אבן האזל/רוצח/א

אבן האזל ‏ רוצח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח, וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו, או שאין לו גואל דם, ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף.

כתב המל"מ במש"כ הרמב"ם קרא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח דרש"י בפ' נגמר הדין פירש דברוצח שוגג מיירי קרא והוא תימה דקראי מוכח דברוצח במזיד איירי. ומה דפשוט להמל"מ דקרא שמביא הרמב"ם וקרא דמייתי בגמ' בפ' נגמר הדין, דע"ז כתב שם רש"י דברוצח בשוגג איירי הוא חד קרא אינו נכון, דהרמב"ם כתב קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח. ובפ' נגמר הדין מייתי הגמ' קרא דכתיב בתריה גואל הדם ימית את הרוצח איברא דבספרי דריש גם הך קרא לענין רוצח במזיד, אבל משם מוכח דפליג על הך ברייתא דמייתי בגמ' דהכי איתא התם גואל הדם (הוא) ימית את הרוצח למה נאמר והלא כבר נאמר גואל הדם הוא ימית ומה ת"ל גואל הדם ימית את הרוצח שיכול אין לי אלא שיש לו. מי שאין לו גואל מנין ת"ל גואל הדם מ"מ, ומוכח דהספרי סבר דתרתי קראי הוא בחד ענינא, אבל בברייתא מוכח דפליגא על הספרי דהא הספרי דריש מגופא דקרא שהוא מיותר. ובברייתא תניא גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם. ומנין שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר בפגעו בו מ"מ, ולא דריש מהא דמיותר הך קרא לגמרי. וע"כ דהך ברייתא סברה שהם שני ענינים וקרא קמא ברוצח במזיד. והך קרא ברוצח בשוגג.

אלא דמ"מ א"א לומר כן דבודאי קראי מוכחי דלאו בשוגג מיירי וכמש"כ המל"מ, וכמש"כ הרמב"ן בס' המצות הביאו המל"מ דבתר הך קרא כתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו. וכבר הביא הרב בעל מגלת אסתר שם דרש"י בעצמו כתב בפי' התורה דמדכתב או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר. אכן נראה דהך ברייתא סברה דעכ"פ אף דודאי דקראי קודם קרא דואם בפתע בלא איבה הדפו לא מיירי בשוגג. ומהך קרא דואם בפתע מתחיל גדרי שוגג דמפטר בגלות, מ"מ מה דחלקה תורה ומקודם כתיב גואל הדם הוא ימית וגו' ואח"כ כתיב ואם בשנאה יהדפנו וגו' או באיבה הכהו וגו' גואל הדם ימית וגו' דהני קראי לא מיירי ברוצח במזיד והתראה דחייב מיתה בב"ד, וזהו שהוצרך לרבות שאם אין לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל, דבמזיד והתראה ודאי אם אין לו גואל ב"ד ממיתין אותו, לכן הני קראי אחר קרא קמא דגואל הדם הוא ימית את הרוצח לא מיירי באופן דחייב מיתה בב"ד, אלא בגדר מזיד בלא התראה, והספרי דמפרש במזיד והתראה ומ"מ מרבה אם אין לו גואל. ע"כ דהוא על עיקר דין מיתת ב"ד שב"ד ממיתין אותו אפי' אם אין לו גואל.

ומבואר להברייתא מה דכתב קרא ואם בשנאה יהדפנו, דאם במזיד והתראה מה צריך לומר בשנאה, וכן או באיבה הכהו בידו, איברא דהספרי מצריך להני קראי, אבל לשון אם בשנאה ואם באיבה אינו מיושב, ולכן הספרי לשיטתו דמפרש כל הני קראי בחד גוונא מצריך להו כמו דאיתא שם, אבל הך ברייתא סברה דהני קראי מיירי במזיד בלא התראה, ולכן שייך לומר שב"ד מעמידין לו גואל, וכיון דדין מזיד בלא התראה ודין שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו חד דינא להו לכן הזכיר רש"י דין רוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ואפשר דיש חסרון דברים בד' רש"י וצ"ל רוצח שהרג קרוב למזיד או שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, אלא דע"כ צ"ל דהך תנא סבר מצוה ביד גואל הדם וגם אם אין גואל הדם ב"ד מעמידין לו גואל, אבל אנן קיי"ל כר"ע דרשות ביד גואל הדם וליכא מצוה וממילא אין ב"ד מעמידין לו גואל, ובזה מבואר מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דברייתא, אח"כ ראיתי בדקדוקי סופרים שיש גירסאות שגורסים בברייתא גואל הדם הוא ימית את הרוצח והיינו קרא קמא, וכן הוא גירסת הרמ"ה ולפי"ז ע"כ במזיד איירי, אבל רש"י פירש לפי גירסתנו וכמו שבארנו.

והנה הרמב"ן בס' המצות כתב וז"ל מצוה י"ג שנצטוינו בענין הרוצח אחר שנתחייב מיתה בב"ד שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לב"ד ויומת כמשפטו או שירצח אותו גואל הדם אם לא יוכל לו ב"ד, ואם אין לו גואל הדם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם להדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח וכו' וכונת הרמב"ן לבאר מה שצריך שיעמידו ב"ד גואל הדם, אבל באמת באורו קשה דהא אין מענין את דינו, וכיון שנגמר דינו למיתה אין מניחין אותו לנפשו, שיצטרך גואל הדם לרדוף אחריו, אם לא דנימא דהמצוה הוא שגואה"ד ירדוף להביאו לב"ד לדון אותו, אבל הרמב"ן לא כתב כן לכן מסתבר פירש"י ושלדברינו גם הרמב"ם פי' כן הך ברייתא ומשום זה השמיט אותה משום דקיי"ל רשות ביד גואל הדם וכנ"ל:

ז

כיצד אם הזהירוהו והרי הוא רודף אחריו אע"פ שלא קיבל עליו התראה כיון שעדיין הוא רודף ה"ז נהרג, ואם יכולין להצילו באבר מאברי הרודף כגון שיכו אותו בחץ או באבן או בסייף ויקטעו את ידו או ישברו את רגלו או יסמו את עינו עושין, ואם אינן יכולין לכוין ולהצילו אא"כ הרגוהו לרודף הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג שנאמר וקצותה את כפה לא תחוס עיניך.

השגת הראב"ד: שנאמר וקצותה את וכו'. א"א בספרי קא דרי[ש] לה הכי עכ"ל.

המ"ע כתב על דברי הראב"ד יישר כחו שלמדנו מקומו. אבל נראה שכונת הראב"ד הוא להשיג, דבגמ' בסנהדרין דף ע"ג יליף זה מהיקישא לנערה המאורסה, וקרא דוקצותה את כפה יליף מינה הגמ' דין בושת בריש החובל, וכתב כן הרמב"ם בפ"א מה' חובל, וא"כ איך אפשר לפרש הך קרא בתרי גווני, ואף דאפשר דחדא הוא מפשטיה דקרא וחדא מדרשא מטעמים שנראה לחז"ל לדרוש כן, אבל כבר כתבתי בפ"ט מה' גנבה הל' ז' מדברי הרשב"א ביבמות דף כ"ד דהיכי דסותר לגמרי לא אמרינן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וא"כ כאן הוא סותר לגמרי דאי אתא קרא לומר דקוצצין את ידה להציל הנרדף. וקרא מיירי במקום סכנה בנפשו של נרדף, א"כ לא נוכל לפרש דוקצותה את כפה הוא ממון. ולפי דעת הראב"ד דלא ילפינן תרווייהו מחד קרא צ"ל להספרי דדריש קרא דוקצותה את כפה לדין שמצילין אותה בנפשה דדין בושת ילפינן מסברא דמשלם אף שלא חסרו ממון כיון שעכ"פ הזיקו בבושת, וכמו דמשלם צער אף שאין לו בזה חסרון ממון.

ובדעת הרמב"ם נראה דסובר דכאן אינו סותר פשטיה דקרא לדרשא לפי"מ שכתב הרמב"ם שם דמה דאמרינן עין תחת עין ממון, היינו שהוא ראוי לחסרו אבר והממון הוא בגדר כופר, וכדכתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח, אבל אתה לוקח כופר לחבלות, א"כ אין הענינים סותרים ופרשינן קרא דאם יש חשש סכנה אז מצילין אותו בקציצת כפה ואם לא אפשר אז מצילין אותו בנפשה כדכתיב לא תחוס עיניך וכמש"כ הרמב"ם בהל' ח', ואם אין סכנה אז צריך לקצות את כפה בשביל שביישה אותו אלא דבזה סגי בכופר דזהו ממון.

ט

אף זו מצות (עשה) [לא תעשה] שלא לחוס על נפש הרודף לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.

כ' הכ"מ וז"ל בספ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה לילד מחתכים את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים שחייה קודמים לחייו, יצא (ראשו) [רובו] אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, ובפ' בן סורר בהא דאמר רב קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו איתביה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, שאני התם דמשמיא קא רדפי לה, וזהו שכתב רבינו וזהו טבעו של עולם עכ"ל, ודברי הכ"מ אינם מספיקים לבאר דברי הרמב"ם דעכ"פ מכיון דאמרינן דבשביל טעמא דמשמיא קא רדפי לה אין להעובר דין רודף א"כ גם בלא יצא ראשו אמאי יש לו דין רודף. ולולי דברי הרמב"ם היינו מפרשים בטעמא דמתני' דכיון שחייה קודמים לחייו א"צ לטעם רודף, אבל טעם רודף קשה.

ושמעתי בשם אדמו"ר גאון ישראל מוהר"ח זצ"ל דדין משמיא הוא דקא רדפי לא מהני אלא אם הוא כילוד, שצריך שבשביל מעשיו יהיה עליו דין מצילין הנרדף בנפשו והוא בגדר חיוב על הרודף, אלא דלא צריך מזיד וקטן נמי מצילין בנפשו, וראיה לזה דהא רודף פטור מממון משום קלב"ם, ומוכח דהוא בגדר חיוב, אבל כ"ז שהוא עובר הוי בדין משא המבואר בסוף פרק ח' מה' חובל ומזיק דיש לה דין רודף, ומשמע דכונתו דשמא ג"כ אינו רודף בפועל, אלא דכיון שאינו אדם מהני מה שממילא נעשה רודף וה"נ עכ"פ ממילא נעשה רודף, ולפי"ז צ"ל דיש שני דיני רודף וקשה דמנ"ל זה ובפשוטו דין רודף דמשא למד הרמב"ם מדין רודף דאדם, וכן כאן למד הרמב"ם דין עובר מדין רודף דאדם.

ונראה להסביר ע"פ דברי אדמו"ר לפי"מ שבארתי שם בביאור שיטת הרמב"ם דאין נ"מ אם הביא המשא באחרונה או בראשונה, וטעמא משום דכל מי שיש בהספינה בין האנשים בין המשא הוו רודפים זה על זה אלא דאנשים לגבי המשא ליכא דין להציל המשא בנפשם, ומשא לגבי האנשים איכא דין להציל האנשים ולהשליך המשא. ולכן כאן אף דאיכא טעמא דמשמיא דקא רדפי, וכמו שכתב הרמב"ם שזהו טבעו של עולם, אין הכונה דאינו רודף כלל, אלא דכיון דזהו טבעו של עולם הויין שניהם רודפים זה על זה דהאשה במה שהיא סותמת בפני העובר מלצאת הוי מצמצם דהוי נמי רוצח והוי כמו גבי משא, ולכן כתב הרמב"ם טעמא דרודף דבלא זה לא היה דין להרוג גם עובר, אבל כיון דאיכא טעמא דרודף דוחין העובר בשביל האשה, משום דאין דין להציל העובר בנפשה של האשה. ויש דין להציל האשה בנפשו של העובר. וכמו גבי משא, אבל אם יצא ראשו שהוא כילוד אין דוחין נפש מפני נפש כיון ששניהם רודפים זה על זה:

יג

כל היכול להציל (באחד) [באבר] מאבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו ה"ז שופך דמים, וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו.

כתב הכ"מ דהרמב"ם למד מברייתא דר' יונתן בן שאול ומפרש דהא דאמר נהרג עליו אינו שב"ד ממיתין אותו דלא שייך ביה התראה, אלא דחייב מיתה לשמים, ולשון נהרג עליו ודאי לא משמע הכי. וגם מה שכתב דלא שייך ביה התראה נמי אינו מובן, וכבר כתב ע"ז המל"מ שדבריו צריכין תלמוד.

ונראה לבאר דברי הרמב"ם שבדיוק כתב ולא טרח בכך, והיינו שלא רצה לטרוח ולדייק, והטעם בזה דכיון דאם הוא יכול להציל באחד מאבריו, ואחר יש כאן שאינו יכול להציל באחד מאבריו אלא בנפשו ודאי יש לאחר להציל בנפשו, ולכן גם כאן במה שאינו רוצה לטרוח ולדקדק להציל באחד מאבריו הוא שופך דמים. אבל עכ"פ אינו רוצח בזה שהורגו כיון דבלא אפשרות הצלה באחד מאבריו ניתן להצילו בנפשו. ונ"מ שאם אפשר לזרוק אותו באבן אחד שיציל בזה את הנרדף, וזרק בשני אבנים בב"א והרגו יהיה חייב מיתה אם התרו בו דלא שייך בזה סברת לא טרח והוא פשוט, ובהא דר' יונתן בן שאול נראה דהרמב"ם סובר דכיון דתניא ר' יונתן בן שאול אומר מכלל דרבנן פליגי עליה, וטעמא דרבנן כמו שכתבנו.

והנה בפ"ט מה' מלכים הל' ד' כתב הרמב"ם בן נח שהרג נפש אפי' עובר במעי אמו נהרג עליו וכו'. וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאבריו נהרג עליו משא"כ בישראל. וכתב ע"ז הראב"ד וז"ל וכן אם הרג רודף וכו' א"א קשיא ליה אבנר עכ"ל, ובאור דבריו כתב הכ"מ מהא דאמר בגמ' בסנהדרין דף מ"ט דיואב דן לאבנר דין סנהדרין דאמר ליה מ"ט קטלתיה לעשאל, עשאל רודף הוה. היה לך להצילו באחד מאבריו, לא יכילי ליה, ומוכח דטענת היה לך להצילו באחד מאבריו מהני להרגו, וכתב ע"ז הכ"מ דאינו דין גמור ע"ש בדבריו והוא דוחק, והמל"מ כתב שם דדוקא ב"ד אין הורגין אבל גואל הדם כמו דרשאי להרוג למי שהרג בשוגג ה"נ יכול להרוג למי שהיה יכול להציל באחד מאיבריו, ולכן לא קשיא מהא דאבנר דיואב גואל הדם הוי. ודברי המל"מ יתכנו רק לפי דברי הכ"מ דטעמא דפטור הוא משום דלא שייך ביה התראה. ולכן שפיר גואל הדם יכול להרגו, אבל המל"מ בעצמו כתב כאן שדבריו צריכין תלמוד. ולפימש"כ דכיון דאינו רוצה לדקדק אם הרג להציל אינו רוצח, א"כ גם גואל הדם לא מהני.

ונראה דשם בגמ' איתא דיואב השיב על טענת אבנר השתא בדופן חמישית כוונת ליה בא' מאבריו לא יכלת ליה, ולפי"מ שכתבתי דכל מה דפטור הוא משום דלא טרח להציל באחד מאבריו. וא"כ אם יכוין להדיא דוקא להרגו ודאי חייב מיתה, אלא דאי אפשר לברר דבר זה ולהרגו בב"ד, וכ"ש דלא שייך בזה התראה דהמציל יוכל לטעון שנזדמן לו כן בשביל שלא רצה לטרוח ולדקדק. אבל יואב טען שברור שהיה זה בכונה שכיון לדקרו במקום שימות, ולכן גואה"ד שהרגו ודאי פטור ממיתה אבל ב"ד אין ממיתין אותו.

ואפשר לבאר בדברינו מה שתמה שם הכ"מ בזה שהראב"ד שתק כאן והשיג עליו בה' מלכים. דכאן ביאר הרמב"ם דבריו וכתב ולא טרח, ואפשר דזהו היכי דצריך טרחא ולא קשיא מאבנר אבל שם כתב דסתם דאם יכול להציל בא' מאבריו והרגו פטור בישראל, ולכן שפיר השיג עליו מאבנר, אבל כונת הרמב"ם שם הוא ג"כ באופן זה שכתב כאן משום דתמיד יכול ההורג להתנצל ולומר שרק משום שלא רצה לטרוח נזדמן לו הכאה הממיתה ולכן לא קשיא מאבנר וכנ"ל:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.