אבן הראשה/יז
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
|
< הקודם · הבא > |
בשו"ע או"ח (סימן תרפ"ח סעיף ו') יום ט"ו שחל להיוח בשבת אין קורין המגילה כשנח אלא סקדימין לקרותה כט"ש ט' ואין טושין סטודת פורים טד יום אחד כשכם וכדאמר כירושלמי ויטשו אותם כשכח א"ל ימי משחה כתיב אח ששמחתו תלויה כביד יצא זה ששמחתי כידי שמים הוא - והט"ז וסמ"א הכיאו כשם הרלכ"ח בכתב להאריך כראיות שהסטודה ומשלוח מנוח הכלי הוא כשיח והוכיח זה מהא דאמר כמגילה (דן" ל') איתמר פורים שחל להיות כט"ש רב אסר סקדימין פרשת זכור ?ושמואל אמר מאחרי! רב אמר מקדיסין כי היכי דלא חקדום טבייה לזכירה ושמואל אסר מאחרי! אמר לך כיון דאיכא סוקפין דפנדי כחמיסר טשייה וזכירה כהדי הדדי קא את"ן. והן דפכדי כחמיסר לאו היינו קריאת המגילה דלכ"ם מגילה כשכה לא קרען וטוד דקריאח המגילה לאו היינו טשיה אלא זכירה ומוכח דכא דטכדי כחמיסר היינו סטודח שרים ומשלוח מנוס ומוכח דשלסודא דיק פליג טל הירושלמי. ולכאורה מוכח סדכרי הש"ס דגם כשמל להיות י"ד כשכח (כזמן הש"ס שהיה חל לפטמים כשכח) טוסי! העיירות הסעודה כשכח מדקאמר דמל להיות כשכח עצמה ר"נ אמר עדיין היא מחלוקת וכפרש"י דאך כזו אמר רב מקדימי; כדי שתקדם זכירה לעשייה דטיירות . אמנם לכאורה י"ל דנם להש"ס דילן דוקא מוקפין טושין הסעודה כשכח כשמל מיו כשכח ומשוס שאינם יכולץ לאחר ולעשות הסעודה לאחר השבח שאינו אז זמן שממה כלל גם אי ניסה דמה שחסר הכתוב ולא ימכור היינו לקריאה אכל לשממה לא דיכר ככתוב וכס"ש הר"נ • סשא"כ כשחל י"ד להיות כשכח י"ל שטושין העיירות הסטודה כס"ו אסר השכח כיון דהוי זמן משחה ושממה והוא זמנן של מוקפין וגם לעיירות הוא יום שאסור כהספד ותענית כדכחיכ כמנ"ת אס יום י"ד ואח יום פ"ו יומי פוריא אימן דלא למספד כהון דהיינו לאסור אס של זה כזה ושל זה בזה. והא דאמר רב פורים שמל להיות כשכס מקדם וקורא משבח שעברה זכור כדי שתקדם זכירה לטשייה דטיירוח י"ל דרב אזיל למטסיה דאמר בסו"ק (דף מ') מדין שאץ נושאין נשים בסוטד שנאמר ושממת בחגך בחגך ולא באשתך ודלא כשמואל ור"ח דאמרי מטמא לסי שאין מערבין שמחה כשמחה ועיש בחוד"ה מפני בישול פו"ר שכתבו דלדידיה אינו אסור לטרכ שכ"ש ועיין כסג"א (שימן חקמ"ו ס"ק א') שכתב ליישב כזה מיש החום' ככחוכוח (דף מיז) דסוחר לישא בלא סעודה דהיינו משוס דהחס קאי אליבא דרב ורב ילין" מדכהיב ושממת בחגך ולא כאשסך והיק ושמשת הסעודה שאתה עושה יהיה בחגך ולא באשתך אבל נשואץ בלא סעודה שרי • ולפום דקיי"ל כשמואל דס"ל הטעם דאין מערבי! שב"ש אפילו נשואין בלא סעודה אסור דאיכא שממה . ומדוייק בזה מיש סחוס' בכתובות שם בלשונם דאע"נ דאמר ושמחת בחגך ולא באשתך דאין נושאי! נשים כמוש"ס כו' יע"ש משום דדוקא להך ילפוחא שד נישואין למוד בלא סעודה . וכיון דלרב סוחר לערב שביש דבמג דוקר. יש גזה"כ משיה לדידה עושין הסעודה בשבת מ־א"כ לדידן דקיייל שאץ לערב שכ"ש ממילא קיי"ל כמ"ש בירושלמי שאץ לעשות הסעודה בשבח עכ"פ כשיכולץ לאחר ולעשות משחה ושממה אמר השבח. והא דאסר שמואל דעשיה וזכירה בהדי הדדי קא אחיץ היינו • משום דמוקפין אינם יטלי! לאחר ולעשות הסעודה אמר השבח שאינו זמן שממה כלל. ולכאורה י"ל ג"כ דמש"ה אמר דאתיין בהדי הדדי ולא אמר שקדמה זכירה לעשיה משום מס שמואל דאסר דמשגמינן גם על מוקפין סודה דמשגחינן נם בפרזין ואץ סברא לומר שהפרוזץ ישגיחו לענין קריאת פ' זכור על המוקפין לבד אלא דאמר דהגס שחקדוס בפרזים עשייה לזכירה כנגד זה יקדימו מוקפין זכירה לעשייה ועשיה חכירה בהדי כדדי קא אמיץ שהזכירה הוא כץ עשיה דפר זים לעשיה דמוקפין והא דקאסר דעכדי כחמיסר היינו שזמנם הקטע הוא כחמיסר ודסמילא כשחל כשבח יש לעשות הסעודה כיום א':
ולכאורה י"ל לפמ"ש הסו"א להקשות כהא דאער רכא סעודת פורים • שאכלה כלילה לא יצא ידי מוכסו מיס ימי משסה ושמחה כתיב. דאלא מעסה הא דדרשיק שממה מלמד שאסור כהספד משחה מלמד שאסור כתענית ה"נ נימא דכליל פורים מותר כהספד והא לילו הוי כיומו לכל דכר וס"יז דודאי כל מה דסקנו רכנן וכן דכרי קכלה כעין דאורייתא הוא ומיהו לענץ מצות שמחה של יו"ס אין מצות שממה נוהג מה"ת כלילי יו"ס ראשון כדאמר כסוכה (דף מ"ח) והיית אך שסח לרכות ליל יו"ס אחרץ לשמחה או אינו אלא לרכות ליל יוט"ר חיל אך חלק הרי דליל יוט"ר מלוק מיומו לענץ מצות שמחה ומשיה לענין מצות שממת טרים אינו טהג אלא כיום דוסיא דמ"ע דקום ועשה של חורה יע"ש . וכדכריו ז"ל יש מקום ליישב סס שנהגו לעשות סעודת פורים גם כליל ט"ו ועס"ש סחה"ד (סימן ק"י) שעושין רוב הסעודה כלילה לפי שכיום סן טרודין כמשלוח ממת ומחנות לאכיורס ואין פנאי לאכול כסעודה כשמחה ובתענוג ועיין ס"א (סי' תרצ"ה ס"ק ה') ועדיין צ"ע מה שסאריכץ אז כסעודה כיץ שככר עכר זמן מצות שממה : ועפ"ז ייל לשיטת פרש"י בפסחים (דף ע"א) שאיט מרכה אלא לילי יו"ט האחרון לשממה ויו"ט האמרץ טפיה לא וגזס"כ שהלילה בכלל שממה שנגרר אחר היום שלפניו וכמו בקדשים שהלילה הולך אמר סיום והיום שלאחריו אינו בכלל מצות שממה וכן ליל יו"ט ראשץ איט בכלל ועיש בחוס'. וס"ש בסק"א ליישב והשתא י"ל דליכא מצות שממה בליל י"ד ואיכא למצות שממה כליל ט"ו שנגרר אמר היום שלפניו וכמו ליל יו"ט אסרון וכעץ של חורה ומשיה סמשיכץ הסעודה הרבה כלילה. והשתא י"ל דכשמל פוריס כשבח שעושי! הסעודה אסר השכם כמ"ש כירושלמי סדכסיב לעשות אותם ימי משחה ושמחה אח ששמחתו תלויה כביד יצא זה ששמחתו תלדה כיד"ש. ומשוס דלא אפשר לטשום גם אמר שככר יצא ידי ג' סעודות של שכס ומשום דאכחי כלא"ה יום שממה הוא ונס כבר שכע הוא מסעודת שכח ואם יעשה אמ"כ סעודת ©דם לא יעשה סעודות שכח כהוגן וכהכרה עושה הסעודה אמר השכח. דמ"מ עדיך לעשותו כמוצאי שכח כלילה דהוי ככלל מצות שממה של סיום הקודם סשא"כ כשיעשה הסעודה לממרחו כיוס ראשץ דלא שייך כלל כמצות שממה. והגם דאסר כשכח (דף קייס) לעולם יסדר אדם שולמט כסוצ"ש אע"פ שאינו צריך אלא לטיס וללוות השבח כיציאחו דרך ככוד. יכול לשמוח אז בסעודת פודם וליכא משום עירוב שביש. והגם דאמר ככתובות (דף ס') אר"ז גזירה שמא ישמוט כן עוך כשבח לצורך סוצ"ש שיהא טרור וישכח שהוא שכח הא קאמר החם אלא מעמה יוה"כ שמל להיות כשני כשכת ידחה גזירה שמא ישמוט כן עוך החם דלנפשיס לא טריד הכא דלאמדם טייד א"נ התם איח ליה רוומא הכא ליח ליס רוומא וא"כ ה"נ הנס דלית ליה רוומא כשיהיה הסעודה כלילה מיד אחר השבת ליכא לסיגזר כיון דלנפשיה לא טריד (ובעיוס"כ היו רגילין להרבות בעופות וסיס לא מיישינן. ואין לומר דלפי שהוא ימי הדין וחשובה משיה ל"ח שיבא לשטח ולשמוט בשבח דהא הש"ס בכחוטס אינו מחלק בזה). וכדל"ח להסוברין שעושין הסעודה בשבת הגם דחייב לבסומי בפוריא ויש לחוש טפי לשכחה. והגם די"ל דכשעושין בשבת מכינים הכל מע"ש משא"כ כשעושין במוצ"ש שאין מכינין מע"ש אכתי ליכא למיחש וכמ"ש:
ואם נימא הכי שעושין הסעודה במוצ"ש יתיישב בלא"ה הא דקאמר דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בממיכר משיה וזכירה בהדי הדדי קא אסיין לפמ"ש שהלילה ננרר אמד יום שלפניו לענין מצות שמחה והגם ,דאכשי קדמה זכירה לעשייה שהוא בלילה שלאחריו י"ל דמ"פ קאמר דבהדי הדדי קא אשיין כיון שהוא נמשב יום אמד לטנין זה. דהא נס כשעושץ הסעודה בשבה עושין הסעודה אמר הזכירה שאין עושק משסה ושממה אלא אמר השפלה וקריאה ההורה ובפרס קריאה פ' זכור דהוי מה"ס ומ"מ נחשב כדאתיי; בהדדי וה"נ כשכושי; הסעודה בלילה השייך ליום שלפניו לסכין זה ע"פ סברס הסו"א דכעין מצוס שסחס יויס מה"ס תיקון. אמנם מלשון כשו"ע משמע שאי; עושק הסעודה עד יום א' בשבס ולא במוצ"ש ומשום דבכל השנים משמילין הסעודה ביום ונם יהא פנאי יושר להכין הסעודה שאס יבשלו מע"ש יהקלקל ויפיג עעמו. וגם שבמוצ"ש רניל הוא . להיות שבע מאכילה גיס בשבס :
ויש ליישב עוד קושייש הסו"א לפטיש בשו"ע שגס בליל י"ד ישמח וירבה קצה בסעודה וכן מבואר בלשק הסה"ד שכסב משעס קריאה המגילה פד לילה סעודס פורים שהן שני לילוס רום אהד פ"ש. והשסא י"ל דהא דקאמר דסעודה פורים שאכלה בלילה לא יי"ח היינו שאס לא עשה סעודה אלא בלילה ולא ביום לא יי"ח לכתיב ימי משסה ושממה ולא שיהא בלילה לבד וצריך שיהא בלילה וביום ובן איסור עשייס מלאכה והספד איכא בין ביום בק בלילה ומש"ס קאמר דלא הוה אפשר למיכלה באורסא שצריך לעשות סעודה גם ביום . והנה נם לפ"ז י"ל דכשמל פורים נשבה שמה שעושץ הסעודה אמר השבס הוא בשורה תשלומי; יכול לעשותו נם בלילה במוצ"ש ודהכי עדיף ספי לפי שהוא סמוך לזמן מצותו. אמנם כבר נסבאר דמלשון השו"ע משסע שעושין הסעודה ביום הממרש:
ולכאורה יש להוכיח שא"צ לעשות משהה ושממה בלילה מהא דקאמר דכיון דאיכא מוקסין דעבדי בממיסר עשיה חכירה בהדי הדדי קא אסיק שאם צריך למשוש משהה ושממה בלילה אכסי קדים סשיה דלילה לזכירה ועדיף להקדים פ' זטר. אמנם י"ל דס"ל דלא הר בזה קדמה עשיה לזכירה משום דעיקר עשיה ביום ונחשב כדאסיין כהדדי שהזכירה והקריאה הוא בין העשייה דלילה להעשייה דיוס. ועפ"ז היה מקום לומר דהיינו נועמא דר"נ דאמר עדיין היא ממלוקס ודגם כשמל להיוס בשבס עצמה מקדימין אליבא דרב דהיינו כי היכי דלא הקדום עשייה דלילה בעיירוס לזכירה ורב הונא דאמר לד"ה אין מקדימין סבר אליבא דרב דלא הוי בזה קדימה עשיה לזכירה משום דסיקר עשייה ביום . ובזה היה מסיישב מה שהקשה הנוד"ב (השובה מ"ב) בהא דאמר מטמא דרב דמקדימין כי היכי דלא הקדום עשייה לזכירה דמעם זה מספיק רק לפרדס וציל דהואיל ופרדס מקדימי[ שוב נם מוקסין מקדימין ולמה לנו לומר כן והלא רב ס"ל דגם עשייה חכירה בהדדי ג"כ לא טבדינן כדפליג לקמן בפורים שמל להיות בשבת וא"כ הוה ליה לפרש כאן טעמיה דרב כי היכי דסקדיס זכירה לעשייה דסעם זה מספיק גם למוקפין יע"ש . ועפיז היה מקום לומר דגם מה שמקדים וקורא ? כשמל להיות בשבת עצמה היינו כד שלא תקדום עשייה לזכירה לפוס הך מ"ד אליבא דרב דקפיד שלא תקדום עשייה דלילה לזכירה. ובהא דשמיאל י"ל גיכ לפמ"ש די"ל שמאסדן• הסעודה וקאמר דאשיין בהדדי שהזכירה הוא כק עשיה דפרזים לעשייה דמוקפק וא"כ במוקפין לא קדמה עשייה דלילה. א"נ דהגם שעושין סעודה גם בלילה מ"מ כשחל בשבת אין עושין סעודת פורים אלא ביום שהוא עיקר הסעודה וכמ"ש התוס' (דף ד' ד"ה חייב) דעיקר הסעודה ביממא הוא (ומבואר מלשונם ג"כ שיש מצוה גם בלילה אלא שאינו עיקר הסעודה) והזמן גדול שיוכל לסעוד בו כמה פעמים. ובלילה שאינו זמן עיקר הסעודה אין עושין אותו אלא בחול ולא בשבת דבלא"ה סועד לכבוד שבת. ואין עושין בו אלא הסעודה העיקרית ומש"ה ניחא הא דפרש"י ד"ה עדיין היא מחלוקת. כדי שתקדם זכירה לעשיה דעיירות ולא פירש כי היכי דלא סקדום עשיה דלילה. א"נ דסבר דכיון דטיקר הסעודה ביום הוא פשיסא ממשב לכ"ע כדאתיין בהדדי לפי שהוא בק העשיה דלילה להעשיה דום שהוא אסר החמה. והא דלא מפרש ממפא דרב כי היכי דסקדום זכירה לטשיה י"ל דכיק דאתמר פודם שמל להיות בט"ש רב אמר מקדימין בו' משמע דלהך מ"ד נקים אליבא דרב דוקא כשמל בעיש ולא כשמל בשבת ולא קפיד אלא שלא תקדוס עשיה לזכירה. ונם אי נימא דס"ל אליבא דרב דגס כשמל בשבת מקדיסק נ"כ ניחא דהא איהו ס"ל דלא משנמיק במוקפין שקדם בהו זכירה לעשיה ואי הוה קאמר נועמא דרב כי היכי דתקדום זכירה לעשיה הוי סד"א לדיק נחה דדוקא כשחל להיות בע"ש מקוימין ומשום שאס לא יקדימו לקרוס פ' זכור לא יקדם גם במוקפין זכירה לעשיה ודכשמל להיות בשבת דבסוקפק קדם זכירה לעשיה אין סקדיסין ולזה קאמר מסמא דרב כי היכי דלא תקדוס עשיה לזכירה לומר דאזלינן בשר עיירות ולא משגמיק במוקפין._ ומכיס כיון שהיה מקום לטעות בדבריו אילו אסר סעמס דסקדום זכירה לעשיה אין קושיא מה שאמר כי היכי דלא תקדוס עשיה לזכירה נם אי סבר שצריך שיקדם זכירה לעשיה. ובתוד"ה עדיין הקשו דאמאי לא פריך מברייתא דקתני איזהו שבת שרה כל שמל פורים להיות בסוכה ואפילו בעיש ולרב הו"מ למיסר ואפילו בשבת שלאמר כך. וכתב הנוד"ב דלק"נו דלהכי לא הגי דאפילו מל להיות בשבת שלאמ"כ משום דאז דוקא בפרזים הדק ק ולא במוקפין ומשיה נקס בע"ש פגם למוקסין מקדימק . ולענ"ד מיושב דברי הסוס' דהו"מ למימר ואפילו מל נשכת שלאמ"כ וממילא הוי ידעינן דסוקפק אק מקדמק ניק שפורים שלהם הוא אמר השבת וכשמל פורים שלהם בשבת מקדימק . וגם לעק קריאת ס' זכור לא גדרי בסר עיירות הגם דאסשר שיהא הקריאה בשוה כיון דסלי בזמן' פורים שלהם וק מלוקק בזמן קריאת המגילה :
וקצת משמע מהש"ס דלן דסבר ג"כ שאין מושק הסעודה בשבת מדפריך (דף ד') על הא דאריב"ל פודם שסל להיות בשבת שואלק ודורשק בערנו של יום מאי אריא פודם אפילו יו"ס נמי וע"ש בתוס' דדוקא בשבת שאין קורק המגילה וליכא פרסומי ניסא . וציע מאי פריך השים דהא אצמריך פודם דסד"א דכיון דמחייב אינש לבסומי בפודא וגם אין הלטסיו חמורות שאיסור מלאכה אינו אלא מצד המנהג וכיון דכשמל בחול א"צ לדרוש בערנו של יום סד"א דנם בשבת סגי בקדאת ויבא עמלק ואמירת על הנסים ומה שעושק ט סעודש שדם והגם דביוינו שואלין ודורשק אף שקוראין בו מענינא דיומא ועושק סעודת יו"ס היינו לש שיש בו הלטת ואזהרות הרבה משא"כ בפורים ושאינו קורא אז המגילה שא"צ לידע כ"כ הלטת היום ורק משום פרסום הנס הוה סדיא שאין לבסל בדרשה מצות התעודה וריבוי המשתה. ומשמע מדפריך הש"ס מאי אריא פודם כו' שאק ששק הסעודה אלא למחרתו דכיון שאינו מרוד כ"כ במשתה ושממה אלא בסעודת שבת והמכס דורש בכל שבס כמ"ש בשבת(דף קעיז) ומיין בנימין (דף ליס) ובפרש"י דיה בעידן בי מדרשא ומשיה קאמר דהוי מילתא דפשימא דסססבר. לדרוש אז מענינו של יום אי לאו דסל"א דנגזור משום דרבה (ולכאורה גם במשלוח מנות יש לגזור שיעביר ד"א ברשות הרבים אלא דכיון דשתי מנות לאיש אחד ונקל להשיג זה בביתו ואינו בהול כ"כ בטירדא דמצוה י"ל דל"ח לזה):
ויש לחקור לדעת המאירי שהביא בשע"ת (סימן תרצ"ג) דלמ"ד דמש"ה אין אומרים בפורים את ההלל משום דקרייתה זו הלילא אם אין לו מגילה לקרות בה יאמר הלל. והשתא י"ל דה"נ כשחל פורים בשבת שא"א לקרות בה המגילה צריך לקרות בה את ההלל דבזה ליכא משום גזירה דרבנן וכמו שדורשין בענינו של יום. ולא משמע הכי ממ"ש הרמב"ם (פ"ג ס"ו) שלא תקנו כלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל וס"ס לא כתב שקוראין הכלל כשחל בשבת . וגון! ס"ש כרסב"ס ציע לכאורה דסא סש"ס פרין במגילה (דף ייד) דבין לרבא דאסר מטמא דסש"ה אין אומרץ בס אס ההלל משוס דבשלסא סתם סללו עבדי ה' ט' בין לר"נ דאמר קרייתה זו כלילא קשיא והא תניא משנכנסו לארן לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו פזרו להכשירן הראשון ובערטן (דף י') לא פריך אלא לר־נ למוד יפו"ש . ולכאורה ר"נ לטעמו דסבר בשבועות (דך! טיז) דקדושס ראשונה קידשה לשעתה וצא קידשה לעתיד לבא וכן רבא לטעמיה דאמר במגילה (דף י') דגסירנא לס מר' יצחק שסקריבין בבית מוניו בזה"ז דקסבר ק"ר לא קידשה לפ"ל ומשיה סבר דכיון שגלו חזרו להכשירן הראשון והוי כקודם שנכנסו לאין שהוכשרו כל המרצות לומר שירה [וכ־כ סטו"א דסש"ה חזרו להכשירן לפי שלא קידשה לפיל] וי"ל דר' יצחק דאמר בערכין (שס) טפמא שאין מומרים שירה על נס שבסו"ל לטעמיה במגילה שם דכדר וסבר דק"ר קדשה לעיל. [ועיין ר"ס (דצי ליו) רש"י ד"ס כסס דפשיט טפי עדיף משוס נשא לבבנו אל כפים וביבמות (דף ק"ה) המתפלל צריך שיתן עירו לממס שנאמר והיו עיר ולבי שם כל כיסים וח"א עירו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כסיס ופש"ש דאי ק"ר לא קדשה לע"ל י"ל דסך קרא דכוה בשפת חורק שנתבטל הקדושה באותה שעה סש"ס הוי מיניו למפלס ולא למסה כלפי איי ודי"ל דר' ישמעאל בר"י לטעמיה במנילה (ק) י') עפש"ש] וא"כ צ"ע לכרסב"ם שפסק (סון) הלסת סעכ"ק) דכמעלס קדשים בזס"ז כחוץ חייב משוס דק"ר קדשה לע"ל וק כסב בפ"י מבית הבחירה שסקריבי; אע"ס שאין בית יאוכלק קדשים בכל ירושלים דק"ר קדשה לפיל לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ובקדושתן הן שמדין וקדושת שאר איי לענק שביעית ומעשרות לא קדשה לע"ל שחיוב סאנץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא טבוש רבים דמנלן לומר שמקרא מגילה הוא במקום הלל כיון דייל דרי; ורבא לסעמייהו דס"ל דליק לע"ל נם לענין קדושת ירושלים ומחיצות וסש"ה הוי כקודם שנכנסו לאדן ודלפום דקיי"ל דקלשה לעיל קדושת ירושלים ומחיצות לא חזרו כל כארצות לככשיק. וצ"ל בדעת הרמב"ס דכיון דלפרן קדושת שחר איי וכן קדושת ערי חוסה ליק לעיל תו חזרו להכשירן לאמר שירה והלל. וצע"ק לפמ"ש הרמב"ם שהוא הכלל דכא במגילה קיי"ל שקורא ג"כ מיושב אלא שלא יקרא בצבור יושב לכתחלס ספר כבוד הצבור [ופפ"ז יש לפרש הא דקאמר בסוסה (דף מ') לעולם תהא אימת ציבור עליך כו' ר"נ אמר מהכא ויקס המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ופסי כו' יע"ש בפרש"י ופפ"ז ייל דסייתי ממה שקס פל רגליו ופיק יומא דן) כיה] ומצות קריאת כלל מעומד כמ"ש בש"פ (סימן סכ"ב) מדכתיב הללו עבדי ס' העומדים וגס אמר בערכין,שם דסשיר יהיה לכם היינו הלל יע"ש דהוי כמו שירה שבמקדש [ולכאורה יש לפרש עפיז הא דאמר בריה (דן! ד') וש"נ דשמיר רגל בפ"ע לערן פז"ר קש"ב וע"ש בפרש"י וסוס' לערן מה הוא חלוק בשיר . ובזה ייל ג"כ לפמיש בירושלמי :ה' הסליל למה שטמר ההלל.כל ז'.כ,ייט. משוס נטילת לולב? כנגד הלולב שהוא מתחדש כל שבעה ודאיכ מה שגומר ההלל בשמיני שאינו נוטל בו את הלולב היינו לפי שהוא רגל בפ"פ והלל היינו שירה] ואולי סיל דסגס שקריאת המגילה הוא ההלל מ"מ אינו כהלל ממש . ומש"ס בפי להקיש זכירה לעשיס מה פשיס למפרע לא אן) זכירה למפרע לא הגס דגבי הלל איכא קראי אחריני דהקורא למפרע לא יצא . ואי ניסא דלר"נ דחמר קריימא זו סלילא הוי כהלל ממש י"ל דמש־ה חינו מעומד דוקא לפי שהמגילה גדולה וארוכה מקדאת ההלל והוא סורח גדול לקרותו מעומד בפרס בקריאת הלילה בהוא חלש מפני התענית. ועמ"ש כב"י דמה שקורין חת ההלל בלילי פסחים בישיבה הוא שמתוך שחולקק אוחו אין מורחק עליו לעמוד וסר"מ כתב לפי שדרך ליל פסח הסיבה וחירות אין מסריחין אותו לעמוד (וגס אינו רגיל כ"כ בקריאת המגילה מאמירת ההלל וקשות מיושב) ולפ"ז ניל דרבא דלק) מה עשיה למפרע לא לטעמיה דפליג על ר"נ ואמר טפמא בשלמא החם סללו עבדי ס' וגו' ולפ"ז מוכח דסוגית סש"ס סבר דלא כר"נ מדמייתי לההיא דרבא בלא שוס מחלוקת:
ועמ"ש המ"א (סימן קמ"ז ס"ק א') שכתב וז"ל ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר דמדסתם הרמב"ם ש"מ דלא קיי"ל כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה ידים. ובשע"ת (סימן תרצ"א) הביא בשם הפמ"א שאין נזהרים מליקח המגילה בלא מטפחת והביא הא דקאמר בסנהדרין (דף ק') כי סטו מגילת אסתר אמרי הא לא בפי מטפחת וכתב דלפנין זה אמרינן דכיון דנקראת אגרת בלא מספחת סגי לה ואט"ג דנקראת ספר היינו לפנק הדברים שהם הכשר הכתיבה מון שרטוט והיקף הגבול אבל בדברים שאחר הכתיבה כאגרת דמי. וצ"ע לפיז הא דאמר רב (דף י"ס) שנקראת אגדת שאם הטיל בס ג' חוסי גידין כשרה ולא אמר שנקראת אגרת דסגי לה בלא מטפסת ורב הא מתני לפיל דבספר מה שכתב במגילה יע"ש ואולי משסע ליס שנקראת אגרת שאינה חמורה כספר גם לענק התפירה ודמכ"ש דסויא כאגרת בדברים שאחר הכתיבה. ועפע"ש ייל דסרסב"ם לטעמיה שקריאת המגילה היא הכלל ושנאמרה ליכתב וכויא כשאר כהיק ומסמאה הידיס. ולפי מיש סרייף והרא"ש והר"ן וכן כסב סס"א סממא דרבח דבשלמא הסס כללו עבד ה' ונו' י"ל כמ"ד שנאמרה לקרות ולא לכתוב ברה"ק ומשיה לא נחשב כאמירת סלל שקורץ מזמורי תסליס שהוא מכס"ק והגס דאף אי נאמרה לכתוב ייל שאינה כאמירת הלל לפי שלא נזכר במגילה שם ס' ונפלאותיו רק בדרך רמז בכ"ז ממילא י"ל שלא נאמרה לכתוב ברהיק משא"כ למיד קרייתא זו סלילא:
והתוס' הקשו (דף ז' ד"ה נאמרה לקרות ולא לכתוב) דסיכי פליג על סתם משנס דתני קראה על פה לא יצא. ולכאורה י"ל כדאמר רבא אתיא זכירה זכירה כתיב סכא והימים האלה נזכרים וכתיב הסס כתב זאת זכרון בספר סס להלן בספר חף כאן בספר ודהוי כר' יהושע ושמואל דזכרק מ"ש במשנה תורה ספר מיש בנביאים דלריא הסודעי דבספר מ"ש במגילה א"צ לגז"ש דמקרא גופיה ידעיק שמגילה דוקא בספר [הגס דייל דבלא גז"ש לא ידעיק דקראס עיס ל"י] וקאסר דלא נאמרה לכתוב הגס שנאמר סגז"ש שיהא הקריאה בספר משום דסגז"ש דוסימיס האלה נזכרים ליכא למילף אלא קריאה דוס דהא הימים כתיב וכמו לפדן סעודת פורים ועמ"ש סחוס' (דף ד' ד"ס חייב) דחוזר ומברך זמן ביום דכתיב ולילה ולא דומיה לי כלומר זאעיג שקורא ביום חייב לקרות בלילה והפיקר הוי ביססא וס"נ משסע מדכתיב נזכרים ונעשים ואיסקש זכירה לפשיה מס עיקר פשיס ביממא אף זטרה כן סשא"כ לר"א המודעי דנספר הייט במגילה וכל עיקר המגילה הוי בספר דוקא דממילא גם בלילה לא יצא ידי חובתו כשקראה על פה, ואם היה מקום לומר כן היה מתיישב קושית הט"א גבי סעודה שאכלה בלילה לא יי"ח דא"כ לילה לא מתסרא במלאכה דאיסור מלאכה ילסינן מדכחיב ויום סוב ויקשה מ"ש בירושלמי עלה דהיה טתבה דורשה הד"א שמוסר בעשייה מלאכה דדלמא מ"רי לענין קריאס הלילה, דלסי זה ע"כ איירי ביום מדקסני בהך משנה דקראה ע"ס ל"י(וכן כשלא כוון לבו) ובעי לאוקי מסניסין כל"ע . ועפ"ז י"ל דהרמב"ס שעסק דביוס אינו חוזר ומברך זמן על קריאס המגילה משוס דפשק כמ"ד דמג"א מסמאה אס הידיס ובספר הייכו מגילה ושגס בלילה הוי עיקר מצוסה . והא דקיי"ל בשו"ע כהסוברין דאך ביום מברך שהחיינו ומשוס דעיקר מצוס קריאסה ביוס היינו משוס דקיי"ל כשמואל דבספר מ"ש בנביאים וילפינן דקריאה בספר דוקא מגז"ש חכירה זכירה דכסיב והימים האלה נזכרים ונעשיס ואיסקש לעשיה דעיקר עשיה ביממא. וכן דשמואל דאמר שרים שחל להיוס בע"ש מאחרין פרשס זכור הנם שסקדום עשיה דלילה לזכירה נס למוקפין למעמיה אזיל דס"ל בספר מ"ש בנביאים ומיקר קריאה ועשיה הוי ביממא משא"כ למ"ד שנאמרה לכתוב ברה"ק דכחיב זאת זכרון בספר הוא מ"ש במגילה ממילא י"ל דאחר שנסרבה חיוב קריאס המגילה בלילה גם בלילה הוי עיקר מצוסה ואדרבה גיסא מה זכירה גס בליגה אך עשיה כן [1מ"מ לכיע כשלא עשה סעודה אלא בלילה לא יייח כמ"ש]. ועיין מטת (דף כ"ג) אריביל ג' דברים עשו ב"ד של מסה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם מקרא מגילה ושאילש .שלום בשם והבאס סעשר מקרא מגילה דכסיב קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למסה. ולכאורה משמע דסבר כר' יהושע י דלר"א המודעי דבספר היינו מ"ש במגילה לא עשו זה ב"ד של מסה מדעסם שכבר כמוב הוא בסורה וכבר ידעינן דהאי זכירה קריאה היא מדכסיב זכור דיליך דהיינו בפה [ולס"ז י"ל דהיינו דומיא דש"ש בשם לספירוש דהיינו שמוסר לשאול בשלום סבירו בשם דה"נ בכלל מקרא מגילה הוי מה שהוסר לקרותו דלא רמא מדכסיב הלא כהבתי לך שלישים דאי אחה רשאי לרכעו וא"ש הסדר דלא נקט ש"ש דהוי רשוס לבסוך] ושמואל דאמר ה"א מילהא דעדיפא מכולהו כו' קיימו למעלה מה שקיבלו למטה לטעמיה דסבר דבספר לא הוי מ"ש במנילה אלא שקיבלו ב"ד של מסה כריב"ל וכן רבא דאמר דלשמואל ליס ליה פרכא לטעמיה שהוצרך לילטסא דאסיא זכירה זכירה ט'. וק ריב"ל לסעמיה דיליך חיוב הקריאה בלילה ולשנוחה ביום שנאמר אקרא יומס ולא חעכה ולילה ולא דומיה לי ודממילא עיקר קריאה ביממא כיון שהזכירו הכמוב תחלה וכמ"ש הסוס' ולסעמיה דלא ידעיק קריאת מנילה בספר אלא ממ"ש והימים האלה נזכרים ודאתי זכירה זכירה ודוקא ביממא כמ"ש והימים ומרבה אך קריאת הלילה מס"ש ולא דומיה לי. ולר' מלבו דיליך מדכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום שאינו ? מפורש ספי יום מלילה אפשר לומר דכהדדי נינהו דלס"ד דבספר היינו מ"ש במגילה י"ל דלא שנא יום ולילה. ובזה יש ליישב הא דקאמר (דף כ') ביום אץ בלילה לא לימא סהוי תיובתא דריב"ל דאמר ריב"ל חייב אדם לקרות את המנילס בלילה ולא קאמר דתסוי .תיובתא דריב"ל ודר' חלבו אמר מולא ביראה דאמר נמי דחייב לקרות המגילה בלילה . די"ל דלר' מלבו לא קשיא די"ל דס"ל דבספר מה שכתוב במגילה ודמתניסין אסיא כר' יהושע דיליך דוקא ממיש והימים האלה וגו' ודמש"ה דוקא ביום ולא פריך אלא לריב"ל דסבר כד יהושע כדמוכח מההיא דמכוס שם וס"ל כל הילפוסא ממ"ש והימים האלה וגו' וקאמר שצריך לשנוסה ביום וקשה לדידיה ממסניסין [וי"ל עפ"ז דרבא גבי סעודה בלילה נ"כ לטעמיה דלדידיה גם עיקר קריאה וזכירה הוי כיממא וא"כ מוכח דסוגיית הש"ס סבר כן]. והנה גס אי נימא דלכ"ע גם בקריאת הלילה קראה ע פ לא יי"ח דכיון שנתרבה קריאת הלילה יש ל, דין קריאת היום לנערי והכי מסתברא דלכ"ע הוי מ ניחא מ ש שנאמרה לקרוס ולא נאמרה לכתוב דהיינו דמש"ה אינה מטמאה את הידים לפי שלא נאמרה ברה"ק לכתוב אלא לקרוס ושיהא הקריאה בספר ואין הכתיבה מציה אלא הכשר מצות הקריאה כדי שיקרא מן הספר ומש"ה לא קדישא כ"כ ולמיד דכתב זאת זכרון בספר היינו מ"ש במגילה גוה הכתיבה הוי מצוה ומש"ה יש בה קדושה:
ועפמ"ש די"ל דקריאת הלילה לא הוי כקריאת היום להך מ"ד וכן כתב הנודע ביהודה (ת' מ"א) בדברי התוס' (דף ג' ד"ה מבטלין עבודתן) דקריאת הלילה לאו מ"ע דדברי קבלה הוא ומ"ש חייב לקרות בלילה היינו מצוה דרבנן אבל לא נרמז במגילת אסתר דימים נזכרים ונעשים כתיב ולא לילות ועמ"ש הרין ריש מכילתין דמגילה דליליא אפשר דלא קרי לה בני,כפרים דמגילה דיום עיקר. ובדך י"ס אמריק ל"ש אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד אס קודם עמוד השחר יצא מן העיר דכיון שלא יהיה שם ביום לא הוי אפילו פרוז בן יומו דביוס תלינן. וכשבא ביום הוי פרוז ב[ יומו וע' (סימן תרס"ח מ"א ס"ק ז') עמ"ש בשו"ע ואס לא היה בדעתו לחזור אלא לאחר זק הקריאה דעיקר קריאה תלוי ביום י"ד ולא בלילה והס"ז הקשה דלמה לא ניזל בתר קריאת הלילה יע"ש ומיושב כמ"ם • יש ליישב מ"ש הר"( לעני! עיירות המסופקות אס הן מוקסין הומה מימות יהושע בן נון דהוי ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון ופטור בשני והקשה הסו"א דכיון דאססר נאמרס לקחת ברה"ק הוי מדברי קבלה ודינו כשל תורה דססיקו לחומרא וכהא דאמר בפסחים (דף נ"ד) דט"ב ביה"ש שלו אשור שהחמירו בספיקו כשל תורה. ועפמ"ש י"ל דקאמר שפטור בשני מקריאת הלילה דלא הוי מד"ק אלא מדרבק ואסמכתא בעלמא אקרא מביאים . ומה שהוצרך הר"ן לומר דמה שהיו קורץ בטבריא ובהוצל בי"ד ובט"ו במדת חסידות היו נוהגי; כן היינו משום דמשמע בפשיטות דהוה קח גס בליל טיו כמו בליל י"ד . וגס כבר כתב הר"ן שהולכין בהן אסר רוב עיירות שחבן אינן מוק"ח מימות יהושע וא"כ מה דקרי בהוצל בין בלילה בין ביום ט"ו אינו אלא ממדת חסידות . ועס"ז י"ל דמ"ש הרמב"ם דעיר שהיא ספק קורץ בה בשני הימים ובליליהן לטעמיה אזיל שפסק דביום אינו חוזר ומברך שהחיינו ולא ס"ל דעיקר הקריאה הוי ביום דוקא וגס קריאת הלילה הר סד"ק כביום וספיקיה לחומרא משא"כ לשימת ר"ת ורא"ש והר"נ והה־מ שחוזר ומברך ביום שהחיינו דביום הוא עיקר מצוסה. ומה שלא הגיה הרמ"א בשו"ע על מ"ש המחבר כדעת הרמב"ס שקורץ בי"ד ובס"ו ובליליכון דייא שא"צ לקרות ליל שיו כמו שהביא דעת הסוברין דמברך זמן ביום היינו משוס דגם לדעת הר"נ יש לנהוג כן במדת חסידות כיון שאין הפסד בדבר ובודאי יש לחוש בזה לדעת סרמב"ס לקרות בלא ברכה. ועמ"ש הט"ז בשם הרשיל למה אין מברכין סליה בב' ימים כשאר ספיקא דיומא לערן ברכה והאריך בזה . ולכאורה מיושב נס להסוברין שיש לברך על הספק וכמ"ש בלשון הרמב"ם ומברכין על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והיא זק קריאתה לרוב העולם ואיר ספק השקול וכמ"ש הר"ן שהולכין אחר רוב עיירות שרובן אינן מק"ח מימות יהושע וגם די"ל דהשתא הוא שנבנתה. ורק מחומרא בעלמא קורא בט"ו בלא ברכה:
ובמ"ש לעיל שיש ליישב מ"ש בשו"ט שאין עושץ סעודת שרים סד יום א' בשבת. ודלא קשיא הא דקאמר הש"ס דכיון דאיכא מוקפין דעבדי בס"ו עשייה וזכירה בהדי הדדי קא אהיין. ראיתי כעת בתשובת הרשב"ץ (חלק ב' סימן ?) שכתב דמש"ה חשיב עשייה וזכירה בהדי הדדי משוס דהא דלא קרינן מגילה כככס אינו אלא משוס גזירה בעלמא ולא מיטקר הקנה דכנה"ג וכהב טוד כמה מעמיס יטו"ש וא"כ לא מוכס מינה לעמן סעודה. [ועיין בפרש"י (דן" ה' ד"ה ע"ש זמנם הוא) שכתב־ דכיון שחקנו להקדים משוס דרגה הרי הוא לנו כיוס וזמן הקבוע מהמלה לכל דבריו. אך ז"א להמטקנא] ולס"ז אליבא דרב יוסף דאמר מפני שעיניה; של עניים כו' דלדידיה אנשי כנה־ג עצמן "הקנו להקדים וכמ"ש בטו"א לא היה מעולם זמן הקריאה בשבח ולא הוי כהדדי . ועמ"ש הסוס' דאיכא נסקוחא בסברא דרב יוסף במקדש דליכא שבות ולפ"ז יש ג"כ נפקוסא דלא חשיב זמנה כלל:
ובדברי הנודע ביהודה הנ"ל בדברי התוס' ד"ה מבטלין עבודתן. דלא מיירי שכבר הוא סוף כיוס ושוב אין שהות דא"כ ט"י קריאת המגילה ידחה תמיד של בי! הערבים ובזה ס"ל לכחוס' כהר־! שאין שוס מצוה דאורייתא נדחית יש להעיר ממ"ש הס"יז (סי' חרפ"ז ס"ק ב') שהקשה מהא דאמר מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ח"ח ובאין לשמוע מ"מ ק"ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטליק סיס לא כיש והחס בח"ח נדחית לגמרי דהיינו הלימוד שיש עכשיו ? עליו חיוב בשעה זו א"א בחשלומין שמה שילמוד אח"כ היא מצוה בפ"ע ואפ"ה נדמה מפני כמגילה ומוכח דגס לעמן עבודה הוי כן. וכתב דדעת התוס' אינו כדטח הרין. ונכאורה יש ליישב דכיו; דפשיטא שיש לקיים לשמוע קריאת המגילה ולבטל אז המ"ט דח"ח דאל"כ בסלה לגמרי למצות קריאח מגילה . דדוקא בעבודה היה מקוס לומר דכהניס בעבודתן פטורי! מזה אבל במ"ע דחית שכל ישראל חייבין בזה אי ממא שאין לבטל מח"ח לקרוא אח המגילה יתבטל מצות קריאת המגילה לגמרי. אלא שהיה מקום לומר דמ"ט דתית עדיף ויש לאחר קריאת המגילה בסוף זמנה שלא לבטל מת"ת עד סוף זמנה . שסיר מוכיח דכיון שמקדימין אומה לעבודה כ"ש שמקדימין אותה לח"ס ויש לקרוחה במחלת זמנה דכיון שהוא מוכרח בין כך וכך לבטל שסה א' מלימוד אין נ"מ לעני! דחיה אלא לטנק קדימה ואיחור. ועיין מו"ק (דף ס' תוד"ה כאן במצוה שא"א לעשותה מ"י אחרים) דגם רשביי הפסיק לעשיית מצוה ודוקא לתפלה וק"ש אץ מפסיק,[ שננו מפני שננו. ובשבח (דף י"א) קחמר דגם רשב"י כפסיק לק"ש שהוא מה"ת . אך עדיין קשה דהא כבר הקשו עמ"ש שמבטלין חית ובאין לשמוע מ"מ דהא מקרא מגילה נמי היינו ת"ח ובפרס למיד בספר מה שכתוב במגילה. וכדי.ליישב זה צ"ל דאיכא ביטול מחיה בשעת הליכתן שבאין לשמוט קריאת מגילה שבשעת הליכה הוא מבטל מחית בפרס אם חינו יטל להרהר כדרכו ולדבר בד"ת ופעמים שצריך לילך דרך מקום שאיא להרהר שם בדית וגם עמ"ש השיא (סימן כ"ד) דגבי בהית הרהור לאו כדיבור דמי ומשיש. ואף אס בשעת שמיטתו קריאת המגילה כוי כעונה ממש ומקיים מצות ת"ח מבטל למצוה בשעת הליכתו. וא"כ קשה מנלן שמבטלין ס"ת שנדחה לגמרי המצוה ואיא בתשלומין והגס דקאמר במנחות (דף ציט) מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא סרק אחד שחרית וסרק אחד ערבית קייס מצוח לא ימוש ספר התורה הזה מסיך ועיש הא דאיר יוחנן משוס רשב"י. הא הוי שם בסלוגחא יט"ש ועיין ברכות (דף י"א חודיה שכבר נפטר) וממיס הר"ן בנדרים (דף ח' דיה הא קמ"ל דכיון דאי בטי פטר נפשיה) דלאו דוקא דבהכי מיסטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יומם ולילה כסי כחו אלא דאי בטי סטר נסשיה בקיש ממאי דכתיב בקרא בכדיא דהיינו בשכבך ובקומך יס"ש • וליכא למימר דסשיטא שיש לשמוט קריאת המגילה דאל"כ מתבטל המצוה לגמרי ואין הספק אלא לטנין קדימה ואיחור. דז"א דכיון שיטל לקיים מצות קריאת מגילה בלא ביטול מתיה כשיהא מגילה בידו במקום שטוסק בתיס וכה"ג שלא יצטרך לבטל ממיס בטח הילוכו מנלן לומר שמבטל לסיח כשאין מגילה בידו והולך לשמוט . ומק"ו דטבודה לא מוכח לס"ז אלא שמקדימין לה ולפי שאפשר לעבוד אח"כ ולא שמבסלץ למיס דא"א בתשלומין. ועמיש האו"ז (הלטס כיסוי הדם) דהא דחייט ריג עשרה זהובים ולא שיח! לו תרנגולת אחרת לשחוט ולכסות עסני שאין חשלומין לחסרון המצוה כדאמר בחגיגה (דף ס') וחסרון לא יוכל להמנוח זה שחבריו נמגו לדבר מצוה והוא לא נמנה טמהס שכשיטשה מצוה אחרה אינו עולה לו בעבור מצוה ראשונה שאפילו עשה מצוה ראשונה חייב בשניה. ומכיש.ככא דלא שייך בחשלומין. ונם קשה לכאורה דאי סשיסא ליה שיש לבטל מצות חית באותה שטה ומשוס דאליכ בטלת לקריאת מנילה א"כ סשיסא דמכל שכן שמקדימץ לה . אך בזה ייל לפמ"ש הסוס' בשבת (דף כ"ג דיה הדר) דכדמצי למיטבד חרווייהו סדיר ופרסומי ניסא טבדינן תרווייהו ותדיר קודם אבל כיכא דלא אפשר למעבד חרווייכו פרסומי ניסא טדיף,וא"כ י"ל דנהי דסשיסא שיש לקרות המגילה דס"נ עדיף ודוחה הת"ת שבאותה שעה מ"מ יש מקום לומר שיש לאחר קריאת המגילה שלא לבטל מחיח עד סוף זמנה ולהכי מייחי ק"ו מעבודה. אמנם אכסי קשה כמיש . ואולי י"ל דכיק דכ"מ בסורים דבעינן נמי לכס מיס ימי משחה ושמחה כתיב ביה (פסחים דף ס"ח) וכמ"ש (דף ז') מיס לא אתו רבנן דלמא סרידי בסעודת פורים יצא י"ח ח"ת בסורים כששונה פ"א שחרית ופיא ערביח שקיים מצוח לא ימוש וכשילמוד אחר הקריאה אינו מבטל בזה למצות ס"ח דבהאי יומא אץ סובה עליו שישנה יותר. אך גם אי נימא הכי יקשה לכאורה דמנלן שמבמלץ סיס בשביל הכשר כמצוה בעלמא כשהולך לשמוע שבשעה שהולך אינו מקיים עדיין למצות קריאח מנילה . ולא מיבעי לפמיש הסוס' בביב (דף ייג דיה כופין) עיש דכהיג לא .,חשיב בטידנא דמיעקר לאו מיקיים לטשה אלא נם לפמיש הפסקי חוס' בזבחים (דף צ"ז) דאם א"א לקיים העשה בענץ אמר לא בעיק בעידנא דמיעקר לאו לקיים כעשה וכ"כ ממ"י בב־מ (דף ל') דחשיב בטידנא כיץ שמתעסק בהשבת אבידה בשעח עקירת הלאו ואע"ם שלא נגמרה מה בכך נם מצות מילה לא נגמרה עד דפרט יעיש . הנא בשעת הליכה איט מתחיל להמצוה עדיץ. והיה אפשר למצות קריאת המגילה שיתקיים בלא הליכה כשהסגילה הוא בידו. וא"כ כשאץ מגילה בידו וצריך לילך לשמוע אץ בהליכה אלא הכשר מצוה בעלמא [וכעין זה בכתובות דף ל"א הכא אפשר לאכילה בלא הגבהה וטיש בסוד"ה דאי בטי] וגם היכא שמצוחה לקרותה בעשרה אין ההליכה גוף המצוה . ונם אץ מעבירץ על המצות ועמיש כתוס' במגילה (דף ו') וטיץ מו"ק (דף סי) כתיב אורח חיים פן תפלס שכל מצוה שסבא לידך טשה אותה ואל תניח מצוה קטנה מפני הגדולה . ומכלן לבטל ת"ת שהוא עוסק בה לילך לשמוע קריאת מנילה . ואי דיליף מדכהניס מבסלין טבודחן ובאי! לשמוע ס"מ. יקשה דגם הסס לא מוכח מקרא דמשפחה ומשפחה להביא משפחות כהונה שמבטלין טטדחן ובאין לשמוע שמפסיקץ והולכץ לשמוע דדלמא לא מרבה קרא אלא כשהמגילה מזומנת לפניהם בעזרה ויטלץ לקרוא שם גס בכטפיא (וטמ"ש כתוס' בב"ב דף פ"א וש"נ) וקמ"ל שמקדים טיט לעטדה הגס שהיא חדירה. ומניחין העבודה בשביל קריאת המגילה שבידם ומזומנת לפניהם. א"נ שאינם עדיין בביהמ"ק ואי לא היו הולכץ לשמוט מ"מ היו הולכין לעבוד במקדש וקרי לה ביטול עבודה וקמ"ל שהולכין לשמוט מ"מ • ומנלן ללמוד מזה שמבטלין ת"ח המצוה המזומנת לפניהם בשביל הלינה והכשר מצוה ? ואין לומר דה"נ מיירי כשאינם עדיץ במקום הלימוד אלא שאלמלא שהיו באין לשמוע מ"מ היו הולכין ללמוד קאמר שמבסלין סיס ובאין לשמוע . דא"כ הדי יקשה שאינו מבטל מסים דמקרא מנילה נמי היינו ס"ס ובלא"ה אינו במקום הלימוד. ונם כשמקום הלימוד קרוב יוסר לא יסיישב . וציל דבשמיעס מ"מ אינו מקיים מצוס ת"ס ועיין יו"ד (סימן רמ"ו) דכשיגדיל בסורה יקרא בעסיס מזומנים בסושב"ב ויעסוק בסלמוד. ולזה אוסן של ביס רבי כשלא יכלו ללמוד הלטס סושבע"ם למעשה וכבר היו בקיאין היסב במנילס אסהר חשיב להו ביטול מ"ס בשביל שמיעס מ"מ ועיין שבס (דף קט"ו) שאין קורין בכהיק בשבס מפני ביטול ביהמ"ד ובירושלמי שם הדא אמרה שהמשנה קודמס למקרא ובירושלמי (פ"א דשבת הלכה ב') רשב"י כדעסיה דרשב"י אמר כעוסק במקרא מדה שאינה מדה . ובחגיגה (דף י') כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום יע"ש בפרש"י. וע' ברכות (דף י"א) למקרא ולמדרש צריך לברך למשנה א"צ לברך ור' יוחנן אמר כו' וצע"ק:
ויותר נלע"ד ליישב דלעולם אף בקריאת מגילה מקיים מצות ת"ת אף כשכבר הוא בקי בה וחוזר וקוראה כמה פעמים ומ"מ הכא שהולכין לשמוע קריאת מגילה לשם מצות קריאת מגילה בפרט למ"ד מצוות צריכות כוונה כדקיי"ל לדינא וקריאת מגילה דהוי מדברי קבלה כד"ס דמי ובפרס לפמ"ש בתר"י ספ"ק דברכות דמצוה הסלויה באמירה בלא מעשה ודאי צריך טונה וכן מפרש בטוש"ע (סימן סר"צ סעיף י"ג) שאם לא כוון לבו לצאס ידי חובסו לא יצא. סו איט מקיים למצוס ס"ס באוסה שעה בפרט לפמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה וז"ל דסוקע לשיר כיון שאינו מטין לשום מצוה יצא לסיד מצוס א"צ טונה אבל במסעסק כיון שכבר הוא מטין למצוה דהיינו לחנך אס כסינוקוס אוסה טונה מעכבס מצוה אסרס שלא סחול דומיא דאסיקנא בזבחים (דף נ') דבס מינה מחריב בה דלאו בס מינה לא מחריב לה. והנם שבסו"א הקשה ע"ז ונסב להוכיח שאין כוונס מצוה מעכבס מצוה אסרס מלמול מדפריך למ"ד מצוס אצ"כ מכא דסק היה קורא בסורה והגיע זמן מקרא אם טון צבו יצא ואם לאו לא יצא ולא משני דשאני הסם דכבר הוא מטין למצוה לקרוס בסורה ואוסה טונה מעכבס מצוה אמרח מלמול ודלא דמי לחטאס ששחטו לשם עולה פסולה דעולה שהוא מינה מחריב בה משום דאי אפשר שיהא קרבן זה עולה וחמאס . כבר הארכסי במק"א ליישב דברי הר"ן בכמה אופנים. ועיין סוכה (דף מ"ד) ההוא משוס לולב הוא דקא עביד ליה וכיס דקא מגבה ליה וכדר מגבה ליה וכבר הביאו זה כאחרונים. וא"כ כשמכוין למצוס קריאס מנילה איט מקיים למצוס ס"ס. ונם לפמ"ש הסוס' בפסחים (דף קס"ו) דיה מחקיף לה ריח . דריח נמי סצר כריל דבעי טונה ומ"מ סבר דאין נטן לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר א"צ טונה הול"ל בכדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה. דמשמע שהגם שהוא מטון לשם מצוס סקנס חכמים כדי שיהא כיכר לסינוקוס מ"מ נפיק ייח מרור כדח"צ טנה. אכסי י"ל דלטם דקיייל מצ"כ לא יי"ח כשמטק לשם מצוה אחרס דסו לא שייך נמי לומר דסחמא לשמה קאי [ועמ"ש הב"י(סימן סק"צ) בשם הרא"מ דכיון דמציכ לא מצי לאמשובי סקיעה אחרונה רסשריס לשם סקיעה ראשונה דסשיס. אך הסם מטין בדרך ספק וסנאי וככא עדיף שמטין לשחי כמצוס ביחד ועיין ?פסחים דף ליח סוכה דף ליה מצה של מעיש]. ואין להוכיח מכא דאמר בנדרים (שם) דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שו"ע שיטל לצאת בק"ש ידי תובס ק"ש וס"ס. וכן בהא דא"ר יוחנן משום רשביי אפילו לא קרא אדם אלא קיש שויע קיים לא ימוש • דהא כבר פירש הר"ן דאי בסי פטר נפשיה ממאי דכסיב בקרא בהדיא ולאו דוקא דבהכי מיפמר ממצוס ת"ח ונם דרב קאמר הכי דסבר מאצ"כ לפמ"ש בהג"א מההיא דסולין (דף ל"א) ום מהא דקייס מצוס לא ימוש לא מוכח מידי. ומש"ה לא פרשיי שם בהא דאמר רבא דמצוה לאומרו בפר ע"ה דהייט כדי להודיעם שיכוונו נ"כ לצאס ידי חובס סיס דלכסחלה לניט צריך טונה ופירש באופן אחר. ומשום דא"א לכת לשסי מצוס כהדדי ושפיר ניחא דקאמר שמבטלין ס"ס באוסה שעה והדר י"ל כמ"ש: