אבן יקרה/א/לב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אבן יקרה א לב

סימן ל"ב במקור איסור אכילת חמץ בכל שהוא

הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' חמץ ה"ז) כתב האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. ותמהו כל נושאי כליו ל"ל קרא מיוחד לחמץ בפסח והא קי"ל בכל איסורין דחצי שיעור אסור מן התורה. והגאון בעל משנה למלך (שם) הביא בשם מהרלנ"ח (סימן נא) שתירץ דאיסור חמץ לא דמי לחלב דמשם למדו דחצי שיעור אסור, משום דחלב אסור לעולם לא היה לו שעת היתר משא"כ בחמץ שמותר קודם הפסח ולכן הוצרך פסוק בפני עצמו לאסור ח"ש קודם הפסח והוליד הרב ז"ל מזה דביום י"ד משעה ששית ולמעלה אין איסור תורה בפחות מכשיעור עכ"ל המשנה למלך שם:

ובהשקפה ראשונה נפלאתי דהא גם חלב הי' לו שעת היתר דהא פסקינן כר' יהודא בחולין (דף ע"ד ע"ב) דחלב של שליל מותר וא"כ הרי דאף בדבר שהיתה לו שעת היתר חצי שיעור אסור. אח"כ נזכרתי מדברי התוס' חולין (דף ק"כ ע"א ד"ה חמץ כו') שהקשו שם וז"ל וא"ת חלב נמי הי' לו שעת הכושר כשהיו במעי אמו כו' וי"ל דחמץ כמו שהוא עתה היתה לו שעת הכושר ושוב לא נשתנה אבל חלב אחר שיצא לאויר העולם לא היתה לו שעת הכושר להתיר עכ"ל. ובזה נסתלקה ג"כ קושית האחרונים על מהרלב"ח מבשר בחלב דחצי שיעור אסור בו. ודוק כי קצרתי וז"ב:

ובהבנת גוף סברת מהרלנ"ח נ"ל דבר נכון בהקדים לישב קושית הרשב"א על דברי התוס' שבועות (דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי כו') שכתבו דאף לר' יוחנן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה מ"מ חיילא שבועה אפחות מכשיעור. והקשה מהא דמקשינן ביומא (דף ע"ג ע"ב) אהא דאמרינן התם דמודה ריש לקיש דח"ש אסור מדרבנן אי הכי לא ניחייב עלי' קרבן שבועה, הרי דאפי' למאן דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן אין שבועה חלה עליו כ"ש אי ס"ל דאסור מה"ת:

ונ"ל בישוב קושי' זאת דהנה בהא דאמרינן בש"ס בטעמא דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי לענ"ד הסברא הוא כך. דע"כ על כל דבר האסור מה"ת האיסור רובץ על הדבר ההוא בעצמו ומלבד זה באה האזהרה על איש מישראל לבל יאכלנו. והנה הזהרת התורה על האדם אינה רק על כזית שלם וע"ז השביעתו ולא על פחות מיכן דלא חשיבא אכילה אבל לענין האיסור המונח על החפץ בודאי הוא שייך אף בפחות משיעור הזה דבמה נפקע האיסור ממנו בהיותו פחות משיעור הזה דבשלמא את האדם לא הזהירה התורה רק על שיעור כזית משום דפחות מזה לא חשיב אכילה אבל באיסור החפץ איך נאמר דבחסרון השיעור יפקע האיסור מהנשאר וזה הוא לדעתי פירוש חזי לאצטרופי ר"ל כיון שאם יהי' עוד ח"ש הרי יהי' עליו איסור גמור א"כ איך נאמר שבחסרונו יפקע איסורו ודוק כי היא סברא נכונה:

וזהו לדעתי סברת התוס' שבועות הנ"ל דמשו"ה יכולה שבועה לחול אפחות מכשיעור דהא כל הטעם דח"ש אסור הוא מטעם דאיסור החפץ נשאר עוד עליו וא"כ שפיר דשבועה חלה עליו דהא שבועה ל"ה רק איסור גברא ושפיר חיילא על איסור חפצא ולפי"ז ל"ק קושית הרשב"א הנ"ל דכ"ז ניחא למאן דס"ל חצי שיעור אסור מן התורה משא"כ לר"ל דאי איסור חצי שיעור רק מדרבנן וא"כ הא החכמים אין יכולת בידם לאסור איסור על החפץ כיון שהוא בעצם מותר מן התורה אלא לגזור על האדם שלא יאכלנו פן יאכל שיעור שלם וכיון שכן הא גם ח"ש הוא איסור גברא ושוב אין שבועה יכולה לחול עליו והיינו דמקשינן שם בגמרא אי הכי ר"ל דאיסור ח"ש הוא מדרבנן לא ליחייב עליו קרבן שבועה ודוק היטב:

וזאת היא לדעתי סברת מהרלנ"ח דלפי הנאמר כל הטעם דח"ש אסור מן התורה למאן דס"ל הכי הוא משום דאיסור החפץ נשאר עליו אף בהיותו פחות משיעור א"כ הא תינח בדבר ששייך בו איסור חפצא משא"כ בחמץ שהזמן גורם איסורו הא אמרינן בש"ס פסחים דף מ"ח יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, עיין רש"י שם. הרי לפנינו דבאיסור הבא מחמת הזמן אין בו איסור הגוף וא"כ שוב לא שייך בי' איסור חצי שיעור (ועפי"ז ג"כ אין מקום עוד לקושית האחרונים על מהרלנ"ח מבב"ח) ודוק היטב:

עוד הביא המ"ל שם דברי הרא"מ בתוספותיו על הסמ"ג וז"ל והאוכל חמץ בפסח בכ"ש כו' שנאמר לא יאכל ואכילה כל שהוא משמע ואע"ג שאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתי הלכתא ואפקיי' לקרא ממשמעותי' אבל לאיסורא כדקאי קאי והא דאמר ר' יוחנן טעמא משום דחזי לאצטרופי ה"פ מאי טעמא לא מוקמי לה להלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמי לה לעונשין משום דחזי לאצטרופי לעבור עליו בלאו או בכרת וכתב עוד ואעפי"כ אינו חייב כרת או קרבן אע"ג דלענין איסורא אמרינן דאכילה כל דהו משמע לענין כרת או קרבן אינו אלא בכזית דאתא הלכתא ואפיקתי' ממשמעותי' עכ"ל. וכתב המ"ל דלדבריו תקשי הא דאמרינן בגמ' ור"ל אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא וליכא. עוד הקשה מהא דאמרינן ביומא דף פ"א מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר היכי נכתוב רחמנא לא תאכל אכילה בכזית משמע ומלבד דפשטן של דברים דקאמר אכילה בכזית משמע דסתם אכילה הוא בכזית יש לתמוה עוד דהשתא נמי דכתב תענו ומשמעותי' בכל שהוא אלא דאתי הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותי' ואוקמי' בככותבת א"כ לכתוב נמי לא תאכל וליתי הלכתא ולוקמי' אככותבת. ובסוף דבריו הוסיף עוד לתמוה על סברת הרא"ם דסתם אכילה בכ"ש אלא דהלכתא אפקי' לקרא ממשמעותי' לעונש דלא הוי אלא בכזית ושבקי' לקרא במשמעו לאיסורא דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקר לקרא ממשמעותי' מכל וכל דהא לדידי' כי אסר רחמנא בכ"ש אסר אך במצות עשה אי אמרת דאכילה אפי' כ"ש במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקרי' לקרא מכל וכל דהא אוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל:

ולי הצעיר נראה בהבנת דברי הרא"ם אחרי אשר נדקדק עוד בדבריו דקדוק קל בהשקפה ראשונה דלפי דבריו דאכילה היא בכ"ש א"כ מה זה דקאמר דאתא הלכתא ואפקי' לקרא ממשמעותי' הו"ל למימר דאפקי' מפשטי' דהא פשט הכתוב לדבריו הוא בכ"ש ונ"ל בזה דהנה בש"ס ב"מ דף צ"ד ע"ב איתא התם פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן דר' יאשי' ס"ל אביו ואמו שניהם כאחד דוקא ור' יונתן ס"ל דמשמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו. וכתב שם באס"ז בשם הריטב"א ז"ל וז"ל וקבלנו מרבינו בשם הר' פינחס הלוי אחיו שלא אמר ד' יונתן אלא בדבר שיש בו מניעה כגון לא תחרוש ולא תקלל וכיוצא בו אבל באומר שיעשה לפלוני או שיתן ודאי שיעשה לשניהם דוקא ולא מיפטר בחד מינייהו עכ"ל. ומעתה גם אנו נאמר כן בהבנת דברי הרא"ם דבאמת אין כח ביד ההלכה לעקור קרא מפשטי' רק כוונתו הוא כך דבאמת פשט אכילה הוא בכזית רק כמו דחזינן התם שאף שטבע הוא"ו להוסיף וע"כ במקום חיוב לא מיפטר בחד מינייהו מ"מ לענין מניעה אמרינן דעת התורה שרצונה שלא יעשה אף מקצת מן הדבר שהוזהר שלא לעשותו. כן גם כאן אף שכתבה התורה לא תאכל ופשט אכילה הוא בכזית מ"מ כיון שהזהירה התורה למנוע לאכלו ע"כ כונתה שלא יאכל אפי' פחות משיעור הזה. וע"ז באה ההלכה שאף שהמשמעות הוא לאסור אפי' פחות מכשיעור כטבע ההזהרה במניעה מ"מ לענין עונש קאי אפשטי' ולא מיחייב רק בשיעור שלם וזה שכתב הרא"ם דהילכתא אפקי' לקרא ממשמעותיה דבאמת פשט הקרא הוא בכזית רק המשמעות הוא בכ"ש כיון דהוה מניעה וא"כ לא אפקי' מפשטי' רק אדרבא אוקמי' אפשטי' לענין עונש ודוק היטב:

ומעתה לא יקשו כל קושיות המ"ל הנ"ל דשפיר אמרינן בגמרא לענין יוה"כ דלא הי' יכול לכתוב לא תאכל דאכילה בכזית ול"ק ליתי הלכתא ולוקמי אככותבת דהא בזה שוב תהי' ההלכה צריכה לעקור הקרא מפשטי' דהא פשט הכתוב הוא בכזית וההלכה תעמיד בככותבת ולעקור הקרא מפשטי' אין יכולת ביד ההלכה. דבשלמא בעלמא דהא פשט הכתוב הוא בכזית רק משמעותי' היא בכ"ש משום דהוא דרך שב ואל תעשה ומניעה ובזה הכונה גם על מקצת הדבר המוזהר ע"כ שפיר יכלה ההלכה להוציא את הכתוב ממשמעות הזה ואוקמי לענין עונש אפשטי' דאינו חייב אלא בכזית. אבל לענין איסורא שבקי' אמשמעותי' משא"כ כאן דכי ייתי הלכתא למיפסק בככותבת הלא תעקור את הקרא מפשטי' שהוא בכזית ודוק היטב:

ולפי"ז ל"ק גם תמיהתו האחרונה שהבאתי למעלה דכ"ז ניחא בל"ת שהוא אזהרה מניעיית שפיר אמרינן דמשמעות הכתוב הוא בכ"ש משא"כ בקום ועשה שהוא צווי חיוב לעשות דבר הרי בזה אין משמעות הכתוב על חצי שיעור כסברת הר"פ הלוי הנ"ל דבקום ועשה לא מיפטר בפחות ממה שנצטוה עליו א"כ לא עקרה הלכתא כלל דגם משמעות הכתוב הוא שאינו יוצא רק בשיעור שלם דוקא. ודוק היטב כי לדעתי כונתי בדברי הרא"ם כונה קרובה לאמת ת"ל:

ואם כי כל דברי בסימן זה כתבתי עוד בימי חורפי לא מנעתי להציגם יען נאמרים המה בדרך השכל הישר:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף