אבן הראשה/מא

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

אבן הראשה ‏ מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סימן מא

ויש להעיר בהאי ענינא מהא דקאמר בב"ק (דף ע"ד) מעשה בר"ג שסימא אח עי; סבי עבדו כו' מצאו לר' יהושע א"ל אי מסה יודע שסבי עבדי יצא למירוח איל למה א"ל שסעיחי אח עינו א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו סדים זקשה לענ"ד דהא כבר נחיאש ריג שהיה סכור שכבר יצא לחירוח ובירושלמי סיד דביק (הלכה מ') ופיו דסנהדרין דעבד היוצא ליהרג [בימים הקדמונים] ונמצאו עדו זוממי! ר' יוחנן אמר זכה בעצמו ר"ל אמר יאוש ספוח הוא ויקשה לר' יוהק דאמר זכה בעצמו אע"ג דהוי יאוש במשח דא"כ כבר יצא סבי לחירוח [וכרב כגאון דסיפסרקוב זלה"ה כסב לי שכבר הקשה ק גאון ספרדי בס' מקרי לב ושלדעסו ייל דלא נחיאש סדין משום דכ"ז שלא עמד בדץ אינו בר מיובא לעט! קנס והא דקאסר דג שיצא לחירום הייט בלשון עמיד ואינו מספיק לענ"ד דהא גבי גזל חמן. ועעה"ס קאמר דכי מסא שדן איסורא שיאש והיינו ברגע שקודם ביאס האיסור דאמ"ז איסורו ליש יאושו וקנייח הגזלן וה"נ טון שמשב שביד ימייטהו להוציא אוסו לחירות וגם הוא שה שמח בדבר בודאי נסיאש ועס"ש הסוס' בב"ק(דף ליג) ובגליון הש"ס אי בהא דכסיב חמס עינו ולא סמס עיט ושיט גלי קרא שזוכה בשחרורו לאלסר . אסנס לפמ"ש בירושלש (ספיג דכמובוס) בלשון מצאחי עילה לשחררו ופ"ש שפטור גם מלצאס ידי שמים י"ל דנם ר"ג אסיק אדעסיה ששדה בקנס פטור אלא שהיה סבור שחייב לשחררו לצי"ש וממילא יכול לשחררו וליכא ס"ע ט' וצא נחיאש ממנו אלא ששה בדעחו לשחררו וטון דלא פקע שעבודו מדנא אלא שגמר בממשבחו להוציאו למירוס אינו בגדר יאוש . שי"ל דכיון דסיכף ששדה ואמר שסשסי אס עינו א"ל ריי אין בדבריך כלום אין ביאושו כלום שנסברר לו תכיד שיאושו היה בטעות וקודם הודאתו לא שה מוכרח לשחררו אצא ששה מתאוה לזה ברצונו וגם להברייסא דא"ל שכבר הודיס ודאפי' אתו עדים בסר הכי פטור לא נתיאש מקודם שלא היה ברור לו שיבאו עדים לחייט וצא דמי לעבד היוצא ט' שכבר ננמר דינו]:

ולפמ"ש במה"פ ליישב מה שלא הזכיר הרמב"ם דנא דעבד שוצא ט' דלפום שיטת הבבלי בס' השולח דס"ל לר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לסירוס וצריך גט שמדור עדין שא ברשום רבו ואינו יכול לזטס בעצש ושיטס ר' יוחנן בירושלמי הוא כשיטת הירושלמי דר' יוחנן אסר שא"צ נס קחרוי וא"כ לא אגיד ביה. והלכך זכה בעצש י"ל דלשיסס הירושלמי לא נחיאש ר"ג עדיץ וכס"ש בלשון מצאתי עילה לשחררו ושיוכל לשחררו כדי לצי"ש ולהש"ס דילן דמשמע שנסיאש ומשב שכבר יצא לחירות ס"ל שאינו יכול לזטס בעצמו לסי שצריך ג"ש. אמנם דברי המה"פ צ"ע לענ"ד דגם כשהוא מטוכב ג"ש מצי זכי בטצמו להשקיט שעבודו וכמ"ש הרא"ש ס"ק דב"ק בשם הראב"ד להוכיח דאם תפס קמי הודאה בקנס לא אמריק לחפיסה קמי הודאה כטדים דמיא להא סבי הוי כחוסס קמי הולאה שהרי גופו אצלו היה כו' ט"ש כרי דחשיב חפוש בטצמו גס כשמטוכב ג"ש וא"כ גם לסוגייח הבבלי זכה בטצמו וח"י להשחעבד בו וממילא יטל לשחררו. וטמ"ש הרין פ' השולח בהא לפסק הרי"ן! כר"ט לאמר צריך גט שנדור דהנס שאין לנין ליק בגבל הכא הרי העבד הופס בטצמו וזכה בעצמו וצריך רבו לכתוב לו ג"ש [ולא כתב דאדרבה פסק כר"ע דאן! יוצא בשו"ט צריך ג"ש דממילא לא כוי תפוס בעצמו וא"צ לכתוב לו ניש סשא"כ להמכריטין דבשו"ט א"צ ג"ש יצא לחירות לפי שהוא תפוס בעצמו דסשימא ליה דגם כשצריך ג"ש זכה בעצמו]. וטס"ש התומיס (סיק ליח) במעילים שהפיל שן טבלו והוזמו דלא כוי כאשר עשה הואיל ומחוסר טליץ ג"ש ומיס משיב תפוש בעצמו. וי"ל דמשיה פריך הש"ס אי דלא עמד בדץ אכתי דמי טליה עבד לרב בטי שלומי דכיון דע־כ אתי כמ"ד שצריך ג"ב מדלא כוי כאשר עשה ממילא כ"ז פלא עמד בדין לא חשיב בר חיובא [ולכאורה קשה הא דפריך כש"ס אי דלא קא מודו להו בתראי נחבלה דמי כולי עבד לרב בטי שלומי ולא מתנץ דאתי כס"ד א"צ ג"ש וה"ל כאפר פשה שהעבד.תפוס בעצמו ואין משלמין אלא למי עץ דלא הוי כאשר טשה שעדיין לא שילם להעבד. ובזה לא יהק תירק התותים דפריך רק להגדיל התמיה דהכא בסיפא שפיר קשה . ומ"ש התומיס דכיון לדמי שן וטין לא נתקיים עדיין לא משיב כאשר עשה הגס שנתקיים טנין כחירות צ"ט דאכתי ? מאי פריך הש"ס דדלסא פסורין לפלס אח שכבר טשו וכיון שאין חיוב.. הדמים מעטן הפקעת הטבל י"ל שפסורין מלשלם דמי כעבד כיון שכבר עשו והוציאוהו לחירות. אמנם כרשב"א גיסי; (דף ל"ז) כסב בשם הרמב"ן וז"ל דמשוס יאוש בעלים נגעו בה לטון דנמיאשו בעלים ממס זכה כא"י בגוש למעשה ידיו לעבד מצעו צא זכה במע"י עצמו ביאוש בסלים לסי שלא פקע ממס אלא קנק שרות אבל גס שסרור הוא צריך ט' אבל לשמואל דאמר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ נ"ש לא קני ליה ט' שהרי משעת יאוש זכה עבד בעצמו והרי הוא בן מורק גמור ט' יע"ש הרי דס"ל דכל היכא שהעבד מעוכב נ"ש לא חשיב תפוס בעצמו והארכתי בזה במק"א:

שוב ראיתי לחותני הגאון זצ"ל בספרו (חלק חו"מ סימן ק"ח) שתמה ג"כ על המה"פ דכיון שנפקע ממט שעבודו ואין עציו רק איסור בעלמא שאסור בב"ח עד שיכתוב לו ג"ש אמאי לא יוכל העבד לזטת בעצמו השעטד שהפקיר האדק • וכתב ליישב דר' יוחנן בירושלמי סובר כמ"ש בירושלמי לכלאים ליש יאוש לקרקע וה"נ מהר יאוש בעבד וסש"ה זכה בעצמו משא"כ לסוגיית הש"ס דילן לקרקע אינה נגזלת וק פסק הרסב"ס וכיק דלא מהר יאוש בקרקע ל"ס ג"כ יאוש בעבדים כמ"ש הש"כ (סימן שסג) ממילא ליתא לדר' יומק דאמר עבד היוצא ט' זכה בעצמו כיון דל"מ יאוש בעבדים. וגם זה צ"ע לענ"ד לגס מסוגיית הש"ס לילן מבואר דמהני יאוש בעבדים וכמ"ש ההוס' בב"ב (דן> מ"ד) דמוכח סכש"ס דמהר ביה יאוש וי"ל דכייט משוס מהי דהוו עבדים כמקרקעי לערן גזילה ואונאה ושבועה וכדומה היינו לש שמוכר לו נון} העבד ולא שעבודו בלבד שקודם המכירה הוא נוטל גט שמרור סרבו ראשון ואח"כ יוצא לחירות בג"ש סרבו שר וגון} העבד דומה לקרקע סשא"כ כשסתיאש מעבדו שנפקע שעבודו בלבד וצריך ג"ם [יגס לס"ד שא"צ ג"ש י"ל דס"ל דכיון שביאוש נפקע כשעבוד ממילא אינו קרוי עבד מגזה"כ לעבד שאק רשות לרבו עלץ אץ קרוי עבק י"ל דהשעבוד שעליו הוא עניו ממון בלבד ככל מטלטלין כיון שלא נפקע בזה גון} העבד ואיכ לכ"ע מהר יאוש לענק הפקעת השעבוד ויש להאריך בדברי הש"כ שם וצ"ע. ועפמ"ש יתיישב מה שהקשה חה"ג זציל שס על דברי הר"ש והרע"ב למפרשי ההיא דמוע"ק (דן} ה') דמשום יאוש כעלים נגעו בה שמסיאשיס הבעלים סמנה והו"ל כמיצר שהחזיקו בה רבים אסור לקלקלו לקשה הא לא סהר יאוש בקרקע וכן הקשה בנה"מ (סימן שע"א) ממה שכתב ההה"ד הטעם בהא דמי שאבדה לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ד' להוא מסעם דהוי יאוש דהא אין יאוש לקרקע. ועסמ"ש י"ל דכיון שלא נקנה גון} הקרקע לרבים אלא שהחזיקו בה רבים להילוך מהני בזה יאוש דדוקא גון} הקרקע ברשות בעלים עומדת סשא"כ חזקת הילוך שבה וכהא דמהני יאוש לענק השעבוד שעל העבד:

[ולכאורה י"ל לפמ"ש בגיטין (דף מ"ז) לעולם לישראל ולקסינהו ט' נהי דמפקרי אדפתא כו' וכתבו החום' דהיינו משום דהוי הפקר בטעות ובירושלמי דפאס (פיל ה"ה) ר' יוסי בכם ר' מחנן כס"ד אין קנין ט' ושרש בסה"פ דהוי כאוקימחא לרבה בבבלי דמיירי בשדה דע"ג ולקטינהו ישראל והא רקאמר לעולם לישראל ולקטינהו עו"ג ט' הוי דיחויא בעלמא . דהירושלמי אליבא דר' יוחנן לטעמיה שזכה בעצמו אע"ג דהוי יאוש בטעות מפא"כ לשיטת הבבלי. סך ז"א דשאני יאוש מהפקר וכמו שביאר חה"ג זצ"ל שם בטעם הדבר ליחוש בטעות ממי ולא דמי להפקר]:

ולכאורה י"ל לפמ"ש הקצה"ח דיאוש לא יצא מרשום בעלים פד דאתי לרשות זיכה וכ"כ הנה"מ (סימן רס"ג) ותירץ בזה קושיית התוס' בב"ק (דף קס"ז) בהא דקאמר אדעתא דאדא אסקריה ט' לכיק שניצל בעצמו מסי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה ועס"ש במק"א ליישב בזה קושיות הסוס' ב"ב (קל"ח) ומש"ש ליישב סוגיות הש"ס הסותרות לזה ועס"ש הש"ס בב"ס (דף כ"ו) בשם הריסב"א וס"ש הרסב"ן במלחמות דסש"ה לא קני אבידה ביאוש כשלא נחיאש על אחר שכבר בא ליד המוצא לטון שנעשה שומר של בטלים ה"ל אטדה זו כאילו הוא ברשום בעלים לגמרי ויאוש כבא לאחר מכאן אינו יטל להפקיע סהס אבידה זו שהיא ברשותו שאץ יאוש מפקיע ממונו של אלס שהוא ברשותו וכבר תמה ע"ז בקצה"ח (סיק רנ"ס) דסציט בדוכסי סובא דיאוש ממי אן) ברשותו ממש וביאר טונס הרמב"ן דכיון שהשומר א־ט סיאש וידו כיד בעלים יאוש דבעליס לא ממי ולענ"ד המעיין בלשון הרסב"ן והש"ס יראה שאין לפונו סובל זה הפירוש. ולכאורה י"ל כוונתו דלא סמי כיאוש משוס שלא בא לרשות זוכה דכיון שיד שומר הוא כיד בעלים לא חשיב בא לרשות זוכה במה שבא ליד השומר שלמטן זה האבידה ידו כיד בעלים. והשתא י"ל דה"נ לא מהר יאוש האדון עד דאתי לרשות זוכה וגם לפס"ש מותני כגאון זצ"ל בס להכריע דיאוש ממי אן) היכא דלא אתי ליד זוכה אכסי י"ל דשאני יאוש דעלמא דכשסיאש ממנו כבר נסתלק שס בעלים ממנו לגמרי וכוי כהפקר סיד אע"ג שלא בא לרשות זוכה סשא"כ ביאוש דעבד שעדיץ הוא ברשות רבו לענין שצריך ג"ש אלא שיטל העבד לזכות בעצמו השעבוד שהפקיר האדון י"ל דכל כסה שלא בא לרשום זוכה לא נסתלק רשות רבו סמנו גס דכיון דהוי יאוש בטעות דאגלאי למפרע שכיה בטעות גמור דוקא אס כבר זכה כעבד בעצמו בשעת היאוש נסתלק רשום בעלים סמנו משא"כ אס בשעת היאוש לא זכה כעבד בעצמו ואמר שנודע לבעלים שהיאוש היה בטעות גמור אז הוא שרוצה כעבד לזכות בעצמו ודאי י"ל דל"מ [וס"ש סהירוש' דיבמוס ס"ד י"ל דההס קודם שהשלה אפשר שלא היתה . עומדת להפיל משא"כ הכא דהוי בטעות גמור למפרע ובלא"ה יש לדחות לענ"ד]. גם דהכא קיימינן לר' יוחנן בירושלמי דאמר זכה בעצמו ואיהו סובר בנדרים (דף סיד) דכל המפקיר בפני נ' הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר ובסוס' בשס ר"ח דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דפד דאהי לרשוח זוכה ומכ"ש יאוש דבפי אסי לרשוס זוכה ונס לפוס דקיי"ל כר' יוחנן גבי ר"ל דפליג פליה בירוש' וקיי"ל כרבנן וכריב"ל דהוי הפקר מיד אכתי הכא כבי יאוש דפבד ושהוא במפוח גמור ודאי דייל שצריך שיבא לרשוח זוכה וכס"ש:

והשתא י"ל דדוקא עבד היוצא ליהרג והוזמו מדיו זכה בעצמו משוס דאחי לרשוח זוכה דכשנחיאש האדון זכה העבד בעצמו ונחכוין לזכוח בעצמו לפי שהוא בעצמו יודע שהמדים הס שקרנים וסבר דאחו מדים וסזמי להו וכהא דאמר בכריחוח (דף כ"ד) מל מימרא דר' יוחנן דשוה"ג שהוזמו מדיו כל המחזיק בו זכה בו דמסחברא טמסא דר' יוחנן כגק דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמדו רבם שורו הוא בעצמו מידם ידע דלא רבם ולא מפקר ליה ממרח ומייחי עדים וממילא הוא מחסין לזנוח בעצמו כדי שיפקט שעבודו ויצא לחירוח ובטל העבד סופה וחושב שאמס העידו ונסיאש הימנו וכיון שנחכוין העבד לזכוח בעצמו כבר בא לרשוח זוכה סשא"כ הכא שלא נחטין מבי לזטח בעצמו דהנם שידם נס הוא דברי ר"ג שכבר הוא משוחרר ובודאי היה חק להחקדש ולהסחייב במצוח (שט"י הפקעח השעבוד יוכל לשחררו) שעבד כשר היה וט' בסוכה (דף כ') מיס לא נחטין לזכוח בעצמו לפי שבודאי לא ידע הדין יוסר מר"נ ומשב נס הוא שכבר יצא לחירוח מן . הדין וא:צ לזכיה והוי כעודר ט' וכסבור שלו הוא דלא קנה ואמר שנודע לר"נ שלא יצא לחירוח מן הדין שוב לא הועיל הזכיה והוי יאוש במטוח שלא בא לרשות זוכה וכלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה וחו לא מצי זכי בעצמו • ולפ"ז צ"ל שנס בעצמו לא זכה כ"ז שלא נסכוין לזכוח בעצמו הנם דבעלסא רשוחו וידו קונה לו בלא כוונה. וי"ל דהיינו משוס שעדיין צריך נ"ש מרבו ואינו יכול לזכוח בעצמו אלא להפקיע שעבוד הרב וכיון שיש עדיין רשוס רבו עליו צריך שיכוין לזכות בעצמו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף