אבן הראשה/נ

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן נ

בדבר האשה שאמרה ששמעה מכבר שמת בעלה ובעת ששמעה העדות היתה זונה מופקרת כבר כתבו האחרונים דבעדוח אשה א"צ שיהא חסלחה בכשרות והוכיחו ממ"ש הרא"ש גבי אמירח בפ"נ והבאח הגס שאס היו ססולץ מה"ח כשנחמנו שלוחץ וחזרו בחשובה קולס שמסרו להאשה כסרין ולא בעי ססלחו וסופו בכשרוס מידי דהוי אפחוס ונסתמא . ואך לפמיש פריטב"א בשס הרכ אב ביד דמשום דמדינא קיוס שסר לא מיבעי משום פיגונא אקילו בה רבק וא"כ הכא סמיר טסי דהגס דאיכא משום עיגונא הא מה"ח אסורה להנשא בלא העדוח. מ"מ י"ל בנ"יד שכבר נשחכח זכרו שנים רכוס דהוי רובא למיתה כמ"ש החה"ד וי"ל דדסי להא דהסם. וכיז אס נראה שעשתה עסה השובה דגם ריקים ופוחזים צריך שיקבלו חשובה ולא כשמאסו בה עוגבים ופחמח זה מבקשח היחר להנשא כפין מ"ש חסרא נפשיה לגנבא לשלסא נקים:

ובתומים (סי' ל"ד סעיף כ"ח) הביא סמ"ש הסוס' בכחובוח (דף י"ח) ד"ה מלוה גופיה מידק דייק דלרבנן אפי' מלוה על פה לא הויא דבעיק שיהא חסלסו וסופו בכשרוח ומוכח דאך בפסול רשעוח צריך שיהא חחלחו וסופו בכשרוח . ודברי החום' מוכרחין מהשיס דלרבק אפי' מלוה ע"פ לא הוי דחל"כ יקשה אמאי נאמני! דהא ליכא מיגו דמזוייך שא"כ יהא גם המלוה ע־פ בטל כשיאמרו להד־מ והעני! מזוייך ואפשר שאינם חצין להפסיד כ"כ למלוה ומגמחם הוא רק לבטל השטר עכ"ד . ולענ"ד ז"א דהא נס עחה שאומרים אנוסין או פסויע היינו אין בשטר ממש אליבא דרבנן שנאמניס לפוסלו אלא דכיון שמודים שההלואה היה אמח אי א"צ חחלחו וסופו בכשרוח הוי מלוה ע"פ ושפיר יש להן מינו דמזיייך שהיו יכולין לומר שיודעים שההלואה אמח שהלוה לו בע"פ. גס דלרבנן' דאמרי נאמנים משום הפה שאסר כו' עדיך מחורח סיגו כיון שאין קיום לשטר בלא אעירח העדים והעדים אוסרין אנוסי! כיינו ומבסלין דבריהם וא"צ שיהא חורח מינו ממש. אלא דבלא"ה הכריחו פחוס' שפיר דלרבנן אפי' מע"ס לא הויא דאל"כ יקשה מ"ט דרבנן דלא אמרינן מלוה גופיה מידק דייק וחחיס כיון שההלואה. היא אמס והא ר"ל אמר להא דחזקה אין העדים מוחמין סל השטר אא"כ נסקה בגדול דהוי ג"כ סעמא משום דמלוה גופיה מידק דייק ומוכרח דסברי רבנן דאך סע"ס לא הוי ול"ש לומר דמלוה מידק דייק כיון שאין אנו יודעין שההלואה או המקח אמח . ואין להקשוס ולומר דאכתי איכא לסברת מלוה מידק דייק דכשלא היה חחלחו בכשרוח לא מספקיק שמא שקר הוא דהא מהני נעדוס אשה אלא שאין כאן חורת מדוח . דלק"נו דכיו; שאין ממש במה שמעיד על המע"פ ליחא להך סברא [ובעיגונא הקילו]. ולכאורה קשה דלפ"ז מוכרח דר"מ דאמר אין נאמנין לפוסלו דסלוה מידק דייק ומחסם סיל דה"ל נמלוה ע"פ ויקשה דהא קאמר בכל נונא אך בפסולי עדות דקרובוח וקסנוח שצריך שיהא חמלתו וסופו בכשרות ואך מפ"פ לא הוי וליכא סברת דמלוה מידק דייק כיון דאך מע"פ לא הוי • וי"ל דס"ל לר"מ דמ"ס אין לספק שמא משקרין אלא שאין כאן מורח עדות . ובש"כו בשם הראיה כתב וז"ל מלוה גופיה מידק דייק כלומר דאנן דיינינן לכו לפוס מילחייכו דקאמרי וכי קא אמרי פסולין היינו הא קא מודו דשמרא קושסא הוא אלא דפסולין היו ולפוס מילחייהו דייכינן להו דכיון דקושטא הוה מלוה מידק דייק ומחסם ועפיז ייל דאע"ג דמודה דלא כוי אפילו מע"פ משום דלא הוי חחלחו בכשרות מ"מ כיון שהן מודים דשטרא קושטא הוא בודאי לא המחיס אלא כשרין ומש"ה השטר כשר שאין להאמין לדבריהם שהוא כנגד החזקה . ורבנן ס"ל דכיון שבאמת אין במס־פ ממש צא אמח' כן ולפ"ז מוברח דגס בפסול עבירה צחך שיהא חו"ס בכשרות. אמנם הרח"ה גופיה כתב בסעמא דרבנן גבי קטנים היינו דציכא חזקה אלא בעדים כשרים דכיון דכשריס הם לא חחמו על שסר קטן מה שאין ראוי לומר כן כשהם קטנים דלאו בני דפח הס א"ג דלא אמרינן לה במקום מיגו כיון שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. וצפ"ז ניחא לרבק גס כשאמרו שהיו פסולין מחמת עבירה משום דאיכא מינו במקום חזקה וכ"כ המוס' דלרבנן אמדק מינו במקום חזקה גס דייל דשפיר חסמו פס"ע על השטר ודלא ס"ל סברת מלוה מידק דייק דהא לפ"ז הא דאר"ל גבי קטנים אינו סטפס חזקה דמלוה גופיה דייק וא"כ י"ל דרבנן לא ס"ל לסך חזקה ולעוצם לא בפיק חו"ס בכשרות . ולכאורה קשה דהא סחוס' בעצמם כחס דלרבק אמרי' מינו במקום חזקה ומנא להו להכריח דלרבק אך סע־פ לא הוי. ויתכן ליישב דסיל להחוס' דלענין כשאמרו קטנים או פסולים מחמת עבירה היינו מכני מינו במקום חזקה שחחימחם אינו נגד החזקה לפי שהיו רשעים או. קטנים ונגד החזקה דסלוה מידק דייק ומחחם אמרי' דמהני מיגו. משח"כ כשאוסרין שהיו פסולין מחסח קורבה ואמרי' בב"ב (דף קנים) דגזירח מלך בעלמא הוא שגס משה ואהרן לחוחנם פסולין להעיד ובאמת כס אנשים כשדן הוא נגד הסברא לומר שעשו איסור וחתמו על השטר בשקר לגרוס שיגבה כמלוה בשטר והוא נגד הסברא שיחחוס המלוה קרובין דכא"לא ידע באוחו שעה שיתרחקו וא"כ יסוודע שאין ממש בעדותן. וכשלמא בפסולין מחמס קסטס י"ל . דסבר המלוה דכיון שיסגדלו לא יתוודע שחחסו בקסנוסן וכן בפסול משחקי בקוביא סבר המלוה שלא יתוודע שהיו רשעים אבל בפסולי קורבה שלא ידע שיתרחקו לא מסתבר שחממס המלוה ואך אי אמרי' סיגו במקום חזקה ל"מ הכא מינו דזה עמך מחזקה שלא יתכן שיקח המלוה ממס קרובים שיוודע פסולן כיון שהמלוה הוא אמת . ולזה הוכרחו כחוס' לומר דכיו; דבפסולי קורבה בעי חמלתו וסופו בכשרות אך מלוה ע"פ נא הוי וי"ל שלא הלוה כלל ומש"ה נאמנין לפוסלו. וא"כ ייל דלעולם בפסולי רשעות א"צ שיהא חחלחו בכשרות ודהוס מע־פ שהיה המלוה סיור שלא יתוודע שהיו פסולץ באותו שעה מחמת רשעות ולינא אלא חזקה דעלוה מידק דייק ובמקום חזקה כזה מהני מיגו וסש"ה נאמנים לפוסלו. וא"כ אדרבה מוכח מהתוס' שהוצרכו לומר לרבנן דאמרינן {{עוגן|סג. מדה"ס}{מיגו במקום חזקה דבפסולי רשעות א"צ שיהא תחלתו בכשרות, דאל"כ הא י"ל דליכא חזקה כיון דאסשר שלא הלוה אוהו כלל וצ"ע:

והנוד"ב הביא מ"ש בתשובת הרא"ש הובא בב"י לאף בפסול סבירה צריך שיהא סו"ס בכפרות והרדב"ז (סימן תקמ"ב) כתב באשה פרוצה שאמרה מת בעלי במקום פלוני ובאותו מקום יש יהוליס לכיון שהיא פרוצה (וז"ל לפרוצה ואיכא למימש ללא חיישא לקלקולא או אמרה בדדמי) ואפשר לברר ע"י שישלמו לחקור שס צריך לירר ואי לא אפשר לברר לא סעגנינן לה הרי דנם פרוצה (ומשמע פרוצס מנוח) נאסנש. וצ"ע להא צריך ששעשה ששובה באישו שסה שמפילה . ולכאורה בנ"ד העדים כובעי! בלבר דסופן מוכיח על חחלחן שלא רצו להעיד בב"ד עד שהשן להם מעוש וכשלא נחנה לא העידו בביד והס נוסו וסברו שכשלא יעידו לפני ב"ד אין בסדושן כלום והגס שכבר העידו מקודם בסס שאמרו לה שמס הא היו סבורין שחהא מוכרמש לבא לב"ד ולישן להם מפוח בשכר שיעידו וגם היא הישה סיורה שאס לא יעידו לפני ב"ד אינו כנוס ולפי שכיחה אז זונה מופקרח נא רצחה לישן להם כסף כבקשהס וחשש נגיסה אינו משום קנס לחוד ודוקא כשנוטל שכר להעיד בין כשיהא שוסלס בסדוסו או צא אין הפסול אצא משום קנס משא"כ הכא שהוא נוגע בדבר (אם לא דנימא דמדעל"ג מסגי אף במקום נגיעה ואיחזק איסורא ומהריב"ל נסתפק גזהן:

ובלא"ה לפמ"ש הבעל המאור דהא דחמרינן מתוך חומר שהחמרה כסופה כו' כיי דוקח כשהיא יריאה מחומר של בעלה הראשון שנאסרח עליו וחצא בלא כחובה אבל לא איכסה לה מה שנאסרח על בסלה השני דמה חפסיד בזה יוחר מכשסשב פמיס ולא סינשא לבעל בנ"ד שידוע שכיחה זונה מופקרס דבלא"ה אסורה לבעלה הראשק ליכא חומר ולא דיקא ומנסבא . והנו"ב הוכיח מהירושלמי שנס מפני הסומר שכנגד בעלה השני דייקא ומנסבא דקאמר קנס קנסו בה שסהא בודקס יפה ויקנסו אצל כשר ולא יקנסו אצל הראשון א"ר יוחנן מריח סרוה נגעו בה ומוכח דחף אם לא היה סומר בסופה נגד הראשון ג"כ דייקא ומנסבא. ולענ"ד אין דברי כירושלמי סותרין לדברי הבפכ"מ דבודאי אס לא היה מקום לקונסה ולאסרה סל הראשון לא היינו אוסרין ששיאסר עליו כד שיהא סוטר בסוטה יקיצו סליה בחחלחה דהא בסוגיין יהיב סססא פה שאסורה לראשק ולשני גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאח א"א יוצאס בלא גס הא לאו הכי היחה סוחרח לשניהם וכמ"ש הרא"ש לקמן רישא דעבדא אישורא קנסוה רבנן וחשו לשמא יאסרו כו'. והקשה על הרי"ף שכתב אלא רישא דעבדא איסורא ודהשחא הדר ביה. מסעם שמא יאמרו כו' דכא גבי משח אח ואחוח אשה לא מצרכינן גס היכא דליכא גזירת שמא יאמרו כו' ולא מצרכינן גס כדי ששהא חוסר בסוטה שמדייק יפה ויקילו עליה בתחלחה . והא דקאמר מתוך חומר שהחמרת עליה בסוטה כו' היינו דכיון שכגר החמירו חכמים בסופה משום קנס וגזירה שמא יאמרו כו' הקלת בחמלתה דממיצא דייקא ומנשבה. והא דפריך לא להמיר וצח לקיל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן אין הכוונה דמש"ה החמירו בסוטה שמכל להקל בתחלתה דא"כ מאי פריך צא לממיר כו' דהא מפרש הש"ס סעם החומרא מראשון ומשני שמא יאמרו כו' אלא.דפריך שלא "קילו ולא חותר להינשא כשחין העדות ברור דממילא לא יהא מציאת חורח חוסר בסופה . ומשני דמשום עיגונא^אקילו רבנן והקולא נמשך מן המומר אבל לא יחמירו חכמים כשאין ססם לחומרא כדי שיסחעף קולא בחחלחה ומש"ה הוצרך הירושלמי לומר מעם כחומר דסשוס ריח פחה נגעו גס. והנה מדפריך הש"ס בשלמא מראשון תבעי גס אלא משט אמאי זמס בעלמא הוא א"ר הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' מוכח דהא דתצא מראשון בגס היינו משום דקנסינן לה וכדפרש"י במשנה תצא כשאר א"א שזינחם דהך לאו אנוסה היא והא דלא דייקא קנסי לה ומש"ה אף קמי דאסיק טעם גדרה שמא יאמרו כו' היה ניחא ליה הא דחצא מזומ"ז ולא קשיא ליה אצא צמה צריכה גס משני וא"כ יש להבין הא דקאמר (דף צ"ה) כגון שקדש אחיו אח האשה והלך לו למדה"י ושמע שמח אחיו ועמד ונשא אח אשחי דרב אמר הרי היא כא"א ואסורה ליבם . ופרש"י שאלמלי נשאה רחשו; חרווייהו מודו דמוהרח לחזור לו דליכא למימר מחזיר גרושתו הוא דהא הכל יודעים שטעוח היחה כו'. ויקשה כקושיית הרא"ש דגם כשהכל יודעים שטעות הישה ולא יאמרו שהוא מחזיר גרושחו בלא"ה מ יאשר לחזור ציה [והא דפריך רישא נסי אמרי נישואי טעות הוו ומשני קנסוה רבנן ופרש"י ולא שצינן לקולא . י"ל דכגם דבלמ"ה ניחא מה שתצא מזה ומזה מ"מ מס שצריכה גס משני ואסורה אף בקרובי השני היינו דוקא דפשוס קנס צא תלינן לקולא וחיישיק שמת יאמרו כו']. וק יקשה מ"ש החוס' (דף צ"ג) ד"ה ע"א ביבמה דהיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע"א להחייבם והלא ליכא חומר בסופה כשנוסלח מן הנשואין כו' הרי שמותרת לחזור לו כדליכא גזירה שמא יאסרו כו':

ולכאורה יש ליישב דהא דקנסוה משום דלא ד"קא שלא היה לה להינשא כ"ז שלא נתברר האמת לא שייך אצא בעלמא ולא כשניסח ליבם שחין בידה שלא להתייבס דקיי"ל בכתובות (דף סיד) שכוחכין אגרת מרד על שומרת יבם כו' ואף למשנה אחרונה שאין כוסין אותה וגם לפמ"ש התיס' דלא תימא דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה אין כופין אותה להחייבס דלכ"ס תוכל לומר שתספק להמתין שעוד לא נתברר לה מיתת הבעל וחוששת שמא חי הוא ואין לך אמתלא גדולה מזו הא קיי"ל בפסחים (דף ע"ב) יבטחו נדה בסל פטור לסי שהיה בהול וטרוד בטירדא דמצוה וה"נ נחשבת כאטסה לסי שהיסה בהולה לקיים המצוה שהיסה שבורה שבסלה מת ומצוס סליה להתייבש לא מיבסי אם יש מ"ע דיבוס גס על האשה וגם אם אין מיע עליה מיס כיון שלצורך סצוה הוא אין לקונסה ע"ז (דח"א להתקיים המצוה מבלעדה) וכיון דליכא קנסא וגם גזירה שמא יאמרו ליכא מותרת לחזור לראשון משא"כ בנישואין דסלמא שהאשה אינה מצווה סל פו"ר והבעל אפשר לו באחרת וגם אי אשם ישנה במצות לשבח יצרה ל"ש לומר שהיא בהולה בסירדה דמצוה כמו במצות יבוס שזקוקה להיבס ושייך קנשא . ובזה יטאר מה שתירצו (דף צ"ג דה ע"א) דדייקא כשמסירה ע"א להתייבש לסי שאין יודעת אס יכנום אי יחלק וחיישח שמא יחלוך וחנשא לשוק ואיכא חומר • דלכאורה אכתי ליכא חשש שמא יאמרו כי' דהא מליצה קלא איס לס דמצות מליצה בשלשה וחמשה וידעו שהיה טעות וששמע שטת אחיו ואי נחשוש לאינשי דלא שמעי בחליצה ויאמרו גירש זה ונשא זה תמיד נוכל למצוא חשש גזירה שמא יאמרו כו'. ובזה מיושב שאס הנשא לשוק דליכא מצוה כצא"ה חיאשר משום קנשא אף דליכא גזרה שמא יאמרו כ1' ואיכא חומר ומש"ה דייקא ואין להקשות דס"כ מ"ט דרב דאמי שאסורה היכא שקידש ראשון בלבד ומשום דאמרי אינשי. הראשון תנאה הוה ליה בקידושין כו' דכחמר לעיל רישא נמי אמרי נישואי טעות כוה ומשני דקנסוה רבנן וא"כ הכא שניסח ליבם דלא שייך לקנסה לפמ"ש תהא מותרת לחזיר להראשון לפי שיאמרו דטשואי השני היו בטעות . די"ל דדוקא לעיל דמיירי בבעלה מהנשואין יחלו לומר שנשואי השני היו בטעות . אבל הכא שהראשון קידש בלבד וזה השני כבר נשאה לא יתלו לומר שהיו נישואי השני בניעות לפי שאין קידושי הראשון ידועים כל כך • אמנם צ"ע דלפ"ז בלא"ה חם נשאה הראשון חיווייהו סודו שמותרה לחזור לו וצ"ע, ועיין תוד"ה אמרי ק"ס ויש ליישב:

ומ"ש הגרע"א (תשובה ק"ל) להוכיח מהא ליבמות (קס"ז) מ"ס לקסמה רב מנינא אמר משום דמשקרא ופרש"י שמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ומדלא פירש"י דכיון ששונאח לבעלה אין להאמינה מכח חומר דבסוסה, דממה ששיקרה לומר גרשתני חזינן דסניא ליה וליכא גבה חומר לבעלה הראשון ומדהוצרך לפרש שמחכוונס לאסור עצמה עליו מוכרח לנס זה הוי חומר מה שחצערך לצאת מבעלה השני ולייקא שלא להינשא למי שהצטרך לצאת ממנו. לעניל שאני גבי קטטה שחינה רוציח שתצא בלא כחובה ובלהות להנס ששיקרה ואמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני רצתה לגבות הכתובה בכתובה שתחת ידה ובידה גם להישאר תחת בעלה הראשון ולא חחפון שתיאסר עליו בע"כ בהפשל כחובה ובלאות אי לאו הטעם שמרוב שנאה כו' משא"כ הכא דליכא חומר בין לענין שתצא מהבעל הראשון בין לענין כתובה שכבר הפסילה כתובתה שיתברר שזינחה ברצון מה איכפת לה מה שתצא מהבעל הפני אחר שיתברר שקרה ומה חפסיל בזה יותר מאס לא תינשא לאיש כלל ורוצית להינשא לאיש וחשאר תחתיו על שיתברר שהבעל חי וחושית אולי לא יתברר לסולם . (ולכאורה יש לחוש בזה"ז שאינה חוששת שתצא בלא כתובה בלית לסי םבע"כ יהן לה הכתובה והתוספת ככתוב בשטר חיוב. שלו אך אפשר שלא יחן לה כתב חיוב שתוכל לתובעו בסש"ג מו שיכתוב בפירוש שאם יתברר שבעלה הראשון היה חי בשטח נישואיה אין לה כלום ובכל מה שמסירין ב"ל האימא משום חומרי שבסופה נכין שיכתוב בפירוש כן כלי שלא תוכל לתובעו בעשיג לשמא תסמוך ע"ז שלא תציית לד"ת):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף