אבן האזל/קריאת שמע/א

אבן האזל ‏ קריאת שמע א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבקר שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה ובשעה שדרך בנין אדם עומדין וזה הוא יום.

מש"כ רבינו בערב ובבקר הוא לשון המשנה בדף י' ע"ב ב"ש אומרים בערב כו' ובבקר, והנה הרשב"א בדף י"א כתב על הא דקאמרי ב"ש א"כ נימא קרא בבקר ובערב, נ"ל דלאו דוקא בבקר ובערב דבערב משמע אפילו מבעוד יום מן המנחה ולמעלה כדכתיב תזבח את הפסח וכן בין הערבים קשה דאיך לימא קרא ביום ובלילה דהא אי כתיב הכי הוה אמרינן דק"ש של שחרית זמנה כל היום וגם בק"ש של ערבית פלוגתא דר"א ורבנן היא ור"א סובר עד האשמורה הראשונה ור"א שמותי מתלמידי ב"ש וא"כ לא הוי מצי למיכתב ביום ובלילה אליבא דב"ש בין לענין ק"ש של ערבית ובין ק"ש של שחרית,ובעיקר קושיית הרשב"א אף דבדף ט' ע"א מפורש כדבריו דאיתא שם תזבח את הפסח בערב ר"א אומר בערב אתה זובח ופירש"י בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות, ומשמע דכל היכי דכתיב ערב היינו מן המנחה ולמעלה מכי ינטו צללי ערב, אך קשה טובא דבכ"מ כתב קרא ערב ופירושו לילה כדכתיב מערב ועד ערב תשבתו שבתכם וכן ויהי ערב ויהי בקר, אכן נראה דהנה בפסחים בריש פ' תמיד נשחט מסיק רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מ"ט דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשא למיערב, ולפי"ז נוכל לומר דרק בין הערבים נקרא אחר חצות אבל ערב לילה הוא וגבי פסח גלי קרא דהאי בערב היינו משינטו צללי ערב כיון דכתיב נמי בין הערבים, ואחר העיון מצאתי בע"ה ברמב"ן על התורה פ' בא מפורש כדברינו, וברש"י דם כ' דתרי ערב איכא עריבת היום והוא אחר חצות ועריבת הלילה, מ"מ אי הוי כתיב בבקר ובערב בודאי הוי מפרשינן עריבת הלילה וכדכתיב מערב ועד ערב, וניחא דברי הרמב"ם דנקט לשון המשנה וכ' בערב ובבקר.

א) אכן אכתי יש לעיין בהא דכתב הרמב,ם בערב משום דיש להסתפק במה דקיי"ל דזמן ק"ש הוא בצאת הכוכבים אם הוא מתורת ודאי והיינו דודאי אינו יוצא בק"ש לפני צאת הכוכבים, ואף דמשקיעת החמה עד צה"כ הוי ספק יום ספק לילה זהו דוקא לענין הלכה דתלי ביום ולילה אבל זמן ק"ש תלי רחמנא בזמן שכיבה וקימה וכיון דקבעו חכמים זמן ק"ש בצאת הכוכבים קים להו לחז"ל דעד צה"כ לא הוי זמן שכיבה ולא שייך כאן ספיקא דבין השמשות, או דנימא דאף דכתיב ובשכבך מ"מ תלוי בזמנה של לילה משום דזמן שכיבה הוא בתחלת הלילה וכיון דתחלת הלילה הוא ספק בכל זמן שבין השמשות הכי נמי לענין זמן ק"ש הוי ספק ונאמר דלא קים להו לחז"ל הדיוק בזמן שכיבה, ומה שהביאנו להסתפק באופן השני אף דלכאורה הפשיטות כאופן הראשון דלענין זמנה של ק"ש כיון דתלוי בזמן שכיבה וקים להו לחז"ל דהוי בצה"כ לא שייך ספק בזה, הוא משום הא דקאמרי ב"ש דאי ובשכבך ובקומך אתי לזמן שכיבה וזמן קימה א"כ לימא קרא בערב ובבקר ואי נימא דלענין זמן ק"ש ליכא ספיקא דביה"ש ועד צה"כ אינו יוצא ודאי בק"ש א"כ ההוכחה אינה הוכחה אלא להך צד הספק דבין השמשות יום הוי דאז הוי מצי למיכתב בערב אבל להך צד דביה"ש הוי לילה אין לב"ש ראי' כלל דלא הוי מצי למיכתב קרא בערב דאז הי' זמנה של ק"ש משעת שקינת החמה ועכשיו דכתיב ובשכבך ודאי אינו יוצא עד צה"כ דאז הוא זמן שכיבה, [אם לא דנימא דב"ש מייתי ראי' לשיטתם דצריך לקיים קרא כפשוטו משום צד אחד היינו דכיון דדין ביה"ש הוי ספק ואי ביה"ש יום הוא ליכא למימר דובשכבך ובקומך אתי לזמן שכיבה וקימה דא"כ לימא קרא בבקר ובערב וא"כ לדינא צריך לקיים קרא כפשוטו דבבקר יעמוד ויקרא ובערב יטה ויקרא מטעם ספק דבין השמשות יום הוא דהוי ספיקא דאורייתא].

וממה שכתב רבינו בערב ובבקר וסיים ג"כ וזהו לילה לכאורה משמע דאינו בתורת ודאי כיון דדין ערב ודין לילה בספק קאי כמו שכתב הרמב"ם בהל' שבת פ"ה ה"ד, רק דאפשר דלא דייק כ"כ כיון שכתב לקמן בהל' ט' דזמן ק"ש הוא בצאת הכוכבים.

אכן אחר העיון מבואר הדבר להדיא בירושלמי פ"א דברכות הל' א' ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ושמעינה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו וקודם לכן לאו ספק הוא, מוכח מד' הירושלמי דקורא ק"ש בה"ש קודם צה"כ הוי ספק ואי ביה"ש לילה יצא, ולכאורה ד' הירושלמי אינם מובנים דכיון דעיקר דין ק"ש של לילה תליא בזמן שכיבה רק דאנן קיי"ל דזמן שכיבה הואבצה"כ א"כ מאי שייך קביעות זמן שכיבה לספיקו של בין השמשות ואטו דרך שכיבת בני אדם הוא תלוי בהדין מתי הוא תחילת הלילה.

והנה מצאתי שכבר עמד בחקירה זו הגאון בעל בנין עולם בספרו סדר זמנים סי' ב' אם בה"ש לענין ק"ש הוי ספק ועדמ על דברי הירושלמי וגם על הך סוגיא דבבלי דאמר א"כ לכתוב קרא בבוקר ובערב, וכ' דהי' נראה לכאורה דבאמת פליגי בזה ב"ש וב"ה ולב"ש לא תליא בזמן שכיבה אלא בערב ובוקר ומוש"ה ר"א דהוא מתלמידי ב"ש סובר בברייתא משקידש היום, אך במתני' הא תנן דר"א סובר ג"כ משעה שהכהנים זכאין, ולכן כתב דבאמת משו"ה סברי ב"ש דהוא משעה שהכהנים זכאים דהוא בצה"כ משום דביה"ש הוא ספק אבל באמת לב"ש תלוי בדין ערב ובוקר ולא בזמן שכיבה ולב"ה תלוי בזמן שכיבה.

אבל דבריו אינם ברורים דהא בגמ' איתא הכי בשלמא ב"ה קא מפרשי טעמייהו וטעמא דב"ש אלא ב"ש מ"ט לא אמרי כב"ה אמרי לך ב"ש א"כ לכתוב קרא בבקר ובערב ומוכח להדיא דהוא נתינת טעם אמאי לא אמרי ב"ש כב"ה וב"ה הא אמרי להדיא במתני' א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים, ולדבריו אין בדחיית ב"ש טעם כלל לסתור דברי ב"ה והו"ל לב"ש לומר אנן לא סברי דתליא בזמן שכיבה ובשעה שב"א שוכבים אלא אנן מפרשינן בשכבך ובקומך כאלו הוי כתיב ערב ובוקר ובגמ' ליתא דפליגי בזה אלא דא"כ נימא קרא ומשמע דהיינו לדבריכם, ולכן פשוט מסוגיית הגמ' דאין לעשות בזה פלוגתא דב"ש וב"ה, ובמה דלא איכפת לב"ה בקושיית ב"ש נפרש לקמן.

ב) והנה הגאון בעל סדר זמנים אחר שהאריך בביאור ד' הגמ' דבבלי הנ"ל כתב ומ"מ לענין דינא נראה מוכח מש"ס דילן דתלוי בזמן שכיבה וקימה דוקא וראי' ברורה לזה מהא דאיתא בדף ח' פעמים שאדם קורא ק"ש קודם הנץ החמה הרי שיוצא בשעת הדחק בק"ש של לילה לאחר עלות השחר הרבה אף שהוא יום לאל דבר וכדמפרש התם לעולם יממא הוא ומשום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא.

אכן לבאר ספק זה נביא דברי רבינו האי גאון בריש ברכות הביאו הרשב"א שצריכים ביאור ובביאור דבריו יתבאר ספק זה דלא כמו שהחליט הגאון בעל סדר זמנים והוא בהא דאמר בברכות דף ב' ע"ב מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום היום בע"ש ר"י אומר משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם ר"ח אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח, ואמר שם בגמ' הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם ר' חנינא היינו ר"א, וכ' בתוס' שם ולא מצי למימר דעני קדים לקידוש היום או קידוש היום קודם לעני דלא מסתברא לחלק כ"כ בשעורי זמן שכיבה, אכן הרשב"א אחר שהביא ד' התוס' כתב וז"ל אבל בפירושי רבינו האי גאון ז"ל משום דחלוקתם של הני רבנן נדחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלוי בדבר דר"א דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו דהיינו תחילת השקיעה ומאי וטהר טהר גברא ור' יהושע סבר ביאת אורו ומאי וטהר טהר יומא ואין ביניהם שיעור שאפשר להיות שיעור אחר אלא ר"מ דיהיב שיעורא קודם שיעורא דר"י כשיעור טבלה ור' חנינא אמר דלא תלי שיעורא בתחלת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו כו' אתא משעה שב"א נכנסין להסב שהוא מאוחר אי שעורא דר' חנינא קודם לשיעורא דר' יהושע אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דר"א דהוא ביאת שמשו, ולכל הפירושים נראה לי דלאו דוקא נקט היינו ר"א דה"ה דהו"מ למימר היינו ר"מ שאף הוא קודם לר"י אלא כיון דר"א קדים בברייתא תלי לי' בדר"א וה"ה בדר"מ ומ"מ לדברי רב האי גאון ז"ל נמצינו למידין דמשעה שקידש היום תחלת השקיעה דהיינו ביאת שמשו וא"כ לא נפשר שקדש מעצמו [כונת הרשב"א משום דסובר כשיטת ר"ת דעיקר הוא השקיעה השני' אחר ג' מילין ורביע] אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קודש מן החול, והשתא ניחא לי אמאי לא אמר דילמא שיעורא דעני קודם ולאו היינו ר"א, דשיעורא דר' חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו, אבל שפירש"י ז"ל משעה שקדש היום דהיינו בין השמשות [כונתו כשיטת ר"ת וכנ"ל] קשיא לי דילמא שיעורא דעני קדים כדאמרן, וי"ל לפי פירש"י ז"ל אם איתא דר' חנינא יהיב שיעורא בביאת השמש לא הוי נקט לי' בההוא לישנא דשעה שעני נכנס לאכול פתו דשקיעת החמה ידועה טפי ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני, אבל מ"מ מהכא איכא למשמע דליכא תנא דס"ל מפלג המנחה ואפי' ר' יהודה גופי' דאי איתא דילמא היינו שיעורא דעני וי"ל דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדם כולי מאי משום דמשתכר הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא עכ"ל הרשב"א.

והנה כבר הקשה הפ"י על דברי רב האי גאון ז"ל דמה זה שתלה דין זמן ק"ש אי אמרינן ובא השמש וטהר היינו ביאת שמשו או ביאת אורו דאטו זמן ק"ש הוא באמת תלוי בזמן אכילת תרומה הא אינו אלא סימן שנתנו חכמים במשנתנו אבל עיקר זמן ק"ש תלוי בזמן שכיבה, וביאר הפנ"י דבריו ע"פ דברי הרמב"ן דזמן ק"ש הוא בזמן אכילה שהוא סמוך לשכיבה ולכן כיון דכתיב ואחר יאכל מן הקדשים משמע דזמן אכילה הוא, ועוד כיון דטמאים אסורים עד האי שעתא בתרומה הוי ההיא שעתא זמן אכילה והיא סמוך לשכיבה, ודברי הפנ"י אינם מובנים דאפי' לדעת הרמב"ן דזמן ק"ש הוא בזמן אכילה סמוך לשכיבה עכ"פ היכי משמע מואחר יאכל מן הקדשים דאז הוי זמן אכילה ומה דטמאים אסורים לאכול בתרומה עד ההיא שעתא אטו כהנים טמאים רובא דעלמא נינהו דבתרייהו נקבע זמן אכילה וזמן ק"ש אין זה אלא דברי תימה.

עוד יש להבין דברי רב האי גאון בעיקרם דמה הרויח בכל האריכות ועכ"פ למה לא נימא דשיעורא דר' חנינא הוא בין שיעורא דר"א לשיעורא דר"י שיש ביניהם יותר משרעה לדעת רבינו האי דמפרש משקדש היום הוא תחילת השקיעה לפי שיטת ר"ת דצה"כ היא אחר ד' מילין, ואפי' לשיטת הגר"א ז"ל כמש"נ אח"כ דאין ביניהם אלא ג' רבעי מיל מ"מ אפשר דהוא בשיעור חצי מיל ואם נימא כפי' התוס' דלא מסתבר לחלק כ"כ, א"כ לחנם כל דברי רבינו האי גאון ומדברי הרשב"א אנו למדין דרבינו האי תיקן שלא נמצטרך לסברת התוס', ולפלא שלא עמד ע"ז הפנ"י, עוד יש להבין דברי הרשב"א שכתב דלדברי רבינו האי דמפרש משקדש היום דהיא תחלת בין השמשות והיינו בסוף השקיעה אחר ג' מילין ורביע כשיטתו קשה לו להרשב"א דילמא שיעורא דעני הוא בתחלת השקיעה ודבריו תמוהים דהא לר"ה גאון ז"ל נמי קשה דילמא שיעורא דר' חנינא מתחלת בין השמשות דהיינו בסוף השקיעה וכמו דלרש"י דסובר לשיטתו דשיעוראר דקדש היום הוא בסוף השקיעה קשה לו דילמא שיעורא דעני מתחלת השקיעה ה"נ לר"ה גאון דשיעורא דקדש היום הוא בתחלת השקיעה דילמא שיעורא דעני הוא בסוף השקיעה אחר ג' מילין ורביע ולא בצאת הכוכבים כדעת ר' יהושע והדברים תמוהים וצריכים ביאור.

ג) אכן לאחר העיון דברי רבינו האי גאון והרשב"א ברורים דרבינו האי כתב בפי' וז"ל ור' חנינא אמר דלא תלי שיעוראר בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה ואין דרכן של ב"א לישכב בתחלת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו ע"כ, וא"כ מדברי רבינו האי בשיטתו של ר' חנינא אנו למדים דר' אליעזר ור' יהושע קובעים זמן ק"ש בתחלת הלילה וסברי דאף דכתבי ובשכבך בזמן שכיבה אנו מפרשים כונת הכתוב משום דבתחלת הלילה הוי זמן שכיבה ולכן אף שאינו בתחלתו ממש מ"מ זמן ק"ש הוא בתחלת הלילה סמוך לזמן שכיבה ונמצא דר"א ור"י סברי דעיקר קביעות זמן ק"ש מתחיל מתחילת היום ותחלת הלילה ועכשיו מבואר שפיר ולחנם נתקשה הפנ"י בדברי רבינו האי דמה שייך דין זמן ק"ש לאכילת תרומה דתלוי בביאת שמשו או ביאת אורו, אבל באמת פירש רבינו האי דבריו דר' יהושע סובר דזמן ק"ש הוא בתחלת הלילה דהוא צה"כ ור' אליעזר סובר דזמן ק"ש הוא בתחלת הערב דהוא תחלת השקיעה וממילא תלי זה בדינא דאכילת תורמה אם ובא השמש הוא ביאת שמשו או ביאת אורו וזמן ביאת השמש הוא נמי דינא דערב דהא בכמה דוכתי כתיב וטמא עד הערב ובמנתי' נמי תנן העריב שמשו אוכל בתרומה ובדינא דערב תלי זמן ק"ש אליבא דר"א ור"י.

וכתב עוד רבינו האי ז"ל ואין ביניהם שיעור שאפשר להיות שיעור אחר אלא ר"מ דיהיב שיעורא קודם שיעורא דר"י כשיעור טבילה, וכונתו דכיון דסברי דזמן ק"ש הוא בתחלת הלילה א"כ אי אפשר להיות שיעור אחר או ביאת השמש או צה"כ והא דר"מ סובר דזמן ק"ש הוא משעה שהכהנים טובלים לאכול בתרומתם היינו משום דר' מאיר סובר כר' יהושע דתחלת הלילה הוא בצה"כ אלא דיהיב שיעורא קודם לצה"כ כשיעור טבילה, וסבר ר"מדזמן ק"ש הוא סמוך לתחלת הלילה בכדי שיקרא ק"ש קודם תחלת הלילה ולכן תפש שיעור שאפשר בי' לקרות הג' פרשיות ותפש שיעור טבילה שהוא שיעור נ' אמה כמש"כ הרא"ש בסוף פ"ב דשבת, והא דתפש שיעור טבילה בשביל דתלה התנא זמן ק"ש באכילת תרומה והוא בהערב שמש ולכן הוסיף ר"מ שיעור מועט מענין זה, והוא כדי קריאת הג' פרשיות של ק"ש, ואף דבקרא כתיב ובשכבך כיון דסברי ר"א ור"י דבשכבך לאו דוקא אלא סמוך לשכיבה והכונה בתחלת הלילה הוסיף ר"מ דהקריאה יהי' וקדם הלילה סמוך ללילה כשיעור טבילה דהוא שיעור קריאת שמע אבל בעיקר סובר ר"מ כר"י דתחלת הלילה הוא צה"כ

והנה מש"כ ר"ה גאון ז"ל דר"ח סובר דזמן ק"ש תליא בדין זמן שכיבה ממש ואין דרכן של ב"א לישכב בתחלת הלילה ממש ולכן ע"כ שיעורא דעני שאוכל לאחר שמספר עם שכניו אחר שיעורא דר' יהושע שהוא בתחלת הלילה לפי שאין דרכן של ב"א לישכב בתחלת הלילה, זהו שביאר לנו רבינו האי ז"ל דברי ר' חנינא אליבא דמסקנא דשיעור קודם לשל כהן לא היינו יכולים לומר דר' חנינא מדקדק דוקא בזמן שכיבה דהא אין דרכן של ב"א לישכב בתחלת הלילה ממש וא"כ ע"כ היינו צריכים לומר דגם ר' חנינא אינו מדקדק לקבוע זמן ק"ש דוקא בזמן שכיבה ממש וגם הוא קובע סמוך לזמן שכיבה וא"כ אין לו זמן אחר אלא תחלת הלילה דהא ע"כ צריך לפרש קרא דובשכבך או על זמן שכיבה ממש או על תחלת הלילה וזמן תחלת הלילה צ"ל או כר' אליעזר דהוא משקדש היום או כר' יהושע דהוא בצה"כ וא"כ שפיר כתב רבינו האי דאי שיעורא דר' חנינא קדים לשיעורא דר' יהושע אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דר"א דהוא ביאת שמשו, והנה בזה שפיר כתב הרשב"א דה"ה דהוה מצי למימר ר' חנינא היינו ר' מאיר דהיינו אי שיעורא דעני קודם לשיעורא דר' יהושע אין צריך לקובעו דוקא בזמן ר' אליעזר רק דאמר היינו ר' אליעזר משום דר"א אך קודם בברייתא, ואף אפשר ליישב קושית הרשב"א משום דשיעור טבילה כיון דהוא הוספה מועטת רק כדי לקרות ק"ש קודם הלילה לא שייך לקבוע ע"ז שיעורא דעני דזמן אכילת עני אינו מצמצם ומדויק כ"כ שיהי' שייך לקבוע בה הוספה מועטת, וכעין זה כתב הפנ"י ליישב בעצמו עיקר דברי הגמ' רק הוא כתב אם השקיעה הוא קודם צה"כ רק רבע שעה וזה אינו מוכרח, אבל שיעור טבילה דהוא משהו בודאי לא שייך לקבוע באכילת העני דאטו כל העניים נכנסים לסעודה ברגע אחד.

עוד כתב הרשב"א דלפי דברי רבינו האי דשיעור משקדש היום הוא בתחלת השקיעה מיושב הא דלא אמרינן דשיעורא דר' חנינא הוא בתחלת השקיעה דהיינו שיעורא דר"א אבל לפירש"י דמשקדש היום הוא בתחלת בין השמשות א"כ אפשר לומר דשיעורא דר"ח הוא בתחלת השקיעה, וכבר כתבנו דדברי הרשב"א תמוהים דאם משקדש היום הוא בתחלת השקיעה נאמר דשיעורא דר"ח הוא בתחלת בין השמשות לשיטת הרשב"א דסובר כשיטת רבינו תם דבין השמשות אינו מתחיל מתחלת כמש"נ, אכן לפי"מ שכתבנו דאם שיעורא דר' חנינא הוא קודם צה"כ ע"כ דגם הוא אינו סובר זמן שכיבה בדיוק שאין דרכן של ב"א לישכב בתחלת הלילה כמש"כ ר"ה גאון וע"כ דאזיל בתר תחלת הלילה ותחלת הלילה הוא או ביאת שמשו או ביאת אורו ולכן לא שייך לומר דדילמא סבר ר"ח תחלת בין השמשות דזהו מדיני הספק של ביה"ש וגם ר' יהושע דאמרצה"כ הוא ג"כ מדין ספק ולכן א"א לומר תחלת ביה"ש דהא הוי ספק ואי ר' חנינא לא סבר כר"א דהוא ביאת שמשו וסבר כר"י דהוא ביאת אורו בודאי לא פליג אדינא דבין השמשות דהוא ספק ולא שייך בזה מחלוקת.

היוצא מדברינו דלהלכה דקיי"ל כר' יהושע דזמן ק"ש הוא בצה"כ נתברר לנו דזמן ק"ש תליא בעיקר דין תחלת הלילה דסובר ר"י דהוא צה"כ וא"כ כמו כל דין לילה דהוי ספק משקה"ח עד צה"כ ה"נ דין זמן ק"ש של לילה וכד' הירושלמי.

ד) אכן בקושיית בעל סדר זמנים על הנחה זו דדין זמן ק"ש תלוי ביום ובלילה ממה דפסקינן כר"ש שאמר משום ר"ע דיוצא בק"ש של לילה אחר עלות השחר עד הנץ החמה אף דמעה"ש הוי יום לכל דבר כיון דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא נבאר מקודם דברי הג' שם, דהנה בגמ' שם אמרינן מעיקרא על ברייתא קמייתא דאשמעינן דיוצא ידי חובתו אחר עה"ש קודם הנה"ח בק"ש של יום, לעולם לילה הוא והא דקרי ליה יום משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, ואח"כ על בתרייתא שני' דאשמעינן דיוצא ידי חובתו אחר עמוה"ש בק"ש של לילה אמר בגמ' לעולם יממא הוא והא דקרי ליה לילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא, והנה התוס' מפרשים בהא דאמר לעולם יממא ג"כ מפרשי בשאר מצוות, ומשמע מדברי התוס' שבאמת הברייתות חלוקות בזה לענין שאר מצוות דלא התוס' שבאמת הברייתות חלוקות בזה לענין שאר מצוות דלא משמע דכונתם דברייתא הראשונה דקרי לילה לענין שאר מצוות אלא מדרבנן להרחקה אבל מדאורייתא דינו כיום וכן כ' הרשב"א והכא לדאורייתא קאמרינן, ועוד דהתוס' כתבו לענין ציצת ותפילין ולא אשכחן בזה כלל שיהי' בהם דין לכתחלה עד הנה"ח דדין לכתחלה דאשכחן בשאר מצוות הוא בדבר מצוה שצריך לעשותה פעם אחד ולכתחלה צריך לאחר עד הנה"ח אבל ציצית ותפילין שמצותן כל היום לא החמירו חכמים שלא לקיים המצוה עד הנה"ח, ולכן ע"כ דכונת התוס' דהני ברייתות חלוקות בעיקר דינא אי מעה"ש עד הנה"ח הוי יום או לילה, אבל הוא דוחק לפרש כן ולא משמע שיחלוקו בזה דהא סתם משנה הוא במגילה דף כ' ובגמ' מייתי לה מקרא מפורש דנתמי' דמעלות השחר עד צה"כ נקרא יום.

ועיינתי בפנ"י ומצאתי שאינו רוצה לפרש דברי התוס' כפשוטן וכמו שפירשנו, מטעם קושיא זו ומפרש מפנ"י דלהכי כתבו התוס' לענין ציצית ותפילין משום דבציצית כתוב וראיתם אותו ואין מצותן אלא משיכיר בין תכלת ללבן, ובתפילין אמר אביי לתפילין כאחרים, ודבריו תמוהים מאד שלא השגיח במה שכתבו התוס' באותו דבור וז"ל והאי דנקט לאחר שיעלה עה"ש לאו דוקא מיד דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת ללבן, א"כ הא דאמר הגמ' לעולם לילה הוא קאי על אחר זמן משיכיר וא"כ גם לענין ציצית ותפילין יום הוא, ולכן ע"כ כונת התוס' כמש"כ דהברייתא באמת תסבור דעד הנה"ח לילה הוא לשאר מצוות ומש"כ התוס' תפילין וציצית לאו דוקא דה"ה שופר ולולב אלא דלא בעי למיחשב כי רוכלא, ואף דבלישנא קמא אמר ריב"ל הלכה כרשב"י על הברייתא זו ובפשוטו א"א לומר דריב"ל חולק על סתמא דמתני' דמגילה, אבל באמת אינו מוכח כלל דריב"ל פוסק גם לענין שאר מצוות כלשון הברייתא דקרא לזה לילה אלא דפוסק כרשב"י בעיקר דינו דיוצא בק"ש של יום, זהו מה שצריך לבאר בדעת התוס', ומ"מ הוא דוחק לפרש כן דהגמ' קאמר דסתמא לעולם לילה הוא כנגד סתמא דמתני' במגילה ועוד דקרא דנחמי' מאי איכא למימר, והרא"ש מפרש לעולם לילה הוא פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום ואע"פ שחשוב יום לכל אותן שמצותן ביום דכדאיתא במגילה וכולן שעשאן משעלה עה"ש יצא מ"מ לכתחילה אין לעשותן משום דנראה כלילה וכן לענין ק"ש נמי לילה הוא למי שמרוב אונס לה הי' יכול לקרות בלילה יכול לקרות אח"כ שיעלה עה"ש מיהו כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא מיקרי זמן קימה לקרות בי' למי שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו דברים אחרים שאינו יכול לקרות בזמנו, ולקמן בברייתא שני' בהא דרשב"י אליבא דר"ע מפרש הרא"ש לעולם יממא הוא פירוש בלשון העולם נקרא יום קודם הנה"ח לפי שכבר האיר היום קצת וגם חשוב יום בדיעבד לכל אותן שמצותן ביום והוא דנפיק בה בדלילה משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא הלכך מי שנאנס ולא הי' יכול לקרות בלילה יכול לקרות עד הנה"ח ועתה לא פליגי תרי ברייתות אהדדי ע"כ, והנה אף שהרא"ש מפרש ברייתא ראשונה דקאמר לעולם לילה הוא דמיירי שעוד לא האיר היום אין כונתו קודם שיכיר דהרא"ש נמי סובר כד' התוס' דקודם שיכיר אין זמן ק"ש כמו שכ' הרא"ש להדיא לקמן במתני' דמשיכיר וז"ל ומודה אביי דתחלת זמן קריאה היא משיכירי בין תכלת ללבן כסתמא דמתני', וע"כ דמה דכתב כאן שעדיין לא האיר היום היינו אחר זמן משיכיר אלא שעדיין לא האיר היום לגמרי' אלא דמ"מ פירושו של הרא"ש אינו מיושב לגמרי דארכבי' לפירושו אתלתא ריכשי דכתב ג' טעמים א' מה דבלשון העולם נקרא לילה ב' מה דלכתחלה בשאר מצוות הוי כלילה, ג' מה דלענין ק"ש של לילה יוצאין באנוס אחר שעלה עה"ש, והנה בטעם הראשון איכא תרי תמיהיה חדא דהא ממה דילפינן דמשעלה עה"ש הוי יום מקרא דנחמי' משמע דגם בלשון בנ"א נקרא יום דהא התם לא לענין דינא משתרעי קרא אלא דמיני' ילפינן דינא', ובדוחק י"ל דקרא קרי לזה יום משום דלענין דינא הוי יום, אלא דאכתי קשה דמה מסיים והא דקרי לי' יום משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא הא החילוק פשוט דהא דאמר מקודם שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה ואו משום דבלשון העולם נקרא לילה אבל הא דקאמר בברייתא ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום לישנא דיום דנקט היינו רק דלדינא הוי יום אבל אינו בלשון בנ"א וא"כ למה כתב הרא"ש דרק משום דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא והא מעיקר הדין הוי יום, והטעם הב' שהוא משום דלכתחלה בשאר מצוות כבר הקשה עליו הרשב"א כמש"נ דבריו אח"כ, והטעם הג' משום דלגבי אנוס יוצא בה בק"ש של לילה וכפי' הרשב"א, אבל לפי"ז הא אינו שייך לטעם הא' דלטעם הא' כונת הרא"ש דוקא כל זמן שלא האיר היום וטעם זה הוא עד הנה"ח דהא הך דינא דמהני למי שנאנס מהני עד הנה"ח כיון דס"ל להרא"ש דתרי תניא דברייתא היינו רשב"י אליבא דידי' ואליבא דר"ע לא פליגי, וגם מה דצירף במעיקרא הא דלכתחלה אין עושין בשאר מצוות ג"כ לא שייך מה דכתב מתחלה דבלשון בנ"א קרי לילה לפי שעדיין לא האיר היום דלכתחלה צריך צריך בשאר מצוות נץ החמה, ומה שכתב הרא"ש שעדיין לא האיר היום הוא כדי להשוות עם הא דאמר הגמ' בברייתא שני' לעולם יממא הוא ובלשון בנ"א קרי לי' יום ופי' שם לפי שכבר האיר היום והיינו לפני הנץ החמה.

והרשב"א השיג על המפרשים לעולם לילה הוא משום דלכתחלה בשאר מצוות צריך נץ החמה דהתם הוא מדרבנן ואי הכוונה דדוקא בשארמצוות אבל הכא לענין ק"ש אף לכתחלה א"כ אמאי אמר פעמים שאדם קורא ק"ש ומשמע דאינו לכתחלה, ועוד דאיזה נתינת טעם הוא אם נימא דהי' צריך לכתחילה להמתין עד הנה"ח כמו בשאר מצוות משום סייג מדרבנן א"כ מאי מהני סברא דאינשי דגנו, לכן פי' הרשב"א דלעולם לילה הוא היינו לענין ק"ד דאע"ג דבשאר מצוות יום הוא מ"מ לענין ק"ש כיון דלא כתיב בקרא בבוקר ובערב או ביום ובלילה וכיון דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא קרינן בה ובשכבך אלא דמ"מ כיון דאיכא מיעוטא דקיימי קרינן בי' ובקומך ולכתחילה בעינן בקומך של רוב העולם.

ה) ועתה נשוב לענינינו דהנה לפי פירוש התוס' דהא דאמר בגמ' לעולם לילה הוא ולעולם יממא הוא קאי על שאר מצוות א"כ איכא עכ"פ צד הוכחה דאדרבא יש שייכות לדין זמן ק"ש בדין יום ולילה דאם לא כן מה תלה הגמ' זמן ק"ש בזמן של שאר מצוות, וכן לפי' הרא"ש בטעם הא' דבלשון העולם נקרא לילה ג"כ קשה אם נימא דזמן ק"ש לא תליא כלל בדין יום ולילה אלא דמהרא"ש אינו ראי' כיון דלא פירש דין לילה להלכה אלא בלשון העולם, אכן גם לפי' הרשב"א שהוא טעם הג' של הרא"ש דלעולם לילה הוא לענין זמן ק"ש עם דין יום ולילה אלא דאפשר לומר דכיון דחז"ל קראו לזה ק"ש של יום וק"ש של לילה כיון דזמן שכיבה וקימה סמוך לזמן של יום ולילה לכן קאמר לעולם לילה הוא היינו דיש לזה הדין דזמן ק"ש של לילה אלא דמ"מ יוצא בו גם בק"ש של יום כידון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא, אלא דמעיקר דינא דיוצאין אחר עה"ש דהוא יום לכל המצוות בק"ש של ליל מוכח כדברי בעל סדר זמנים דזמן ק"ש לא תלי ביום ולילה ודלא כהירושלמי ודלא כמו שבארנו דברי ר"ה גאון, וביחוד דהרשב"א כתב בפירושו להדיא דמשום דלא כתיב בקרא בוקר וערב או יום ולילה לכן אף דלענין שאר מצוות הוי יום לענין ק"ש של לילה הוי לילה.

אלא דמ"מ יש ליישב דלא יקשה למש"כ לבאר ד' ר"ה גאון ועל שיטת הירושלמי דאף דקיי"ל דמשעה"ש הוי יום מ"מ אשכחן דעיקר דין יום הוא מנה"ח עד שקעה"ח והוא לשיטת הסוברים שהם רוב הראשונים והכריע כמותם הגר"א ז"ל בראיות מוכיחות דשעות זמניות של היום חשבינן מנה"ח עד שקעה"ח, ועיקר זמן הלילה נחשב משקעה"ח עד מהנה"ח עד שקעה"ח ועיקר זמן הלילה נחשב משקעה"ח עד הנה"ח, ולכן אף דלענין דינא דשאר מצוות נחשב על צה"כ יום ומה"ט לדברי ר' יהושע דקיי"ל כוותי' גם ק"ש של לילה הוא מצה"כ מ"מ נוכל שפיר לומר דק"ש של שחרית יכון דעכ"פ תלה קרא בזמן שכיבה וקימה נחשב יום מנה"ח כיון דעיקר זמנו של יום הוא מהנה"ח, והיינו דאף שכתבנו דרבינו האי גאון מפרש דזמן ק"ש דאמרה תורה בשכבך ובקומך היינו תחלת היום ותחלת הלילה הא אין הכוונה דלא כיונה התורה לזמן שכיבה וקימה כלל דהא להדיא אמר בגמ' רק זמן שכיבה וקימה אלא דהכונה דכיון דבפשוטו לא כיונה התורה דבזמן שישכב יקרא או בזמן שיעמוד ולכן הכונה בפרק של זמן שכיבה והוא סמוך לזמן שכיבה וסמוך לזמן קימה, ומכיון דצריך זמן מסוים ע"כ מפרשינן דהוא תחלת היום והלילה שהוא סמוך לזמן שכיבה וקימה ומכיון שכן גבי שכיבה אנו מפרשים קודם זמן שכיבה מעט ובזמן קימה צריך לפרש אחר זמן קימה מעט וכיון דרובא דאינשי גנו אחר עה"ש ע"כ אמרינן דלעיןנ זמן ק"ש נחשב אכתי לילה כיון דבעיקר חשבון היום והלילה נקרא לילה, וזהו שכתב הרשב"א דהא לא אמרה תורה ערב ובוקר או יום ולילה שיהא עיקר זמנו כך ויהי' דינו כדין יום ולילה בכל המצוות, אלא העיקר הוא בזמן שכיבה וקימה, אלא דשיהי' זמנו מסוים וקבוע אנו מפרשים דהוא התחלת היום והתחלת הלילה וכיון דרובא דאינשי גנו בההיא שעתא ע"כ הוא עוד זמן שכיבה ויהי' נחשב לילה לענין זמן ק"ש של לילה ומשום דבעיקר הוא לילה לענין חשבון היום והלילה, ולענין ק"ש של שחרית כיון דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא ואפשר לקרות בי' ובקומך קרינא בי' יום מעה"ש כמו שהוא באמת לענין דין יום לכל דבר.

היוצא מדברינו דאף דדין זמן ק"ש תלה התורה בזמן שכיבה וזמן קימה בכ"ז גדר זמן שכיבה הוא תחלת הלילה משום דבשכבך הוא פרק דזמן שכיבה והמסוך לה, ור' מאיר מקדים עוד שעה קלה לפני תחלת הלילה כדי טבלה דהוא זמן הראוי לקרות בו קריאת שמע כמש"נ, וכיון דעכשיו לדינא הוי ספיקא מתי הוא זמן תחלת הלילה ודין בין השמשות הוי ספיקא דדינא לכן שפיר אמר הירושלמי דקורא בין השמשות הוי ספיקא.

ועתה יתבאר לשון הרמב"ם שכתב פעמים בכל יום קוראין ק"ש בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזהו לילה ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזהו יום, הנה דתלה רבינו עיקר זמן ק"ש בדין ערב ובוקר ובזמנו של יום ולילה ואמר דערב הוא זמן שבני אדם שוכבין ויום דכונתו תחלת היום הוא זמן שבני אדם עומדין וממילא דבפשוטו דלדידן דמספקא לן בדין ערב ולילה מספקא לן נמי בדין זמן ק"ש וכדברי הירושלמי, ואף דבהלכה ט' כתב מפורש איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים, לא כתב שם אלא עיקר מצותה ולא נחת לספיקות אלא לעיקר דינא מתי הוא זמן ק"ש ופסק כדברי ר' יהושע אבל עכ"פ הא תלה זמן ק"ש בדין ערב ובוקר ויום ולילה והוא כדברינו.

ב.

א) אחר שהרחבנו לבאר דברי רבינו האי גאון נבוא גם לראש דבריו שכתב דלר' אליעזר משקדש היום הוא תחלתה שקיעה, וכבר הבאנו דברי הרשב"א דסובר דלפי"ז משקדש היום הוא לא שקדש מעצמו אלא שראוי ליקדש משום תוספת שבת והוא כשיטת רבינו תם דסובר דמתחלת השקיעה עד תלתא רבעי מיל לפני צה"כ הוא יום רק שהוא ראוי לתוספת שבת, אף הגר"א זל באו"ח סי' רס"א שדי בה נרגא בשיטת רבינו תם וסותר כל דבריו ונביא דבריו לבאר בזה בעזה"י.

והנה ר"ת חידש דשתי שקיעות הן ושקיעת החמה הנראית אינה נחשבת עוד לשקיעה גמורה עד שתכנס החמה בתוך חלון הרקיע [היינו למטה מהאופק לפי האמת שהשמש אינה נכנסת בתוך הרקיע] וזהו אחר שיעור שלשה מילין ורביע ואז מתחילה שקיעת החמה, ואז אחר שלשה רבעי מילה הוי זמן צה"כ, ונמצא דהא דאמר בפסחים דף צ"ד ע"א דמשקיעת החמה עד צה"כ ד' מילין הוא משקיעת החמה הראשונה והא דאמר בשבת דף ל"ה ע"א דתלתא רבעי מיל משקיעת החמה עד צה"כ הוא משקיעה השני' שכבר נכנסה השמש תחת האופק, ובלשון ר"ת שנכנסה בעובי הרקיע, והקשה ע"כ הגר"א ז"ל דאכתי קשה דהא אמרינן שם בפסחים דמעלות השחר עד נץ החמה הוי כמו משקיעת החמה עד צה"כ ודבר זה מכחיש החוש דהא לעינינו שמעה"ש עד הנץ הוא הרבה זמן יותר, ולכן כ' הגר"א דשקיעת החמה הוא אותה שנראית וממנה עד יציאת שלשה כוכבים הוא שלשה רבעי מיל רק דזהו לא באופק שלנו דזו דוקא באופק בבל ובתקופת ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים אבל אצלנו מתארך הרבה יותר [ומה מאד תמהתי על המחבר פסקי הגר"א שהעתיק זה בסתם דזמן בין השמשות הוא תלתא רבעי מיל מהשקיעה שלנו ונתן מכשול גדול למעיינים באיסור ספק סקילה] ומה דאיתא בפסחים דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הוא ד' מילין הוא עד צאת כל הכוכבים, והוסיף עוד הגר"א ז"ל דובא השמש דבעי הגמ' בריש ברכות אי ביאת שמשו או ביאת אורו היא ביאות אורו הוא צאת כל הכוכבים דלא כפי' התוס' דביאת אורו הוא קודם לביאת שמשו ומסקינן דביאת שמשו הוא מדקתני סימן לדבר צאת הכוכבים, ובצאת כל הכוכבים לא שייך ליתן סימן כי אינו ניכר להדיא מתי הוא יציאת כל הכוכבים.

והנה ר"ת חידש דשתי שקיעות הן ושקיעת החמה הנראית אינה נחשבת עוד לשקיעה גמורה עד שתכנס החמה בתוך חלון הרקיע [היינו למטה מהאופן קלפי האמת שהשמש אינה נכנסת בתוך הרקיע] וזהו אחר שיעור שלשה מילין ורביע ואז מתחילה שקיעת החמה, ואז אחר שלשה רבעי מיל הוי זמן צה"כ, ונמצא דהא דאמר בפסחים דף צ"ד ע"א דמשקיעת החמה עד צה"כ ד' מילין הוא משקיעת השני' שכבר נכנסה השמש תחת האופק, ובלשון ר"ת שנכנסה בעובי הרקיע, והקשה ע"ז הגר"א ז"ל דאכתי קשה דהא אמרינן שם בפסחים דמעלות השחר עד נץ החמה הוי כמו משקיעת החמה עד צה"כ ודבר זה מכחיש החוש דהא לעינינו שמעה\"ש עד הנץ הוא הרבה זמן יותר, ולכן כ' הגר"א דשקיעת החמה הוא אותה שנראית וממנה עד יציאת שלשה כוכבים הוא שלשה רבעי מיל רק דזהו לא באופק שלנו דזהו דווקא באופק בבל ובתקופת ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים אבל אצלנו מתארך הרבה יותר [ומה מאד תמהתי על המחבר פסקי הגר"א שהעתיק זה בסתם זמן בין השמשות הוא תלתא רבעי מיל מהשקיעה שלנו ונתן מכשול גדול למעיינים באיסור ספק סקילה] ומה דאיתא בפסחים דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים הוא ד' מילין הוא עד צאת כל הכוכבים, והוסיף עוד הגר"א ז"ל דובא השמש דבעי הגמ' בריש ברכות אי ביאת שמשו או ביאת אורו האי ביאת אורו הוא צאת כל הכוכבים דלא כפי' התוס' דביאת אורו הוא קודם לביאת שמשו, ומסקינן דביאת שמשו הוא מדקתני סימן לדבר צאת הכוכבים, ובצאת כל הכוכבים לא שייך ליתן סימן כי אינו ניכר להדיא מתי הוא יציאת כל הכוכבים.

והנה ביאור הגר"א ז"ל הא דביאת אורו קשה עפ"י גירסתנו שהביא אותה הגר"א דאי ביאת שמשו קודם וביאת אורו אח"כ א"כ היאך קאמר הגמ' ומאי וטהר טהר יומא ועל ביאת אורו מאי ומאי וטהר טהר גברא הוא אדרבא על ביאת אורו יותר שייך לומר ומאי וטהר טהר יומא שנטהר היום לגמרי, וזה א"א לגרוס עפ"י פי' הגר"א ז"ל גירסת הבעה"מ בשם הגאונים דעל ביאת שמשו גרסי ומאי וטהר טהר גברא ועל ביאת אורו גרסי ומאי וטהר טהר יומא דהא באמת לפי פי' הגר"א ז"ל קיי"ל דהוא ביאת שמשו וא"כ צריך לגרוס הכי וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו ומאי וטהר טהר גברא דילמא ביאת אורו ומאי וטהר טהר יומא וא"כ לא אתי שפיר תי' רבה בר שילא א"כ לימא קרא ויטהר, ובאמת גירסת הגאונים עיקר וכן הוא מפורש גירסת רבינו האי גאון שהבאנו בראש דברינו דעל תחלת השקיעה מפרש דהוא ביאת שמשו ועל צה"כ מפרש דהוא ביאת אורו, ועכשיו הגירסא שפיר כמו שכתובה בבעה"מ וממאי דהאי ובא השמש ביאת אורו היינו צה"כ ומאי וטהר טהר יומא דלימא ביאת שמשו היינו התחלת השקיעה ומאי וטהר טהר גברא, וע"ז משני רבה בר שילא דכיון דלא כתיב ויטהר ע"כ דהוא טהר יומא, אבל לפי פי' הגר"א א"א לגרוס כגירסת הגאונים ז"ל וכנ"ל, וגירסת שלנו א"א ליישבה לפירושו של הגר"א דטהר יומא בודאי משמע אחר טהר גברא, ועוד דבלא טהר יומא אין שום סברא להקשות ממאי דהוא ביאת שמשו דילמא ביאת אורו דמהיכי תיתי נאמר על ובא השמש דהוא ביאת אורו ולא ביאת שמשו בשלמא לפי' התוס' דמפרשי ביאת אורו מקודם ביאת שמשו והיינו דביאת שמשו הואצה"כ וביאות אורו הוא התחלת השקיעה אף דהפירוש הוא דחוק כמו שכתב הגר"א אבל לפחות ניחא לפירושם מה דפריך ממאי דהאי הגר"א אבל לפחות ניחא לפירושם מה דפריך ממאי דהאי ובא השמש והיינו מנא לך לחדש דין בוא השמש אחר השקיעה הנראית אבל לפי פי' הגר"א ז"ל אין שום מקום להקשות ממאי דמהיכי תיתי נאמר דהאי ובא השמש היינו יציאת כל הכוכבים.

והי' אפשר ליישב הקושיא בזה האופן דכיון דאית לן קרא דנתמי' דמייתי במגילה ובפסחים מואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים דמעלות השחר יממא הוא וכדתנן שם וכולן שעשו אותן משעלה עמוד השחר יצא, א"כ יש להקשות דכמו דמזמן עלות השחר שקידם לכן הוי כל הכוכבים ברקיע הוי יום אלמא חזינן דתיכף דמתחיל היום להאיר שאז מתחילין הכוכבים להתכסות מעט מעט הוי יום א"כ עד זמן שיש קצת אור הי' צריך להיות ג"כ יום, ובאמת כי כזאת הקושיא מקשה בירושלמי רק דבירושלמי מקשה להיפוך דנימא דכמו דבערב אף דיש עוד קצת אור היום הוי לילה א"כ גם בבוקר כ"ז שלא האיר היום לגמרי יהי' לילה, ודברי הירושלמי נבאר אח"כ.

ולפי"ז יש לומר דהגמ' דידן מקשה בהיפוך מד' הירושלמי דכיון דקיי"ל דמעמוד השחר יום הוא א"כ ה"נ נימא בלילה דצה"כ הוא יציאת כל הכוכבים ומאי ובא השמש ביאת אורו, אלא דעדיין ישאר לנו תמוה אם נפרש כן מאי דאמר בגמ' דילמא ביאת אורו ומאי וטהר טהר גברא, דלמה הוכרח לומר דאם נפרש ביאת אורו צריך לפרש וטהר טהר גברא דאדרבא נוכל לומר שפיר ומאי וטהר טהר יומא שנטהר האור לגמרי, וא"כ אין לנו תירוץ כלל על הקושיא ואדרבא נימא ביאת אורו הוא וטהר טהר יומא הוא.

עכ"פ פי' הגר"א קשה טובא ולפי גירסת הגאונים א"א להעמידה כלל, ומדברי הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות מוכח נמי דגריס כגירסת הגאונים וכבר בזה המראה הפנים בירושלמי, וז"ל הרמב"ם שם בהלכה כ' אין הטמאים אוכלים בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים עכ"ד, ומלשונו עד שיטהר הרקיע מן האור מוכח דגריס כגירסת הגאונים, וא"כ במה שהגר"א ז"ל חולק על שיטת ר"ת אף שעומדים בשיטתו הרמב"ן והרשב"א בכ"ז נכונים דבריו בשביל הראיות החזקות שהביא הגר"א ז"ל, אבל במה שפירש הגר"א הא דביאת אורו דהוא ביציאת כל הכוכבים דבר זה א"א להעמיד בין לפי גירסתנו בין לפי גירסת הגאונים, ומדברי רבינו האי גאון שהבאנו בראש דברינו מוכח להדיא דהוא דביאת אורו הוא צה"כ וכן מדברי הרמב"ם שהבאנו וכנ"ל.

ב) עוד כתב הגר"א ז"ל ליישב דברי הגמ' בשבת דף ל"ד ע"א דאמר התם הלכה כר' יוסי לענין תרומה דלא אכלו כהנים תרומה עד השלים בין השמשות דר' יוסי ותמהו בתוס' דמאי נ"מ בזה דהלכה כר' יוסי כיון דביה"ש דר' יוסי הוא כהרף עין ולא שייךלמיפסק על כהרף עין ותי' בתוס' דיש זמן בין סוף ביה"ש דר' יהודה עד תחלת ביה"ש דר' יוסי רק שאין ביניהם שיעור טבילה משום הא דאמר בגמ' לבה"ש דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלין בו מוכח דאח"כ אין זמן טבילה, והגר"א ז"ל לא ניחא לי' בתי' התוס' משום דמלשון הגמ' דאמר דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בה"ש דר' יוסי, משמע דתיכף אחר בה"ש דר' יהודה הוי בה"ש דר' יוסי ולכן כתבה הגר"א ז"ל דצריך לגרוס בגמ' דלא אכלו הכהנים תרומה עד השלים בין השמשות דר' יהודה והיינו דל

ג

אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע.

הקשו האחרונים דא"כ למה לא מנה הרמב"ם במנין המצוה מ"ע דיציאת מצרים ביום ובלילה ומנה רק מ"ע לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן מקרא דוהגדת לבנך ביום ההוא, וי"ל בזה ע"פ דברי הרמב"ם בספר המצות בשורש הה' שטעם מצוה אינה מצוה וכאן כתוב למען (וראיתי שכיונתי לדברי הצל"ח בפסחים אלא שאינו מביא מד' הרמב"ם).

וידידי הגר"י אברמסקי שליט"א בס' חזון יחזקאל כתב לתרץ דלבן זומא דדריש ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות אין מזכירין יצ"מ לימות המשיח והוי מצוה שסופה להתבטל, וכל מצוה שיש לה זמן ואינה נוהגת לדורות אינה ממנין תרי"ג כמש"כ הרמב"ם בשורש הג' שם, אבל באמת אין הפי' כן דמהיכי תיתי נאמר שהנביא בא לבטל מצוה, אלא דיסוד ענין זכירת יצ"מ הוא יסוד אמונת ההשגחה וא"כ לימות המשיח תכלל המצוה על כל הגאולות והיא מצוה אחת, וע"כ צריך לומר כן דבל"ז קשה דלמה הוצרך מעיקרא קרא על ימות המשיח דלמה נימא דמ"ע דיצ"מ תבטל לימות המשיח, וע"כ שאין זה ביטול מצוה כלל אלא דלימות המשיח יהא ממצות הזכירה כל הגאולות והיא מכלל מ"ע דיצ"מ.

ומש"כ הרמב"ם וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת ק"ש, הנה בפ"ב הל' י"א כתב דאם קרא שלא כסדרן בפרשיות יצא, וצריך לומר דמה שכתב כאן על סדר זה אינו אלא לכתחלה.

ז

מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום, אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח, כללו של דבר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע.

בכ"מ כתב הרמ"ך כל המשנה ממטבע כו' וחוזר ומברך ולא נהירא מההוא עובדא דההוא דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא וגם מההוא דאמר דיהבך לן ולא יהבך לעפרא ופטרו אותו מלהודות אע"פ ששינה ממטבע בברכת הגומל ומנימין שינה ממטבע בברכת הזן ואעפ"כ יצא עכ"ל.

ונראה דהא דכתב הרמב"ם דהמשנה ה"ז טועה וחוזר ומברך קאי רק על מה שכתב ברישא לענין פתיחה וחתימה ושינה ממטבע היינו דבמקום שהתקינו לחתום ולא חתם וכן לענין פתיחה כיון דשינה גוף הברכה אבל ברכה עצמה אם שינה בה יצא, והא מאריכין בפיוטים ועיין ברא"ש ברכות פ' אין עומדין סי' כ"א, ולפי"ז צריך לומר דמנימין דאמר בריך רחמנא ויצא היינו דחתם בברוך לבסוף כיון דברכת המזון התקינו בחתימה, אח"כ ראיתי דכן מבואר ברמב"ם פ"א מהל' ברכות ה"ו דכתב דאם שינה ממטבע הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה יצא, ובכ"מ שם הביא מהרמ"ך שתמה דבהל' ק"ש כתב דלא יצא, והכ"מ חילק כמש"כ, וכן בש"ע סי' קפ"ז הביא די"א שצריך לחתום בריך רחמנא דזן כולא, ועי' ביאור הגר"א סי' ס"ח.

ח

ביאור ד' הרמב"ם כתבנו בהל' ברכות פ"ח הל' י"א.

יא

ואי זה היא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר. מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אע"פ שהשלים קודם שתנץ החמה יצא ידי חובתו, ובשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר.

בגמ' ט' ע"ב אמר אביי לק"ש כותיקין, תנ"ה ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה ייראוך עם שמש, והקשו הראשונים מהא דתנן ביומא ל"ז אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש, ומוקים לה אביי לשאר עמא דבירושלים, ומשמע דעיקר זמן ק"ש הוא אחר נץ החמה, ושיטת ר"ת ור"ח דעיקר זמן ק"ש היא אחר הנץ וכדאמר אביי ביומא, ור"ת מפרש דהא דאמר אביי לק"ש כותיקין הוא לאו דוקא, אלא אח"כ מעט שהם הי' מקדימים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל עם הנץ, וצריך לומר בפירושו דאע"ג דעיקר זמנה הוא אחר הנץ כיון דהוא רק מדיני לכתחלה, לכן מי שמקיים סמיכת גאולה לתפלה כותיקין שפיר לעשות כמותם כדי לקיים מצות תפלה בזמנו, אבל מי שא"א לו לסמוך גאולה לתפלה בזמנה טפי עדיף לקרות אחר הנץ שזהו עיקר זמנה כדי שלא יטעה, ור"ח סובר ג"כ דק"ש אחר הנץ אלא דמפרש גומרים אותה היינו דקוראים אותה עם הנץ החמה והיינו דגם ותיקין הי' קוראים אחר הנץ תיכף ולא קודם הנץ כפי' הראשונים, ומפרש ר"ח דהא דדריש ר"ז מקרא דייראוך עם שמש היינו על ק"ש, והקשו ע"ז הראשונים דהא קרא דייראוך דרשינן לקמן דף כ"ט לענין תפלה גבי תפלת המנחה, וצריך לומר לדבריו דייראוך עם שמש אתרווייהו קאי, ולכן כאן דרשינן דמשו"ה מאחר לקרות ק"ש אחר הנץ כדי לקיים ייראוך עם שמש, אלא דדרשינן קרא להקדים לענין דין תפלה שלא יתפלל אחר השקיעה דעם שמש היינו סמוך לשמש, ולענין ק"ש לא צריך קרא דייראוך להקדים דודאי צריך לקרות תיכף משקם ממטתו דמתחיל עליו החיוב, ובזה דרשינן הקרא דייראוך לאחר שלא יקרא קודם הנץ, אלא דלשון הגמ' נמצא מתפלל ביום אכתי אינו מיושב, דהא לדברי ר"ח ק"ש נמי ביום.

ונראה דמשום דין ק"ש לא היו מאחרין בשביל קרא דייראוך עם שמש, כיון דעיקר זמנה דאורייתא מתחיל משיכיר וזריזין מקדימין למצות אלא דעיקר טעמא דמאחרין ק"ש הוא משום תפלה וכדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, אלא דלית לי' להר"ח שיקרא קודם הנץ ויכוין לגמור עם הנץ וסומך גאולה לתפלה דאחר הנץ דמי מפיס ואולי יגמור קודם ויצטרך להמתין, ולכן קורין גם ק"ש אחר הנץ תיכף וזהו כדאמר אביי ביומא, וע"ז אמר ר"ז מאי קרא ייראוך עם שמש דהיינו דגם על ק"ש יש אסמכתא מקרא דייראוך דק"ש הוא קבלת מלכות שמים, אלא דעיקר טעמא הוא בשביל תפילה, משום דתפלה הוא במקום קרבנות, וכל הקרבנות קרבים מנץ החמה וזהו עכובא, וגם על זה יש קרא דייראוך עם שמש, אלא דר"ח מפרש פשטיה דמימרא דר"ז מאי קרא דלא קאי על ונמצא מתפלל ביום אלא על עיקר דינא דק"ש של ותיקין.

אכן דעת הרמב"ם דלא קיי"ל כאחרים לענין זמן ק"ש דזמנה משיכיר אלא דדוקא קאמר אביי לתפילין כאחרים, דדוקא לענין תפילין בעינן משיכיר משום דבתפילין איכא איסורא אם יניח בלילה לכן אסור להניח קודם שיכיר שלא יבוא לידי טעות אבל בק"ש דלא יעבור איסור ליכא אלא דין דלכתחלה ולכתחלה גם משיכיר לא מהני, וצריך לכתחלה דוקא כדי שיגמור עם הנץ החמה, אמנם בדעת הרמב"ם בטעמא דמילתא למה צריך לכתחלה עם הנץ החמה קשה לברר, דכשהזכיר דינא דק"ש דמצותה לכתחלה לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור ברכה אחרונה עם הנץ החמה לא הזכיר בדבריו טעמא דתפלה כלל ומשמע דהקריאה עם הנץ אינו מדין תפילה אלא מעיקר דין זמן ק"ש, דאם הי' הטעם רק בשביל סמיכת גאולה לתפלה הי' לו להזכיר טעם זה, וכן מוכח ממה שכתב בהל' י"ב דאם בדיעבד קרא מעמוד השחר אעפ"י שגמר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו, ואם כונתו משום תפלה א"כ אין הטעם משום דגמר קודם הנץ והו"ל לומר אעפ"י שלא סמך גאולה לתפלה, ועוד דאי טעמא דקורא עם הנץ החמה הוא מדין סמיכת גאולה לתפלה הא משכחת לה בהיכי דפטור מלהתפלל וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה הט"ו כגון הבא מן הדרך וכדומה, ואם כן למה לא יקרא אז ק"ש קודם הנץ החמה, וכיון דיש נ"מ בזה בעיקר זמן ק"ש הו"ל להרמב"ם להזכיר טעמא דאחרים.

ולכן נראה דהרמב"ם סובר דהא דאמר אביי לק"ש כותיקין היינו דעיקר זמן ק"ש הוא כדי לגמור הק"ש עם הנץ החמה, וסובר כפי' ר"ח דקרא דייראוך דרשינן גם לענין ק"ש אלא דמפרש דלא כפי' ר"ח דעם הנץ החמה הוא אחר הנץ אלא כמו שמפרש בתוס' ר"י ובתוס' הרא"ש דעם משמע בסמוך, ולפי"ז צריך לומר דהא דתניא בברייתא דותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, האי "כדי" היא לאו טעמא אלא דהוא שיעור לקרות סמוך להנץ באופן דממילא ירויחו גם זה, שזמן זה יהי' בכדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום, וסובר הרמב"ם דמשום דין סמיכות גאולה לתפלה לא היו ותיקין מאחרין מצות עשה דאורייתא דזמנה היא משיכיר דהא חזינן דרב צלי של שבת בע"ש אלמא דבשביל צורך קצת מבטלין סמיכות גאולה לתפלה, ולא דוקא משום קבלת שבת דהא גם של מוצ"ש בשבת מתפללין, ולכן מוכח דסמיכות גאולה לתפלה אינו עיקר, והי' בדין שלא נדחה בשביל זה שלא לקרות ק"ש בזמנה בעה"ש או משיכיר ולכן מוכח מזה דעיקר זמן ק"ש לכתחלה הוא עם הנץ החמה, ואביי דאמר דנברשת של זהב הוא לשאר עמא דבירושלים אינו חולק על ותיקין אלא דמן הנץ עד שיעור שתעלה השמש הוא ג"כ זמנה לכתחלה, ואפשר לומר דאילולי הטעם כדי שיסמוך הי' קורא ק"ש תיכף עם הנץ החמה שבתוך עישור שעה שעד עלות השמש הי' גומר ק"ש, אלא דמשום זמן תפלה שהוא תיכף עם הנה"ח לכן היו מקדימין לקרות עם הנץ, ומיושב בזה דברי הירושלמי שאמרו אמר מר עוקבא ותיקין הי' משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתם עם הנץ החמה.

יב

ואי זה היא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה, ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש ואם איחר וקרא קריאת שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלש שעות ביום למי שעבר ואיחר. מי שהקדים וקרא קריאת שמע של שחרית אחר שיעלה עמוד השחר אע"פ שהשלים קודם שתנץ החמה יצא ידי חובתו, ובשעת הדחק כגון שהיה משכים לצאת לדרך קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר.

בגמ' ט' ע"ב אמר אביי לק"ש כותיקין, תנ"ה ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום א"ר זירא מאי קראה ייראוך עם שמש, והקשו הראשונים מהא דתנן ביומא ל"ז אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק"ש, ומוקים לה אביי לשאר עמא דבירושלים, ומשמע דעיקר זמן ק"ש הוא אחר נץ החמה, ושיטת ר"ת ור"ח דעיקר זמן ק"ש היא אחר הנץ וכדאמר אביי ביומא, ור"ת מפרש דהא דאמר אביי לק"ש כותיקין הוא לאו דוקא, אלא אח"כ מעט שהם הי' מקדימים כדי לסמוך גאולה לתפלה ולהתפלל עם הנץ, וצריך לומר בפירושו דאע"ג דעיקר זמנה הוא אחר הנץ כיון דהוא רק מדיני לכתחלה, לכן מי שמקיים סמיכת גאולה לתפלה כותיקין שפיר לעשות כמותם כדי לקיים מצות תפלה בזמנו, אבל מי שא"א לו לסמוך גאולה לתפלה בזמנה טפי עדיף לקרות אחר הנץ שזהו עיקר זמנה כדי שלא יטעה, ור"ח סובר ג"כ דק"ש אחר הנץ אלא דמפרש גומרים אותה היינו דקוראים אותה עם הנץ החמה והיינו דגם ותיקין הי' קוראים אחר הנץ תיכף ולא קודם הנץ כפי' הראשונים, ומפרש ר"ח דהא דדריש ר"ז מקרא דייראוך עם שמש היינו על ק"ש, והקשו ע"ז הראשונים דהא קרא דייראוך דרשינן לקמן דף כ"ט לענין תפלה גבי תפלת המנחה, וצריך לומר לדבריו דייראוך עם שמש אתרווייהו קאי, ולכן כאן דרשינן דמשו"ה מאחר לקרות ק"ש אחר הנץ כדי לקיים ייראוך עם שמש, אלא דדרשינן קרא להקדים לענין דין תפלה שלא יתפלל אחר השקיעה דעם שמש היינו סמוך לשמש, ולענין ק"ש לא צריך קרא דייראוך להקדים דודאי צריך לקרות תיכף משקם ממטתו דמתחיל עליו החיוב, ובזה דרשינן הקרא דייראוך לאחר שלא יקרא קודם הנץ, אלא דלשון הגמ' נמצא מתפלל ביום אכתי אינו מיושב, דהא לדברי ר"ח ק"ש נמי ביום.

ונראה דמשום דין ק"ש לא היו מאחרין בשביל קרא דייראוך עם שמש, כיון דעיקר זמנה דאורייתא מתחיל משיכיר וזריזין מקדימין למצות אלא דעיקר טעמא דמאחרין ק"ש הוא משום תפלה וכדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, אלא דלית לי' להר"ח שיקרא קודם הנץ ויכוין לגמור עם הנץ וסומך גאולה לתפלה דאחר הנץ דמי מפיס ואולי יגמור קודם ויצטרך להמתין, ולכן קורין גם ק"ש אחר הנץ תיכף וזהו כדאמר אביי ביומא, וע"ז אמר ר"ז מאי קרא ייראוך עם שמש דהיינו דגם על ק"ש יש אסמכתא מקרא דייראוך דק"ש הוא קבלת מלכות שמים, אלא דעיקר טעמא הוא בשביל תפילה, משום דתפלה הוא במקום קרבנות, וכל הקרבנות קרבים מנץ החמה וזהו עכובא, וגם על זה יש קרא דייראוך עם שמש, אלא דר"ח מפרש פשטיה דמימרא דר"ז מאי קרא דלא קאי על ונמצא מתפלל ביום אלא על עיקר דינא דק"ש של ותיקין.

אכן דעת הרמב"ם דלא קיי"ל כאחרים לענין זמן ק"ש דזמנה משיכיר אלא דדוקא קאמר אביי לתפילין כאחרים, דדוקא לענין תפילין בעינן משיכיר משום דבתפילין איכא איסורא אם יניח בלילה לכן אסור להניח קודם שיכיר שלא יבוא לידי טעות אבל בק"ש דלא יעבור איסור ליכא אלא דין דלכתחלה ולכתחלה גם משיכיר לא מהני, וצריך לכתחלה דוקא כדי שיגמור עם הנץ החמה, אמנם בדעת הרמב"ם בטעמא דמילתא למה צריך לכתחלה עם הנץ החמה קשה לברר, דכשהזכיר דינא דק"ש דמצותה לכתחלה לקרות קודם הנץ החמה כדי שיגמור ברכה אחרונה עם הנץ החמה לא הזכיר בדבריו טעמא דתפלה כלל ומשמע דהקריאה עם הנץ אינו מדין תפילה אלא מעיקר דין זמן ק"ש, דאם הי' הטעם רק בשביל סמיכת גאולה לתפלה הי' לו להזכיר טעם זה, וכן מוכח ממה שכתב בהל' י"ב דאם בדיעבד קרא מעמוד השחר אעפ"י שגמר קודם הנץ החמה יצא ידי חובתו, ואם כונתו משום תפלה א"כ אין הטעם משום דגמר קודם הנץ והו"ל לומר אעפ"י שלא סמך גאולה לתפלה, ועוד דאי טעמא דקורא עם הנץ החמה הוא מדין סמיכת גאולה לתפלה הא משכחת לה בהיכי דפטור מלהתפלל וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה הט"ו כגון הבא מן הדרך וכדומה, ואם כן למה לא יקרא אז ק"ש קודם הנץ החמה, וכיון דיש נ"מ בזה בעיקר זמן ק"ש הו"ל להרמב"ם להזכיר טעמא דאחרים.

ולכן נראה דהרמב"ם סובר דהא דאמר אביי לק"ש כותיקין היינו דעיקר זמן ק"ש הוא כדי לגמור הק"ש עם הנץ החמה, וסובר כפי' ר"ח דקרא דייראוך דרשינן גם לענין ק"ש אלא דמפרש דלא כפי' ר"ח דעם הנץ החמה הוא אחר הנץ אלא כמו שמפרש בתוס' ר"י ובתוס' הרא"ש דעם משמע בסמוך, ולפי"ז צריך לומר דהא דתניא בברייתא דותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום, האי "כדי" היא לאו טעמא אלא דהוא שיעור לקרות סמוך להנץ באופן דממילא ירויחו גם זה, שזמן זה יהי' בכדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום, וסובר הרמב"ם דמשום דין סמיכות גאולה לתפלה לא היו ותיקין מאחרין מצות עשה דאורייתא דזמנה היא משיכיר דהא חזינן דרב צלי של שבת בע"ש אלמא דבשביל צורך קצת מבטלין סמיכות גאולה לתפלה, ולא דוקא משום קבלת שבת דהא גם של מוצ"ש בשבת מתפללין, ולכן מוכח דסמיכות גאולה לתפלה אינו עיקר, והי' בדין שלא נדחה בשביל זה שלא לקרות ק"ש בזמנה בעה"ש או משיכיר ולכן מוכח מזה דעיקר זמן ק"ש לכתחלה הוא עם הנץ החמה, ואביי דאמר דנברשת של זהב הוא לשאר עמא דבירושלים אינו חולק על ותיקין אלא דמן הנץ עד שיעור שתעלה השמש הוא ג"כ זמנה לכתחלה, ואפשר לומר דאילולי הטעם כדי שיסמוך הי' קורא ק"ש תיכף עם הנץ החמה שבתוך עישור שעה שעד עלות השמש הי' גומר ק"ש, אלא דמשום זמן תפלה שהוא תיכף עם הנה"ח לכן היו מקדימין לקרות עם הנץ, ומיושב בזה דברי הירושלמי שאמרו אמר מר עוקבא ותיקין הי' משכימים וקורין אותה כדי שיסמכו תפלתם עם הנץ החמה.

יג

הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו אלא הרי הוא כקורא בתורה, ומברך לפניה ולאחריה כל היום אפילו איחר וקרא אחר שלש שעות.

הנה דעת הרא"ש בפ"ק דברכות דעד סוף שעה רביעית קורא בברכותיה אבל אחר שעה ד' אינו מברך, וכ"פ בשו"ע סי' נ"ח, והא דבשעה רביעית קורא בברכותיה אף דזמן ק"ש הוא עד סוף שעה ג', נראה משום דזמן תפילה הוא עד סוף שעה ד' וברכות ק"ש שייכים לתפלה ולא לק"ש, וכ"כ הגר"א שם, ואף דאם עבר והתפלל עד חצות יצא ידי חובת תפלה צריך לומר דדין ברכות ק"ש שייך לעיקר זמנה של תפלה.

אבל בדעת הרמב"ם אין לומר כן דהא פסק בפ"ג מהל' תפלה דזמן תפלה הוא עד סוף שעה ד' ובאם עבר והתפלל עד חצות יצא אבל אחר חצות לא הוי זמן תפלה דשחרית כלל ומתפלל מנחה שתים, ומ"מ פסק הכא לענין ק"ש דמברך לפניה ולאחריה כל היום, ונראה דדעת הרמב"ם דברכות ק"ש אינם שייכים גם לתפלה של שחרית וזמנם כל היום, וכן השלש ברכות שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה זמנם כל היום, עיין בפ"ז מהל' תפלה הל' ו'.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.