אבן האזל/עבדים/ז

אבן האזל ‏ עבדים ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה והרי הוא בן חורין אבל הנכסים לא קנה עד שיתקיים הגט בחותמיו כשאר השטרות, וכן אם היה כתוב בו כל נכסי קנויים לך קנה עצמו ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמיו, שחולקים הדבור ואומרים עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא שחרורו ואינו צריך לקיימו, אבל הנכסים שאין אדם קונה אותם אלא בראי' ברורה לא יקנה אותם עד שיתקיים השטר.

שחולקים הדבור, הרמב"ן בגיטין הקשה מדברי הירושלמי דגרסינן התם כתב כל נכסיו לעבדו את אמר הוא גיטו הוא מתנתו מה את עביד ליה כגט הוא ועררו בטל או כמתנה הוא ועררו קיים יבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם כאחת והיו העדים כשרים לזה ופסולים לזה, ואמר שם דפליגי בזה ר' יוחנן ורשב"ל ר"י אמר מאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה, ורשב"ל אמר כשרים לזה ופסולים לזה, והרי"ף פ"א דמכות פסק כר' יוחנן דמאחר שהם פסולים לזה פסולים לזה, וא"כ קשה דאיך פסקינן הכא דפלגינן דבורא כיון דבירוש' תלי זה בזה, וזה קשה גם על הרמב"ם דבפי"ד מה' עדות פסק כהרי"ף דפסולין לשניהן, וכתב בזה הרמב"ן עפ"מ שכתב מקודם דאף דגבי פלוני רבעני לרצוני דקיי"ל כרבא דפלגינן דבורא דוקא ברבעני דלגבי עצמו אינו בגדר עדות אבל אם אמר שרבע קרובו אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה מ"מ הכא קרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים נאמן לגבי הגט משום שע"פ הגט שהוא חתום ברחוקים היא נישאת וקרוב גלויי מילתא בעלמא הוא דמגלי לאפוקי מחששא בעלמא, ולפי"ז לא דמי להא דירוש' דהתם בעיקר השטר איכא פסולא דקרובים, והירוש' דתולה זה בזה אפשר דהיינו לרשב"ל דמכשיר התם כ"ש דמכשיר הכא, עוד כתב שם תי' ב' ע"ש והוא באופן הקודם רק שתולה זה במחלוקת האמוראים ועיין מה שכתב בזה הכ"מ בפי"ד מה' עדות ומה שהביא מד' הרא"ש פ"א דמכות.

ונראה דעיקר קושיא לא קשה כלל על הרמב"ם דבדברי הרמב"ן מבואר שמפרש כפירש"י דעבד שהביא גיטו היינו שאמר בפ"נ ובפנ"ח והיינו באופן שעשו אותו שליח להולכה, וכן מבואר להדיא בדברי הירוש' דהא אמר מה את עביד ליה כגט הוא ועררו בטל, והיינו שאם יבוא האדון ויערער אין ערעורו כלום, וע"כ משום דהעבד אמר בפ"נ אבל הרמב"ם הא לא הזכיר באופן שאמר בפ"נ, וכתב עצמו קנה מפני שהוא נאמן להביא שחרורו והיינו שא"צ קיום וכמו שכתב בפ"ו וא"כ עיקר מה דאמר בגמ' דתליא בהא דפלגינן דבורא היינו על עיקר השטר שאנו מחזיקין השטר למקויים במקצתו לגבי השחרור ולאינו מקויים לגבי הנכסים, אבל אין כאן עדות ונאמנות שנאמר בזה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, דשטר שחרור א"צ קיום כלל, והירוש' הא מיירי להדיא כשאמר העבד בפני נכתב, וצריכים אנו להאמינו על אמירתו שאומר בפ"נ, ואף דאינו עדות לגבי עצמו אבל יש בזה נאמנות דהוי כמו גדר עדות ובזה תלי שפיר הירוש' בדין כתב כל נכסיו לשני ב"א דכיון שלא נוכל להאמינו באמירתו בפ"נ על הנכסים לא נוכל להאמינו גם על עצמו.

ולפי"ז הך פלגינן דבורא לא תליא כלל בפלגינן דבורא דפלוני רבעני לרצוני דשם הוא על הנאמנות והכא הוא על השטר, ומבואר דהתם לא פריך לרבא כמאן כר"ש משום דר"ש הא מיירי בפלגינן דשטר, וכן הוא מבואר גם בדברי הרמב"ן לשיטתו דאף דמיירי באמירת בפ"נ מ"מ כיון דעיקר הגט או השחרור הוא השטר שפיר מהימנינן ליה על בפ"נ רק דהוי סבר מעיקרא דכיון שאין עושין מעשה בכולו אין עושין מעשה במקצתו כמו שכתב שם, ואני תמה לפי"ז על הר"נ בהלכות שכתב כדברי הרמב"ן דרבא לטעמיה, ובאמת הרמב"ן כתב זה מקודם, ואח"כ כשכתב ומיהו כי מעיינא בשמעתא לא חזינא דשייך מפלג דבורא דהכא בכולהו פסולי דעדות ע"ש א"כ לא שייך להא דרבא, וכיון שהר"נ כתב כדבריו לענין קרוב א"כ לא תליא זה בזה, אכן לדברי הרמב"ם מיושב יותר דלא שייך זל"ז כלל.

ועכשיו להירוש' דתלוי זה בזה א"כ אם אמר בפ"נ לא מהני כיון דגבי כתב כל נכסיו לב' בנ"א פסק הרי"ף דפסולים לשניהם, אלא שי"ל דאפשר הירוש' לא סבר כרבא דפלוני רבעני אמרינן פלגינן דבורא, אבל כיון דקיי"ל כרבא ודוקא ברבעני אבל רבע קרובו הא לא פלגינן דבורא, א"כ לא דמי להדדי דהתם בכתב כל נכסיו הא היו העדים קרובים לזה, ובקרוב ודאי לא אמרינן פלגינן אלא דנ"מ דלפי"ז בקרוב שהביא גט אשה וכתב בו מתנת נכסים לא מהני לדעת הרמב"ם אמירת בפ"נ וצריך לעיין בזה.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל גבי עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי בארתי דעת הרמב"ם דאינו מפרש בגמ' כפירש"י שאמר בפ"נ, אלא דמיירי שהביא בעצמו גיטו ולא היה שליח להולכה, וכתב ע"ז דא"כ מה ס"ד דגמ' לדמות לדין פ"ד דר"מ ור"ש בהכותב נכסיו לעבדו ושייר קרקע כ"ש דהתם איכא פ"ד בשטר, אבל הכא מדאורייתא לא צריך קיום גם על הנכסים, ומדרבנן צריך קיום על הנכסים, ולא על השטר שחרור, ולפירש"י דמיירי בעבד שאומר בפ"נ ונאמן על שחרורו ולא על הנכסים, בזה שייך פ"ד דמחלקינן הנאמנות, וכתב עוד דלפימש"כ ע"כ מיירי בגמ' ובד' הרמב"ם בשלא ערער האדון, א"כ אפשר ליישב כפירש"י שאמר בפ"נ דהירוש' הא מיירי בשערער האדון, ובזה לגבי הנכסים נתבטל השטר, וגבי השחרור שאמר בפ"נ לא נתבטל ובזה סובר הירוש' דלא פ"ד, אבל כ"ז שלא ערער האדון שלא נתבטל לגמרי גם לגבי הנכסים, רק דצריך קיום בזה גם הירוש' מודה דפ"ד וכרבא בגיטין, והנה אם אמנם דבריו מסתברים אבל העיקר הוא דהרמב"ם הא לא הזכיר כלל דמיירי כשהעבד נעשה שליח להולכה, וכתב משום שהוא נאמן להביא שחרורו ולא כתב משום שאמר בפ"נ, והוא פשוט דהרמב"ם לא מיירי כשהי' שליח וכשאמר בפ"נ, ועיינתי עכשיו בד' המאירי בגיטין שנדפס עתה שכתב בסוגיין עבד שהביא גיטו ממדה"י ואמר בפ"נ ובפ"נ נאמן כדין האשה המביאה את גיטה וכו' הי' כתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך וכו' כדאיתא בגמ' והביא גם ד' הירוש', אח"כ כתב וכן הדין אם לא אמר אלא שהביא גיטו בידו ואומר שהרב נתנו לו נאמן וכו', אבל נכסים לא קנה שאין יורדים לנכסי שום אדם עד שיהא התובע מקיים שטרו, ויש חולקים בזו בעבד וכן אם אמר כל נכסי קנויים לך וכו' עצמו קנה הואיל ונאמן להביא שחרורו ונכסים לא קנה עד שיתקיים השטר בחותמיו עכ"ל, וכל רואה יראה שהביא כאן שני הפירושים מקודם פירש"י ואח"כ פי' הרמב"ם, אך מה שכ' ויש חולקים בזו בעבד לא ידעתי מי הם הראשונים החולקים בזה.

עתה עיינתי עוד ביו"ד סי' רס"ז סעיף נ"ב שכתב המחבר כשם שהאשה מביאה גיטה ואינה צריכה לקיימו, הואיל והגט יוצא מתחת ידה כך העבד ששטר שחרור יוצא מתחת ידו אינו צריך לקיימו, וכתב הגר"א בבאורו בס"ק צ"ז כך העבד כו' שם ח' ב' ת"ר עבד כו' ואח"כ על מש"כ המחבר בסעיף נ"ג וכשם שהאשה אומרת בפ"נ ובפ"נ אם התנה עליה כן העבד, כתב הגר"א בס"ק צ"ט כנ"ל סמ"ה א' גיטי נשים וא' כו' ששוים בכל דיני מוליך ומביא, ומבואר להדיא בלשונו הקצר שפירש הברייתא כדעת הרמב"ם, וכמו שכתבתי ושמחתי מאד שכיונתי לדעת הגר"א ודברי ברורים ומבוארים.

והנה ראיתי עוד בחו"מ סי' נ"א ס"ו כתב המחבר מד' הרמב"ם פי"ד מהל' עדות והוא מד' הירוש' שהביא הרמב"ן שהביאו הרי"ף פ"א דמכות, הכותב כל נכסיו לשני בני אדם בעדות אחת והעדים קרובים לאחד ממקבלי המתנה ורחוקים מהשני הרי השטר פסול מפני שהוא עדות אחת, אלא א"כ נסתלק אותו שהעדים פסולים לו מאותו ממון, וכתב ע"ז הגר"א בבאורו וז"ל הכותב כו', ואף שמדמי שם בירוש' לגיטו ומתנתו לא קיי"ל כן דבקורבה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, כמש"ש ממתני' שם מה שנים כו' ודוקא בבע"ד עצמו לא בטלה, דאין עדות לגבי עצמו כלל, וכמ"ש הרא"ש שם בשם הראב"ד ועמ"ש בסי' ל"ג סט"ז ולכן לא דמי לגיטו ומתנתו דשם הוא בע"ד עצמו עכ"ל, והנה מפורש שהולך שם ע"פ הירוש' דע"כ מיירי באמר בפ"נ, ומ"מ כתב דלא דמי לעדים קרובים לזה ופסולים לזה, והיינו משום דסובר דלהלכה קיי"ל כמ"ד לא יאות אמר ר"א, וכמש"כ הרמב"ן בגיטין, ובס"ק י"ז תלה זה בדין שתי שדות ושני בנ"א דקיי"ל כר"ל, ומ"מ אין זה סתירה לדבריו ביו"ד שהבאנו דכאן בחו"מ כתב דאפי' לפי"מ שמפרש הירוש' לא דמי לעדים קרובים לזה ורחוקים לזה משום דקיי"ל כמ"ד לא יאות אר"א, אבל בד' הרמב"ם מפרש ביו"ד כפשוטו דלא מיירי באמר בפ"נ ושמפרש כן הברייתא דבבלי וכנ"ל.

ובמה שכתב דאם נפרש הברייתא כפשטה שהביא בעצמו גיטו ולא עשאו מקודם שליח ולא מיירי בדין בפ"נ, א"כ איך ס"ד דגמ' לדמות זה לדין פ"ד, הנה כדבריו כתב הגרעק"א בחדושיו לגיטין שכתב כן בטעמא דרש"י דמפרש דמיירי שאמר בפ"נ משום דאל"כ לא שייך לפלוגתא דפ"ד דמה דפסקינן דעצמו קנה ונכסים לא קנה, לא משום דהשטר קיים לדבר א' ואינו קיים לדבר א', אלא דלגבי איסור הקילו שלא לחוש למזייף, וגבי ממון חיישינן למזוייף, ורק על עדות בפ"נ שייך לדמותו לדין פ"ד דמהני העדות במקצתה, אלא דמ"מ אף שכתב כן הגרעק"א זהו רק לבאר טעמו דרש"י דמפרש כן אף דלא משמע כן בברייתא, אבל אין להקשות מזה על הרמב"ם דבאמת גם בזה שייך לדמות לדין פ"ד משום דאנו צריכים להאמינו על השחרור ולהשיאו בת חורין, וכמו שכתב הרמב"ם מפני שהוא נאמן להביא שחרורו, ולכן ס"ד דגמ' לדמות זה לדין פ"ד דר"מ ור"ש, ובאמת הא גם על נאמנות דבפ"נ אינו מוכרח, דיש לדמות זה לדין פ"ד בשטר, ולמסקנא לא קיימא כלל דטעמא דר"מ משום דלא פ"ד אלא משום דלאו כרות גיטא, רק דבהו"א דגמ' דסבר דבזה פליגי ר"מ ור"ש סבר לדמות לזה גם דין נאמנות, אבל לפימש"כ הגר"א מד' הרא"ש דבבע"ד לא שייך לדין פ"ד דעדים קרובים לזה ופסולים לזה, א"כ מנ"ל דיש לדמות זה לפ"ד בשטר, ומד' הגר"א מבואר דאפי' לפי"ד הירוש' דמפרש באומר בפ"נ, והוי מדין עדות דשליח לא שייך זה אלא לגבי הג"ש, אבל לגבי הנכסים לא שייך גדר עדות דשליח וממילא הוי בע"ד, ועכ"פ למסקנא יש לומר דלא שייך כאן כלל לגדר פ"ד דשטר משום דנאמנות לא שייך שהצד של הבע"ד יבטל הצד עדות דהשליח.

ה

הכותב לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין, הרי את שפחה וולדך בן חורין לא אמר ולא כלום שזה כמי שמשחרר חציה.

השגת הראב"ד הכותב לשפחתו הרי את בת חורין וכו' עד שזה כמי ששחרר חציה, א"א קשיא רישא אסיפא סיפא קאמר דעובר ירך אמו הוא א"כ רישא אמאי דבריו קיימין, אלא רישא דבריו קיימין דעובר לאו ירך אמו הוא וסיפא לא אמר כלום או משום דאינו בא לעולם, או משום דאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו עכ"ל.

הכ"מ כתב דד' הראב"ד הוא פי' והלח"מ כתב דא"א לפרש בדעת הרמב"ם דכונתו כדברי הראב"ד דא"כ איך כתב בסיפא שזה כמו ששחרר חציה, ולכן מוכח דע"כ סובר עובר ירך אמו, והראב"ד שכתב דעובר לאו ירך אמו זהו לדעת עצמו אבל לא בדעת הרמב"ם, ונראה דאפשר לפרש גם בדברי הרמב"ם כן ומה שכתב שזה כמי ששחרר חציה זהו משום דעובר לא בא לעולם כמש"כ הראב"ד, ורק דאם משחרר חציה הוי מהני היינו מפרשים שהוא משחרר השפחה לעוברה והוי מהני כמו דמהני אם מכר שפחה לעוברה כמבואר בחו"מ סי' ר"ט ס"ד ובדברי הגר"א שם דמקורו בשבת דף קל"ה, ואף דיש לומר דשם היינו שלקח שפחה לעוברה מה שתתעבר ותלד, אבל הכא אנו דנין שרוצה לשחרר העובר שלה, אכן ביו"ד סי' ש"כ ס"ו גבי מכירת בכור מבואר בד' הרמ"א דאפשר להקנות האם להקנות לו חלק בעובר, אלא דיש לומר דהתם סגי כשמקנה להנכרי חלק בעובר במה שיגדל, ומ"מ י"ל דגם גבי שחרור מהני מה שמשחרר העובר עכשיו ומה שמשחרר השפחה לעוברה, אח"כ ראיתי דהרמב"ם כתב להדיא בפי"ב מה' שחיטה דעובר ירך אמו ומ"מ כתבתי זה בשביל סוף דברינו שיתיישב בדרך זה גם לפי"מ דסובר עובר ירך אמו.

והנה המחנה אפרים בהלכות מכירה דין דשלבל"ע סי' א' דן בזה אם אפשר להקנות עובר בהמתו ומוכיח מהא דקיי"ל קדושה חלה על העוברין, ומוכח דלא הוי דשלבל"ע, ומביא דברי הראב"ד כאן במה שכתב דהוי דשלבל"ע וכתב דאפשר לחלק דעובר שפחתו לא חזי למידי ולא שייך ביה מכירה כשהוא עכשיו ועיקרו לכשיולד ולכן הוי דשלבל"ע, אבל עובר בבהמה הא הוי גם עכשיו ראוי' לשחיטה אגב אמה לכן ודאי שייך בה קנין, ודחק בד' ר"ת רפ"א דבכורות דלא מהני להקנות אוזן העובר דדוקא אוזן, וקודם לזה הוכיח המח"א מהא דשבת דף קל"ה דגם בשפחה אפשר להקנות עובר ממה דמוקים מעיקרא לר' חמא כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ואין לומר דלקח שפחה לעוברה, דא"כ הוי ליה למיפרך למ"ד ק"פ כקה"ג דמי כמו דפריך בתר הכי כדמוקים כגון שלקח שפחה לעוברה, ומוכח דאפשר להקנות עובר של שפחה ולא הזכיר המח"א אח"כ זה כשהביא ד' הראב"ד, אך באמת לא קשה שהתוס' הביאו שם גירסת השאילתות דלא גריס כן אלא כגון שלקח שפחה וולדה עמה.

והלח"מ יישב דעת הרמב"ם דלעולם סובר עובר ירך אמו ומ"מ את בת חורין וולדך עבד מהני דלא הוי משחרר חצי עבדו דאין האם חצי בערך הולד אלא היא עקרית והוי כמשחרר כולה, והוכיח הלח"מ זה ממה דהוי בעי מעיקרא לאוקמי דר' יוסי ורבנן פליגי אם עובר ירך אמו ושיירו משוייר, ור' יוסי דאמר ולדה כמוה משום דעובר ירך אמו, ומוכח דהולד נמשך אחר האם דהא באת שפחה וולדך ב"ח אמר מעיקרא דזכתה לו משום דמשחרר חצי עבדו קנה, אבל נראה דמזה אין הוכחה דאם היינו אומרים דמה דהולד משוחרר כמוה הוא משום דעובר ירך אמו, ע"כ הוא משום גדר פשטה קדושה בכולה דשחרור הוי בגדר קדושה, ודין פשטה הא לא אמרינן אלא בהקדש אבר שהנשמה תלויה בו, וא"כ פשוט דהעובר תלוי חיותו בחיותה של השפחה, אבל אין חיות השפחה תלוי בחיותו של העובר, וא"כ אין מזה ראיה דמשחרר השפחה ושהעובר ישאר עבד דלא הוי בזה משחרר חצי עבדו.

ועתה זכינו לאורן של חידושי אדמו"ר גאון ישראל זצוק"ל בספרו שמבאר שיטת הרמב"ם והראב"ד בהלכה זו כדרכו בקודש בהעמקה גדולה ובהרחבה, ועיקר יסודו הוא ג"כ לחלק בין האם להולד והוכיח באופן אחר דאל"כ איך ס"ד מעיקרא למתלי פלוגתא דרבנן ור' יוסי אם עובר ירך אמו דר' יוסי סבר עובר ירך אמו ומש"ה הולד כמוה וקשה דכיון דעובר ירך אמו הוא א"כ הא הוי שחרור האם שחרור חצי דלא מהני, וא"כ הא נמצא דגם האם עצמה אינה משוחררת וממילא הרי לא שייך לא טעמא דעובר ירך אמו ולא טעמא דהאשה וילדיה, וע"כ דשחרור האם תמיד נחשב שחרור כולה, ולכאורה לא הבנתי ראייתו דהא מעיקרא בברייתא קמייתא דהרי את שפחה וולדך בן חורין דאם היתה עוברה זכתה לו אוקמינן דעובר ירך אמו, ומשחרר חצי עבדו קנה וא"כ מנ"ל דגם עכשיו דבעי לאוקמי דפליגי אם עובר ירך אמו לא סבר ר' יוסי דמשחרר חצי עבדו קנה, ואולי לא ניחא לאוקמא הכי כיון דלא אשכחן דפליגי בזה אלא רבי ורבנן ור' יוסי הגלילי הי' קודם ובסתמא סבר כרבנן, אבל מה דבשביל זה כתב דגם הראב"ד ודאי אינו חולק על זה ולכן ע"כ השגתו להיפוך דאם עובר ירך אמו גם הולד יהי' משוחרר כדסבר ריה"ג, ובדעת הרמב"ם כתב דגם ריה"ג לא סבר כן אלא משום קרא דהאשה וילדיה, וביאר שם הדברים דהוי סבר בגמ' דאף דדריש מקרא מ"מ ע"כ עובר ירך אמו דאלא"ה ליכא כלל שחרור על העובר והוא גוף אחר ולא שייך למדרש מקרא דהעובר ב"ח, אבל אם עובר ירך אמו העובר נשתחרר מכח האם ואין חסרון בזה רק מה שהתנה, וע"ז גלי קרא דלא מהני התנאתו, ובזה היה נראה דקשה לבאר כן דעת הראב"ד דאין מקום להשיג על הרמב"ם כיון דלהדיא דריש ריה"ג מקרא דהאשה וילדיה, ורבנן לא דרשי הכי ואיך שנסביר הדברים, אבל ודאי מוכרח דהוי סבר הגמ' דצריך לתרווייהו, ולכן בדעת הראב"ד היה נראה לי דצריך לפרש כפשוטו דמשיג דכיון דעובר ירך אמו גם ברישא הו"ל משחרר חצי עבדו ובהו"א דגמ' דהוי בעי למימר דריה"ג סובר עובר ירך אמו ע"כ הוי סבר דמשחרר חצי עבדו קנה, וכדאוקמינן ברייתא דהרי את שפחה וולדך ב"ח וכנ"ל.

אח"כ ראיתי דדברי אדמו"ר נכונים דאף דודאי טעמא דר' יוסי הוא משום קרא דהאשה וילדיה מ"מ כיון דתלי הגמ' מעיקרא מחלוקתן בדין עובר ירך אמו ולא בעי למימר דרבנן פליגי רק בזה דלא דרשי הך קרא כריה"ג ולא פליגי על ברייתא דאת שפחה וולדך ב"ח, וע"כ משום דסבר הגמ' דאי סברי רבנן עובר ירך אמו הו"ל למדרש קרא כריה"ג וע"כ דסברי לאו ירך אמו, לכן א"א למדרש קרא הכי כיון דהעובר גוף אחר ואין עליו שום גדר שחרור, וא"כ כיון דקיי"ל עובר ירך אמו הו"ל למיפסק כריה"ג, ושפיר יש לפרש דהשגת הראב"ד הוא למה אין הולד ב"ח.

ובדעת הרמב"ם י"ל עפ"מ דאיתא בקדושין דף ס"ח דיליף מעיקרא דולד שפחה כמותה מקרא דהאשה וילדיה, ובנכרית יליף מקרא דכי יסיר ואמר בגמ' הניחא לר"ש לרבנן מא"ל ויליף מקרא דכי תהיינה וילדו לו, ואמר ע"ז א"ה שפחה נמי אלא האשה וילדיה למה לי ומשני לכדתניא הרי את ב"ח וולדך עבד וכו', ובחדושי קדושין לא' מן הראשונים (המל"מ מביאו) כתב ע"ז דרבנן דריה"ג דלא דרשי האשה וילדיה לזה, ס"ל דקרא אתא דולד שפחה כמותה ולא ס"ל דרשא דכי תהיינה וילדו לו, וולד נכרית כמותה דרשי מכי יסיר וסברי כר"ש, וא"כ הרמב"ם דפסק בפי"ב מה' איסו"ב ה"א כר' שמעון דאחד ז' אומות ואחד כל אומות ועיין מש"כ שם הכ"מ ועמש"כ הלח"מ בפ"ג מה' מלוה, א"כ שפיר דפסק כרבנן אף דפסק עובר ירך אמו משום דלא דרשינן לזה האשה וילדיה, והסוגיא דתמורה לא נחית להך דרשא ואפשר דאזלא אליבא דרבנן דר"ש לכן סבר דאי עובר ירך אמו ודאי הו"ל גם לרבנן למדרש לזה האשה וילדיה.

ובאופן אחר אפשר ליישב דעת הרמב"ם גם אם לא נחלק בין השפחה להעובר לענין דין משחרר חצי עבדו, אלא דלא דיינינן כלל דין משחרר חצי עבדו בדין שחרור השפחה ושחרור העובר דכיון דקיי"ל דבמשחרר בכסף מהני שחרור חצי עבדו, ומבואר דלעיקר החירות אין חסרון, ורק במשחרר בגט שחרור ילפינן לה לה מאשה דמה אשה כולה ולא חציה אף עבד כולו ולא חציו, ואין החסרון אלא בהכשר השטר שחרור דלא אפשר לעשות שטר שחרור על חצי עבד, וכיון דבאשה לא משכחת הך דינא שיהי' דין חצי אשה בשביל עובר א"כ לענין זה גם בשטר שחרור אין חסרון ולא הוי חצי עבד, ולשחרר העובר ולא האם אפשר דג"כ הוי מהני כיון דבגט לא מצינו דין כזה שיהי' בהעובר דין חצי אשה, ומה דמבואר בגמ' וכן ברמב"ם דאת שפחה וולדך בן חורין דתליא בדין משחרר חצי עבדו זהו משום דהא קיי"ל המזכה לעובר לא קנה והוי דשלבל"ע וכמש"כ הראב"ד וכבר כתבתי דל"ק ע"ז מהגמ' דשבת לגירסת השאלתות, וא"כ ע"כ משום דהוי כמו משחרר שפחה לעוברה דכיון דנתן לה השטר שחרור ואמר לה שולדך ב"ח כונתו שיהי' לה הזכות שולדה יהי' ב"ח, וזה גופא הוי משחרר חצי עבדו וזהו שכתב הרמב"ם שזה כמו שמשחרר חציה, אח"כ ראיתי שבעיקר הדבר לומר דהוי כמו שפחה לעוברה כיונתי לדברי הט"ז ביו"ד הל' עבדים, אלא שבישוב דברי הרמב"ם כתב בדרך אחר דבין ברישא בין בסיפא כונתו לכשתלד ולא משמע כן דאת בת חורין ודאי משמעו שמהיום תהי' ב"ח, אבל בעיקר היסוד דשפחה לעוברה יש לסמוך על ד' הט"ז וד' הרמב"ם מיושבים.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

לעיל כתבתי על מש"כ הלח"מ ליישב דעת הרמב"ם דלעולם עובר ירך אמו, ומ"מ את בת חורין וולדך עבד מהני משום דהאם היא העיקרית, ואין האם חצי משום הוולד ולא הוי משחרר חצי עבדו ומוכיח מהא דמוקים מעיקרא מה דאמר ר' יוסי ולדה כמוה משום דעובר ירך אמו ומ"מ את שפחה וולדך ב"ח זכתה לו והיא שפחה, וכתבתי דטעמא דר' יוסי דולדה כמוה אף שלא שחרר הולד, הוא ע"כ משום דאמרינן פשטה קדושה בכולה, ובדין פשטה הא דוקא באבר שהנשמה תלויה בו, ולכן אם שחרר האם שחיותה תלוי בעובר אמרינן על העובר פשטה אבל חיות העובר אינו תלוי באם, וכתב ע"ז דיש להבין למה באמת לא אמרינן להלכה כר' יוסי דגם העובר ב"ח משום פשטה, וע"כ משום דכיון דהיכי דאיכא דעת אחרת לא אמרינן פשטה, וכיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה ואיכא דעת התורה שלא ישחרר, לכן אף דבדיעבד מהני אבל פשטה לא אמרינן אמנם שזהו סברא נכונה להלכה, אבל בטעמא דר' יוסי דסבר דולדה כמוה הא לא כתב טעמא, וע"כ דר' יוסי סבר דשייך פשטה גם בזה ולא דמי לדעת אחרת שאין לו זכות בחצי הב'.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.