמו באב הטומאה דהוא מדאורייתא, דומיא דהכי בולד הטומאה נמי בדאורייתא איירי, דליכא למימר דהשתא דמוקמינן בולד הטומאה דאורייתא צריכין למוקמי בולד ולד, זה אינו דהא גם אי הוי מוקמינן בולד הטומאה דרבנן אעפ"כ צריך לאוקמי בולד ולד, דאל"כ מה הוספת טומאה איכא דליכא למימר טומאה דאורייתא, דהא א"א לומר כן לרבא דס"ל דאפי' בקדשים אין עושה כיוצא בו א"כ ליכא הוספת טומאה דאורייתא כלל, וכיון דגם אי מיתוקמי בולד הטומאה דרבנן אפ"ה צ"ל בולד ולד, א"כ מהיכי תיתי לן לומר בולד הטומאה דרבנן, לכן שפיר פריך סתמא דהש"ס הוא רבינא נימא קסבר ר"מ בולד הטומאה דרבנן בתמיה דמהיכי תיתי לן לומר כן, ופי' רש"י דס"ל לההוא מקשה כמ"ד אין אוכל כו' אפילו בקדשים, והיינו כדפי' דסתמא דהש"ס דהוא רבינא הוא ס"ל דמהיכי תיתי לן לאוקמי בולד הטומאה דרבנן, אבל לר' יוחנן לק"מ דאיהו ס"ל אפילו בתרומה עושה כיוצא בו כדפי' וע"כ ק"ו בקדשים, א"כ משום הכי אוקי ר"מ בולד הטומאה דרבנן כדי דלא נצטרך לומר בולד ולד וכדפי', ואם תאמר כיון דר"מ מוקי בולד ממש וטמא מדרבנן א"כ מנא לי' לר"מ ללמוד ממנו חמץ, הא שאני התם דהיה טמא מדרבנן דהי' שני דרבנן, י"ל דס"ל לר' יוחנן דבדרבנן אין לחלק כמ"ש התוספות, כל זה הוא שיטת רבינא והש"ס דילן:
אבל הירושלמי ורב אדא ע"כ לשיטתן צריכין להפך דר' יוחנן דס"ל מדבריהם דר"ע ור"ח, ע"כ ס"ל בולד הטומאה דאורייתא, לכן ר"מ לשיטתו ור' יוסי לשיטתו, דר"מ קא קשיא ליה מאי הוסיף ר' עקיבא היינו הך משום הכי סבר דר"ע איירי בטבול יום דבית הפרס דרבנן, לכן יליף חמץ דרבנן מדר"ע, אבל ר' יוסי לשיטתו דס"ל דאוכל הנוגע בטבול יום אין פוסל את הקודש אפילו מדרבנן, וא"כ י"ל דלעולם בטבול יום דאורייתא איירי ודקשיא לך מאי הוסיף ר"ע, התם טמא היה מתחלה לפסול את הקודש, משא"כ בשמן טבול יום דלא הי' טמא לפסול את הקודש, לכן כיון דצ"ל לר' יוסי דבטבול יום דאורייתא מיירי לכן לא מצי למילף משם, ור"מ לשיטתו דס"ל אוכל שנגע בטבול יום פוסל את הקודש, לכן שפיר קא קשיא לי' לר"מ מאי הוסיף ר' עקיבא אלא ע"כ בטבול יום בית הפרס דרבנן:
והשתא אתי שפיר לשון הירושלמי בדר' יוחנן וז"ל מדברי ר"ע ור' חנינא וכו' דמהפך דברי ר' עקיבא לר"ח. ולמ"ש אתי שפיר דעיקר לימודו של ר"מ מדר"ע דאיירי בטבול יום דרבנן מיני' יליף לחמץ דרבנן, אלא מדר"ע י"ל דאיירי בטבול יום דאורייתא, לכן איצטריך נמי דר"ח ואז קשה א"כ מאי הוסיף ר"ע וכדפי', אלא מזה מוכח דר"ע איירי בבית הפרס דרבנן ומיני' יליף לחמץ דרבנן אבל בר קפרא ס"ל כרבא החולק על ר' יוחנן, וס"ל בין ר"מ ובין ר' יוסי ס"ל דמדרבנן פוסל את הקודש ולפ"ז ליכא למימר דפליגי בהכי, לכן מוקי לה בולד הטומאה דרבנן וע"כ גם בטבול יום דבית הפרס דרבנן, והא דהוסיף ר"ע צ"ל דהתם מיירי בולד ממש והי' שני דרבנן, משא"כ בדר"ע היה שלישי דרבנן, ולפ"ז מדהוסיף ר"ע זאת ש"מ גם בדרבנן יש לחלק בין קיל לחמירא, וא"כ קשה מנא לי' לר"מ למילף משם הא בדר"ע ובדר"ח היה טמא לפסול את הקודש אלא ע"כ מדברי ר"א ור"י. נמצא דהירושלמי ע"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל בולד הטומאה דאוריי', דאי הוי מוקים לה בולד הטומא' דרבנן א"כ גם טבול יום דר"ע איירי בבית הפרס דרבנן כדמוקי לה בירושלמי למ"ד ולד דרבנן, וא"כ מאי הוסיף ר"ע, וע"כ צ"ל שם היה שני דרבנן וכדפי', וא"כ מדהוסיף ר"ע ע"כ דבדרבנן יש לחלק וא"כ מנא ליה לר"מ ללמוד משם, הא שם טמא לפסול את הקודש מדרבנן, כיון דע"כ מוכח דבדרבנן נמי יש לחלק, דאל"כ מאי הוסיף ר"ע, לכן צריך הירושלמי לומר דר' יוחנן ס"ל בולד הטומאה דאורייתא, ור"ע הוסיף דבית הפרס דרבנן וע"כ שפיר י"ל דבדרבנן אין לחלק ויליף ר"מ מדר"ע, וכיון דע"כ ר' יוחנן סבר בולד הטומאה דאורייתא ע"כ בר קפרא ס"ל בולד דרבנן, ולפ"ז ע"כ צ"ל דבר קפרא מודה בקדשים דעושה כיוצא בו, דאל"כ מהי תיתי לן לאוקמי בולד דרבנן, אע"כ כי היכי דלא תדחוק לשנויי בולד ולד אלא בולד ממש ותוספת טומאה דנעשה דאורייתא, הרי מבורר דבקדשים עושה כיוצא בו, ורבא ס"ל כבר קפרא כדפירשתי, הרי שיטת רב אדא בר אהבה דל"פ אביו ורבא אלא בתרומה, אבל בקדשים לכ"ע עושה כיוצא בו:
סוף דבר רבינא וש"ס דילן דמוקי לה בנר של מתכת ע"כ ליכא למימר דר' יוחנן ס"ל בולד הטומאה דאורייתא, דא"כ איך יליף ר"מ, דליכא למימר כמ"ש בירושלמי דקשיא לי' מאי הוסיף ר"ע, הא שפיר הוסיף ר"ע כיון דמיירי ר"ע בנר מתכת ע"כ מוקי בולד דרבנן, וכיון דר' יוחנן מוקי הכי ע"כ בר קפרא הוא דמוקי בולד דאורייתא, ולפ"ז ע"כ ס"ל לרבא מקרא מלא דבר הכתוב דגם בקדשים אין עושה כיוצא בו דהא נתברר דרבא כבר קפרא ס"ל, אבל הירושלמי דהוא שיטת רב אדא ב"א, ע"כ ס"ל דר' יוחנן מוקי לה בולד דאורייתא, וא"כ ע"כ בר קפרא הוא דמוקי לה בולד דרבנן וה"נ ס"ל לרבא כדפי', דרבא ס"ל כבר קפרא ומדמוקי לה בולד דרבנן ע"כ מוכח דס"ל דבקדשים עושה כיוצא בו, והיינו דמשמע לי' (דבקדשים יש קרא אבל תרומה מהיכי תיתי) דמתני' איירי בולד ממש והוספת טומאה דאורייתא.
הרי מבורר טעם אביי דלעיל וטעם פלוגתייהו דרב אדא ורבינא אליבא דרבא, דשניהם ס"ל דרבא כבר קפרא ס"ל, אך בזה מחולקים דרבינא דהוא ש"ס דילן ורב אדא קיימי בשיטת ירושלמי, וזה ברור לפענ"ד והוא האמת לדעתי:
וע"כ מתורץ מה שהקשה התוספות בד"ה התם פסול דשאני בדר"ע דפוסל את הקודש מדרבנן:
שם בד"ה ולד טומאה דרבנן כו' הקשה הר"י מאורליינש כו' עד עיבור צורה. עכ"ל. ולפע"ד היה נראה לתרץ פי' רש"י דודאי לא בא ר"ח להעיד על נותר ששורפין עם טמא, דאז לא הוה תולה בנטמא בולד הטומאה אלא הוי מעיד ששורפין נותר עם טמא, אלא ודאי קודם עיבור צורה מיירי כיון דנגעו זה בזה מיד נטמא בשר זה טומאה גמורה ששורפין עליה מיד, והא דמוסיפין טומאה על טומאתו לכתחלה משום שסופו לאיבוד, ולא גרע מחמץ בד' וה' דפי' רש"י לקמן דיכולין לטמא אותו, וכאן גם התוס' החולקים שם על רש"י מודים, דהתם אפשר ימצא להם אוכלין הרבה, אבל כאן א"א לאכלו וסופו וודאי לאיבוד.
וע"כ מתורץ נמי מה שהקשו בד"ה דמדאורייתא כו' איך יליף פסול מטמא, די"ל דאיסור חמץ חמיר מטומאה זו, דהא חמץ שורפין מיד וזה אין רשאי לשרוף מיד ואפ"ה מטמאין אותו כ"ש חמץ, והא דפי' רש"י כאן בכלי שנטמא במשקין, משום דאין לומר דמשקה היה ראשון והאוכל שני ונגע בבשר זה דאז אפילו מדרבנן לא נטמא, דדוקא שני אוכלין קדשים מטמאין זא"ז מדרבנן דומיא דלחם ונזיד דנבואת חגי לשיטת רש"י דיליף זה משם כדפי' לעיל, ואם השני משקין, א"כ בשר זה שני דרבנן ומאי הוספת טומאה איכא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים, דהכי ס"ל לסתמא דהש"ס כדפי' רש"י דהמקשה זה הכי ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפילו של קודש, וע"כ צ"ל בכלי שנטמא במשקין, לכן אתי שפיר דקאמר הש"ס נימא קסבר ר"מ כו' ולד הטומאה דרבנן כו', דלכאורה הא באמת ר' יוחנן מוקי לה הכי, אבל לפי מ"ש י"ל דר' יוחנן מוקי דולד הטומאה עצמו מדאורייתא דומיא דאב הטומאה אלא דבשר זה נטמא בולד הטומאה מדרבנן, אבל כאן צ"ל דולד עצמו הוא דרבנן והוא כלי שנטמא במשקין וזהו דוחק בעיני הש"ס ועמ"ש לעיל עוד דרך אחר:
רש"י בד"ה ואם לאו כו' אלמא לר"י כו' ובד"ה ממחלוקתן של ר"א ור"י. עכ"ל. לכאורה היה נלע"ד לפרש דודאי זה א"א למילף משם, דשאני התם דבלא"ה יטמא ממילא, אבל לטמא תרומה שלא יטמא ממילא מנא לי', אלא ה"ק דהא שם אף שתרד ותטמא לא יטמא רק מדרבנן, דהא טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן, דהא ס"ל לר"א ולר"י בסוטה דף ל' (ע"א) דאין שני עושה שלישי בחולין וע"כ לא דרשי יטמא, וא"כ לדידהו משקין לטמא הוא מדרבנן, ואפ"ה מטמאין אותן בכלים טמאי' דמטמאין מן התורה, ומי לא עסקינן דחולין טמאים הן שניים ואחר שתרד תהא התרומה פסול ומטמאין אותו בכלי דהכלי הוא ראשון ונעשה תרומה שני, ש"מ דפסול דרבנן עושין שני דאורייתא וה"ה לחמץ, ואתי שפיר דנקט ממחלוקתן של ר"א ור"י דגם מדר"א נשמע, דע"כ גם לר"א אם כבר נטמא בחולין מטמאין גם בכלים, אך דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמר לקמן נימא קסבר ר"י אב הטומאה עי"ש, אך לפי' ר"י בתוס' שם שפיר נוכל לפרש כאן כדפירשתי, הנלע"ד בסוגיא זו כתבנו וה' יראנו נפלאות מתורתו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |