אבן עוזר/בבא מציעא/מד/ב

אבן עוזר בבא מציעא מד ב

תוס' בד"ה למקח וממכר כו' לכן נראה לפרש כו'. עכ"ל. עמ"ש מהרש"א בפי' התוס' אחר שתדע שבדינר זהב כ"ה דינרים כסף. אז בדינר כסף כ"ד איסרין משוערין. ר"ל אף דל"ב הן מקרי כ"ד ע"ש:

ויש לתמוה על פירושו לפ"ז למה לי לידע כמה איסרין בדינר כסף הא ע"כ איסרין הוא דזילו. דהא ע"כ מיירי דנשארו כל כך דינרי' כסף בדינר זהב מאז ועד עתה. וע"כ איסרין הוא דזילו. דאי הדינר כסף הוקר א"כ גם הדינר זהב נתייקר. דהא יש בו עתה כ"ד דינרי' כסף יקרים שכל דינר כסף ל"ב איסרין. והדינר זהב הוא מידי דקיץ ואינו מתייקר. אלא ע"כ האיסרין הוזלו. וזה שדינר זהב אי אפשר להתייקר כבר למדנו מדחשיב כ"ה דינרי כסף בדינר זהב דמשער במידי דקיץ וצ"ע.

ע"כ נלעד"ל בדקדוק עוד בלשון התוס' דכתבו אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר כו' עכ"ל. דהל"ל לא אמרינן הדינר הוא דאייקר אלא כו' או הל"ל להיפך תחלה היה ל"ב ואח"כ עמדו כ"ד. ע"כ נלע"ד לפרש דברי התוס' ע"פ הא דמבואר בהסוגיא דהנחשת ראוי להיות מטבע נגד כסף משום דסגי טפי מכספא. והא דהוי נחשת פירי משים דאיכא דוכתי דלא סגיין כלל. א"כ מבואר אלו הוי סגיין נחשת בכל העולם. כגון שאין המלכיות מקפידות זו על זו. ותקנו זה עם זה שמטבע שלהם תלך בכל העולם אפי' דנחשת. או שהיה מלך אחד על כל העולם אז דינא הוי דנחשת הוי טבעא לגבי כספא:

תו מבואר דהזול והיוקר תלוי בפירי ולא במטבע. והטעם דמסתמא המלך העושה מטבע דקדק מתחלה להעמידה על קצבה הנכונה וממוצעת שתשאר כן לעולם ע"כ משום הכי תלוי הזול והיוקר בפירי ולא במטבע. ועפ"ז הן דברי התוס' דזה אין צורך לאשמעינן דהאיסרין הוזלו והדינרים במקומן עומדין. דכבר ידעינן דנחשת קונה את הכסף דנחשת פירי הוי. ואיסרין הן מנחשת כמ"ש הרי"ף והרא"ש. וע"כ איסרין דפרי הוזלו. אך אי לא אשמעינן הברייתא מנין האיסרין שהן ראויות להיות בדינר משעה ראשונה שנתקנה הדינרין מטבעות בעולם. יש לחוש שמא בשעה שנתקן הדינר כסף היה ל"ב איסרין בדינר. ואחר כן היה סגיין פעם אחד נחשת בכל העולם שהמלכיות לא הקפידו זה על זה כדפי' והורשו שהאיסרין יסגו בכל העולם. ואז האיסרין הוי מטבע נגד דינר הכסף והדינר הוא פרי. וביני וביני הוזלו הדינרים כסף ונעשו כ"ד איסרין בכל דינר ונשארו כך עד היום בזמנינו ואח"כ חזרו המלכיות והקפידו זה על זה. ולא סגיין האיסרין בכל דוכתי. ואם כן נעשו האיסרין פרי נגד כסף. ממילא כשנעשה עתה ל"ב איסרין בדינר. ע"כ הדינר כסף נתייקר וחזר לתקונו הראשון. שדקדק המלך וקצב מתחלתו להיות ל"ב איסרין בדינר. וא"כ יכול זה לפטור עצמו בכ"ד איסרין. דיכול לומר אימר מתחילתו כך נתקן וכדפי'. לכן אשמעינן הברייתא דתחלת תיקונו היה כ"ד איסרין בדינר. ממילא אין זה יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין. דבוודאי האיסרין הוזלו. אבל אי הוי מתחלה ל"ב איסרין ואחר כך נעשה כ"ד. לא היה הברייתא צריכא לאשמעינן הא. דבלא"ה המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין. זה נ"ל ברור:

מיהו לשטת רש"י זה הפי' אין נכון. דאפי' אי סגיין נחשא בכל העולם אפ"ה איסרין הוי פירי לגבי כספא. דכסף חשיב מנחשת והאי תנא אזיל בתר חשיבות דס"ל הכסף קונה את הזהב. אבל התוס' לשטתן דחשיבות כסף לא חשיב מעלה לגבי נחשת כדפי' לעיל. ולשטתן גם מכאן הוכרחו כן דהיכא דסגי נחשא עדיף מחשיבות כסף. ע"כ הקשו שפיר לעיל ע"א בד"ה הנחשת כו' על רש"י שם:

ולענין מה שהקשו התוס' על רש"י כאן נלע"ד דבשטת רש"י לק"מ קושיית התוס' די"ל נ"מ בזה דאשמעינן ברייתא שיש כ"ד איסרין בדינר וכ"ה דינרים בדינר זהב הרי תקע"ו איסרין בדינר זהב. ע"כ אם הדיין אין יודע כמה איסרין בימיו בדינר כסף. אבל הוא יודע כמה איסרין יש בדינר זהב. שראה לפעמים שהיה פורטין דינר זהב באיסרין. וידע שיש תקע"ו איסרין בדינר זהב. ועתה ע"פ הברייתא ידע שיש כ"ד איסרין בדינר זהב. דאי אפשר לומר האיסרין הוזלו דא"כ ע"כ שגם הדינר זהב הוזל. דהא בדינר זהב צריך להיות תקע"ו איסרין הראויין. וכיון שהאיסרין כתיקונין ע"כ גם הדינר כסף כתיקונו. דאם הדינר אייקר והאיסרין במקומן זה א"א דהא כסף טבעא הוי לגבי נחשת. ע"כ שהדינר כסף הוא כ"ד איסרין. זהו כוונת רש"י והוא ברור:

מיהו יש ליישב דעת התוס' דהקשו על רש"י. היינו לפי שטתן דס"ל לעיל. ע"כ קשה להו איך ידע הדיין אימא פעם א' סגיין איסרין בכל העולם. ואז הוזל הדינר ונעשה כ' איסרין בדינר. ונשאר כן עד בימיו. ואיסרין נשארו במקומן תקע"ו בדינר זהב. אבל באמת לק"מ לרש"י לשטתו דאפי' סגיין נחשת בכל העולם אפ"ה נחשת הוא פרי לגבי כספא. דחשיב לההוא תנא דאזיל בתר חשיבות. זה ברור:

שם בד"ה נעשה כאומר לו כו'. ול"נ לתרץ דקשה עוד לכאורה. הם היה באין לפני רבי חייא לשאול בנידון נתינת ריבית. והוא השיב זיל שלים לה טבין ותקילין דזה אין מענין השאלה כלל. אלא דמשמע דסתם דינרים שבימיהם לא היה בהם זהב טוב, כל כך. וגם לא היה משקלם במילואו כל כך כמו הדינרים שהלוותה לרב שהן הי' טבין יותר וגם תקילין. ולפ"ז י"ל דרב וודאי הוי ידע הא מתני' דהלכתא כרבנן. אך היה בידו סתם דינרין דלא היה טבין ותקילין כל כך. ובא רב עליה ממה נפשך או אני אשלם לה סתם דינרין דהן יוצאין נמי בהוצאה. ואי תאמר שזה לאו פרעון היא דבעינא לשלומי לה כמו שהלותה לי. א"כ ע"כ הדינרין סתם שהיה בידי חשובין לגבי הדינרים שאני חייב לה כמו שאין בידי. כיון דלא הוי בידי טבין ותקילין. וא"כ ה"ל ריבית וא"ל ר"ח זיל שלים לה טבין ותקילין. שצריך אתה ליתן לה כמו שהלוותה לך כדאי' בח"מ ס"ס ע"ד בטור. ואפ"ה חשיב יש בידו דנעשה כא"ל הלוויני כו'. כיון דדינרים סתם יוצאין נמי בהוצאה וסאה בסאה דרבנן חשיבא יש לו בידו:

שם בד"ה א' משמונה באיסור כו' המ"ל בכולהו נ"מ לקדושי אשה כו'. עכ"ל. צל"ע מאי קושיא דאי אמר לקדושי אשה הוי קשה למה הזכירה ברייתא כלל חשבון איסרין וחשבון דינרי כסף. לא ה"ל למימר רק כמה פרוטות הן בדינר זהב. ותדע דאל"כ ה"ל להזכיר נמי חשבון פונדיון ומעות. אלא כיון דלא נ"מ בהו לא חשיב להו. לכן צ"ל נ"מ למקח וממכר ועדיין הל"ל איסור א' מתקע"ו בדינר זהב ולא ה"ל להזכיר דינר כסף. לכן אמר נ"מ לפדיון הבן:

שם רש"י בד"ה היינו דאיצטריך למיתני הכסף אינה קונה את הנחשת כו' אלא א"א כו' למה לי' לאתנויי תו הנחשת קונה כו'. עכ"ל:

לכאורה דברי רש"י מתמיהים. תחלת לשונו הוא להקשות על סיפא דהכסף אינו קונה את הנחשת. ובסיום דבריו מפרש הקושיא על הרישא דהנחשת קונה את הכסף וצ"ע:

ע"כ נלע"ד בכוונת רש"י דרש"י רוצה לתרץ בזה הא דהסוגיא לכאורה תמוה. וכבר כתבתי לעיל. חדא דמנ"ל לרב אשי דכסף חריף מנחשת אימא שויין הם כמ"ש לעיל:

תו הא דאמר אא"ב כסף קונה זהב ניחא הא מ"מ קשה למה לי הנחשת כו'. ומ"ש לעיל בשטת התוס' לא ניחא ליה לרש"י כמ"ש לעיל:

ע"כ מפרש רש"י בזה לתרץ כ"ז. והוא דקשיא לי' לרב אשי שני קושיות א' למה לי רישא דהנחשת קונה כו' השתא כספא לגבי דהבא כו'. תו קשיא לי' הכסף אינו קונה את הנחשת למה לי. השתא כסף אין קונה כסף. מכ"ש דהנחשת דאינו חריף כמו כסף דאינו קונה כסף את הנחשת. מיהו על קושיא שניה לחוד הוי י"ל דסיפא אשמעינן דאסימון של כסף נמי אין קונה מטבע נחשת. ואם תאמר למה באמת אין קונה. השתא זהב דהוי מטבע כמו כסף אפ"ה הוי כסף טבעא לגביה הואיל וחריף. מכ"ש אסימון כסף דאין מטבע כלל פשיטא דמטבע דנחשת הוי טבעא לגביה. י"ל שאני כסף דחריף גמור הוא לכן הוי טבעא נגד זהב אבל נחשת אינו חריף גמור כמו כסף. לכן אסימון כסף דחשיב לא הוי מטבע נחשת טבעא לגביה. הרי דמזה מוכח דע"כ כסף חריף טפי מנחשת. והשתא ה"ק רב אשי אא"ב הכסף קונה את הזהב היינו דאיצטריך כו'. פי' דהשתא י"ל דנחשת חריף מכסף. והא דנחשת קינה את הכסף י"ל משום דאזלינן בתר חשיבות. וא"כ איצטריך הכסף אינו קונה את הנחשת. אלא א"א זהב קונה את הכסף א"כ ליכא למימר נחשת חריף יותר מכסף. א"כ אמאי כסף אינו קונה את הנחשת. דמ"ש מזהב שקונה את הכסף משום דכסף חריף חשיב טבעא. נחשת נמי דחריף ליהוי טבעא. אלא צ"ל דנחשת אינו חריף יותר מכסף. והשתא קשה ממה נפשך. אי כסף חריף יותר מנחשת א"כ הנחשת קונה את הכסף למה לי. השתא כספא לגבי דהבא כו'. אלא ע"כ שוין הן בחריפות הכסף והנחשת. א"כ קשה למה לי הסיפא דהכסף אינו קונה את הנחשת מהיכי תיתי יקנה. דבשלמא אי כסף חריף יותר טפי מנחשת. י"ל כדפי'. דאשמעינן בסיפא אפי' אסימון כסף אינו קונה מטבע נחשת. ודקשיא למה באמת אינו קונה הא זהב קונה את הכסף. י"ל שאני כסף דחריף גמור טפי מנחשת. אבל אי כסף שוה לנחשת בחריפות. א"כ תו ליכא למימר דאסימון כסף אינו קונה מטבע נחשת. דקשה אמאי לא יקנה. הא ק"ו הוא מזהב שקונה את הכסף. אף דזהב חשיב מיניה וגם מטבע הוא. אפ"ה כסף טבעא הוי. מכ"ש נחשת דמטבע הוא ואסימון לאו מטבע הוא. כ"ש דליהוי נחשת טבעא. וא"כ הכסף אינו קונה למה לי ומשני לעולם נחשת חריף טפי מכסף. וע"כ איצטריך סיפא דהכסף אינו קונה. ודקשיא לך למה אינו קונה. משום איכא דוכתא דלא סגי כלל. זה נ"ל ברור בש"ס וברש"י ובתוספות בכל הסוגיא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף