אבן הראשה/מט

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ מט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן מט ו' מ"א תרמ"ג להרב הה"ג מ' מרדכי אלי' נ"י ראבינאוויץ אבד"ק איזבלין.

הגיעני מכתבו והנני להשיבו דבר אשר כתב להקשות ריש הוריות דסדיך א"ל אביי כי האי גונא מזיד הוא ולא פריך מרישא דקהני וידע א' מהם שטעו. לדעתי י"ל דאסיק אדעתיה דטעה וסבר דכיון דאינכו רובא אחר רבים לכסות וששה כדבריהם ולא פריך אלא לרבא דקאמר כגון בן עזאי דאמר בבכורות (דף נ"ח) כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום כו' וע' קדושין (דף כ') ורש"י קדושין (דף מיט) וביבמות (דף י"ד) דכיון דב"ש ממדדי ספי לא אזלינן בחר רובא (לר' יוחנן דאמר עשו) וס"ד דאיא שיטעה לבעל דעתו נגדם ומשני דמ"מ י"ל שטעה במצוס לשמוע דברי חכמים (וע' יבמות (כ') וברטח (כ') שבח (כ"ג) וקצת י"ל דרכא לטעמו). ומס שהקשה רו"מ דנימא דמיירי שנתחלף לו מלב בשומן וע"כ צ"ל דקאי לר יוחנן מתחלף לו מלב בשומן חייב אף בתולה בב"ד. זיא דא"כ למד לישנא דלרבא ס"ל נתחלף מלב בשומן פטור לא קשיא אליבא דרכא וא"כ מצי הש"ס להוכיח ממה שהשיב רבא לדידי נמי דסעו במצוה לשמוע ד"מ דסיל נחמלף חייב מדלא מחין בנחחלף . ולזה י"ל דלה מצי מוקי בנחמלף דהא קחני ועשה על פיהן וכשידע שפעו אלא שנתחלף לו לא עשה ע"פ ודוקא ברישא דקחני שוגג ע"פ מפרש למד לישנא או שוגג או ע"פ. גס דיקשס דמאי קמ"ל דפשיסא דכיון שנתחלף וידעו שטעו חייב כיון דאילו מחידע ליס הוה סדר ביה):

ומ"ש רו"מ דלר' יוחנן בשבח (ס"ס) י"ל שידע שטעו ואסור י כלאו וסמך טל הוראתם לערן כרס ומשב דליכא כרת, ודוקא בן סזאי איא שיסעה בזה . ז"א דכמו דקאמר שטפה במצוה לשמוע ד"ח (ובירושלמי הקשה דבן עזאי לא סיס טועה בזה והש"ס דילן אינו חושש לזה) ה"נ אפשר שיסעה בענין איסור כרח באיזה מלק ממצוס ועדיפא יטל לפרש דמקשס שלא יסכן לומר שבן עזאי יזיד ויעבור על איסור לאו ואי דוגמא בעלמא נקט גדול בחכמה כבן עזאי ומ"מ הוא מזיד לעבור על איסור אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנססטרוח שסוס ויוכל לטעות שהדי; עמהס בפטור מכרת • וגוף קושייתו יוכל להקשות גם אליבא דר"ל וששגג גס בלאו וידע שיש איסור בעלמא (ור' יוחנן מודה דלר' בעי שישגוג גם בלאו כמ"ש כחוס') וכדברי רו"מ כבר כסב סגרעיא בגליון הש"ס במ"ש שוגגין ועשו מזידין הרי אלו פסורץ הא שוגג דומיא דמזיד חייב כו' דסומ"ל שמביאין כשבה ושעירה כשידעו שב"ד לא הורו כהוגן ולא ידעו שהוא בכרת אליבא דריי ולר"ל י"ל ששגגו גם בלאו וידעו שיש איסור מה"ח בעלמא . אמנם קושיית רו"מ דנימא מיש וידע אחד מהן שסעו היינו שידע שיש איסור ולאו ולא ידע שיש כרח. מלבד די"ל דלא ניחא ליס לדחוק ולפרש כן ולישנא דמחני' וידע אחד מכן שטעו משמע שידע סכל הסעות . בל"ז ייל דפטור בכה"ג ספני שחלה בב"ד וסמך על הוראת ביד שאמרו שאין חיוב כרת ואלו ידע שיש כרת לא סיס סובר וכדאמרינן דמש"ס הוי בכלל שב מידיעתו. ושאר סורו ביד להנשא והלכה וקצקלה שהם לא התירו. לה לקלקל משא"כ סיכא שהב"ד התירו לגמרי הגם שיודע שטעו ושיש איסור לאו מ"מ הוי בכלל חולה בביד כיון שלענין כרת וקרבן הוא סומך סל הב"ד וסועס:

וגם מ"ש המל"מ שאם הורו ביד בדבר אחד שאין בו כרת ומודים שיש איסור ולאו ועשו סעם אותו האיסור לא הוו תולה גביר מהא דאמר ביבמות (דף צ"ב) היכא דהתירוה ב"ד להנשא והלנה וזנחה או אלמנה לכה"ג כו' דסייבס לסי שלא התימה לזה וכיש היכא דאעיקרא דמילחא לא החירו דבר זה מכל וכל והנם דאחיא כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד סמור וקיי"ל כסיד חייב מ"מ יש ללמוד לדידן היכא דטשו רוב כציבור מל פיהם עכ"ד. צ"ע דכא ביבמוס שם תניא כווחיה דר"י דדוקא אלמנה לכה"ג אבל זינחה לא הגם דלכ"ט יש איסור בזנוח כשאינה מיוחדח לפלנש (וע' אהיט שי' כ"ו) ואפי' בזנות ס"א שאינה קדישה לחו הוא דליכא ואיסור איכא ומ"ע סנוורה מנועם חולה בב"ד דאמרה אתון הוא דשוויחון פנוי'. ומה שפסק הרמב"ם שאס זינסה סייבח ט"ש בכ"ס וסל"מ דהיינו משום דקיי"ל דחייבח אף ברשאס דיחיד שמשאה בהוראת ביד חייב. וסברת החילוק בץ זינחה פנויה בין נישאת חלוצה לכהן הדיונו דהוי רק איסור דרבנן צ"ל חנות גרמו לה ב"ד שטשאו מוחה לסטי' שמזלזלין בה וט' גינוין(דף ל"ח) (ובאקראי יצרה חקסה וט' כתובות (דף נ"נ) אבל זינחה לא מינו יצרה הוא דאנסה) אבל ניסח באיסור שאין דרך בכך רואץ מזה שאינה חוששת אף לנישואי איסור ולא הויא חולה בב"ד (וי"ל דכשהזיד בלאו הוי כאלמנה לכה"ג דהא ידט שיש לאו) וצים הא דפרש"י הכא בהוריות וקלקלה בזנות דלא כהמשקנא. והנה מיש המל"מ מיומא (דף ס') דהוי אינו שב מידיעתו והא לר"י כיון דאילו מחידע לב"ד כו' שב מידיעתו קרינן ליה. י"ל דכאידנא דקיי"ל השיטור זיח מגורי בודאי אינו טעות ושיטורין הם הלמ"מ מלא שיתחדש הלכה ויטשו שיעורים חדשים והגס שבשטח אכילה לא היה זה נחשב לשיטור סד"א דאזלינן בתר זק הבאס כקרבן שאז כוח נחשב לשיטור כיון שלא כיה היתר ממש בשעת אכילה דחיש אסור מה"ח אלא שלא היה בר חיוב קרבן בשמת אכילה ועכ"ס היה בר חיובא וסזלינן בחר זק ההבאה ומסיק שאינו בחיוב קרבן לסי שאינו שב מידיטחו בשעת אכילה ואף שידט שאסור מה"ס ל"מ. וגם להמ"ל ייל דהכא שכב"ד התירו לגמרי למטשה כגם שיודט שמעו ושיש איסור לאו סיס כיון שמטה וסמך טלייהו וחשב שפסור מכרת הוי בכלל סונה בב"ד דאילו ידט שיש לאו וכרס לא היה סובר וכדהוי מש"ה שב מידיעתו וא"ש בפשוט:

ובירושלמי איסא שאץ חייבין טד שיורו לבטל מקצת ולקיים סקצס שמואל אמר וכן שהורו מוסר אבל אם הורו פטור לא בדא וכסב הסה"ס שאץ לפרש דאהוראה דביד סתם קאי דהתנן אבל הבא טל שומיי סטור הד דהוראס פמיר הוי הוראה וסיס דטקירס כל הנוף הוי דוקא כשהורו להתיר ולא כשהורו שספור אבל אסור ודלא כהסל"מ וס"מ נלט"ד כהמליס ודברי שמואל בירושלמי יל"פ כפשוטו והן שהורו מותר אבל אה הורו סטור לא בדא שהוראת פטור אינו הוראה ומ"ש המה"ס להוכיח דהוראח סטור הוי הוראה מדתנן אבל הבא טל שומ"י פטור לעיד אינו ראיה דהא בנס' קחני דאמרי המראה שריא וכן אימא בירושלמי אח"כ שאמרו מוסר וט"כ גם כוונת המשנה שאמרו סותר ונם אי טמא דהמשנה הוי בדיוק שאסרו שוס"י סטור וסיס אינו מותר טחא למסקנת הש"ס דייל דכיש שאמרו שמותר העראה בשומ"י ודאסד כעראה באשה נדה הוא דכחיב ולא בשומיי משום דאסרי דאף נסר ביאס בשומיי מם דכחיב וספרה לה מלמד שסופרם אחד לאחד ליכא אלא איסור מהים ולא הויא כנדה גמורה לטטן חיוב וטונש והבא טל שומיי פטור אף שאסור סה"ח ומש"ה הורו להסיר בה המראה משום דסיל שאינה כנדה גמורה סשא"כ.לסי האמת שסבא טל שומ"י חייב והיא כנדה גמורה בלא הבדל גם המראה אסור בה כמו בנדה גמורה וכן יש לפרש הא דאטרי יש שבס בחורה אבל המוציא סרשוס לרשוס פטור דסברי דהנם דכסיב לא תוציאו משא מבתיכם (וק אל יצא איש ממקומו) מ"מ ליכא אלא איסור ואינו ככל המלאכות לטטן חיוב כרס וחטאת דהוצאה מלאכה גרועה היא ומש"ה אמרי (כדמסיק הש"ס) הוצאה הוא דאסורס מושיט וזורק שרי הגם דהוי מטין הוצאה דסברי דסוצאה קילא מכל המלאכות שאין בה אלא איסור ולא חיוב ומש"ה מושיט וזורק שרי הנם שדומה להוצאה ודוקא מלאכות החשובות יש להן חולדות ואדרבה יתיישב בזה שלא נצטרך לשבש המשנה דקחני אבל המוציא ולומר דצ"ל אבל המושיט וזורק סטור דה"ס המוציא סטור וממילא הורו דסושיס וזורק שד וכן יש לפרש מיש אבל המשסחוה פטור דמשיה אמרי דכי אסורא כשחחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא דמדנקס המשנה והש"ס זה דוקא בהשסחואה ולא נקט דאמרי שגם הזובח לט"ג שלא כדרכה שרי מוכח דטחא ליה להמשגה ולהשיס לומר שמודים במזבח ומקטר ומנסך שחייב אף שלא כדרכה וכדיליף בסנהדרין(דף ס') מדכחיב זובח לאלהים כל אלהיס במשמע ואפי' של"כ מדלא כתביה בלשון טבודה עובד לאלסיס בזביחה יחרם ש"ס אסי' אינו עבודה שלו ק־זמר וק מקטר ומנסך דומה לזיבוח שהוא טבודס פנים וניחא להמשגה לומר שלא טעו בזה לסי שהוא כמפורש בחורה בפירוש ולא סעו אלא בהשסמואה שאינה טבודח פנים ולא דמי לזביחה דשרי של"כ ומש"ה הא בהא חליא דאי הוי השסמואה בכלל עבודה שחייב טליה גם של"כ אסורה ודוקא לפי מסותם שחין השחחואה עבודה גמורה וליכא אלא איסור לאו וכדסייחי השיס סדכסיב צא חשחחוה לאל אחר (ולא סייחי מקרא דוילך ויטבוד אלהים אחדם וישחחו להם) וטעו שאין השתמואה לחוד טבודס גמורה משיה הורו להסיר השחחויה של"כ וכן שלא בפישוט ידים ורגלים כיון דקילא טסי. ואין לומר דסא אכתי מוכח מהס"ד דהוה סבר כפשוטו דאסד אבל הבא טל שומ"י מור אף גמר ביאה ומיס נקט בלשון פטור ולא שסותר והוי הוראה הנם דלא איירי לערן סעראה דז"א דאדרבס סקושייס הש"ס יש להוכיח דהוראת סטור לא הר הוראה דאל"כ מאי פריך הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם דסא חכתי י"ל שסטו והורו שפטור מכרת וקרבן דבקרא לא כתיב אלא איסור וי"ל להוי דבר שאין הצדוקץ סודן נו דלאו זיל קרי בי רב הוא שחייב כמלאכה גמורה וגם לסגירסא דסייתי קרא דאל יצא איש ממקומו ודסשמט דקאי טל הוצאה ולא טל פרן תחוסץ אכתי אינו מפורש אלא לאו ולא חיוב (והא כשבת (דף ו') קאסר גבי אם הוציא והכרס דבמזיד טנוש כרס ונסקל אצטריכא ליה וחזינן דסד"א לומר שאינו נסקל ודקילא טסי משארי מלאכות). וכן מאי פריך מדכחיב וספדה לה דדלמא אינס מודים שיש חיוב כרת וכן בהשסחויה כיון שאין בה סטשס וט' סנהדרין (ס"ה) י"ל דלא ס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה כ"כ לחייב כרת. אט"כ דלא הוי הוראה עד שיורו ב"ד שסוחר לגמרי ומש"ה פריך שסיר דהא מפורש האיסור בתורה ומשר שהורו היתר בסושיט וזורק ולפי שאין חיוב גם בהוצאה וכמיש ונם אילו הוה מוכח סהס"ד דהוראס סטור הוי הוראה ייל דהיינו כסיד שביד חייבין כשיאמרו להם מוסרין אתם אף שלא אמרו מוסדן אסם לטשוח ולסוס דקיייל דפד שיאמרו להם סוחרץ אתם לטשוח לסי שלא. נגמרה הוראה בודאי דכ"ש דלא חשיב הוראה כשאמרו פסטור אבל אסור. והכא דקאי אליבא דשמואל(וכן בירושל' הוא דברי שמואל) וס"ס פריך טליו דכא הוצאה כתיבא בסורה י"ל דקאי לאיכא דאסרי דאמר שמואל דטד שיאמרו מוסדן אסם לטשוס או דנם ללישנא קמא דשמואל מודה דכשאמרו שאסור לא נגמרה הוראה . וק מ"ש המליס מהא דהצכס וזינתה או אלמנה לכהיג כו' סייגת והקשיתי דסא אדרבה סראכווחיס דר"י י"ל דדמתו.דכיון דפרש"י בהוריות הלכה וקלקלה בזכות פ"כ ס"ל לפרש"י דהשחא לפוס דדייק דדוקא כשיאמרו מוחרין אחס לעשוס ממילא כשזינחה לא הויא חולה כביד שלא החירו לה ממשה הזנוח ומ"ד אבל זינחה לא וחשיבה חולה בב"ד ס"ל דא"צ שיאמרו למשוח וגם אי נימא דע"כ אחי הא דר"י ודחניא כווחיה אן: למסקנא שצריך שיאמרו שמוחר למשוח י"ל דהיינו דוקא לפיס מחני' דסנרה שניסח ע"פ ב"ד פסורה סהקרבן הגם שהוא דבר החלוי במציאוח ואס הבעל סי לא שייך הוראח ביד בעולם להחיר אשחו וגם לר"נ דאמר הוראה היא מודה שיש בזה ענין טפוח כיון שההוראה תלוי בהמציאוח אלא דאמר דלא הוה טפוח לבד ויש בזה גס ענין הוראה ונס ההיחר ע־פ ע"א הוי בציריך מה דדייקה ומינסבה והשחא שהבעל סי סזינן דלא דייקה יפה ומ"מ סיל למחני' דחשינה חולה בב"ד הגס שיודעח שהעיקר חלוי בהמציאוח אס בעלה מח ושהיא צריכה לדייק בעצמה ומש"ה קאמר ליי דלהסשנה ה"ה זינחה פטורה דאמרה אחון הוא דשויסון פנוי' שכל שיש גרס הוראח ביד היא פטורה משא"ב לפי האמח דליכא לסחני' משוס שאין זה הוראה אלא סעוח י"ל דצריך שיהא חולה כביד שיהא ענין הוראה ושהורו לו היחר לעשוח אוחה המעשה שעשה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף