אבן האזל/עבדים/ח

אבן האזל ‏ עבדים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

מכרו לעכו"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וימים טובים ה"ז ספק אם נשתחרר או לא נשתחרר, לפיכך אם יתפוס העבד כדי דמיו מרבו כדי שיצא בהן לחירות מיד עכו"ם אין מוציאין מידו.

השגת הראב"ד מכרו לעכו"ם לשלשים יום וכו' עד אין מוציאין מידו. א"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון.

הכ"מ כתב בזה דאין לך חסרון מזה מה שהפקיעו מהמצות ועוד שירדה בו בפרך, וכונתו דאף שבעבד כנעני מותר לרדותו בפרך מ"מ כיון שאין לו רשות למכרו לעכו"ם והעכו"ם ירדה בו בפרך יותר מהישראל, וכן כתב המ"ע וז"ל דאין לך מוסר ממון גדול כזה שהעכו"ם אין לו רחמנות ומשתעבד בו בפרך ומייגעו ומכחישו בגופו ובממונו, ומה שכתב המ"ע ובממונו אף דבישראל אין לעבד בלא רבו מ"מ אם יתנו לו מתנה ע"מ שאין לו אלא מה שיאכל מזה דבישראל זכה לאכול והעכו"ם יגזול ממנו, ולפי"ז צריך ביאור כונת הראב"ד בהשגתו.

והנה בפ"ב מהל' גנבה הל' י"ב במה שפסק הרמב"ם בגנבה וקטע ממנה אבר ואח"כ מכרה ושאר אבעיות דגמ' דאין מוציאין ממנו תשלומי דו"ה ואם תפס אין מוציאין מידו כתב ע"ז הראב"ד לא מיחוורא לי דתפיסה מהניא בהא כיון דיותר ממה שהזיק הא אין כח לחייבו אלא לב"ד. ובדין פסוק בלי ספק וזה כיון שספק הוא אצלם איך גמרו את דינו, וכאן אף שהוא קנס דרבנן מ"מ כתב הרמב"ם בהל' א' דקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב"ד מומחין, א"כ אפשר דזהו השגתו אלא שקצר בדבריו וכונתו דמספק א"א לתפוס אלא דלשון הראב"ד כאן משמע דגם היכי דחייב בודאי מ"מ ליכא תפיסה והיינו בבבל דאין דנין אותו, וקשה דהא דו"ה הוא ג"כ יותר ממה שהזיק.

ונראה דאפשר דהראב"ד השיג כאן מטעם אחר דסובר דהכא לא דמי לקנס דדו"ה דהתם אף דמשלם יותר ממה שהזיק מ"מ הוי מכ"ד אבות נזיקין דהוי בגדר תשלומין כדכתיב חמשה בקר ישלם, אבל הא דכאן עיקר מה שקנסוהו חכמים שמחוייב לפדותו עד עשרה בדמיו אינו מגדר תשלומין על ההיזק, אלא שהוא קנס בשביל שהפקיעו מן המצות, וממילא לא שייך בזה תפיסה שאינו חייב כלום לעבד אלא שב"ד יכולין לכופו שיפדה אותו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' א' וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו"ם עד עשרה בדמיו, וזה שלא השיג מהטעם שבהל' גנבה דהתם מטעם אחר השיג, דעיקר דין חיוב קנס צריך גמר דין מב"ד מומחין, ומקודם ליכא חיוב קנס וכדאיתא בפ"א דמכות, אבל כאן אינו יכול להשיג מטעם זה דאף דצריך כאן ב"ד מומחין אינו אלא משום דב"ד שאינם מומחין אין להם רשות לכוף בקנסות אלא בדיני ממונות, אבל אין זה מגדרי קנס שמה"ת דכתיב בזה אשר ירשיעון אלקים דשם לא נעשה בר חיוב בקנס קודם גמר דין, אבל הכא הוא חיוב דרבנן שקנסוהו לפדותו ותיכף כשמכרו נעשה ע"ז הדין שב"ד צריכין לכופו שיפדהו מן העכו"ם, אלא דהראב"ד נחית כאן מטעם אחר שאין זה מגדרי קנסות שהם מגדרי תשלומין ואינו מחוייב להעבד ולא שייך בזה תפיסה, והרמב"ם סובר דמ"מ כיון דעכ"פ הוא בע"ד ע"ז לתבעו לב"ד שיחייבוהו לפדותו יש לו רשות לתפוס על זה ומהני גם על דיני ספקות כשאר תפיסה בספקות.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במה שכתב הרמב"ם היכי שהוא ספק שאם יתפוס העבד כדי דמיו מרבו, כדי שיצא בהם לחירות מיד עכו"ם אין מוציאים מידו, והשיג הראב"ד דאין תפיסה מועלת בקנסות אלא במי שחסרו ממון, וכתבתי בטעמא דהראב"ד משום דלא דמי לתפיסה על דו"ה דעכ"פ הוא מכ"ד אבות נזיקין, אבל הכא עיקר מה שקנסוהו אינו מגדר תשלומים על ההיזק, וכתב בזה דמד' הרמב"ם שכתב אם יתפוס העבד כדי דמיו דדוקא כדי דמיו ולא יותר, ואף דבמכרו לנכרי כופים אותו עד עשרה בדמיו וטעמו משום דאם ע"פ דין נשתחרר העבד במה שמכרו, א"כ לא הי' לו רשות למכרו והגוי מחזיק אותו בשביל הדמים שהמוכר קיבל עבורו, לכן יוכל העבד לתפוס הדמים שקיבל ולא יותר שזהו קנס עכ"ד, הנה נתכונתי לדבריו ועל ספרי בגליון במה שכתבתי והרמב"ם סובר וכו' מצויין אצלי וז"ל מד' הרמב"ם שכתב כדי דמיו מוכח דגם הרמב"ם מודה דכדי עשרה בדמיו אינו יכול לתפוס, וע"כ דכדי דמיו יכול לתפוס מגדר מזיק דכיון דיצא לחירות ממילא נעשה מזיק בהמכירה מגדר מסור עכ"ל, וצריך להוסיף דאף דלפי"ז יש לחייבו מטעם זה גם על יותר מדמיו, אבל לא קשה דגרמי אינו חייב אלא בברי היזקא ומה שרוצה עתה העכו"ם יותר מדמיו אין זה ברי היזקא.

יא

עמש"כ הלח"מ ועמש"כ בפי"ד מהל' מכירה הל' ט"ו.

טו

עבד שנשבה אם נתייאש ממנו רבו ראשון כל הפודה אותו לשם עבד ישתעבד בו והרי הוא שלו ואם פדהו לשם בן חורין הרי זה בן חורין, ואם לא נתייאש ממנו רבו ראשון הפודה אותו לשם עבד נוטל פדיונו מרבו וחוזר לרבו, ואם פדהו לשם בן חורין חוזר לרבו הראשון בלא כלום.

השגת הראב"ד עבד שנשבה וכו' א"א זהו כרשב"ג וכאביי עכ"ל.

הכ"מ כתב דכונת הראב"ד לפסוק כרשב"ג אליבא דאביי והרמב"ם פסק כרבנן וכרבא, ואף דלרבא ליכא במתני' בבא דלפני יאוש מ"מ כתב זה משום דהכי תניא בתוספתא ולבד דא"א לפרש כן דהרא"ש הביא דברי הראב"ד דפסק בפי' כרשב"ג וכרבא והוכיח מהא דחזקי' ושאר ראיות והכל אליבא דרבא, ובזה השיגו בלח"מ, לבד זה לפי"ד הכ"מ הא אין כאן שום מחלוקת בין הרמב"ם והראב"ד דאי מפרשינן מתני' כאביי ולפני יאוש א"כ בלאחר יאוש ליכא מחלוקת ולית לן תקנתא דחזקיה א"כ אוקמא אדינא דלשום עבד ישתעבד לרבו שני ולשום בן חורין לא ישתעבד, ואין השגה אם הרמב"ם כתב דינא דרבא להלכה כיון דלאביי הכל מודים בזה, והלח"מ פי' דמש"כ הראב"ד זהו כרשב"ג וכאביי כונתו לחלוק על דברי הרמב"ם ומשום דדעתו לפסוק כרשב"ג וכרבא כמו שכתב הרא"ש, אבל פירושו ג"כ לא יתכן דעיקר חסר מן הספר דאם דעתו לפסוק כרשב"ג וכרבא היה צריך לפרש דבסתמא ודאי נפסוק כרבנן וכדברי הגאון שהביא הרי"ף.

ונראה דלא בא הראב"ד להשיג להדיא על הרמב"ם במה דפסק כרבנן בלאחר יאוש, כיון דהגאון פסק כן, וכונתו רק להשיג דהרמב"ם סותר את עצמו בפסקו ולכן כתב על בבא דלפני יאוש זהו כרשב"ג וכאביי כונתו דא"כ בלאחר יאוש נמי הו"ל למיפסק כרשב"ג, ואף דאם מפרשינן מתני' כאביי א"כ ליכא במתני' לאחר יאוש וממילא כו"ע סברי כרבנן בלאחר יאוש וכמש"כ, סובר הראב"ד דזה א"א שנדחה דברי רבא וחזקיה ובודאי צריכים אנו לפרש מתני' כרבא, וכחזקיה, ורק דאם לא היה מפורש בתוספתא כאביי היה אפשר לומר דבלפני יאוש ליכא פלוגתא כלל, וכו"ע מודו דליכא תקנתא והיו דברי הרמב"ם נכונים בין בלפני יאוש בין בלאחר יאוש, אבל כיון דבתוספתא מפורש דפליגי לפני יאוש א"כ אפי' אי מפרשינן מתני' לאחר יאוש כרבא וכחזקיה מ"מ ע"כ דבלפני יאוש נמי פליגי כדקתני בתוספתא, ויש כאן ב' מחלוקות חדא בלפני יאוש וכדאביי וחדא בלאחר יאוש וכרבא, וא"כ אי פסקינן בלפני יאוש כרשב"ג הו"ל למיפסק גם בלאחר יאוש כרשב"ג ועוד יש לחזק ההשגה דא"א לומר דמפרשינן מתני' רק בלאחר יאוש ובלפני הוא מחלוקת אחרת שהיא בתוספתא, דא"כ יש לן למיפסק כרבנן דהא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הוא דוקא במשנה ולא בברייתא, כמש"כ הרשב"ם בב"ב דקל"ח ועיין ביד מלאכי אות ש"ז שהוכיח כן מהרבה מקומות דבמשנתנו הוא דוקא במשנה, וא"כ איך פסק כרשב"ג וע"כ דמפרשינן הא דתוספתא נמי כאילו שנויה במשנה ושני מחלוקות שנויים בה, וכיון שפסק בלפני יאוש כרשב"ג למה פסק בלאחר יאוש כרבנן.

ובדעת הרמב"ם י"ל דסובר כמש"כ הרשב"א דאי מתני' כאביי בלפני יאוש ודאי פסקינן כרשב"ג דמסתבר טעמיה דמוקים ליה אדיניה, ורבנן מפקי ליה מרביה משום תקנתא דילמא מימנעי ולא פרקי ומסתבר כרשב"ג דכשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות העבדים, ועיין ביד מלאכי אות ש"ז שהוכיח מכמה מקומות דהרמב"ם סובר כהרי"ף דלא קיי"ל כהך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, אלא היכי דמסתבר טעמיה, וא"כ מבואר שפיר דפסקינן בלפני יאוש כרשב"ג וכמש"כ הרשב"א ובלאחר יאוש כרבנן מאותו הטעם ממש דבלאחר יאוש רבנן מוקי לעבד אדיניה, ורשב"ג סובר תקנתא דחזקיה ורבנן לא ס"ל הך תקנתא ולכן פסקינן כרבנן וכדינא וכן פסק הרשב"א בלאחר יאוש כרבנן.

יז

עבד שהשיאו רבו בת חורין או שהניח לו רבו תפילין בראשו או שאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים בספר תורה בפני צבור, וכן כל כיוצא באלו הדברים שאינו חייב בהן אלא בן חורין יצא לחירות, וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור, וכן אם נדר נדר שכופין עליו העבדים כמו שבארנו בנדרים ואמר לו רבו מופר לך יצא לחירות, שכיון שלא כפה אותו במקום שיש לו לכפותו, גילה דעתו שהפקיע שעבודו, מכאן אני אומר שהמשחרר עבדו בכל לשון והוציא דברים מפיו שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד כלל ושגמר בלבו לדבר זה שאינו יכול לחזור בו כופין אותו לכתוב לו גט שחרור אע"פ שעדיין לא כתב, אבל אם לוה מעבדו או שעשהו אפוטרפוס או שהניח תפלין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בבית הכנסת בפני רבו ולא מיחה בו לא יצא לחירות.

השגת הראב"ד ואם נדר נדר שכופין עליו את העבדים וכו' גילה דעתו שהפקיע שעבודו, א"א נ"ל שיבוש הוא שנשתבש בלשון המשנה פ' הכותים אין להם נזירות הפר לאשתו הפר עולמית הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כך אני שונה בוא"ו והוא שונה יצא לחירות ומשלים נזירותו, וחיי ראשי לא אדע על איזה דרך יוכל לפרש כי מאחר שהוא מפר איך גילה דעתו שהפקיע שעבודו, אדרבה גילה דעתו שיש לו רשות עליו להפר נדרו.

כתב הכ"מ ונראה שטעם רבינו שאע"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ"מ כיון שהי' לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפיה הפקעת שעבוד הוא עכ"ל, ודבריו אינם מספיקים דכיון שכתב כדברי הראב"ד שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו, א"כ מה הועיל במה שכתב דהפרה לגבי כפיה הפקעת שעבוד הוא, דהא אין שחרור למחצה ועכ"פ למה אנו כופין אותו לכתוב לו גט שחרור הא הוכיח בהפרתו שלא שחררו לגמרי ויש לו רשות עליו.

ונראה דהרמב"ם סובר דבמה שהפר נדרו אין ראיה מזה שיש לו רשות עליו, דהא אבעיא היא בגיטין דף מ"ב ע"ב אם מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה קנין כספו אמר רחמנא והאי לאו קנין כספו הוא או דילמא כיון דמעוכב ג"ש קנין כספו הוא, והיינו דכ"ז דהוא מעוכב ג"ש והאדון צריך לכתוב לו ג"ש א"כ לענין זה עוד הוא אדון שלו, ומבואר בכ"מ בפ"ט מה' תרומות הל' ו' דמה דפסק הרמב"ם דמעוכב ג"ש אסור לאכול בתרומה הוא משום ספק איסורא לחומרא, איברא דשם בגיטין בעי מעיקרא במעוכב ג"ש אם יש לו קנס, והאבעיא ג"כ מטעם זה אם נקרא אדון, ובזה פסק הרמב"ם בפי"א מה' נז"מ דאין לו קנס ולא פסק דאם תפס אין מוציאין מידו, וכבר עמד בזה המ"מ שם, ובארתי שם דהרמב"ם הוכיח מדין חיוב ראיה דלענין זכות ממון אינו נקרא אדון, אבל מ"מ לענין תרומה הא חזינן לדברי הכ"מ דהוי ספק משום דלענין איסור אפשר דהוי קנין כספו, ועיין מש"כ בפ"ד מה' זכיה ומתנה הל' א' דלאופן הראשון שכתבתי דברי הכ"מ מוכרחים א"כ מבואר דאם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה שפיר אפשר דאם הי' דין לאדון כמו לאב להפר נדרי עבדו שהי' יכול להפר גם נדריו של מעוכב ג"ש, דמה דהאב מפר הא אינו גדר כפיה אלא זכות הוא שזיכתה לו תורה להפר נדריה, וא"כ מיושב דזה ודאי מוכח מדלא כפה אותו שהפקיע שעבודו, אבל מ"מ הא נשאר מעוכב ג"ש ואף דהוא ספק אם אוכל בתרומה, אבל זה ל"ק דמי איכא דאנן לא ידעינן והוא ידע וכמו דטעה בעיקר הדין וחשב דהאדון יכול להפר ה"נ טעה כצד א' מהאבעיא דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה וממילא יש לו זכות להפר, ומטעם זה מיושב אפי' אם הרמב"ם הי' סובר גם גבי תרומה דאינו אוכל בתרומה מטעם ודאי דכיון דעכ"פ היא אבעיא בגמ' נוכל שפיר לומר דסבר האדון דיש לו רשות להפר אף שהפקיע שעבודו, אבל זה ודאי מוכח מדלא כפה אותו שהפקיע שעבודו לגמרי, ולכן שפיר דיצא לחירות וכופין אותו לכתוב לו ג"ש.

ובמה שכתב הרמב"ם דאמר לו רבו לקרות שלשה פסוקים בס"ת בפני צבור יצא לחירות, כתב הכ"מ דלמד זה מהניח לו רבו תפלין ואינו מוכרח, ועמש"כ בהל' י"ח דהוא מוכרח מסוגיא דכתובות.

-השמטות ומלואים-

מה שהשבתי לידידי הרב הגאון המפורסם מו"ה ר' ישעי' ווינוגרד שליט"א.

במה שכתב הרמב"ם דאם האדון אמר לעבדו מופר לך יצא לחירות דכיון שלא כפה אותו גילה דעתו שהפקיע שעבודו, והראב"ד השיג דמאחר שהוא מיפר גילה דעתו שיש לו רשות עליו, וכתבתי דכיון דבעי בגמ' אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה דאכתי אדון קרינן ביה, א"כ י"ל דסבר האדון דה"נ יכול להפר נדרו, ולכן פי' הרמב"ם מתני' דנזיר הפר לעבדו יצא לחירות דמהפרה יש לנו גילוי דעת שהפקיע שעבודו כיון שלא כפה אותו, וכתב מעכ"ת דמה נעשה אליבא דשמואל דסבר המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ ג"ש, א"כ איך יפרש שמואל למתני', הנה התוס' בגיטין ל"ט ע"א ד"ה אלמא במה שהקשו דלשמואל תיקשי דאמימר כתבו דהא לא קשיא משום דשמואל תנאי הוא בפ' החולץ ובנזיר דס"ב ע"ש בגמ', וכיון דהוי תנאי א"כ כבר לא קשה גם לשמואל דכמו דטעה האדון בעיקר דין הפרה כן חשב דבמה שהפקיע שעבודו אכתי צריך ג"ש, וכבר כתבתי דאף דהוא ספק אם אוכל בתרומה מ"מ כמו שטעה בעיקר הדין וחשב שאדון יכול להפר כן טעה בזה, וה"נ בדין המפקיר עבדו ובזה מיושב מה שכתב לחלק בין אכילת תרומה לדין הפרת נדרים דאין מקום לזה, כיון דבאמת אדון אינו יכול להפר וכיון שחשב שיכול להפר ה"נ חשב שכ"ז שהוא אדון יכול להפר.

