אבן האזל/שאלה ופיקדון/ד

אבן האזל ‏ שאלה ופיקדון ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר שנאמר וגונב מבית האיש וגו' ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין, ולא שלח בו יד ואחר נגנב, שאם נגנב אחר ששלח בו יד חייב באחריותו.

הלח"מ הקשה דבפ"ו הל' ג' כתב הרמב"ם ש"ח שהביא ראיה שלא פשע פטור משבועה ואין אומרים שמא שלח בו יד קודם שיאבד, וכתב על זה שם המ"מ אחר שנתבאר למעלה פ"ד שעיקר השבועה היא שנגנב, וזה הביא ראיה שנגנב שלא בפשיעה ופטור מן השבועה בדין הוא שיפטר אף משבועת שליחות יד וקשה דכאן כתב הרמב"ם דגם שבועת שלא פשע הוא רק ע"י גלגול, וכבר כתבתי בפ"א הל' ב' דיש שני אופני פשיעה דפשיעה בשעת עיקר הגנבה והאבדה ודאי על זה צריך לישבע עיקר השבועה, דאם פשע ולא שמר כראוי וע"י זה נגנבה לא נקרא זה גנבה דגנבה הוא מקצת אונס שש"ח פטור וש"ש חייב, ולא אם נגנבה ע"י שלא שמר דגם ש"ח חייב, ומה דכתב הרמב"ם כאן שמגלגלין עליו שלא פשע היינו דאף דבשעת הגנבה היה כדרך גנבה והפקדון היה באותה שעה משומר, אבל שמא פשע מקודם שגרם ע"י זה שיבואו הגנבים, וזהו רק חששא בעלמא שאינו חייב לישבע אלא ע"י גלגול.

אכן הלח"מ הקשה עוד על הרא"ש שכתב בסוגיא דשומר שמסר לשומר דמדברי הרי"ף משמע דכל הג' שבועות הם עיקר שבועה ואפי' הביא עדים שלא פשע צריך לישבע שלא שלח בו יד, ובסי' כ' שם הביא הרא"ש ירושלמי דאם יש עדים שלא פשע פטור מהשבועה שלא שלח בו יד, ולפי ביאור הרא"ש בדברי הרי"ף יקשה דבריו מדידיה אדידיה, וכתב ע"ז הלח"מ דיש לחלק דוקא גבי שומר שמסר לשומר למד הרא"ש בד' הרי"ף דצריך להביא עדים גם על זה שלא שלח בו יד דכיון שנשאר עליו שום שבועה ופשע במה שמסר בידו מצי א"ל לא מהימן לי בשבועה וד' הלח"מ אינם מיושבים דהא כתב הרא"ש על מה שלמד בדעת הרי"ף דצריך להביא עדים על כל הג' שבועות וז"ל, ולפום מאי דאיכא דבעי למימר דעיקר שבועות שומרים היא לש"ח שנגנבה ולש"ש שמתה כדרכה ולשואל שמתה מחמת מלאכה ואינך שבועות כולהו אגב אתו מצינו למימר אי איכא עדים שנאנסה אין כאן עוד שבועה דמצי למימר היאך לא מהימן לי, ולפי ד' הלח"מ הא גם הרי"ף מודה דשבועה שלא שלח בו יד הוא רק ע"י גלגול ורק בשומר שמסר לשומר שאני, ועוד דעיקר תירוצו אינו מיושב כלל דהא למאי דקי"ל דטעמא הוא משום לא מהימן לי בשבועה הא לא ס"ל דהוי פשיעה מה שמסר לשומר אחר משום דמסרה לבן דעת, וכיון שיש עדים שנגנבה ולא פשע בה למה מתחייב, וזהו שכתב הרא"ש דלפי"ז א"צ עדים אלא שנגנבה.

לכן נראה דהרא"ש מפרש באמת בדעת הרי"ף דכל הג' שבועות הם עיקר ולא מדין גלגול, ומה שהביא הרי"ף במשנה דהמפקיד מעות אצל חברו דברי הירושלמי דאם יש עדים שלא פשע פטור משבועה, נראה לבאר לפי"מ שנבאר מקודם דעת הרי"ף לפי דיוקו של הרא"ש בשיטתו, ומשום דדין גלגול לא מצינו שב"ד מגלגלין, ומצינו רק שהתובע שחייב לו הנתבע שבועה יכול לגלגל עליו עוד שבועה על טענה אחרת שעליה לא היה חייב שבועה, וכמובא בד' הרמב"ם בהל' ג' ויגלגל עליו וכו', וכן הוא בד' הרמב"ם פ"א מהל' טוען הל' י"ב וז"ל כל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם מגלגל עליו המשביע כל מה שירצה מדבריהם שאם יודה בהן יתחייב ממון, וכן הוא בעיקר דין גלגול דילפינן מסוטה כתב הרמב"ם פ"ד מהל' סוטה הל' י"ז יש לבעל לגלגל בשבועה עליה שלא זינתה עם איש זה שקנא לה בו ולא עם איש אחר, ומקור לזה הוא מה דתנן בסוטה דף י"ח גבי דיני גלגול הכל שוין שאין מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש וכו' זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה עליו לא הי' מתנה עמה, ולהדיא דאף דכתיב בקרא אמן אמן מ"מ זה רק רשות לבעל לגלגל ולא שהדין על ב"ד לגלגל, וא"כ אם נימא דגבי שבועת שומרים עיקר השבועה הוא רק שנגנבה או שנאנסה, ושאר הב' שבועות שלא פשעתי בה ולא שלחתי בה יד הם רק ע"י גלגול, אמאי אמר ר"נ שלש שבועות משביעין אותו דמשמע שב"ד משביעין בעצמן כל הג' שבועות, וא"צ שבעל הפקדון יגלגל, ומוכח מזה דכל הג' שבועות הם מדינא ומעיקר חיוב שבועה מה"ת.

אלא דצריכים אנו ליישב שיטת הרמב"ם שכתב כאן ומגלגלין עליו בתוך השבועה ומוכח דהב"ד מגלגלין, וקשה דהא לא מצינו בשאר דיני גלגול, וצריך לומר דהרמב"ם סובר דכאן תיקנו חכמים שהב"ד יגלגלו הב' שבועות כיון דאמר ר"נ שלש שבועות משביעין אותו, וטעמא הוא דבכל דיני גלגול אין צריכין הב"ד מעצמן לחדש טענות וחשדות אחרות מה שאינו טוען התובע אבל כאן גבי שלא פשעתו בה לפי"מ שביארתי דאינו על זה שלא הניח הפקדון בלא שמירה דזה נכלל בשבועת נגנבה או נאנסה, דאם היתה פשיעה בשעת ההיזק אין זה פשיעה, אלא דהכונה אם לא גרם מקודם וכמו שהבאתי למעלה בפ"א וזה אפשר שאין בעל הפקדון יודע דבאופן זה יהי' חייב וכדמצינו דאביי שאל מרבא אשכחיה רועה וכו' כמו שהבאתי שם. וכן דין שאם שלח בו יד חייב אפי' אם נאנס אח"כ זה אפשר דאין המפקיד יודע, לכן תיקנו חכמים שב"ד יגלגלו השני שבועות, ואפשר דהוא מגדר טענינן ומגדר פתח פיך לאלם.

במה שכתבתי כאן בד"ה לכן ובד"ה אלא, דעיקר דין גלגול הוא רק שהבעל דבר מגלגל ולא שהב"ד מגלגלים בעצמם, ועל זה בניתי יסוד באורי, והנה הרמב"ם בפ"ה מהל' שאלה ופקדון הל' ז' כתב ויכלול בשבועתו. וכן בפי"ג מהל' מלוה הל' ד' כתב וכולל בשבועתו, וכן אח"כ כתב ויכלול שאינו יודע, והנה בחו"מ בסי' צ"ד ס"א בדין גלגול שבועה כתב המחבר אפי' לא תבע התובע לגלגל ב"ד מעצמם מגלגלים וזהו לפירש"י בשבועות דף מ"ט ע"א במה דאמר שם איכא בינייהו לפתוח לו, אבל הרמב"ם בפי"א מהל' שכירות הל' ט' מפרש דקאי על השכיר שפותחים לו לישבע, והב"י בסי' צ"ד הביא מד' הר"נ בריש ב"מ שהוכיח דב"ד מגלגלים מקרא דואמרה האשה אמן אמן אע"פ שאין בעלה תובעה, אבל כבר הבאנו ד' הרמב"ם בפ"ד מהל' סוטה שכתב ויש לבעל לגלגל, ומוכח דאינו סובר כהר"נ דב"ד בעצמם מגלגלים בסוטה, אלא דבאמת קשה לפי"ז דברי הרמב"ם שהבאתי שכתב ויכלול בשבועתו דמשמע שב"ד אומרים לו שיכלול בשבועתו.

והנה שתי ההלכות בהרמב"ם שכתב ויכלול הם בדין שבועה שאינה ברשותו שיכלול כמה הי' שוה, ויש יסוד לדברי הרמב"ם מהא דפריך הגמ' בב"מ דף ל"ה על הא דאמר רב הונא משביעים אותו שבועה שאינו ברשותו ממתני' דהמלוה את חבירו על המשכון דתנן פטור, ואם איתא לדרב הונא מיגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגלגול שבועה כמה הי' שוה, ואם היינו אומרים דדין גלגול הוא שהתובע יוכל לגלגל א"כ מה מקשה על מה דתנן פטור דהא שפיר תנן דמעיקר הדין פטור, ומה שיכול התובע לגלגל זהו כמו שיכול לגלגל גם על שאר טענות שיש לו, ומוכח דבזה כיון שהוא בעיקר הד"ת ב"ד בעצמם צריכים לגלגל.

ונראה דיש לומר דהרמב"ם מחלק בין טענות אחרות ובין שומת התשלומים, דבשומת התשלומים כיון שב"ד צריכים לפסוק כמה לשלם סבר הגמ' דהב"ד בעצמם יש להם רשות לגלגל ולברר כמה הי' שוה, אבל בפ"ג בהא דזה אומר שאולה וזה אומר שכורה אינם שייכים זה לזה, ולכן דוקא כשהתובע מגלגל ולפי"ז יהיו נכונים דברי. -השמטות ומלואים-

אכן הרי"ף אפשר דלא ניחא ליה בזה ומוכיח מלשון ג' שבועות משביעין אותו דכל הג' שבועות מה"ת, ולפי"ז נוכל לומר דהירושלמי לא מיירי כאן מהשבועה שלא שלח בו יד, אלא מהשבועה שלא פשעתי בה, ומה דקשה דשלא פשעתי בה הא פשיטא דהא מביא עדים שלא פשע ולפימש"כ מבואר דלהביא עדים שלא פשע בה לא שייך אלא על שעת האונס או הגנבה דבאותה שעה הי' משומר כדין, אבל אופן זה שכתבנו דאפשר פשע עי"ז אם הגיד לאחד שנמצא אצלו בפקדון חפץ כזה על זה א"א להביא עדים דאטו לא זזו ידם מתוך ידו כל זמן הפקדון אלא דאם נשבע שלא פשע בהפקדון ע"כ יש בזה שלא פשע בכל זמן הפקדון, וסובר הירוש' דמ"מ עיקר החיוב הוא לברר שבשעת ההיזק היה הפקדון שמור. אבל לחוש שמא פשע בפעם אחר הוא רק חששא ואינו מעיקר חיוב השבועה שלא פשע, וזהו דאמר דאם הביא עדים שלא פשע בעיקר שמירת הפקדון א"צ לישבע שלא פשע בשום פשיעה, אבל משבועת שלא שלח בה יד לא מיירי הירוש' כלל דזה שפיר משביעין אותו, וזה לא קשה דאם צריך לישבע שלא שלח בה יד א"כ ממילא איכא גלגול על שלא פשעתי בה, דבזה יסבור הרי"ף כמו שכתבנו דדין גלגול הוא דוקא אם יגלגל התובע, ובזה לא מיירי הירוש' אלא מדין שבועת ב"ד שב"ד אינם צריכים להשביעו שלא פשע בה.

איברא דבאנו ליישב בזה דברי הרא"ש במה שמפרש כן דברי הרי"ף, והרא"ש הרי מפרש להדיא ד' הירוש' דפטור משבועת שלא שלח בו יד, אבל זה לא קשה דהרא"ש פירש ד' הירוש' לשיטתו דשבועת שלא שלח בו יד אינו אלא ע"י גלגול, אבל בדעת הרי"ף נוכל לפרש דגם שלא שלח בו יד הוא מה"ת וכנ"ל.

והנה לכאורה היה בדעתי ליישב באופן פשוט יותר דהרי"ף ג"כ מפרש ד' הירוש' כפי' הרא"ש, ומ"מ כיון דמפרש הא דר"נ דג' שבועות משביעין אותו שכולם עיקרם מה"ת, א"כ הבבלי פליג על הירוש', ומה שהביא ד' הירוש' הוא רק משום סיפא שהביא דאם יש עדים שפשע חייב לשלם, דע"כ בא לחדש איזה דין דהא פשיטא, וביאר זה לנכון הלח"מ דאשמעינן דלא נפטר אם יטעון תנאי הי' בינינו ושמכאן מקור לד' הרמב"ם פ"ו הל' ג', אכן אח"כ ראיתי דא"א ליישב כן דבאמת לא הביא הרי"ף הא דר"נ דשלש שבועות משביעין אותו לא במקום שהובא מימרא זו בגמ' בב"מ פ"א ובב"ק בפ' הגוזל, וא"א לפרש השמטתו דבאמת חולק על זה, דהא לא נמצא שום חולק בגמ' על זה, והוא באמת תימה על מפרשי הרי"ף שלא העירו בזה ומצאתי שבעל ההשלמה הביא מימרא זו בב"ק, ונראה דמזה גופא מוכח דשיטת הרי"ף כמו שמפרש הרא"ש בשיטתו דכל ג' שבועות הם מה"ת, ודברי רב נחמן הם רק פירושא דמתני' דש"ח נשבע על הכל דאי הוי סבר שהב' שבועות הם מדין גלגול ואשמעינן רב נחמן דא"צ שהמפקיד יגלגל, אלא הב"ד משביעין ודאי הי' להרי"ף להביא חידוש זה, כיון דגם בגמ' לא הובא מימרא דר"נ על המשנה במקומה לא בב"מ במשנה דארבעה שומרין הן ולא בשבועות, אלא אגב סוגיא אחרינא בב"ק ובריש ב"מ, ולפי"ז צ"ל דהרי"ף מפרש הא דאם לא שלח ידו דגם זה קאי על ונקרב בעל הבית היינו דגם זה נשבע, וכפשטיה דקרא ולא דאם לא שלח ידו הוא רק תנאי דאם שלח ידו אז לא נפטר משבועתו שלא פשע, דכן הוא לדעת הרמב"ם והראשונים דסוברים דשבועה דשליחות יד הוא רק מדין גלגול, אלא דבקרא כתיב עיקר השבועה שישבע שנאנס ולא פשע ולא שלח בו יד.

וראיתי שכן מבואר בד' רש"י בפ' השואל דף צ"ד ע"ב בד"ה נשבע על הכל פירש"י שכן הוה שלא פשעו בה ולא שלחו בה יד, ובד"ה פרשה ראשונה פירש"י דכתיב ונקרב בעה"ב ואוקימנא לשבועה שנשבע שלא שלח בה ידו, והא דשלא פשע בה פירש"י בדף צ"ה בפלוגתא דפשיעה בבעלים בד"ה אש"ח דחיוב פשיעה נלמד מעל כל דבר פשע, ויש לומר דגם זה קאי על השבועה, אבל הרמב"ם לא הזכיר כלל חיוב פשיעה בש"ח ולא קרא דעל כל דבר פשע אלא פטור גנבה ואבדה, וכבר כתבתי מזה בפ"א מהל' שכירות. ונמצא מבואר דגם לפירש"י ע"כ ב' השבועות הן העיקריות, ושאינה ברשותו ע"כ צריך לישבע כמו שכתבו התוס' בב"ק דף ק"ז ע"ב ד"ה והלא ג' שבועות וז"ל וצריך כולהו דאי נשבע שלא פשעתי אכתי חיישינן שמא ברשותו הוא ובאמת נשבע, וכיון דהרי"ף סובר דהא דאמר ר"נ ג' שבועות משביעין אותו הוא רק פירושא דקרא ומפורשין הן בכתוב, וגם הגמ' לא הביא זה רק בדרך אגב בסוגיא לכן לא הביא זה, וממילא כבר א"א לפרש דהרי"ף מפרש בירוש' כד' הרא"ש דלפי"ז היה לו להביא הא דר"נ דלא סבר כהירוש', כיון דלא הביא בשום מקום הא דר"נ.

ח

כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. אבל אם מסרן לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים. או לאחד מקרוביו שאינן שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו ואצ"ל אם מסרם לאחר הרי זה פשע וחייב לשלם אלא א"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו, מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותן ולא טמנה אותן ונגנבו. ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו מפקיד. ואע"פ שלא אמר לה פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת בהן אם היתה סבורה שהן שלי, וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר שהן פקדון. ואמרו חכמים ישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאמו ותשבע האם שהחביאה אותן ונגנבו ויפטרו שניהם, וכן כל כיוצא בזה. מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהן פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

בפ"ב הל' י"א בארתי דהסוגיא דדף צ"ו בהא דבעל בנכסי אשתו ע"כ צריך לפרש דמיירי שם בלא הודיעתו לבעל שהפרה שאולה, ומ"מ אם בעל בנכסי אשתו הוי שואל חייב לשלם לבעלים אף שאשתו היא הבעלים לגבי הבעל, והבאתי שם ד' הגר"א שמפרש הסוגיא בהודיעתו שהיא שאולה, ומה דפטור הבעל אם הוא כלוקח מיירי בלא נשתמש בה, ומוכיח הגר"א מהך סוגיא דדף מ"ב שמביא הרמב"ם כאן דאמר נימא לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, ומוכח הנ"מ בין הודיעתו ללא הודיעתו והיינו משום שלא נשתמשה בהמעות אלא מדין שמירה וכשלא ידעה שאינם של הבן אינה חייבת לבעלים, והקשיתי על דבריו דהא הבן לא היה בבעלים עם אמו כשמסר לה המעות, וא"כ אמאי אינה מחוייבת להבן וממילא מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים תהא צריכה לשלם להבעלים והבאתי שם מד' הרמב"ן בחדושיו דטעמא דפטורה אמיה כשלא אמר לה דלאו דידיה נינהו משום שחשבה שהבן צריך להמעות ואינה צריכה להטמינם בקרקע, אכן שבתי וראיתי דמדברי הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כדברי הרמב"ן דהא כתב מכאן אתה למד וכו' והודיען שהן פקדון ומוכח דאם לא הודיען פטורים בכל אופן, וא"כ אין צריך לטעם של הרמב"ן משום שחשבה שהבן צריך להמעות אלא דקשה למה אינה חייבת להבן, וכן כאן בד' הרמב"ם למה אין בני ביתו חייבין להשומר, וממילא היו חייבין להבעלים מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים.

ונראה לפי"מ שביארתי שם דיש חילוק בין שואל לשומר, דשואל השני חייב אפי' אם הי' השואל הראשון בבעלים משום דלא גרע משואל שלא מדעת, ורק דבעל פטור מכיון שהוא כלוקח וכסבור שהוא שלו, אבל שומר שני אינו חייב לבעלים אא"כ הוא חייב לשומר ראשון ומדין תחזור פרה לבעלים הראשונים, ולפי"ז נוכל לומר דכל דינא דשומר הראשון יכול לתבוע משומר שני, ומשום זה חזר החיוב לבעלים, אינו אלא משום דשומר הראשון נמי איתא בדין חיוב שמירה ומחוייב הוא לבעלים אם יהי' פשיעה אצל השומר השני, וכדאמר בגמ' בדף ל"ה אמתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דא"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה, נימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב, ונראה דאף דאמר אביי משעת מיתה הוא דקני לה מ"מ זהו אם יש חיובי שמירה על השוכר דהא חיובי שומרים הם מדיני נזיקין שהבעלים יש להם היזק וכדמתני להו ר' חייא בריש ב"ק בכ"ד אבות נזיקין, וא"כ מאיזה טעם סברי רבנן דהשואל משלם לשוכר, דאיזה תביעה יש לשוכר אל השואל כיון דאין לו היזק, וע"כ דטעמא הוא דכיון שהשוכר יש לו דין חיוב שמירה על הפרה ואם יהי' גנבה ואבדה אצל השואל חייב הוא לשלם, לכן מתחלה נתחייב השואל להשוכר כיון שהוא יש לו דין עם הבעלים, וזהו מה דס"ד דרב אידי בר אבין דשוכר בשבועה הוא דקני לה דצריך ביאור וכי איזה קנין היא השבועה לקנות בזה הפרה של המשכיר, אלא דסבר דכל טענת השוכר להשואל הוא דכיון שהוא צריך לישבע ואם לא ישבע ישלם א"כ מה שהוא נשבע לא ירויח מזה השואל והשואל צריך לשלם לו כי השבועה אצלו חשובה כמו היזק ממון, ולכן פריך ולימא ליה המשכיר דל שבועתך ואין לך טעם במה לתבוע מהשואל, וע"ז אמר לו אביי דלא רק בשבועה הוא דקני לה אלא משעת מיתה כבר נתחייב השואל להשוכר משום דמעיקרא נתחייב לו בשביל שמוטל עליו חיובי השמירה, לכן בשעת מיתה כבר נגמר חיובו וכמש"כ הריטב"א הביאו הקצוה"ח בסי' רצ"א דאפי' למ"ד משעת משיכה, מ"מ בשעת אונסין נגמר חיובו למפרע ואמר דשבועה להפיס דעתו של בעה"ב לאשמעינן דאפי' אם הי' השוכר נאמן בטענתו ולא הי' צריך שבועה כגון אם התנה שיהי' נאמן, מ"מ עכ"פ הרי חיובי השמירה מוטל עליו ואם יגנב ישלם לכן הוא בעלים לתבוע מהשואל, ואף דעכשיו כשמתה כדרכה לא הי' פשיעה ואין על השוכר חיוב מ"מ כבר נעשה בעלים על הבהמה בשביל חיובו.

ועכשיו נוכל לומר דכיון דסובר הרמב"ם דבמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, אם פשעו אשתו ובניו פטור השומר, וזה ע"כ צ"ל דאין טעם הפטור של השומר משום שהם נעשו אחראים לשמירת הפקדון ואם יפשעו ישלמו הם דהא אפי' אין להם לשלם הוא פטור, וכיון דמעיקרא ידע שאין להם לשלם איזה טעם הוא שיפטר בשביל שיתחייבו הם, וע"כ דעיקר טעם הפטור הוא משום דמסרה לבן דעת ובודאי ישמרו, אלא דלאחר אינו רשאי למסור, ועל דעת אשתו ובניו דעת המפקיד שימסור להם, וכיון דכשמוסר השומר לאשתו ובניו נפטר השומר מחיובי אחריות של הפקדון ואפי' אם יפשעו לא ישלם, א"כ איזה טענה יש להשומר על אשתו ובניו לתבוע מהם שישלמו לו, וכיון דדין שומר אינו כדין שואל ובשומר א"א לחייב השומר השני להבעלים מדינא דר' יוסי אא"כ חייב הוא מעיקר הדין לשומר הראשון דאז אנו אומרים תחזור פרה לבעלים הראשונים, וכיון דהשומר הראשון כבר נפטר מהבעלים ומשום זה אינו חייב לו השומר השני וממילא לא יוכל לומר תחזור פרה לבעלים הראשונים ואף שצריך הבן השומר לישבע שאותם המעות מסר לאמו זה אינו חיוב על שמירת אמו, אלא שנשבע שמסר לאמו דבזה נפטר משמירתו, וזה אינו דומה לטענת החזרתי דא"צ לישבע דעכ"פ אינו חזרה, ובפרט לפימש"כ המ"מ פ"א מהל' שכירות דגם בטענת החזרתי אם אין המפקיד יודע צריך השומר לישבע, או לפימש"כ דהיכי דהחזרה תלויה בטענת אונס צריך לישבע עמש"כ פ' ג' הל' ג' אבל משמסר לאמו כבר אין עליו חיובי שמירה, ולכן אינו יכול לתבוע לאמו כיון שאינו חייב לבעלים.

ולכן שפיר מבוארים ד' הרמב"ם דדוקא בהודיעם שהוא פקדון נתחייבו מצד עצמם להבעלים אבל לא הודיען שהוא פקדון אין כאן טעם שיתחייבו להבעלים, דהא לא נתחייבו להבעלים להיות שומר שלהם, וכבר כתבתי דלא קשה דא"כ איך יכול השומר למסור להם כיון דלא יתחייבו לשלם דהא אין טעם פטורו בשביל שיתחייבו לשלם דהא אפי' אין להם מתחילה שום דבר הוא פטור.

ומבואר עכשיו דמה שתמהתי על ד' הגר"א שהביא ראיה לדברי הרמב"ם בפ"ב הל' י"א דאם הודיעה את בעלה שהיא שאולה נכנס תחתיה מהסוגיא הזאת דהא האם אינה פטורה לגבי בנה דאין הבן בבעלים, וממילא חייבת להמפקיד מדינא דר' יוסי, אבל עכשיו דבריו נכונים ומוצדקים דלשיטתו של הרמב"ם גם האם אינה חייבת לבנה כיון שהוא פטור מלשלם להמפקיד אפי' פשעה, ואינו צריך הרמב"ם לטעמו של הרמב"ן בשביל שחשבה שהבן צריך להמעות, ומ"מ בלא אמר לה דלאו דידיה נינהו פטורה, וע"כ דמה דחייבת כשאמר לה דלאו דידיה נינהו זהו משום שנעשית בעצמה שומרת להמפקיד, ולכן גם בבעל בנכסי אשתו דינא הכי, ואם הודיעה את בעלה הבעל חייב, אלא דמ"מ הסוגיא דדף צ"ו מיירי בלא הודיעתו ומ"מ אי לאו דבעל לוקח הוי חייב ומשום דבשואל שני חייב גם אם הראשון שאל בבעלים, ופטור לגבי המשאיל וכמש"כ שם, ובמש"כ המל"מ אם גם ברגיל להפקיד פטור השומר אם פשע השני עמש"כ בפ"ד מהל' נזקי ממון הל' י"א ע"ש.

ט

כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד. אבל אם מסרן לבניו ובני ביתו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים. או לאחד מקרוביו שאינן שרויים עמו בבית ואין סומכין על שלחנו ואצ"ל אם מסרם לאחר הרי זה פשע וחייב לשלם אלא א"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע כמו שביארנו, מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו ונתנם השומר לאמו והחביאה אותן ולא טמנה אותן ונגנבו. ואמרו חכמים אין השומר חייב לשלם מפני שנתנם לאמו שכל המפקיד על דעת בניו ובני ביתו מפקיד. ואע"פ שלא אמר לה פקדון הם יש לו לטעון כל שכן שהיא נזהרת בהן אם היתה סבורה שהן שלי, וכן אין אמו חייבת לשלם שהרי לא אמר שהן פקדון. ואמרו חכמים ישבע השומר שאותן המעות עצמן הן שנתנן לאמו ותשבע האם שהחביאה אותן ונגנבו ויפטרו שניהם, וכן כל כיוצא בזה. מכאן אתה למד שהשומר שמסר הפקדון לאשתו ובני ביתו והודיען שהן פקדון ולא שמרו כדרך השומרין שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד.

בפ"ב הל' י"א בארתי דהסוגיא דדף צ"ו בהא דבעל בנכסי אשתו ע"כ צריך לפרש דמיירי שם בלא הודיעתו לבעל שהפרה שאולה, ומ"מ אם בעל בנכסי אשתו הוי שואל חייב לשלם לבעלים אף שאשתו היא הבעלים לגבי הבעל, והבאתי שם ד' הגר"א שמפרש הסוגיא בהודיעתו שהיא שאולה, ומה דפטור הבעל אם הוא כלוקח מיירי בלא נשתמש בה, ומוכיח הגר"א מהך סוגיא דדף מ"ב שמביא הרמב"ם כאן דאמר נימא לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו, ומוכח הנ"מ בין הודיעתו ללא הודיעתו והיינו משום שלא נשתמשה בהמעות אלא מדין שמירה וכשלא ידעה שאינם של הבן אינה חייבת לבעלים, והקשיתי על דבריו דהא הבן לא היה בבעלים עם אמו כשמסר לה המעות, וא"כ אמאי אינה מחוייבת להבן וממילא מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים תהא צריכה לשלם להבעלים והבאתי שם מד' הרמב"ן בחדושיו דטעמא דפטורה אמיה כשלא אמר לה דלאו דידיה נינהו משום שחשבה שהבן צריך להמעות ואינה צריכה להטמינם בקרקע, אכן שבתי וראיתי דמדברי הרמב"ם כאן מוכח דאינו מפרש כדברי הרמב"ן דהא כתב מכאן אתה למד וכו' והודיען שהן פקדון ומוכח דאם לא הודיען פטורים בכל אופן, וא"כ אין צריך לטעם של הרמב"ן משום שחשבה שהבן צריך להמעות אלא דקשה למה אינה חייבת להבן, וכן כאן בד' הרמב"ם למה אין בני ביתו חייבין להשומר, וממילא היו חייבין להבעלים מדינא דר' יוסי דתחזור פרה לבעלים הראשונים.

ונראה לפי"מ שביארתי שם דיש חילוק בין שואל לשומר, דשואל השני חייב אפי' אם הי' השואל הראשון בבעלים משום דלא גרע משואל שלא מדעת, ורק דבעל פטור מכיון שהוא כלוקח וכסבור שהוא שלו, אבל שומר שני אינו חייב לבעלים אא"כ הוא חייב לשומר ראשון ומדין תחזור פרה לבעלים הראשונים, ולפי"ז נוכל לומר דכל דינא דשומר הראשון יכול לתבוע משומר שני, ומשום זה חזר החיוב לבעלים, אינו אלא משום דשומר הראשון נמי איתא בדין חיוב שמירה ומחוייב הוא לבעלים אם יהי' פשיעה אצל השומר השני, וכדאמר בגמ' בדף ל"ה אמתני' דהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דא"ל רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה בשבועה, נימא ליה משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב, ונראה דאף דאמר אביי משעת מיתה הוא דקני לה מ"מ זהו אם יש חיובי שמירה על השוכר דהא חיובי שומרים הם מדיני נזיקין שהבעלים יש להם היזק וכדמתני להו ר' חייא בריש ב"ק בכ"ד אבות נזיקין, וא"כ מאיזה טעם סברי רבנן דהשואל משלם לשוכר, דאיזה תביעה יש לשוכר אל השואל כיון דאין לו היזק, וע"כ דטעמא הוא דכיון שהשוכר יש לו דין חיוב שמירה על הפרה ואם יהי' גנבה ואבדה אצל השואל חייב הוא לשלם, לכן מתחלה נתחייב השואל להשוכר כיון שהוא יש לו דין עם הבעלים, וזהו מה דס"ד דרב אידי בר אבין דשוכר בשבועה הוא דקני לה דצריך ביאור וכי איזה קנין היא השבועה לקנות בזה הפרה של המשכיר, אלא דסבר דכל טענת השוכר להשואל הוא דכיון שהוא צריך לישבע ואם לא ישבע ישלם א"כ מה שהוא נשבע לא ירויח מזה השואל והשואל צריך לשלם לו כי השבועה אצלו חשובה כמו היזק ממון, ולכן פריך ולימא ליה המשכיר דל שבועתך ואין לך טעם במה לתבוע מהשואל, וע"ז אמר לו אביי דלא רק בשבועה הוא דקני לה אלא משעת מיתה כבר נתחייב השואל להשוכר משום דמעיקרא נתחייב לו בשביל שמוטל עליו חיובי השמירה, לכן בשעת מיתה כבר נגמר חיובו וכמש"כ הריטב"א הביאו הקצוה"ח בסי' רצ"א דאפי' למ"ד משעת משיכה, מ"מ בשעת אונסין נגמר חיובו למפרע ואמר דשבועה להפיס דעתו של בעה"ב לאשמעינן דאפי' אם הי' השוכר נאמן בטענתו ולא הי' צריך שבועה כגון אם התנה שיהי' נאמן, מ"מ עכ"פ הרי חיובי השמירה מוטל עליו ואם יגנב ישלם לכן הוא בעלים לתבוע מהשואל, ואף דעכשיו כשמתה כדרכה לא הי' פשיעה ואין על השוכר חיוב מ"מ כבר נעשה בעלים על הבהמה בשביל חיובו.

ועכשיו נוכל לומר דכיון דסובר הרמב"ם דבמפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, אם פשעו אשתו ובניו פטור השומר, וזה ע"כ צ"ל דאין טעם הפטור של השומר משום שהם נעשו אחראים לשמירת הפקדון ואם יפשעו ישלמו הם דהא אפי' אין להם לשלם הוא פטור, וכיון דמעיקרא ידע שאין להם לשלם איזה טעם הוא שיפטר בשביל שיתחייבו הם, וע"כ דעיקר טעם הפטור הוא משום דמסרה לבן דעת ובודאי ישמרו, אלא דלאחר אינו רשאי למסור, ועל דעת אשתו ובניו דעת המפקיד שימסור להם, וכיון דכשמוסר השומר לאשתו ובניו נפטר השומר מחיובי אחריות של הפקדון ואפי' אם יפשעו לא ישלם, א"כ איזה טענה יש להשומר על אשתו ובניו לתבוע מהם שישלמו לו, וכיון דדין שומר אינו כדין שואל ובשומר א"א לחייב השומר השני להבעלים מדינא דר' יוסי אא"כ חייב הוא מעיקר הדין לשומר הראשון דאז אנו אומרים תחזור פרה לבעלים הראשונים, וכיון דהשומר הראשון כבר נפטר מהבעלים ומשום זה אינו חייב לו השומר השני וממילא לא יוכל לומר תחזור פרה לבעלים הראשונים ואף שצריך הבן השומר לישבע שאותם המעות מסר לאמו זה אינו חיוב על שמירת אמו, אלא שנשבע שמסר לאמו דבזה נפטר משמירתו, וזה אינו דומה לטענת החזרתי דא"צ לישבע דעכ"פ אינו חזרה, ובפרט לפימש"כ המ"מ פ"א מהל' שכירות דגם בטענת החזרתי אם אין המפקיד יודע צריך השומר לישבע, או לפימש"כ דהיכי דהחזרה תלויה בטענת אונס צריך לישבע עמש"כ פ' ג' הל' ג' אבל משמסר לאמו כבר אין עליו חיובי שמירה, ולכן אינו יכול לתבוע לאמו כיון שאינו חייב לבעלים.

ולכן שפיר מבוארים ד' הרמב"ם דדוקא בהודיעם שהוא פקדון נתחייבו מצד עצמם להבעלים אבל לא הודיען שהוא פקדון אין כאן טעם שיתחייבו להבעלים, דהא לא נתחייבו להבעלים להיות שומר שלהם, וכבר כתבתי דלא קשה דא"כ איך יכול השומר למסור להם כיון דלא יתחייבו לשלם דהא אין טעם פטורו בשביל שיתחייבו לשלם דהא אפי' אין להם מתחילה שום דבר הוא פטור.

ומבואר עכשיו דמה שתמהתי על ד' הגר"א שהביא ראיה לדברי הרמב"ם בפ"ב הל' י"א דאם הודיעה את בעלה שהיא שאולה נכנס תחתיה מהסוגיא הזאת דהא האם אינה פטורה לגבי בנה דאין הבן בבעלים, וממילא חייבת להמפקיד מדינא דר' יוסי, אבל עכשיו דבריו נכונים ומוצדקים דלשיטתו של הרמב"ם גם האם אינה חייבת לבנה כיון שהוא פטור מלשלם להמפקיד אפי' פשעה, ואינו צריך הרמב"ם לטעמו של הרמב"ן בשביל שחשבה שהבן צריך להמעות, ומ"מ בלא אמר לה דלאו דידיה נינהו פטורה, וע"כ דמה דחייבת כשאמר לה דלאו דידיה נינהו זהו משום שנעשית בעצמה שומרת להמפקיד, ולכן גם בבעל בנכסי אשתו דינא הכי, ואם הודיעה את בעלה הבעל חייב, אלא דמ"מ הסוגיא דדף צ"ו מיירי בלא הודיעתו ומ"מ אי לאו דבעל לוקח הוי חייב ומשום דבשואל שני חייב גם אם הראשון שאל בבעלים, ופטור לגבי המשאיל וכמש"כ שם, ובמש"כ המל"מ אם גם ברגיל להפקיד פטור השומר אם פשע השני עמש"כ בפ"ד מהל' נזקי ממון הל' י"א ע"ש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.