שו"ת רבי עקיבא איגר/א/קל
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
לידידי החכם המובהק רבי מאיר גבאי נ"י בק"ק וויניציא:
על ענין שאלתו באשת מומר, ויש נכרי מסיח לפ"ת שמת, וכן יש עד אחד שמעיד שמת:
גרסי' ביבמות (דף קט"ז ע"א) ה"ד קטטה וכו' עיי"ש ובתוס', והנראה מדבריהם דכ"ע אית להו לדשמואל דלא מקרי קטטה רק באומרת גרשתני ואשתכח שקרא, ומה דאמרינן דארגיל הוא, היינו דמכח זה נמשך הדבר דאמרה גרשתני, וכמ"ש מהרש"ל ומהר"ם לובלין] ובהא פליגי, דר"ח ס"ל דלא חיישינן לבדדמי, אלא דחיישינן למשקרת וזהו רק בארגלה היא, דחזינן דמסני סניא ליה הרבה, בזה חיישינן דלגודל שנאתה עליו תשקר לומר מת בעלי, שרצונה להשמט מבעלה לאסור עצמה עליו, ואינה חוששת לחומר שבסופה ובדרך תמות נפשי עם פלשתים, אבל בארגיל הוא, דאפשר דמרחמא ליה אלא דהוא הוליד קטטה עד שאמרה גרשתני, בזה לא חיישינן שתשקר לומר מת בעלי, אבל לרשב"א דחיישינן שאמרה בדדמי אף כה"ג דהקטט יוצא ממנו, מכל מקום כיון דגרם כל כך עד ששיקרה לומר גרשתני, חיישינן כמו ששקרה הא לומר גרשתני, ה"נ תאמר בדדמי, ולזה הקשו דאמאי לר"ח וכן לרשב"א אילולי חשש בדדמי לא חיישינן למשקרת, כיון דארגיל הוא, הא מ"מ חזינו דמשקרת לומר גרשתני ה"נ תשקר לומר מת בעלי, ותירצו דמ"מ כולי האי לא תשקר לומר מת בעלי, פן יבא בעלה ותצא מזה ומזה, ואף דבגרשתני ג"כ אם יבורר שקרותה יהי' הדין דתצא מזה ומזה, צ"ל דסברה דאולי לא יתודע שקרותה, אבל לומר מת בעלי זהו מצוי שתתגלה שיבא לביתו, ורק בארגלה היא דשנאתה מרובה ורצונה להשמט ממנו אינה חוששת לשום דבר ועיין במהרש"א שכתב הא דלא הקשו כן מיד על הרשב"א דאמר משום דאמרה בדדמי, ואממילא חיישינן למשקרת בכוונה, כמו ששקרה לומר גרשתני, היינו די"ל דרשב"א מוסיף הוא, דאף היכא דלא שיקרה אלא דיש לה קטט בעלמא ג"כ א"נ לומר מת בעלי דאמרה בדדמי, והיינו דרשב"א מוסיף על עיקר מימרא דשמואל, וס"ל דבכל קטט אף בלא אמרה גירשתני א"נ דאמרה בדדמי, לזה העמידו דבריהם על מה דאמרינן א"ב בארגיל הוא מדלא קאמר סתם א"ב בקטטה בעלמא היכא דלא שיקרה, מזה מוכח דסבירא לי' להש"ס ליסוד מוחלט דלכ"ע אית להו לדשמואל בקטטה, ולא הוי רק באומרת גרשתני, ושפיר הקשו, באופן דדעת התוס' דבקטט דעלמא בלא אמרה גרשתני נאמנת לומר מת בעלי:
אמנם עדיין יש להסתפק, אם מה דאמר רשב"א דחיישינן לבדדמי, היינו באומרת סתם מת בעלי, אבל באומרת קברתיו נאמנת כמו ברעבון, דאף דמהרש"א כתב בפשיטות לדברי הרא"ם דמדלא קאמר א"ב במת וקברתיו, ש"מ דלכ"ע א"נ דכיון דחושבת ע"פ אומדנא דודאי מת, ואינה יראה דשמא יבא בעלה דלמא משקרא קצת ואומרת קברתיו להוציא הספק מלב השומעים עיי"ש, והיינו אף דבעלמא כמו ברעבון לא אמרינן כן ונאמנת לומר מת וקברתיו, הכא גרע, כיון דחזינן דמשקרת לומר גרשתני חיישינן למשקרת בזה, דבאומדנא דידה דמת תשקר לומר קברתיו:
ויש להסביר ביותר, דהא בגרשתני ג"כ אם יבורר ותוכחש מהעדים תצא מזה ומזה, אלא כיון דאפשר דלא יתודע שקרותה מכנסת עצמה לספק הזה, מכ"ש היכא דלפי אומדן דידה מת, ובדדמי לה שלא יבא, אף דמכל מקום יש קצת ספק בלבה שמא לא מת, מכל מקום מכנסת עצמה לספק זה ומשקרת ואומרת קברתיו:
מ"מ במחכ"ת דהמהרש"א לשיטת תוס' אין זה הכרח, דהא לא הו"מ לומר א"ב מת וקברתיו, דהא בארגילה היא לכ"ע חיישינן למשקרת במכוון ובודאי לא מהני קברתיו, ובארגיל הוא לכ"ע נאמנת לומר קברתיו, דלר"ח נאמנת בלא קברתיו ולרשב"א ג"כ נאמנת דל"ש בקברתיו בדדמי, ושפיר י"ל דבארגיל הוא דהחשש רק לבדדמי נאמנת לומר קברתיו, אלא דיש להסתפק בזה, דדלמא אף בלא ראיה אמרינן כן כסברת הרא"ם דא"נ לומר קברתיו:
ומזה נולד לנו עוד ספק אחר, דלפי הצד הראשון דבאמת גם לרשב"א נאמנת לומר קברתיו, אלא דמיירי באומרת מת סתם, א"כ כיון דמוכח דלכ"ע קטטה דמתני' רק באומרת גירשתני וכנ"ל, ממילא מוכח דבקטט דעלמא ל"ח כלל לבדדמי, ונאמנת לומר מת בעלי סתם, אבל לפי הצד הב' דאפילו קברתיו א"נ, נ"ל דבמת סתם אף בקטט דעלמא א"נ, דכל דאיכא ענין קטט חיישינן לבדדמי, והאי דבעינן הכא דאמר גרשתני, היינו דבזה א"נ לומר קברתיו, כיון דבחזקת משקרת היא, חיישינן דמכח אומדנא דזה דמת משקרת לומר קברתיו וכנ"ל:
ואי דקשיא מנ"ל לרשב"א דמתני' מיירי בקטט דגרשתני לוקי מתני' במת סתם ובקטט בעלמא, י"ל דבאמת במלחמה א"נ לומר קברתיו כשיטת הרמב"ם דרגלים לדבר דמשקרת, דאין דרך לקבור במלחמה (עי' ב"ש) וכיון דמתני' כייל בחד בבא קטטא ומלחמה, משמע דגם בקטטא אינה נאמנת לומר קברתיו, מש"ה מוקי לה באמרה גרשתני, וזה ספק עצום לפי דעתי העניה:
והנה בהרמב"ם (רפ"ג מהל' גירושין) האשה שאמרה לבעלה גרשתני וכו' א"נ, דהרי הוחזקה שקרנית ורוצית להשמט מתחתיו עכ"ל, מדלא מפליג הרמב"ם בין ארגיל הוא בין ארגלה היא, משמע דבכל ענין א"נ, ומדנקט לטעמא דמשקרת משמע דחיישינן למשקרת במזיד, א"כ ממילא גם במת וקברתיו א"נ, ובכ"מ הביא דברי הרא"ם דביאור כוונת הרמב"ם דס"ל בפירוש הסוגיא דלא כתוס' דמה דאמרינן א"ב דארגיל הוא, היינו דלר"ח א"נ דכיון ששיקרה לומר גירשתני, גלתה דעתה ששונאת ורוצית להשמט ממנו, חיישינן נמי למשקרת לומר מת בעלי כדי לאסור עליו, שבזאת הפעולה תשמט ממנו, ורשב"א ס"ל דאין לחוש שתשקר ג"כ לומר מת בעלי להנשא לאחר, דיראה שיבא בעלה ותצא מזה ומזה, אלא דחיישינן דאמרה בדדמי, שמרוב שנאתה לא שמה לבה לראות בשעת סכנה לדקדק אם ודאי מת, וזה רק בארגלה היא, ששונאת אותו שנאה טבעיית, אבל בארגיל הוא שאין שנאתה כל כך לא חיישינן לבדדמי, ור"ח לחומרא ורשב"א לקולא, מש"ה פסק הרמב"ם כר"ח לחומרא עיי"ש:
ובאמת קשה לי טובא, דלמאי צריך הרא"ם לומר דלר"ח הטעם כיון דחזינן דשונאתו ומשקרת ורוצית להשמט ממנו, ואמאי לא בפשוטו, כיון דמשקרת לומר גירשתני חיישינן דמשקרת ג"כ לומר מת בעלי, דהא גם בגרשתני יהי' הדין דתצא מזה ומזה, וחזינן דמשקרת ואינה חוששת לכך, ה"נ משקרת לומר מת בעלי, דהא באמת מעט הפרש בינייהו, דכמו דמת בעלי מצוי להתגלות שיבא בעלה, ה"נ בגרשתני בפני פלוני ופלוני מצוי להתגלות ע"י שיבאו עדים ויכחישוה, ומה הפרש בין ביאת בעלה לביאת עדים, ודוחק לחלק דלביאה דחד דהיינו בעלה חוששת, אבל לביאת עדים א"ח, דאם יבא רק א' לא יהא נאמן להכחישה, או דסברתו דאף אם יבאו עדים אולי לא יודע להם שטענה שנתגרשה בפניהם, וכשרואים שיושבת תחת בעל אחר, יאמרו ויתלו שנתגרשה באמת בפני אחרים, מ"מ מי מכריחנו לדוחק הזה:
אף דרש"י כתב ג"כ הכי דמשקרה שמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו, י"ל דרש"י ס"ל בפירוש הסוגיא כתוס' דלר"ח בארגיל הוא נאמנת, ומוכרח לומר כתירוצא דתוס', דאינו דומה שקר דמת בעלי לשקר דגרשתני, דיותר חוששת שיבא בעלה, א"כ הא דבארגלה היא אינה נאמנת, ע"כ הטעם דאמרינן דלגודל השנאה עושית פעולה לאסור עצמה עליו, ואינה משגחת לשום דבר מענין חומר, לפי שיטת הרמב"ם בפירוש הסוגיא דלר"ח בכל ענין אינה נאמנת, י"ל בפשוטו דר"ח ס"ל כיון דמשקרת בהא משקרת נמי בהא, יהי' טעם דידה מאיזה טעם שיהי', ונהי דמ"מ מוכרחים לומר דסברת תוס' הנ"ל לרב שימא בר אשי דל"ח למשקרת לומר מת בעלי, דחוששת יותר לשמא יבא בעלה, מ"מ י"ל דבזה עצמו פליגי ר"ת ורשב"א דר"ח ס"ל כיון דמשקרת בהא לומר גירשתני משקרת ג"כ לומר מת בעלי ורשב"א סבירא ליה דמ"מ לא תשקר לאמר מת בעלי דיראה שמה יבא בעלה, אלא דחיישינן דמרוב שנאתה אומרת בדדמי, ובארגיל הוא דליכא שנאה כל כך לא חיישינן לבדדמי:
ואף דמלשון הרמב"ם ורוצית להשמט מבעלה משמע ג"כ דחיישינן דעושית תחבולה להשמט ממנו, מ"מ היא גופא קשיא, דמנ"ל להרמב"ם זה, ואמאי לא בפשוטו, כיון דמשקרת לומר גרשתני יהי' מאיזה טעם שיהי', כן משקרת ג"כ לומר מת בעלי, ואדרבה דזה מרווח יותר, דאם אמרינן דלר"ח ג"כ טעמא דא"נ מכח סבת שנאה, דמשום זה רוצית להשמט ממנו, ואמרינן ג"כ בארגיל הוא דליכא שנאה כ"כ, ומ"מ חיישינן לכך, א"כ מנ"ל להש"ס דלרשב"א דסובר דמחמת שנאה חיישינן לבדדמי בעינן דוקא שנאה גדולה דארגלה היא, דלמא ג"כ דבשנאה מועטת חיישינן לכך, דכיון דלר"ח לא מחלקין בין שנאה לשנאה לחוש אפילו למשקרת במזיד, מכ"ש די"ל דלרשב"א לענין בדדמי דאין לחלק בין שנאה לשנאה, ואיך תלי' זה בין טעמא דר"ח לבין טעמא דרשב"א, אבל אם היינו אומרים דטעמא דר"ח כפשוטו כיון דמשקרת בהא משקרת נמי בהא הי' ניחא, די"ל דסבירא ליה להש"ס מסברא דבארגיל הוא לא נחשב לשנאה כלל, ואינה גורמת לשום דבר לא למשקרת ולא בדדמי, אלא דלר"ח לא' באנו למדת שנאה אלא בפשוטו, כיון דמשקרת בגרשתני משקרת נמי מת בעלי, א"כ ממילא גם בארגיל הוא ג"כ א"נ, אבל לרשב"א דס"ל דאין דמיון שקר דמת בעלי לשקר דגרשתני, אלא דהטעם דמחמת שנאה אומרת בדדמי, שפיר מחלקינן בין שנאה לשנאה, וצע"ג:
ואולי יש לדחוק, דלישנא דקטטא בינו לבינה משמע דקטטא גורמת שא"נ, והיינו ענין שנאה, דאלו משום משקרת לחוד אין זה ענין קטטא, והו"ל למתני' למנקט דמשקרת א"נ:
והנה בש"ע (סי' י"ז סמ"ח) סתם המחבר כהרמב"ם, דקטטא בינו לבינה כגון דאמר' גרשתני ב"פ ופלוני והכחישוה ואח"כ אמרה מת בעלי א"נ, ומשמע בסתם אף בארגיל הוא ואפילו באומרת קברתיו, וכמ"ש בהג"ה שם, והרמ"א הכניס בין הדבקים, או שהמיר בעלה", משמע דבהמיר לחוד אף בלא אמרה גרשתני אינה נאמנת, דאל"כ מאי ארי' שהמיר הא בלא"ה א"נ, ודוחק לומר דהרמ"א נקט לרבותא דאף שאמרה גרשתני מכח זה שהמיר דהוי כמו ארגיל הוא קטטה דאפ"ה א"נ, דא"כ הו"ל לרמ"א לומר אפילו המיר, אלא ודאי דכוונת הרמ"א דבהמיר לחוד א"נ, ומשמע אף בקברתיו, דהא כלל דין מומר עם דין דגרשתני דסיים הרמ"א עלה אפילו קברתיו ומשמע דקאי על המיר, ומקור דין זה בש"ג, דהריא"ז הוא רבינו ישעיה האחרון] שכתב בשם מז"ה היינו מורו זקינו הרב רבינו ישעיה הראשון], דאם בעלה הניחה עגונה והמיר, קטטא בינו לבינה הוא ואינו נאמן, והריא"ז נכדו חלק עליו, שלא אמרו א"נ בקטטא אלא כשהרגילה היא קטטא ע"י הגרושין שגילתה דעתה שאינה חפיצה בו, אבל המיר דתו ומרד בה נאמנת ואין מחזיקים אותה למשקרת, עכ"ל, משמע להדיא דדעת מז"ה הוא דאף דלא ע"י גרשתני אמרינן דהמיר הוי קטטא וחיישינן למשקרא דגם קברתיו א"נ, וחשש הרמ"א להחמיר כדעת מז"ה, אבל באמת תמוה על המז"ה איך מדמה המרה לקטטא, הא משמע דקטטא הוא היכא דחזינן דמשקרת, והב"ש כתב דתליא בב' שיטות, דמאן דס"ל דגם בארגיל הוא א"נ ה"נ בהמיר, אבל לתוס' דבארגיל הוא לא אמרינן דמשקרת ה"נ בהמיר עיי"ש, ואף דהא מ"מ לתוס' ולרשב"א א"נ בארגיל הוא משום בדדמי, וראוי להחמיר כרשב"א, וצ"ל דכוונת הב"ש הוא דנאמנת בקברתיו כיון דלא חיישינן למשקרת רק לבדדמי ומ"מ תמוה דגם להרמב"ם מה ענין המיר לקטטא דגרשתני, דבגרשתני חזינן דמשקרת משא"כ בהמיר, וביותר דממנ"פ דהא י"ל דהרמ"א ס"ל דאף לתוס' גם קברתיו א"נ וכמ"ש הרא"ם, ונהי דהריא"ז שחולק על זקינו יסבור דל"ח לבדדמי בקברתיו, מ"מ י"ל הריא"ז חולק עם זקינו, דדעת זקינו דמכח בדדמי א"נ לומר קברתיו שחשש הרמ"א לדעתו ואין מהצורך להב"ש לתלות בפלוגתא דהרמב"ם ותוספות, אלא דפליגי בשיטת תוס' אם נאמנת בקברתיו ואם נימא דסברת הרא"ם ל"ש רק היכא דמשקרת אמרינן דתשקר פורתא, דהיכא דבאומדנא דידה הוא מת משקרת לומר קברתיו, מה שאין כן במומר, א"כ ממילא גם להרמב"ם יש חילוק בין מומר לקטטא דגרשתני, ודברי הב"ש צ"ע:
ולכאורה היה נראה דטעמא דמז"ה דס"ל בפירושא דסוגיא, דרשב"א פליג על שמואל דקטטא בעלמא אף בלא גרשתני אינו נאמן, דבמקום קטט חיישינן לבדדמי, ומה דאמרינן א"ב דארגיל הוא ולא קאמר א"ב בקטטא דעלמא, היינו דזהו ממילא נכלל במה דא"ב דארגיל הוא, דמשכחת רק בלא שיקרה בגרשתני, דאלו בגרשתני גם לר"ח א"נ וכקושיית תוס', ונקיט לרבותא דארגיל הוא לאורויי דאפילו בכה"ג דליכא שנאה כל כך חיישינן לבדדמי, וס"ל למז"ה דאפילו קברתיו אינו נאמן לרשב"א, דבמקום שנאה חיישינן היכא דבדדמי לה שהוא מת אומרת קברתיו, מש"ה ס"ל למז"ה לדמות דגם בהמיר הכי הוא לדמות לקטטא דעלמא לרשב"א, ונכדו חלק עליו בזה, דלכ"ע לא מקרי קטט אלא בגרשתני, או דס"ל ג"כ דלרשב"א בכל קטט א"נ אלא דס"ל לפסוק כר"ח כיון דשמואל אמר דקטט רק בדרך גרשתני:
ואולם לפ"ז אחרי דהרמב"ם מפרש דקטטא רק בגוונא דמשקרת, וגם דעת התוס' הוא כן, דלכ"ע אית להו לדשמואל דקטטא דוקא בגרשתני כמו שביארנו לעיל, וא"כ אף אם דעת מז"ה בפירוש הסוגיא דלרשב"א בכל קטטא א"נ, מהראוי לסמוך יותר ע"ד תוס' והרמב"ם וריא"ז נכדו, ויראה דיש ליישב פסקא דהרמ"א דפסק כדעת מז"ה ולאו מטעמיה, דנהי דא"א למילף מקטטא דמשקרת, מ"מ יש ללמוד מדין מת יבמי דא"נ לטעם דמיסני סניא ליה, כדאיתא ביבמות (דף צ"ד ע"א) ואמרינן דמחמת שנאתה ליבם משקרת לומר מת יבמי, א"כ ה"ה במומר, דהרי בסוף פ' האשה שלום, מבעי' במזכה גט לאשתו במקום יבם מהו, כיון דסניא זכות הוא לה, או דלמא דזימנין דמרחמה ליה וחוב הוא לה, ומסקינן דחולצת ולא מתיבמת דמשוינן ליה לספיקא אם זכות הוא לה או לא, ואילו במומר שמזכה גט לאשתו כתב הב"י (סי' ק"מ בשם רבינו ירוחם) שגדולי האחרונים כתבו דמגורשת ודאי דזכות הוא לה דסניא ליה, וכן בתשו' הר"ן בשם הר"פ דודאי זכות הוא לה, דלא תרצה לחזור לו וטוב לה המות ממנו עיי"ש, הרי להנך גדולי רבוואתא במומר יותר סניא ליה מלגבי יבם, א"כ כיון דא"נ לומר מת יבמי דכיון דסניא ליה משקרת, מכ"ש במומר דסניא ליה יותר דאינה נאמנת לומר שמת והריא"ז וזקנו דלא למדו מדין מת יבמי, י"ל דס"ל דשאני מת יבמי דקיל לה האיסור דהוא רק חייבי לאוין וכמ"ש הרמב"ם, או דס"ל כדעת הר"ן בתשובה דחולק על הר"פ דמומר שזיכה גט לאשתו מתיבמת דדמי לקטטא. וא"כ בפסקא דהרמ"א במומר דחושש לפסקא דגדולי רבוואתא הנ"ל דמומר המזכה גט לאשתו מגורשת ודאי, דדנין לזיכוי ודאי דסניא לי', ועדיף מן מזכה במקום יבם, א"כ ממילא הדין דבמומר א"נ כמו במת יבמי:
עוד יש לדון דבמומר א"נ מת בעלי, דזה איזה שנים שבא לידי עובדא באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זנתה תחתיו ואח"כ בא ע"א והעיד שמת בעלה, והי' אז בין כסא לעשור, והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסורה לו, י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו, לא מקרי חמור, וכמ"ש המאור בההיא דע"א ביבמה, ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד, ובנתים בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה ככל הצורך ואם כנים הדברים שהרהרתי אז, א"כ הכא במומר דממילא אינה יכולה להיות עמו כמ"ש רשב"א (סי' אלף קס"ב) והוי רק חומר משום בעלה השני, י"ל דלא מקרי חומר, אך אח"כ הי' לי ויכוח בזה היסוד עם הגאון אב"ד דליסא מ' יעקב זצ"ל בעל חוות דעת, והסכים דגם זה מקרי חומר, וכן הסכים חתני הגאון רבי משה ני' אב"ד דק"ק פרעשבורג, ואני בעניי הוכחתי זה בראיות ברורות:
הא' ממה דפירש"י בסוגיא דקטטא בד"ה דמשקרא דברוב שנאה מתכוונה לאסור עליו, משמע דאומרת בשביל זה מת בעלי בכדי לאסרה עצמה עליו, וכן מבואר בלשון הרא"ם הנ"ל דאומרת מת בעלי דבזה הפעולה תשמט ממנו, ואמאי לא בפשוטו, כיון דשונאת לבעלה ואינה רוצה בו, ממילא ליכא להאמינה מכח חומר דבסופה, דהא אינה רוצה כלל בבעלה זה, דמכח ששיקרה לומר גירשתני חזינן דסניא ליה ואינה חפיצה בו, תו ליכא חומר דבעלה הראשון דלא אכפת לה בזה, דהא רוצה להשמט ממנו, ולמאי הוצרכו להוסיף דאומרת מת בעלי בכדי להשמט ממנו, אע"כ דמ"מ הוי חומר ודייקא שלא להנשא למי שתצטרך לצאת ממנו, מש"ה הוצרכו לומר דמ"מ מכח שנאתה לבעלה עושית פעולה בכדי להשמט ממנו, ואינה חוששת לחומר נגד הפעולה להשמט מבעלה, ובאמת במת יבמי דא"נ דסניא ליה דעושית פעולה להשמט מיבם ואינה חוששת לחומר שלה הב' מסוגיא זו דקטטא, דהנה לכאורה תמוה במה דאמרינן ואלא דאמרה גרשתני, הא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, הא בפשוטו י"ל דאמרה שלא בפניו גרשני בעלי, והנה לפמ"ש הב"ש (ס"ק ק"מ) דבאומרת גרשתני, אף דבזה א"נ מ"מ בלא הוכחשה נאמנת אח"כ לומר מת בעלי, דלא הוחזקה לשקרנית, וא"כ ניחא דבאמרה שלא בפניו גרשני לס"ד דמיירי בלא הוכחשה בעדים, אף דא"נ שגרשה מ"מ כיון דלא הוחזקה לשקרנית נאמנת לומר מת בעלי, ובאמת מכח קושיא זו הוציא הב"ש דינו, [ובאמת חידוש דינו אף לדינא דגמרא, ובאמרה שלא בפניו שגרשה] ואולם דברי הב"ש לכאורה מוקשים, דהא משמע, דבלאו מימרא דר"ה דגרשתני נאמנת הי' ניחא לאוקמי בגרשתני, והא מ"מ לא הוחזקה לשקרנית ונאמנת, וא"כ כיון דמוכח דהי' ס"ד לומר אף דלא הוכחשה בעדים מ"מ כיון דלא האמינו לה טענת גרשתני א"נ לומר מ"ב, א"כ הדרא קושיא לדוכתא דלוקי באמרה שלא בפניו דגרשה, גם סברת הב"ש בעצמה מוקשת, כיון דאין מתירין אותה באמירתה גרשתני וחוששין לשקרא, למה תהא נאמנת לומר מת בעלי הא אם נידון דשיקרה במה דאמרה גרשתני ממילא תשקר לומר מת בעלי, כמו דאמרינן בהוכחשה בעדים, ומה בכך דלא הוכחשה בעדים דהא להצד דלא נתגרשה והיא רצתה להפקיע עצמה בשקר שוב א"נ במת בעלה ולזה הי' נראה בפשט הסוגיא, בהקדם איזה יסודות מוצקות בעזה"י:
הא' דנראה באשת כהן דאמרה שלא בפניו שגירשה אסורה לו, אף למשנה אחרונה דתלינן דעיניה נתנה באחר, מ"מ כל דידע בה בעלה דמשקרה לא תלינן דאומרת בשביל דעיניה נתנה באחר, כדאיתא בסוגיא דסוף נדרים, אף דהתם איתא כן באומרת גרשתני היינו דוקא לענין היתר להנשא לאחר, אבל לאסור נפשה על בעלה כהן, גם בגרשני כיון דגם שלא בפניו הוי קצת חזקה דאינה מעיזה נאמנת לאסור עצמה על בעלה כהן, ודמיא לההיא דסוף גיטין דא"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר שלא בפניו, דמגרש ראשון ונושא שני, ואין במשמע לחלק בין אמרה שלא בפניו למעשה שלא בפניו הב' באומרת גרשתני ובאו עדים והכחישוה מותרת לבעלה כהן ולא אמרינן שויתה אנפשה חד"א כיון דידוע להב"ד דודאי שקר בפיה, בזה אנו דנין אותה לעיניה נתנה באחר, אף דידע בה בעלה דמשקרת, וביותר לפ"מ שכתב הר"ן בנדרים שם דל"ש שויה אנפשה חד"א לאסור עצמה על בעלה כיון דמשועבדת לו, אלא דלמשנה ראשונה נאמנת לומר טמאה אני דאמרינן דאי לאו דהאמת כן לא היתה מבזית עצמה לומר כן, וא"כ בגרשתני והוכחשה בעדים דודאי משקרא לאו כל כמינה למיסר עצמה על בעלה. ואף למ"ר אינה נאמנת:
הג' דמבואר במתני' דכתובות (דף כ"ג) דאם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת לומר שלא בפניו שהיא גרושה. ואף בנשאת תצא. כדאמרינן שם דהך בבא דאם משנשאת באו עדים לא תצא קאי רק אסיפא דנשביתי אבל לא ארישא דא"א הייתי. ואף לאידך לישנא דקאי גם ארישא דלא תצא משום דשלא בפניו איכא ג"כ קצת חזקה דאינה מעיזה, מ"מ משמע דוקא בנשאת בהיתר ע"י הפה שאסר. אבל בעלמא שאמרה גרשני וידוע שהיתה א"א אף בנשאת תצא. מדקתני מתני' הדין רק באומרת א"א הייתי וגרושה אני, וגם הא אמרינן מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא הרי דלא קילא רישא מסיפא. וכיון דבידוע דנשבית ואמרה טהורה אני דא"נ אפילו נשאת תצא, ה"נ מכ"ש בא"א שאומרת שלא בפניו גרושה אני, דאם נשאת תצא, והכי דייק לישנא דהר"ן בכתובות שם שכתב כיון דנשאת בהיתר:
וע"פ יסודות אלו מרווח הסוגיא, דליכא לאוקמי באמרה שלא בפניו גרשני, דהא סתמא קתני אף באשת כהן, דבזה תהיה נאמנת לומר מת בעלי דל"ש בה לומר דמחמת שנאה אומרת כן להשמיט עצמה מבעלה, הא כבר היא משומטת ממנו משעה שאמרה גרשני, וראוי להאמינה מת בעלי משום חומר דבעל השני:
ואף דמרא דשמעתא ביבמות הוא שמואל, והוא סבר בסוף גיטין דפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר דמותרת לראשון, ובפשוטו משום דא"נ גרשתני לאפוקי עצמה מבעלה מחשש עיניה נתנה באחר, מכל מקום יש לומר דליכא מאן דפליג בזה על שמואל, דקטט דמתני' היינו בדרך אמירתה בגירושין וזה פרכינן אליבא דר"ה:
ואף ללישנא ב' דכתובות, דבבא ואם משנשאת באו עדים קאי גם ארישא, דבנשאת בהיתר לא תצא, וא"כ לא יהי' חומר בסופה דאם יבא בעלה ל"ת מהשני ע"י אמירתה שאמרה גרשני ונשאת ברשות ב"ד דאף דחזינן דאמרה מת בעלי בשקר דאמירתה מ"ב הוי העזה כמו גרשני שלא בפניו, דמ"ש גרשני ומ"ש מת בעלי, דאף דהמהרש"א ביבמות (בתוס' ד"ה באותו שעה) כתב רק בדרך ואם נימא דמת בעלי הוי ג"כ העזה כמו גרשני, מ"מ באמת הסברא פשוטה הכי, ומוכח כן מכח קושיית המהרש"א שם ממה דהקשו התוס' דתהא נאמנת מת בעלי במגו דגרשני הא מת בעלי לא הוי העזה והוי מגו דהעזה ובאמת מה דנקט המהרש"א דמגו דהעזה לא אמרינן בפ"ק דבב"מ, לענ"ד ליתא, דהא תוס' ס"ל דרק התם דהוי מגו לאפטורי משבועה, אבל בעלמא אמרינן מגו דהעזה ע"כ לענ"ד כך ראוי להקשות כיון דהנאמנות דגרשתני הוא רק מחזקה דאינה מעיזה, הרי דדנין לסברא אלימתא דא"י להעיז לאפקועי עצמה מבעלה וא"כ ממילא ליכא מגו דגרשתני דהא אמרת דא"י להעיז לומר כן, ומה"ט כתבתי בגליון הש"כ חו"מ (סי' ס"ב ס"ק ד') ד"ה כ' בבעה"ת וכו' אמרינן מגו כה"ג אע"ג דאיכא העזה, וכתבתי דלענ"ד הכא דמה דמאמינין אותה מתנה נתת לי מכח החזקה דאינה מעיזה, וע"כ דמחזיקינן זה לחזקה גדולה, דאינה יכולה להעיז לומר כן בשקר א"כ ממילא ליכא מגו דהא אמרת דא"י להעיז לטעון כן] א"ו מוכח דס"ל לתוס' בפשיטות דאין חילוק בזה בהעזה בין גרשני למת בעלי, דבשניהם ההעזה בשוה ומה דהקשה המהרש"א שם דא"כ דס"ל לתוס' בפשיטות דבשניהם ההעזה בשוה, הו"ל לתוס' להקשות דכי היכי דנאמנת גרשני ה"נ תהא נאמנת דמ"ב, לענ"ד י"ל דמאמינים לה רק נגד חזקה אחת היינו חזקת א"א, אבל מת בעלי א"נ נגד שני חזקות חזקת א"א וחזקת חי ובדברי תוס' אלו לא יכולתי להבין ולעמוד על עומק כוונתם הא להדיא מפורש במתני' דכתובות, דבאם יש עדים שהיא א"א אינה נאמנת לומר גרושה אני, ומה בקשו בקושייתם ובתירוצם הראשון, וגם בתירוצם הב' כתבו רק בדרך אפשר הא מפורש כן במתני' וד' יאיר עיני] מ"מ י"ל דבמה שאמרה מת בעלי ובא בעלה, לא אתרע נאמנתה דגרשני מחמת חזקה דאינה מעיזה דמהני בנשאת בהיתר דלא תצא, דמה שאומרת מת בעלי בשקר, בזה אינה מעיזה, דאם האמת אתה דגרשה אינו עוד בעלה ויכולה להעיד לומר מת בעלי, וא"כ לא יהא חומר בסופה דאם יבא בעלה לא תצא מהשני ע"י טענתה מכבר גרשני ונשאת בהיתר, מ"מ נלענ"ד דדוקא שנשאת בהיתר בטענת גרשני מכח הפה שאסר, אלא דאחר שניסת באו עדים ואיתרע המגו שלה מ"מ כיון דהאמינו אותה גרושה אני, וגם איכא קצת חזקה דאינה מעיזה, הניחו אותה חז"ל בהתירה הראשון דנתגרשה, אבל בנ"ד דלא האמינו לה לעולם בטענת גרשני כיון דמוחזקת לא"א אלא דניתרת באמירתה מת בעלי, בזה אם יבא בעלה הדין דתצא מהשני, כיון דליכא לקיימה אהיתרא הראשון משום מ"ב, וא"כ באמרה שלא בפניו גרשני דבאשת כהן נאמנת מת בעלי משום חומר דבעל השני, ולזה רצונו לאוקמי בגרשתני די"ל דבלאו דרב המנונא דאף דלכתחילה אין מתירין אותה, מ"מ אם ניסת לא תצא מכח חזקה אלימתא דידה דא"י להעיז בפני בעלה דמהני לענין דאם נישאת לא תצא, דאין בזה סתירה ממתני' דכתובות דהתם מיירי דאמרה שלא בפניו גרושה אני, וא"כ ליכא חומר בסופה דאם יבא בעלה לא תצא מבעלה השני ע"י שטענה מכבר גרשתני, מש"ה גם באשת כהן א"נ דליכא חומר בסופה ולא דייקא, ולזה פרכינן מדרה"מ דבגרשתני מתירין אותה לכתחילה, ולזה משניב דהוכחשה בעדים דבזה אף באשת כהן דאיכא חומר לגבי עלה הב' מ"מ א"נ, דמחמת שנאה רוצית להשמט מבעלה דהא מכח גרשתני אינה מופקעת ולא נאסרת לבעלה, כיון דהוכחשה לאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד"א וכנזכר לעיל, משום הכי אומרת מת בעלי דבזה גומרת הפעולה להשמט ממנו והוא נכון מאד בעזה"י:
עוד נ"ל ראיה ליסוד הנ"ל דחומר דתצא מבעלה הב' ג"כ ס להאמינה, דהנה בתוס' ב"ב (דף ל"ב ע"א ד"ה אין וכו') וא"ת כי איכא ב' עדים לא דייקא דליכא חומר כדאמרי' ביבמות (דף פ"ח) ניסת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו, ולכאורה תמוה, הא מבואר ביבמות (דף צ"א) דר"ש הוא דאמר הכי אבל ת"ק ס"ל דגם בזה תצא מזה ומזה, וא"כ דלמא הברייתא כת"ק, ובפרט דקיימא כן להלכה, ואי דקושייתם לרב ששת דאמר שם הלכה מכלל דפליגי וכו' וס"ל דליכא פלוגתא בזה, ולדידיה יקשה מהברייתא דב' אומרים מת, ג"ז אינה קושיא, דהא קושייתם בנויה רק על היסוד למאי דפסקינן דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אוקי אחזקת א"א והא דנאמנת בברי לי ע"כ משום דדייקא מגרעה לחזקת אשת איש, אם כן יש לומר דרב ששת ס"ל תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא וזהו תמיה גדולה לכאורה וצ"ל דקושייתם לרב דאמר לא שנו אלא דנשאת מבואר דס"ל לרב דבנשאת ואח"כ באו עדים דלא תצא דומיא דמתני' דמיירי בנשאת בהיתרא, אלא דלל"ק דשם אשמועינן רב דבבאו עדים לכ"ע ל"ת אפילו באו עדים ואח"כ נישאת, ולל"ב אשמועינן דדוקא בנישאת ואח"כ באו עדים לא תצא, ובזה הקושיא לרב לשיטתי' דפסק כר"ש דבנשאת שלא ברשות דמותרת לחזור לו, א"כ בנשאת ואח"כ באו עדים ליכא דייקא, ואי דרב סבר ג"כ דתרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא, א"כ מאי פרכינן מאי למימרא הא טובא אשמועינן, דלא נימא דהברייתא כת"ק ויש חומר ואיכא דייקא, אבל לר"ש אין הדין כן, לזה הוצרך רב לומר דאף לדידיה דפסק כר"ש מ"מ בנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא והוצרכו לתירוצם דמ"מ בזה דנשארת תחתיו אחר שבאו העדים המכחישים מקרי ג"כ דייקה:
ובזה מיושבים לי דברי רש"י ביבמות שם ד"ה וקתני דפנו וקשיא לרב, וקשה לי, הא בלא"ה קשה הברייתא זו או אברייתא דלעיל, ואדרבא על רב ליכא קושיא כ"כ דהא יש לו תנא דמסייע, הברייתא דלעיל, ולא מצאתי למי שהעיר בזה, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל לרש"י דעיקר רק בתחילת נשואין, אבל לא במה שנשארת תחתיו, ובאמת הברייתא רק כת"ק דבנשאת ובאו עדים ג"כ תצא מזה ומזה ואיכא חומר, ורב דפסק כר"ש ואעפ"כ ס"ל דלא תצא דס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא, ומה שכתבנו דא"כ מאי פרכינן על רב מאי למימרא הא רב אצטריך לאשמועינן דתרי ותרי ספיקא דאורייתא יש לדחות בקל, דהו"ל לרב לאשמועינן בעלמא דתרי ותרי ספיקא דאורייתא וממילא נדע דהכי ל"ת כדקתני בברייתא וליכא למימר דמ"מ הוי ס"ד דאף תרי ותרי הוי ספיקא דאורייתא והוי ספק השקול, לא מהני אומרת ברי לי רק בצירוף דייקא, והיינו לת"ק אבל לא לדידיה דסבר כר"ש דליכא דייקא, דזה אינו, דאם תרי ותרי ספיקא דאורייתא דהעדים מסלקים לכל החזקות, ה"נ מסלקין לחזקה דדייקה והוי ספק השקול, ומוכח מהברייתא דבספק השקול מהני ברי דידה. דממנ"פ דאם תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי דייקא נגד חזקת א"א והוי ספק השקול ואם תרי ותרי ס' דאורייתא מסלקין לחזקה דא"א ולחזקה דדייקא והוי ס' השקול, וכיון שכן ליכא למירמא הברייתות אהדדי. די"ל דהברייתא דדפנו דמיירי בפשוטו דנשאת ואח"כ באו עדים ס"ל כר"ש וליכא חומר וליכא חזקה דדייקא לגרע חזקת א"א, וברייתא דלעיל כת"ק דר"ש ואיכא דייקא, לזה פירש"י דהפרכא לרב דפסק כר"ש ואעפ"כ ס"ל דל"ת קשה מברייתא דדפנו ונכון בעזרת השי"ת:
אולם תמוה לי מאד, למה דס"ל לתוס' דדייקא רק מכח דנשארת תחתיו, מאי פרכינן מברייתא דדפנו. הא התם דכת הב' ג"כ אומרים דמת. אלא דאמרו השתא הוא דמת, ובזה למה לה לדייק אם מת מקודם או לא. הא מ"מ אין בעלה קיים ולא ישוב אליה עוד וגם הכתובה לא תפסיד, דהא מעשה הנשואין שלה היא עפ"י ב' עדים וליכא חומר דהיא כאנוסה, ומה שנשארה עתה תחתיו בזה לא פשעה נגד בעלה הראשון, והוי כזנתה אחר מיתת בעלה דלא מפסדה כתובתה. וגם חומר לגבי השני ליכא דמה תפסיד בהשארותה תחתיו, דאם יפסלו עדים הראשונים אף אם לא תעמוד תחתיו יהיה הדין דתצא ממנו מחמת איסור טומאה, וא"כ אין הפרש לה אם תצא עתה או אח"כ, וגם הכתובה לא תפסיד מהשני, דהא מיירי בניסת לא' מעידיה ע"י הודאת בע"ד דנשאה כדין ושמותרת לו. וזה תמיה גדולה לענ"ד:
והנראה מזה הכרח גדול לסברת תוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב ד"ה אין וכו') א"נ ש"ה דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפנינו וכו'. היכא דאיכא תרי ותרי לא אמרינן השתא הוא דאתרע, עיי"ש, מבואר דהא דבתרי ותרי אוקמה אחזקה, היינו בחזקה אלימתא דלא אתרעי, אבל באתרעי ובאנו לומר מכח החזקה השתא הוא דאתרע, בזה כיון דהחזקה לא אלימתא לא מוקמי אחזקה במקום תרי ותרי. ולפ"ז שפיר פרכינן מברייתא דדפנו. דנהי דהתם ליכא חזקה דדייקא, הא מ"מ גם חזקת א"א וחזקת חי ליכא, כיון דעכ"פ השתא מת והוי ספק השקול דלא תצא, כמו בברייתא דלעיל דע"י דחזקה דדייקא מגרע לחזקת א"א והוי ספק השקול דלא תצא ובזה יש לפרש עוד בכוונת רש"י הנ"ל במה שכתב וקשיא לרב והיינו דיסוד זה דתוס' כתובות נ"ל להמתיק דהוי ג"כ חזקה כשעת מציאתה שהיה מכבר כן, אלא דחזקה דמעיקרא עדיפא לומר השתא הוא דאתרעי ובזה בתרי ותרי ל"א אוקמי אחזקה, ויסוד זה עצמו דיש ענין לחזקה כשעת מציאתה תליא בפלוגתא דרב ושמואל בקדושין ביומא דמשלם שיתא, דבאותו יום עומדת להשתנות לצאת מנערות לבגרות. דסבר רב הרי היא בוגרת וא"ח לקדושי אביה, והיינו כיון דביום ההוא ליכא חזקה דנערות אמרינן חזקה כשעת מציאתה, ושמואל דסבר חוששין לקדושי שניהם ס"ל דכשעת מציאתה לא מקרי חזקה ובזה אמרתי ליישב קושיית תוס' בקידושין במה דפרכינן שם ומ"ש ממקוה, דהקשו דגם לרב לפרוך דהא רק ביומא דמשלם שית פליג דליכא בזה חזקה דמעיקרא, ואמרתי דלרב ליכא קושיא, די"ל במקוה אוקמי חזקת טמא לחזקת מקוה, וממילא אמרינן חזקה דהשתא שנמצאת חסר שהיה כן מקודם, לזה פריך רק לשמואל, דלא ס"ל לחזקה דהשתא א"כ במקוה יהיה רק ספק, ומשני דהוי ב' לריעותא, דהיינו דמוקמינן הריעותא שלפנינו לחזקת טומאה, ולפ"ז לאחר שאמרנו דמאי דפרכינן מההיא דדפנו דהא התם ליכא חזקה דדייקא ואע"ג דמ"מ הוי ספק השקול דלא מוקמי בחזקת א"א וחזקת חי, כיון דהרי מת לפניך, וכדברי תוס' כתובות הנ"ל, ולזה דייק רש"י לרב פריך, היינו לרב דס"ל בקידושין דחזקה כשעת מציאתו, בזה בתרי ותרי לא מוקמי אחזקה דמעיקרא אולם עדיין קשיא לי מסוגיא דיבמות (דף צ"ג ע"ב) א"ל ר"ש תניתואו, א"ל מת בנך ואח"כ מת בעלך וכו' מאי חזית דסמכת אהני, ובתוס' שם דאע"ג דתרי ותרי ס' דרבנן ואוקמי אחזקת איסור ליבם, אור"י היכא דהיבם אמר ברי לי וכו', בזה קשה הא לא אתרע חזקת איסור ליבם דאם הבעל מת קודם קיימא עדיין בחזקת איסור ליבם, וחזקה דדייקא ליכא במה דנשארה תחת היבם אחר שבאו עדים המכחישים, דהא לא תפסיד מידי בזה, דאם יפסלו כת הראשונה לא יהיה לה לעולם היתר ליבם ותצא ממנו, וא"כ למה לה לדייק אם מת הבן תחילה או לא אחרי שכשבאו עדים המכחישים כבר היא תחתיו דיבם, ובין כך ובין כך אם יופסלו הכת הראשונה צריכה לצאת מהיבם, אמנם בזה ליכא קושיא, דהא כל עיקר דהוצרכו תוס' לומר דדייקא הוי במה דנשארה תחתיו, היינו דבתחילת נשואין כיון דבב' עדים תהיה מותרת לחזור לו, אבל הכא במת בנך דדייקא מיד קודם היבום שלא תנשא לו לצאת אח"כ ממנו, דאם יופסלו העדים תצא מהיבם ובעלה הראשון הוא מת והוי כמו חומר דתצא מזה ומזה, א"כ מוכח מזה דהחומר מכח השני לחוד מספיק לומר בו חזקה דדייקא:
גם בלא"ה קשה כזה במה דאמרינן ביבמות שם אלא לאו בחד הא ע"א נאמן רק בצירוף דייקא, ובזה בע"א אומר מת בנך ואח"כ מת בעלך אם תידוק ויבורר לה שמת בעלה לא תידוק עוד אם מת בנה קודם, הא בעלה מת ול"ש חומר דבעלה הראשון, ואף לפ"מ שכתבו תוס' שם (ד"ה ע"א ביבמה) הואיל ואיכא דייקא בשאר נשים מדקדקת גם זו, זהו שייך בע"א אומר מת בעלה להתירה ליבם, אף דתהיה מותרת להראשון כקושית התוס' מ"מ כיון דדרך כל הנשים לדייק על מיתת בעלה גם היא דייקה ע"ז, אבל לענין מיתת הבן דל"ש כן בסתם נשים ושייך רק לענין יבום, היכא דמת בעלה כולם אין מדקדקים, אע"כ דאף דמת בעלה, דייקה קודם היבום שלא תצטרך אח"כ לצאת ממנו, הרי מוכח דדייקה ג"כ משום חומר דבעל השני, והראיה ברורה לענ"ד בעזה"י:
באופן דנסתלק הפקפוק הב' הנ"ל, דבחומר אף דליכא חומר דבעל הראשון מ"מ דייקה, ואדאתאן עלה נסתלק ג"כ פקפוק הראשון דבמומר דסניא ליה יותר מיבם, וכיון דאינה נאמנת לומר מת יבמי א"נ ג"כ לומר דמת המומר, דשאני יבם דעושית כן דרך תחבולה לומר דמת יבמה להשמט עצמה ממנו, ואינה חוששת לשום חומר, אבל במומר דבלא"ה משומטת ממנו, דלדעת המרדכי והוא דעת י"א בהגהת ש"ע בסי' קנ"ד] דמומר כופין אותו להוציא, מכל מקום על כל פנים אין כופין אותה להיות עמו, וא"כ היא משומטת ממנו, ובפרט גם בתחבולה זו, דאומרת עליו דמת ותנשא לאחר, אם יבא המומר דאסורה לו, דהוי כזינתה, מ"מ בזנתה ג"כ אין ברור דכופין להבעל להוציאה בגט, עיי' תוס' ריש זבחים ד"ה סתם], והארכתי בזה בתשו' בעזה"י, א"כ דאינה מרווחת בתחבולה אמרינן דדייקה משום חומר דבעל שני, וזה דדן ריא"ז הזקן לדמות מומר לקטטא, אפשר שאז היה הדין בערכאות לכופה להיות עמו. אבל עתה דמדינא דמלכותא אין מניחין אותה להיות עמו, י"ל דל"ש לומר דעושית כן להשמט ממנו, ונאמנת לומר עליו דמת דדייקה משום חומר דהבעל השני:
והנה בנ"ד במה דנכרי מסלפ"ת שמת, אם נידון דבמומר הוא א"נ לומר שמת, י"ל דגם מסלפ"ת לא מהני, דאף להחולקים על הרמב"ם בע"א בקטטא דל"ח לשכרתיו, היינו מטעם שבקשו הרשב"א והריטב"א, דאם היא תשקר כל ישראל מי הוחזקו וזהו שייך בעד ישראל, אבל בנכרי מסלפ"ת י"ל דבכ"מ דהיא א"נ דחשדינן דמשקרת חשדינן גם כן לשכור את הנכרי שיאמר כן בדרך מסלפ"ת:
ואפשר דזהו טעמא דהסוברים בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"ב בהג"ה) דבשבויה אין נכרי מסלפ"ת נאמן, אף דבא"א סומכין על מסלפ"ת, והיינו כיון דאיהי א"נ לומר על עצמה טהורה אני חיישינן ג"כ ששכרתו להגיד:
וא"כ בנ"ד דיש ג"כ ע"א דמעיד שמת המומר, בזה לענ"ד לסמוך להקל, דאף אם נדמה מומר לקטט, הא בע"א בקטט ובע"א שמת היבם ג"כ ס"ל לרוב הפוסקים דנאמן, וזהו עצמו לדמות מומר לקטט, הא דעת אחרונים נוטים יותר להכריע כדעת הריא"ז דבמומר נאמנת לומר מת בעלי, א"כ בע"א יש לסמוך להתיר, וכמ"ש הט"ז להדיא דע"א במומר נאמן, והב"ש העתיק לדברי הט"ז דל"ת, והוא ט"ס, דבע"א בקטטא קיל דל"ת, וממילא במומר תנשא, וכן מפורש בט"ז להדיא דע"א במומר נאמנת, והיינו דתנשא לכתחילה, וכן דעת תשו' שער אפרים] ובפרט למה שביארנו דעתה שעפ"י דינא דמלכותא אינו רשאי לדור עמה, ובפרט בנ"ד דהמומר לקח לו אשה נכרית דבודאי מוחים אותו שלא להחזיק גם אשתו הראשונה הישראלית, א"כ ל"ש טעמא דרוצית להשמט ממנו, ועדיפא מקטטא וממת יבמי, א"כ עכ"פ בע"א יש לסמוך להתיר, כנלענ"ד בעזה"י, ובאופן שיסכימו עמי עוד ב' רבנים להתיר הן מטעם דידי, הן מטעם אחר, ידידו ד"ש חכמתו:
עומד אני כעת בתימה בהר"ן כתובות ר"פ המדיר, ומיהו למסקנא אפילו נדרה היא מנכסיו, אע"ג דאפשר בפרנס יוציא לאלתר ויתן כתובה, דאמרינן מסני סגי לה וכו', וליכא למימר דה"ט לר"י אתמר, אבל רבנן לא מודו, דהא תנן במתני' דבסמוך ע"ד שתאמרי לפלוני כו' דע"כ מיירי דתלתה בתשמיש וכו', דאל"כ אמאי יוציא ויתן כתובה הא אין בידו להפר, וש"מ דאמרינן מסני סני עכ"ל, ותמוה לי דהא בפשוטו י"ל דמיירי דתלתה בקישוט דיכול להפר לרבנן דקישוט הוי עינוי נפש, ובזה א"א לה להמתין דא"צ להיות בלא קישוט אף יום אחד, כדס"ל לרבנן במתני' בנדרה שלא תתקשט דיוציא לאלתר, ואי דהו"ל למתני דלר"י תמתין בעניות יב"ח ובעשירות ל' יום, וכעין שכתבו תוס' בסוגיא, דלא מוקי דתלתה בפירות, דהו"ל למתני דלר"י יום אחד יקיים, זה אינו, דהא לר"י דס"ל דקישוט לא הוי עינוי נפש, ואין הבעל יכול להפר, ליכא כלל הדין דיוציא, וכל עיקרא דמתני' רק לשיעורא לכמה תמתין, אבל מה דלר' יוסי אין הדין דיוציא ויתן כתובה, מזה לא מיירי מתני', ומש"ה לא תני דלר"י וכו', גם דלמא מיירי בתלתה בתשמיש וקישוט, דבזה לכ"ע יוציא מיד, דלרבנן משום קישוט, ולר' יוסי הא הבעל יכול להפר משום תשמיש, ולהמתין שבת א' לא אמרינן, דלר' יוסי הא אמרינן מסני סני, וצע"ג:
ובעיקר מה דגמגם הר"ן לומר דדלמא רק לר' יוסי אתמר, אבל רבנן לא מודו, לכאורה הוא גמגום חלוש מאד, דמה"ת להמציא פלוגתא דתנאי במה דלא מצינו, ובפרט דנצטרך לומר דת"ק במדיר שלא תתקשט לא מיירי בתלתה, ור' יוסי מיירי בתלתה דזהו ודאי דוחק, וכנראה מפירש"י בפרכת הש"ס, ותתקשט ותאסר, ואמאי יוציא לאלתר וכו', הרי דנקט לפרכת הש"ס על הת"ק, ואף דאינו מוכרח דת"ק מיירי בתלתה מ"מ מיירי בחד גוונא עם ר' יוסי, [ומה דלא פי' רש"י בפשוטו דפרכת הש"ס על ר' יוסי, דאחר דכלה זמן קישוט תתקשט ותאסר שבת א', כתבנו בארוכה במק"א] ואך בדרך זה יש לגמגם לדינא, דדלמא דוקא למ"ד דקישוט לר' יוסי אפילו בינו לבינה לא הוי, מוכרחים לאוקימתא דמסני סני אבל לר"ה דס"ל אליבא דר"י דהוי בינו לבינה, וא"כ מתני' כפשטא ולא מיירי בתלתה, אין הכרח לדינא דמסני סני, ובזה לא שייך כדברינו דמה"ת להמציא פלוגתא, די"ל דהך מ"ד דס"ל דלא הוי אפילו בינו לבינה לא ס"ל לסברא דמסני סני, אלא דלדידיה מוכרח כן ממתני', אבל לר"ה כיון דליכא הכרח ממתני' מנ"ל להמציא סברא דמסני סני, ואולם ע"ז קיים שפיר ראיית הר"ן, דמ"מ מוכח כן מאידך מתני' דע"מ שתאמרי לפלוני, דמיירי ע"כ בתלתה בתשמיש או במזונות, וליתא לדחייתינו הנ"ל, דאימא דמיירי בתלתה בקישוט, דמ"מ יקשה דלתני דלרבי יוסי תמתין בעניות י"ב חודש ובעשירה ל' יום, כיון דגם לר' יוסי לא אמרינן מסני סני, אבל דברי הר"ן עצמם צלע"ג:
עוד ק"ל בהר"ן פרק מי שהי' נשוי (דף קי"ח ע"א) נ"ל דכי אמרינן לכתובה מפקינן מינה דוקא במטלטלין דמכ"מ מחסרא גוביינא, אבל במעות לא, דהרי כבר נפרעה, עכ"ל, ותמוה לי מההיא דכתובות (דף צ"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון וכו' אנן מטלטלין שבק אבון גבך וכו', והא במעות מהני תפיסה לאחר מיתה, משום דכבר נפרעה, מכ"ש בתופס החוב שהוא חייב לאבי היתומים:
ורציתי לומר, דאולי דברי הר"ן הנ"ל רק היכא דלא מחסרא שבועה, וההיא דרישא בב' תפיסות מיירי ביש להן נאמנות לי וליורשי, דבמטלטלין לא מהני דמכ"מ מחסרי גוביינא, ובמעות מהני, אבל בההיא דראובן שמכר וכו' דצריך לישבע כמ"ש תוס' בזה לא אמרינן כבר נפרעה, דהא מחוסר שבועה, אבל עדיין אין דעתי נוחה בזה, דהא דעת הרי"ף פ' הכותב גבי ההיא דאי פיקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא, דבנשבעים ונוטלים שמן הדין היו נוטלים בלא שבועה אם תפסו ואין רוצים לישבע לא נחתי' לנכסים ומשמע שם בהר"ן דס"ל הכי ג"כ להלכה, אלא דהביא בשם הרמב"ן דמסתברא דוקא בתפס מעות, אבל מטלטלין כיון דגופייהו לא קני מפקינן מיניה, והדר לא גבי בשבועה [ובאמת קשה לי דכתובה דאפילו מיניה רק ממקרקעי, א"כ גם בתפס מעות הא אינו יכול להחזיק במעות בפרעון, דיאמר אסלק לך כדינך בקרקע ומפקינן מיניה המעות] אם כן כיון דהלוקח תפיס במעותיו לא מחסרי שבועה, דהא בלא שבועה מחזיק בידו כיון דתפס ועי' סמ"ע (סי' פ"ז סכ"ב) דאפילו שמותי לא משמתינן, ונ"ל ראיה לזה, ממה דהשמיט הרי"ף האיבעי' דפוגמת פחות פחות משוה פרוטה, וכתב הר"ן הטעם דסמך לי' על סתם משנתינו, והיינו כיון דמכח ספק האיבעיא אינה גובית אלא בשבועה לא הוצרך הרי"ף להביאו, כיון דמביא סתמא דמתני' דמשמע ממילא דבכל פוגמת צריכה לישבע, ולכאורה קשה הא נ"מ בתפסה דיכולה לומר קים לי דפוחתת פחות מש"פ א"צ לישבע, דהא הוי תפיסת ברי שמגיע לה הממון, אבל באמת לק"מ דהרי"ף לשיטתיה דבתפסה גם בפוגמת מעליא לא נחתי לנכסים [ומזה משמע לכאורה דס"ל להרי"ף דאפילו תפסה מטלטלים לא נחתינן לנכסים] ועדיין קשה הא נ"מ לענין משמתינן, דאלו ודאי פוגמת ותפסה משמתינן לה, ובפוגמת פחות משוה פרוטה דהוי ספק לא משמתינן לה, אע"כ כסברת הסמ"ע, דבנוטל ותפס אפילו שמותי לא משמתינן ליה, וכיון שכן יקשה כנ"ל, למה לא מהני להלוקח תפיסת חובו דלא מחסרא כלל וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |