אבן האזל/שבת/טו

אבן האזל ‏ שבת טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה, ועומד ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא חוץ לארבעה אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת.

השגת הראב"ד ועומד וכו' עד פטור, א"א שבוש הוא זה ובגמרא מסייע מזה לרבא דאמר המעביר חפץ מתחלת ד' אמות לסוף ד' אמות אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב, וכבר פירשתי למעלה דברי רבא שהם דומים למשנתנו עכ"ל.

המ"מ כתב כדברי הראב"ד וכ' דגירסת הספרים דאם הוציא פטור אינו אמת ובקצת ספרי רבינו נמצא חייב מפני שהוא ברשות אחרת, וזה אמת אלא שאין משמע לשונו מכוון והיה לו לומר אע"פ שהוא ברשות אחרת עכ"ד, וביותר קשה דאי כגירסת המ"מ למה הוצרך הרמב"ם בכלל ליתן טעם לחיוב והא בגמ' לא הוזכר כלל שמטעם זה שהוא עומד ברשות אחרת יהיה פטור.

והנראה בזה דהנה בשבת ח' ע"ב פריך לרבא דאמר המעביר מתחלת לסוף ד' אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב מהא דתניא עומד אדם על האסקופה ואם נטל ונתן שלשתן פטורין ומשני התם בדרבא לא נח הכא נח ופירש הראב"ד בהשגות בפי"ב הל' י"ד הכא נח היינו דנח ממש כגון שהניחו או עכבו שם מעט, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ד הל' ט"ו מבואר להדיא דלא בעינן שיהיה נח ממש על האסקופה וז"ל שם המוציא מרה"י לרה"ר ועבר על מקום פטור שהיה ביניהן בהליכתו חייב, היה עומד במקום פטור ונטל חפץ מרה"י או מאדם העומד שם והניחו ברה"ר או ביד אדם העומד שם פטור עכ"ל הרי מבואר דאף בלא הנחה כיון דעומד במקום פטור פטור, ולפי"ז צריך לומר דמה דאמר בגמ' הכא נח היינו דהוי הנחה כיון דהאדם עומד על האסקופה אף שהוא מעביר בידו מרה"ר לרה"י מ"מ כשהביא היד על האסקופה מיקרי נח משום דהאדם עומד ואף דידו לא נח הוי הנחה.

והיה אפשר לומר דכי אמרינן דידו חשיבא כמונחת זהו דוקא בעומד על האסקופה אבל בשהיד ברה"י או ברה"ר לא מיקרי נח, אמנם ממה דאמר בגמ' ג' ע"ב ידו של אדם אינה לא כרה"ר ולא כרה"י מוכח דאין החסרון משום דלא נח אלא משום דלא חשיבא לא כרה"י ולא כרה"ר אבל נח הוי לעולם, ואף דרש"י בדף צ"ב ע"א פירש להדיא דמה"ט פטור הבעה"ב כשהוציא ידו לחוץ ונטל העני מתוכה משום דלא הוי הנחה למעלה מג', אבל זה תליא בחלופי הגירסות רש"י והבעל המאור בהא דאמר אביי ידו של אדם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר דהבעה"מ גריס כרה"י לא הוי מידו של עני הפשוטה לפנים שאילו היתה נחשבת כרה"י היה העני מתחייב לאלתר אע"פ שהבעה"ב נטל מתוכה כשם שאילו הכניס כל גופו לפנים מתחייב לאלתר עיי"ש וא"כ מוכח מפירושו דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת נמי חשיב מונח אלא דלא חשיבא כרשות שהיד שם וכדפירש להדיא שאילו היתה היד חשובה כרשות שניה היה דין זה ממש כנכנס כולו לפנים ומבואר דגם היד חשיבא נח ברשות שניה.

ולפי"ז מיושב הרמב"ם דודאי צריך למיגרס פטור מפני שהוא ברשות אחרת, והוא משום דכשעומד האדם ברה"י ומטלטל ברה"ר חשיבא ידו כמונחת במקום פטור וכמו גבי אסקופה כשהוא עומד במקום פטור והעביר מרה"י לרה"ר פטור אף שלא נחה ידו וכדביארנו אליבא דהרמב"ם, כמו"כ הכא לגבי העברת ד' אמות ברה"ר הוי עמידתו ברה"י כעמידה במקום פטור דמיקרי נח כשידו ברשות שניה ולכן פטור, משא"כ בדינא דרבא שהעביר דרך עליו דלא מיקרי נח חייב וכדאמרי' בגמרא התם לא נח הכא נח.

ואף לפי"ז לכאורה יקשה איך חייב בפשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב, כיון דחשיב כמו מונח והיד שם אינה לא כרה"י ולא כרה"ר אך בזה ע"כ נאמר דכיון דזהו דרך הוצאה להוציא מרשות לרשות אינו פוטר מה שבאמצע נעשה היד לא כרה"י ולא כרה"ר וכמו שביארנו בפי"ב הי"ד עיי"ש דאינה דומה העברה ברה"ר להוציא מרשות לרשות לגבי פטור איגודו במקום פטור, (ובעיקר תירוצי לחלק בין דינא דרבא לרבנן דבן עזאי מצאתי דזהו מוכרח דהחידושי הר"ן בשם הרא"ה כתב לתרץ דהא דלא פריך בגמ' שבת ח' ע"ב לרבנן דבן עזאי מהא דאסקופה וכקו' התוס' שם דדילמא הא דרבא גריעא דליכא העברה דד' אמות במקום חיוב משא"כ התם דמ"מ מוציא הוא מרה"י לרה"ר וכדביארתי לעיל, וקשה אליבא דהרא"ה דמה משני על הברייתא דאסקופה דשם הלא הוי מרה"י לרה"ר ומ"מ פטור וע"כ כמש"כ לעיל דהחסרון הוי משום איגודו במקום פטור).

וע"פ דברינו הנ"ל נמצא דהרמב"ם והראב"ד אזלי לשיטתייהו, דלדעת הרמב"ם דאם האדם עומד באסקופה אף שידו לא נח מיקרי נח, א"כ כשעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר פטור דמיקרי נח כל הזמן, משא"כ לדעת הראב"ד באסקופה דבעינן שינוח קצת ידו, ועמידת האדם לא מיקרי נח אם ידו לא נח א"כ כשעומד ברה"י ומטלטל ברה"ר בודאי חייב.

אמנם לפי"ז קשה איך מתחייב מטלטל ד' אמות ברה"ר בידו אף כשהוא עומד ברה"ר עצמה כיון שנחשב כאילו נח כל הזמן, ומהגמ' וגם מדברי הרמב"ם מוכח להדיא דדוקא אם הוא עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר פטור אבל כשהוא עצמו עומד ברה"ר ומטלטל בידו חוץ לד' אמות חייב, ואין לומר דכוונת הגמ' התם נח קאי על האדם ולא שהחפץ מונח, דהא בהעביר דרך עליו חייב אף שהאדם עומד, ואף אם נחלק דגבי רבא נשאר האדם עומד במקום חיוב, עכ"פ אין זו כוונת הגמ' התם נח האדם דהא בדרבא נמי נח האדם, (ומפשטות הגמרא נראה דדוקא משום שבא היד למקום שהגוף שם מקרי נח, לכן צ"ל דזהו גופא דאמר אביי דאינו כמקום שהיד שם היינו דלא נחשב מונח שם, דאם לא היינו מחלקין רשויות היה הדין נותן דהוה כמונח דמ"ש ממקום שהגוף והיד שם, וע"כ דזהו הטעם דברשות שני לא הוי מונח, אבל עכ"פ קשה כנ"ל דא"כ עומד ברה"ר ומטלטל יהיה פטור).

ומה שהוכחנו לעיל מדברי הבעה"מ דהוה הנחה יש לדחות דהא כתב דאז הי' לעני להתחייב כשם שאם הכניס כל גופו, ובהכניס כל גופו שהיה מתחייב ע"כ כשעמד ולכן גם בזה כוונתו כשהעמיד את ידו שיקבל הבעה"ב ממנו וא"כ אין לנו הוכחה אלא היכי שהיתה ידו מונחת.

והנה יש שני גדרים בדין הנחה, א. בדין הנחה גבי מוציא מרשות לרשות או במעביר ד' אמות ברה"ר דאינו חייב עד שיעקור ויניח, ב. דין הנחה שמפסיק באמצע הוצאות חיוב כמו מעביר ד' אמות ברה"ר והניח או עמד לפוש באמצע הד' אמות שההנחה מיקרי הפסק ופטור וכן במוציא מרה"ר לרה"י דרך כרמלית או מקום פטור ונח שם דפטור מטעם הפסק בהוצאתו.

ונראה דיש נ"מ בין גדר א. של הנחה לגדר ב. דגבי עצם דין הנחה לא מיגרע מה שהאדם עומד ומנדנד בידו כיון דעכ"פ האדם בעצמו נח והיד הוה טפלה לו ומיקרי ג"כ נחה, ולכן מוכיח אביי לפי' הבעה"מ שהבאנו לעיל דידו של אדם לא חשיבא כרה"י מידו של עני שהכניסה לפנים, ויש לומר דאף שאינה נחה שם ברה"י מ"מ כיון דהוא עומד וידו טפלה לו לא מגרע לגבי דין הנחה של עקירה והנחה דבעינן שתושלם ההוצאה בהנחה ולגבי זה מיקרי שפיר נחה, משא"כ כשהוא עומד ברה"ר ומעביר מתחילת ד' לסוף ד' דאינו יכול להפטר רק כשהיתה הפסקה באמצע בין עקירתו להנחתו בזה לא מחשבינן לידו כאילו נחה ועשתה הפסק באמצע כמו עמד לפוש דהא אינו רוצה להפסיק ולהיפך הוא רוצה להעביר את הד' אמות בשלמות ואין דעתו לבטל העקירה הראשונה ולכן חייב דהפסקה באמצע איננה וכשהגיע לסוף ד' מיקרי נח אף שהוא עומד ומנדנד דהלא לסוף ד' צריכנן רק לדין הנחה של השלמת עצם החיוב כמו בכל עקירה והנחה ולגבי הא מיקרי נח, וכש"נ.

אמנם בדין הב. של הנחה דהוא מגדר הפסקה בהוצאה של חיוב איכא נ"מ בין מעביר ד' אמות ברה"ר למוציא מרשות לרשות ולא דמי זה לזה, דלגבי הפסקה בד' אמות ברה"ר עצמה צריכינן להנחה כזו שתבטל את העקירה הראשונה של תחילת ד' ויחשב כמו שהעביר רק ב' אמות ואח"כ הוי עקירה חדשה שאין לה שום שייכות להראשונה בזה אמרינן שפיר דבעינן הנחה שעושה הפסקה כזו של ביטול העקירה הראשונה, משא"כ בדין הפסקה של מוציא מרשות לרשות דרך כרמלית או מקום פטור דשם אם גם עשה הנחה כזו שאינה מבטלת את העקירה הראשונה ג"כ פטור, והיינו משום דשם צריכינן רק שתהא הנחה במקום פטור ואף אם אינה חשובה לבטל את העקירה הראשונה מיקרי הנחה ומהני לפוטרו ולא דמי לרבנן דבן עזאי דחייב דשם לא היתה כלל הנחה והוה רק העברה ולכן חייב משא"כ כשהוא עומד במקום פטור דהנחה הוי לא הוי הוצאה מרשות לרשות.

וזהו מה שאמרו בגמ' התם לא נח הכא נח דגבי דינא דרבא הוא עומד ברה"ר ואף דמעביר את החפץ דרך עליו לא מיקרי בכל זאת מונח במקום פטור דאף אם נימא כמו שהוכחנו לעיל דכשידו נמצאת ברשות שניה אין החסרון משום הנחה, אבל היא הנותנת דהא עכ"פ אמרו שאין היד חשובה כמקום שהיא שם, א"כ אף דגם כמקום שהגוף שם לא נחשבה, מ"מ מטעם זה לא נוכל לומר דנחשבה הנחה במקום פטור דהא כפי שביארנו עיקר סברת ההנחה של היד הוי משום שהיא טפלה לגוף והגוף הלא נשאר עומד במקום חיוב, ולכן חייב בדרבא ואין לפוטרו מטעם הנחה באמצע דבעינן הפסק כזה שיבטל את העקירה הראשונה וכש"נ ועמידתו א"א לחשבה להפסקה באמצע, משא"כ בהא דאיסקופה דשם הפטור משום שמעביר דרך מקום פטור וגם הנחה שאינה מבטלת את העקירה הראשונה מיקרי הנחה ומהני שם לפוטרו.

ויש ראיה לזה דהיכי דהאדם עומד אף שמנדנד בידו הוה הנחה דהא בנטל בעה"ב מידו של עני ברה"ר דחייב פשוט דאין נ"מ ואפי' אם לקח מידו של עני כשהוא מנדנד אותה ומיקרבה להבעה"ב חייב וע"כ דכשהוא וידו במקום אחד מיקרי מונח.

ובזה ביארנו שיטת הגמרא לחלק בין הא דרבא דלא מיקרי נח ובין דין איסקופה דהוה נח, אבל לפי"ז אין לנו ביאור בדברי הרמב"ם שכתב דפטור מפני שהוא ברשות אחרת.

אכן דברי הרמב"ם קשים עוד מסוגיא מפורשת בעירובין דף צ"ט ע"א וכמו שהשיג הראב"ד, במה דתנן עומד אדם ברה"י ומטלטל ברה"ר ובלבד שלא יוציא הא הוציא חייב לימא מסייע ליה לרבא כו' איכא דאמרי הא הוציא פטור לימא תיהוי תיובתא דרבא כו' הרי מבואר בגמרא דהני ב' דינים דין דעומד ודין דרבא תלויים זה בזה, וא"כ היאך פסק הרמב"ם גבי עומד דפטור ובדינא דרבא דחייב.

אמנם בשבת צ"ב ע"א בפלוגתת אביי ורבא אי אגד יד שמיה אגד ופריך בגמ' וביד חייב והתנן פשט בעה"ב כו' שניהם פטורים, ומשני התם למעלה מג' הכא למטה מג' ופירש"י התם למעלה מג' וטעמא משום דלא נח ולא משום אגד גופו והתוס' כתבו התם למעלה מג' ושמיה אגד כדאמר דידו בתר גופו גריר ובזה חולקין רש"י ותוס' בדף ג' אי גרסינן ידו לא נייח או ידו בתר גופו גריר אך התוס' כתבו דאף ידו לא נייח היינו דידו בתר גופו גריר, אבל גירסת רש"י היא דב' לשונות הם ולא גרסינן ידו בתר גופו גריר דיתירתא היא, ועפי"ז יש לומר דכי מדמינן בעירובין צ"ט דין דרבא לדין עומד היינו למ"ד אגד יד לא שמיה אגד וכלישנא דידו לא נייח, משא"כ ללשון הב' בגמ' דהפטור הוא מדין אגד יד, א"כ לא דמי האי דינא דרבא לדין עומד דבעומד הוה אגד יד ושמיה אגד, ובזה מיושב נמי מה דאמרי' בסוגיא דאיסקופה הכא נח ומוכח דאם היה מטלטל בעודו על האיסקופה ולא הביא החפץ לאיסקופה חייב וזה דלא כדעת הרמב"ם, דיש לומר דהגמ' מתרץ למ"ד אגד יד לא שמיה אגד או דכן סובר הסוגיא שם, אבל הרמב"ם דפסק דאגד יד שמיה אגד שפיר פסק בדין עומד ברה"י ומטלטל ברה"ר דפטור אף אם הוציא מפני שהוא ברשות אחרת.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.