אור שמח/רוצח/א

אור שמח ‏ רוצח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם:

בירושלמי פרק זה בורר יליף לפסול קרובים כרע"ק כרי"ש מנלן כו' שלא יהא העדה קרובי כו' אם אתה אומר כן נמצאת ב"ד הן גואלי הדם, ופירושו וכתיב ושפטו בין המכה ובין גואל הדם, הרי דהקרובים נעשין גואלי הדם, ורבינו פסק פרק י"ג מהלכות עדות דרק קרובי האב פסולין מה"ת להעיד, הרי דהא דהקרובים נעשין גואלי הדם היינו דכל הראוי ליורשו מצד האב שנוחלין ומנחילין זה לזה נעשין גואלי הדם וברור, ולהנך שיטות דסברי דקרובי אם פסולין מה"ת מוכחא לפ"ז מירושלמי דגואל הדם אינו נתלה בקרוב מצד האב וגם אחי אמו נעשה גואל הדם וכן בן אחי אמו. ולפ"ז יתכן לפרש מה דאמר בסוף נגמר הדין מ"ט קטלתיה לעמשא, דהקשו בתוספות הא הוי בלא התראה, ולפ"ז הרי עמשא בן אביגיל בת נחש זה ישי כדמפורש סוף פ"ק דב"ב ואביגיל הוי אחות האב לשלמה, וא"כ הוי שלמה ועמשא שני בשני וכמו בן דודו, ושלמה הוי בן אחי אמו לעמשא והוי גואל הדם לעמשא ויכול להרגו מדין גואל הדם, ומדוייק לשון הגמרא ניזיל אבנר שהרגתה אותו מדין גואל הדם מ"ט קטלתיה לעמשא, הלא גם אני גואל הדם דעמשא, ושיטת רבינו פרשתי במק"א, ובשמואל ב' י"ד והנה קמה כל המשפחה כו' ומשפחת אב קרויה משפחה והן גואלי הדם ודוק:

ז

הרי אלו הורגין אותו אע"פ שעדיין לא הרג:

יתכן לפרש דעדיין לא הרג שום אדם ואינו מוחזק לגזלן ורצחן כיון שהזהירוהו והוא רודף אחריו הורגין אותו להציל נפש הנרדף, וכן משמע בפירוש המשנה שכתב בזה"ל אף ע"פ שעדיין לא עבר העבירה כו' דשם אי אפשר לפרש על זו העבירה דאם כבר עבר אין הורגין אותו ודוק:

ח

אחד מבושיו ואחד כל דבר וכו':

הנה ברודף אחר חבירו להסית בו נחש וכיו"ב דבר דפטור אם המית בו, כיון דרצונו להרוג ישראל ודאי ניתן להצילו בנפשו כיון דהכוונה להציל נפש ישראל מה לי אם רוצה לאבדו באופן דיהיה פטור ממיתת ב"ד ועיקרו של מוסר הוא מדין רודף וגרמי בעלמא הוי בכ"ז מצוה להציל בנפשו (בזמן הסנהדרין) וכמו שמביא בהגהות הך דר' שילא פרק הרואה כו' וזה פשוט מאוד:

ולפ"ז תמוה לי דברי הגמרא בסוגיא דאשו משום חציו דפריך מהא דתנן היה עבד כפות לו פטור כו' וא"א אשו משום ממונו אילו קטל תורא עבדא מי לא מחייב, ויפלא נהי דלא מחייב על זה מיתה כמו שאינו חייב על מעשה שורו אבל מדין רודף חייב מיתה לכו"ע שיצילוהו בנפשו וכמו שפירשו תוס' בשם ריב"א על הצית בגופו של עבד דמדין רודף יעו"ש דאש הוי כמו השיך בו הנחש דפטור ובכ"ז אם רוצה להשיך בו נחש ודאי דהוי רודף, וצ"ל דהגמרא כוונה דמדין רודף הלא מצי להצילו ע"י שיתיר הנרדף ממה שנכפת ויכול להצילו ע"י זה ולא ניתן להצילו בנפשו, אבל אם אשו משום חציו שייך שחייב מיתה אחרי שנשרף העבד, אע"ג דבעת הדלקה היה יכול להצילו ע"י התרתו מכפותו לא דמי לזרק חץ והיה תריס בידו, דבעת הזריקה לא היה יכול החץ להזיקו ורש"י פירש שהיה בידו של נהרג וכאן הלא הוא כפות ומאי מצי למיעבד, וגדולה מזו נראה דרבינו השמיט דינא דגמרא דאם זרק חץ וסמנין בידו דרבא אמר דפטור אפילו קדם הוא ופזרן, משום דסובר רבינו דרב אשי דאמר הלכך אפילו סמנין בשוק בתמיה אמר דא"כ לא נמצא מי שחייב מיתה דהרי אכתי יכול להתרפאות ע"י סממנים בשוק וזה לא מסתברא, ולכן חייב כיון ששלטה בו המכה שיש בה להמית רק יכול להתרפאות לכן חייב מיתה, ולכן בעי רב אחא נזדמנו לו סממנים בשוק פירוש וחבש הסממנים להרפא על מקום המכה ואמדוהו שיכול להתרפאות ולא נרפא ומת אח"ז, וע"ז השיב יצא מב"ד זכאי שאמדוהו שע"י סממנים אלו שלקח וחבש את המכה יכול להתרפאות א"כ אמדוהו לחיים אף שלא נתרפא ע"י הסממנים פטור, כן הפירוש לרבינו, אבל כאן בכפות אף שהיה יכול להתירו ולסוף לא התירו חייב מיתה כן נראה ברור. ויעוין אור זרוע בבא מציעא פרק ו' סימן רס"ב בשם ריצב"א דבכל חובל שיכול להתרפאות ע"י סממנים דכיון דצריך לרפאותו ובלא זה אין סופו לחזור אין זה בכלל רפוי רק בכלל נזק יעו"ש דברים נכונים, אבל ראיתי לחדושי רשב"א שפירש באורך דאם אשו משום חציו לא מיפטר רק מדין רודף דאילו משום חיוב מיתה אינן באין כאחד יעו"ש, ותמוה לי טובא איך יפרש דאם אשו משום ממונו לא הוי רודף אתמהה זה לא יתכן כלל וצע"ג. אח"ז ראיתי בספר מעשה חושב שהרגיש בזה יעו"ש:

יג

כל היכול להציל באבר מאיבריו כו':

המשנה למלך כתב בשם י"א דהנרדף עצמו אינו מדקדק בדבר ויכול להורגו אע"פ שיכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ולכאורה קשה מהא דתניא בפרק הנשרפין אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון כו', והא לגבי דידיה רודף הוי שניתן להצילו בנפשו ואינו מת ומשלם וכמו דפריך (בדף עד) בקרא דכי ינצו אנשים יעו"ש, ואף דיתרץ דיכול להציל באחד מאיבריו מכל מקום גבי דידיה דיכול להרגו הוי מיתה ותשלומין לאחד, דמחויב מיתה עבור הנרדף וגם תשלומין לדידיה ואיך ישלם אומד דממון ומצאתי זה בדרוש וחדוש:

והנראה דהמשל"מ העלה דאם חזר הרודף והרג להמציל נהרג הרודף דדוקא בזמרי דרשות ביד המקנא לכן אם חזר והרגו לפנחס אינו נהרג אבל כאן דמצוה להצילו בנפשו ודאי דנהרג אם הרג להמציל, ולפ"ז א"ש, דכיון דיכול להצילו באחד מאיבריו תו אף כי הנרדף עצמו אינו צריך לדקדק בדבר ואם הרגו הנרדף פטור. אך מכל מקום רשות הוא ביד הנרדף להרגו ולא מצוה, דהא יכול להציל עצמו באחד מאיבריו, ואם בשעה שהנרדף רוצה להרוג הרודף תו אם יהרוג הרודף את הנרדף נראה דפטור, ובירושלמי פרק בן סו"מ מבעי לן ברודף שנעשה נרדף מהו להציל הרודף בנפשו של נרדף, ועד כאן לא מבעי לן רק גבי אחרינא אבל לגבי הרודף עצמו ודאי דמצי להציל עצמו בכל טצדקי דמצי למיעבד וכיון שכן תו לא מיקרי שנתחייב נפשות לזה כיון שאם יחזור ויהרגנו יפטר אין זה חיוב נפשות, ורק באין יכול להצילו באחד מאיבריו דאז חייב מיתה לכו"ע, ואם יחזור ויהרוג להמציל יהא נהרג לכן מיקרי חיוב נפשות, ופשוט דבא על הנכרית בפרהסיא דקנאין פוגעין בו, אם ישבר אז כלי יהא חייב דלא מקרי דמחויב מיתה לקנאין, כיון דאם יחזור ויהרוג להקנאי יהא פטור תו לא מיקרי חיוב נפשות דאוקי אותו נגד המקנא. ובזה א"ש דברי הגמרא (בדף עג) דפריך וכי עונשין מן הדין, אף דרשות להרוג הרודף ילפינן מבא במחתרת דכתיב והוכה בכל אדם כמש"כ תוספות, מקרי עונש דאם לא הוי אלא רשות אם הפך והרגו להמציל היה פטור, וכעת דנאמר דהוא מצוה אם יהרוג להמציל יתחייב מיתה, וזה עונש דנתחייב מיתה בכל גווני ואינו רשאי להציל א"ע ופשוט:

והנה ברודף קטן דאמרו דניתן להצילו בנפשו, מסתברא דלא אמרו רק ברודף להרוג חבירו דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא דר"י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה ומסתבר טפי לישנא דקרא כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה, וליכא למימר דפשטא דרודף א"צ התראה ל"ש גדול ל"ש קטן משמע בכל האופנים, דא"כ לר"ש ור"א קטן הרודף לעבוד ע"ג או לחלל שבת נהרג והלא קטן בשבת אין מפרישין אותו וע"כ דלאו בכל גווני, אמנם בספר המצות לרבינו מל"ת רצ"ג כתב מפורש, דקטן בן ט' הרודף אחרי עריות הורגין אותו, הרי פסיקא לרבינו כיון דאמרו (בדף נה) כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עליה, לכן כי רוצה לפגום אותה מצילין אותה בנפשו, וזה דבר חדש, ובחיבורו השמיטו:

ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל כו' ה"ז שופך דמים וחייב מיתה אבל אין ב"ד ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות הא פנחס שבא להרוג זמרי כיון שיש לו רשות וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפ"ז א"ש השמועה דאבנר שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט, משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ללמד בני יהודה קשת מדין המלוכה לכן אמר ישחקו הנערים לפנינו א"כ היה לעשהאל רשות להרוג את אבנר, ואבנר היה יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מ"מ נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו' פירוש שע"י שהתיר זה מדין מלוכה, א"כ שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו ודוק:

טז

שכל המאבד נפש וכו' וכל המקיים וכו':

נ"ב וכן הוא אומר הצל לקוחים למות ומטים להרג אם תחשך כי תאמר הן לא ידענו זה הלא תוכן לבות וכו' והשיב לאדם כפעלו (משלי כד), ויעוין פ"ח מהלכות מתנות עניים ה"י והצל לקוחים למות עיי"ש:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.