יח

ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות.

הכ"מ כתב על מש"כ הרמב"ם דלא יצא לחירות דנלמד ממה שאמרו שאם קרא ג' פסוקים בבהכ"נ בפני רבו לא יצא לחירות, ודבריו תמוהים וכבר תמה בזה הלח"מ דהוא ראי' להיפוך דשם אם אמר לו רבו לקרות יצא לחירות וכ"ש כאן דלמד לו רבו, וע"כ דהחילוק משם שהוא בס"ת ובצבור אבל עכ"פ אין ראיה משם, וכתב הלח"מ דאולי נראה לרבינו דאין זה כ"כ איסורא, ובעיקר הסברא הי' אפשר לומר דלא אמרינן שיצא לחירות כשעושה לעבדו דבר האסור אלא כשעושה בשביל עבדו, אבל הכא כשמלמדו תורה כיון דהוא מחוייב על שמירת עבדו במלאכות שבת, וגם כל איסורי תורה אף דליכא ע"ז חיוב מפורש בתורה מ"מ נראה שמחוייב להפרישו מאיסורין, וא"כ אפשר שלמדו תורה כדי שידע בעצמו מה אסור ומה מותר ועבר על איסור זה דבודאי אינו דאורייתא כדי להנצל מהרבה חיובים ולכן לא יצא לחירות.

אלא דבאמת קשה טובא דהא בכתובות דף כ"ח בהא דתנן ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה אמר בגמ' ודילמא עבד כהן הוא מסייע לריב"ל דאמר אסור לאדם שילמד את עבדו תורה, ולא והתניא לוה הימנו רבו או שעשאו רבו אפוטרפוס או שהניח תפלין בפני רבו או שקרא ג' פסוקים בבהכ"נ ה"ז לא יצא לחירות התם דאי קרי עבד מדעתו כי קאמרינן דקא נהיג ביה מנהג בנים, ומדפריך מהא דלא יצא לחירות על זה דמעידין עליו שהוא בן חורין, ומשני דהתם בקרא מדעתו מוכח דבלמד עמו יצא לחירות, ואף דמשני דהא דמעידין הוא כשנהג בו מנהג בנים זהו בשביל שלא למד עמו דהא למד בבית הספר, אבל מהא דאמר דהא דלא יצא לחירות הוא דקרי מדעתו מוכח דלמד עמו יצא לחירות ואין חילוק בין בס"ת ובצבור או לא.

ונראה דהרמב"ם סובר דמדאמר דקא נהיג ביה מנהג בנים ולא אמר דנתן שכר לבית הספר ע"כ דהוא דוקא משום דנוהג מנהג בנים וכמש"כ הר"נ בהלכות דזהו האיסור דשמא יחזיקוהו כבן חורין וישיאוהו בת חורין, ומה דאמר מעיקרא התם דקא קרי מדעתו זהו בשביל דבאמת כן הוא להלכה דבקריאה בס"ת בצבור דוקא אם קרא מדעתו לא יצא לחירות, ונמצא דמה דמשני דוקא בהני תרי גווני הוא משום דכן היא ההלכה דבקריאה בתורה בצבור דוקא דקא קרי מדעתו, ובסתם למוד תורה דוקא אם נהג בו מנהג בנים מעידין עליו, ועכשיו מבואר דיש להרמב"ם יסוד בהלכה זו דבלמד עמו תורה לא יצא לחירות, כיון דמצריך בגמ' דוקא נהיג מנהג בנים להעיד עליו וה"ה לצאת לחירות דהא פריך מזה על זה.

ומבואר בזה דמה דפסק הרמב"ם בהל' י"ז דאמר לו רבו לקרות ג' פסוקים בס"ת בפני צבור יצא לחירות דאינו מבואר זה בגמ' בגיטין, וכתב הכ"מ שם דנלמד מהא דהניח לו רבו תפלין ואינו ראי' דהניח לו תפלין היא מעשה, ואף שהביא שכן כ' הרא"ש אבל הרא"ש לא הביא ראי' ואין דרכו של הרמב"ם לפסוק מסברא בסתם, אבל לפי המבואר הוא להדיא מפורש בגמ' דכתובות דדוקא דקא קרי מדעתו לא יצא לחירות, אלא דיש לעיין דלפי"ז הל"ל להרמב"ם לפסוק מסוגיא דכתובות דבנהג בו מנהג בנים יצא לחירות, ואולי כיון דאינו מפורש בגמ' לא כתב זה, ודוקא על לא יצא לחירות דיש באמת סמך מהא דגיטין מדהוזכר רק ג' פסוקים בבהכ"נ בקרא בעצמו, דמשמע דבסתם למוד תורה בכל אופן לא יצא לחירות, ומוכח כן מהא דכתובות לכן כתב זה, אבל נהג מנהג בנים לא הוזכר כלל לענין יצא לחירות.

והנה בפ"כ מהל' איסו"ב הל' ט"ו כתב הרמב"ם נאמן גדול לומר זכור אני כשהייתי תינוק וראיתי פלוני טובל ואוכל בתרומה לערב ומחזיקין אותו בכהונה בעדותו, ותמוה דהא פריך בגמ' ודילמא עבד כהן הוא ומסיק דעיקר הוא בשביל שיצא מבית הספר ונהג בו מנהג בנים, ומצאתי שתמה בזה הגר"א ז"ל באה"ע סי' ג', אכן בפי"ד מה' עדות הל' ג' כתב שהי' איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול ולאכול בתרומה לערב וצ"ל דמה שכתב בהל' איסו"ב בסתם זהו בשביל דמתני' דמיירי בתינוק ההולך לבית הספר אינו מוחזק דאינו עבד כהן, אבל בהל' איסו"ב דכתב וראיתי פלוני טובל הוא בגדול והוא מוחזק שאינו עבד, ורק שאינו ידוע אם כהן אם ישראל, ואף דמתני' נמי כשמעידין עליו הוא גדול מ"מ להכי תנן הכי דאפי' אינו מוחזק, אכן עכ"פ מדבריו בהל' עדות מוכח דעיקר מה ששלחו לבית הספר זהו מנהג בנים, וא"צ שיהי' ראי' ביחוד על מנהג בנים, אבל בעיקר דברינו מיושב דבסתם למוד תורה לא הוי ראי' מדקאמרי רק משום דנהג בו מנהג בנים וכנ"ל.

יט

הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל בפני רבו לשם בן חורין יצא לחירות, שלא בפני רבו צריך לפרש, לפיכך צריך רבו לתקפו במים.

בגמ' אמר רב אויא לא שנו אלא בלוקח מן העכו"ם אבל עכו"ם גופיה קני וממילא אינו יכול לטבול לשם ב"ח, והרמב"ם השמיט זה ואף דכתב לשון הגמ' הלוקח עבד מן העכו"ם אבל לא כתב להדיא דעכו"ם המוכר עצמו לא קנה עצמו ב"ח, וכתב הלח"מ משום דבגמ' פריך רב אחאי בהא דמייתי רב אויא מקרא דוגם מבני התושבים דאתם קונים מהם דדילמא בכספא ובטבילה, ואסיק בקשיא והרי"ף פסק כרב אויא אבל הרמב"ם לא פסק משום זה כרב אויא, ודברי הלח"מ אינם מיושבים דהא בב"ב דף נ"ב גבי אחד מן האחין שהי' נושא ונותן בתוך הבית דאסיק בגמ' מימרא דשמואל בקשיא, וכתב ע"ז הרשב"ם בשם ר"ח דקבלה מרבותינו דהיכי דאמר בגמ' קשיא לא בטלו דבריו וכן פסק הרי"ף ואף שהרשב"ם חולק שם, אבל הרמב"ם פסק שם כשמואל כשיטת ר"ח ורי"ף.

והנה בפ"ט הל' ח' כתב הרמב"ם עכו"ם שקנה עכו"ם לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל, ופי' הכ"מ שני פירושים פי' א' דמה דכתב אם מכרו לישראל היינו אם מכר עצמו לישראל, וזהו כרב אויא ופי' זה בודאי דוחק גדול דלא משמע כן לשון אם מכרו וגם לשון אעפ"כ אינו מיושב, דהא זה עיקר דינא דישראל קונה את העכו"ם ועכו"ם אינו קונה ואין בזה רבותא, פי' ב' דכונתו אחר טבילה דאף דהעכו"ם בעצמו לא קנה את העבד אלא למעשה ידיו מ"מ אם מכרו לישראל והטבילו נעשה עבד גמור, וגם פי' זה דחוק שהרמב"ם כתב בסתם דמשמע דתיכף נעשה גופו קנוי.

ונראה לפימש"כ הרמב"ם בפ"ט הל' ב' אחד הקונה עבד כנעני מישראל או מן גר תושב או מן העכו"ם שהוא כבוש תחת ידינו או מאחד משאר האומות יש לו למכור את עצמו לישראל לעבד והרי הוא עבד כנעני לכל דבר, וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם, וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, והראב"ד בהשגות על מה שכתב הרמב"ם בהל' א' כתב וז"ל ישראל שבא על שפחה כנענית וכו' עד וכל א' מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"א לא נהיר ומהו לכל דבר, וכתב הכ"מ דהשגתו הוא ע"פ שיטת הגאונים שהביא הרי"ף דישראל שבא על שפחתו לא הוי הולד עבד גמור דיש גאונים שסוברים שהוא ודאי בנו דודאי שחררה ויש שמספקא להו, והנה בזה כבר השיג הראב"ד בפ"י מה' גירושין ואפשר דכונתו גם כאן כן, אבל אינו מובן כלל מה שכתב ומהו לכל דבר, דהא כיון דשיטת הרמב"ם בג' מקומות בהל' גירושין ובהל' יבום ובהל' נחלות דודאי לא שחררה, ובהל' יבום כתב דאפי' יש לו בן ממנה מ"מ מתייבמת אשתו דודאי הוא עבד וא"כ הוא בודאי עבד לכל דבר, ועוד לא ראה הכ"מ שכשהעתיק הראב"ד ד' הרמב"ם כתב עד וכל אחד מאלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר, א"כ אין ההשגה רק על הל' א' אלא גם על הל' ב', ונראה דהראב"ד מפרש דברי הרמב"ם בהל' ב' שהוא גם קודם שטבל דדינו כעבד כנעני לכל דבר והיינו לכל דיני עבד כנעני לענין דין ממון, ובודאי לדיני איסור צריך טבילה וזה אין מקומו כאן אלא בהל' איסו"ב שכבר כתב שם דבלא טבילה וקבלת מצות אין עליו דיני עבד והוא כעכו"ם.

והנה הרמב"ן בחידושיו אחר שביאר דישראל הלוקח מן העכו"ם א"צ שחרור ויכול לומר לו באפי בי תרי זיל כיון דלא קנה גופו, אבל עכו"ם המוכר עצמו כיון דקנה גופו צריך ג"ש, כתב ומספקא לי מילתא כיון דעכו"ם ליתא בתורת גיטין איך יזכה בשטר שחרור כיון דגופו קנוי, בשלמא בעבד גמור אמרינן גיטו וידו באין כאחד דילפינן לה לה מאשה, אבל זה כיון שהוא עכו"ם וידו הוא של רבו איך יקנה הג"ש, וכתב מתחלה דיזכה בשטר ע"י אחרים, אח"כ כתב דשטר לא מהני בו כלל דעכו"ם כל קנינו בכסף לכן כתב דיוצא בכסף ע"י אחרים, וכתב עוד ומדברי ר' משה הספרדי ז"ל נראה שאף העבד שהוא עודנו עכו"ם יוצא בגט ע"י עצמו ויש בו בית מיחוש, והנה אין שום מקום בדברי הרמב"ם לא בהל' עבדים ולא בהל' איסו"ב שיכתוב הרמב"ם שהעבד שעודנו עכו"ם יוצא בג"ש ע"י עצמו וע"כ דכונתו לדברי הרמב"ם שהבאנו, ומפרש כדברי הראב"ד דכונת הרמב"ם בלא טבילה ומשום דבטבילה א"צ הרמב"ם להשמיענו דעבד שנמכר והטבילו הרי הוא עבד לכל דבר וע"כ דכונתו גם קודם טבילה ואשמעינן דלדיני ממון הוא עבד לכל דבר וממילא מוכח דגם לדין זה שמקבל ג"ש ע"י עצמו, וע"ז הוא שחלק הרמב"ן כמו שכתב בטעמו, וזהו שהשיג הראב"ד וכתב מהו לכל דבר, דסובר דאינו עבד לכל דבר קודם טבילה ובפרט לקונה עבד מן העכו"ם דלא קנה גופו דאינו עבד לכל דבר ואינו קונה אותו אלא למעשה ידיו, ואף דבדברי הרמב"ם יש לפרש דהוא על עכו"ם המוכר עצמו כמו שסיים בדבריו ולשונו מסופק, מ"מ לפנינו נבאר מהא דבניו ובנותיו דהוי כמו מוכר עבדו, ומבואר בזה דהרמב"ם סובר דהוא עבד לכל דבר, וזהו שכתב בהל' ח' דעכו"ם המוכר עכו"ם אף דלא קנה גופו מ"מ ישראל הקונה ממנו קנה גופו, ולפנינו נבאר מדברי הרא"ש דאם קנה גופו גם בניו הם של האדון ואפשר דבזה ג"כ חולק הראב"ד, ומה שכתב הרמב"ן דכל זמן שהוא עכו"ם א"א שיועיל בו שטר דעכו"ם אינו קונה בשטר דהא כל קנינו בכסף, לא קשה על הרמב"ם דהא פסק בפ"א מהל' זכיה ומתנה דעכו"ם אינו קונה ואינו מקנה קרקע אלא בשטר, ומשמע דשטר לחוד מהני ליה.

אכן דברי הרמב"ם עוד אינם מבוארים דכל זה הוא דלא כד' הגמ' דיבמות דבטעמא דהא דהלוקח עבד מן העכו"ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין, אמר ע"ז בגמ' מאי טעמא נכרי גופא לא קני ליה מאי דקני הוא דמקני ליה לישראל, וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה, ומבואר דהישראל לא קנה גופו, וזהו שדחקו להכ"מ לפרש בפ"ט הל' ח' דכונתו לאחר טבילה, וכבר בארנו זה, אבל עכ"פ דברי הרמב"ם צריכין ישוב.

והנה מה שכתב הרמב"ם וכן מוכר בניו ובנותיו שנאמר מהם תקנו וממשפחתם אשר עמכם הוא בספרא, ואמר ע"ז הכתוב והיו לכם לאחוזה, ומהך קרא דריש שם בספרא דעבד כנעני נקנה בכסף שטר וחזקה, ובקדושין דף כ"ב יליף זה מקרא דלרשת אחוזה א"כ ה"נ לענין זה נמי דמי לאחוזה דהוי קנין הגוף, ומה דמוכר בניו ובנותיו אין סברא דיש לאביהם בהם קנין דמהיכי תיתי יהי' לנכרי קנין הגוף בבניו מה שאין לישראל וע"כ דטעמא דלא גרע משבאי בגיטין דף ל"ז דכיון שהוא מוחזק בהם יכול למכרם, ועמש"כ סוף הל' כ' א"כ מוכח כדברי הרמב"ם דאפי' עכו"ם המוכר עכו"ם קנה הישראל הקונה קנין הגוף, אלא דאכתי אינו מיושב דאפי' אם בספרא מבואר דלא כרב בגמ' מ"מ הי' צריך לפסוק כרב בגמ', ונראה דהנה כתב הרמב"ם לפיכך צריך לתקפו במים והוא מימרא דשמואל בגמ', ופירש"י כשמטביל לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות, שאפי' יאמר הוא לשם בן חורין לא קנה עצמו ב"ח ולא יהא ממשות בדבריו עכ"ל, והרמב"ם בפי"ג מהל' איסו"ב הל' י"א כתב לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שעבודו, ומודיע בפני הדיינין שלשם עבדות הוא מטבילו, ומשמע מדברי הרמב"ם דסובר ג"כ כרש"י שבאופן זה אפי' יאמר לשם בן חורין אני טובל לא מהני וקשה דמה מהני כיון דהישראל לא קנה קודם טבילה אלא למעשה ידיו, ומשום זה יכול להתגייר לשם בן חורין דגירות מפקיע מידי שעבוד, א"כ מה בכך שהוא עושה עכשיו עבודת רבו ומה מעכב עבודה זו שאינו יכול בשביל זה להתגייר דבשלמא אם קנה גופו יש מקום לומר דאין לו רשות לגייר את עצמו כיון דגופו קנוי לרבו וע"י שיגייר את עצמו יצא בן חורין, אבל בזה דאין גופו קנוי ושעבודו שמשועבד לעבוד עבודת רבו אין בכחו לעכב הגירות, וא"כ מה מועיל מה שעושה עכשיו עבודת רבו אטו בשעה שעושה הוא אז עבד גמור בקנין הגוף בודאי זה לא ניתן ליאמר וצע"ג בדעת רש"י.

ולכן יש לומר דמשום זה סובר הרמב"ם דשמואל פליג על רב ולרב ודאי לא מהני לתקפו במים שלא יטבול עצמו לשם בן חורין, אבל שמואל סובר כהספרא דאפי' ישראל שקונה מעכו"ם אף שהעכו"ם לא קנה גופו מ"מ הישראל קנה גופו וזה גלי קרא דוהיו לכם לאחוזה דאפי' עכו"ם המוכר בניו דלא קנה גופן קנה הישראל גופן, ולכן כנגד דעת האדון אינו יכול לטבול עצמו לשם בן חורין, אלא דמ"מ אמר שמואל דצריך לתקפו במים, משום דאם יטבול עצמו לשם בן חורין מהני טבילתו כל זמן שלא מוחה הרב בפי' בשעת מעשה משום דלא פסיקא מילתא דלא ניחא להרב דאפשר רוצה במצוה זו להכניסן תחת כנפי השכינה, ולכן צריך לתקפו במים שכל זמן הטבילה יהי' תחת שעבדו של הרב להודיע שהוא מטבילו רק לשם עבדות, ואף שצריך שיאמר לב"ד שהוא מטבילו לשם עבדות כמש"כ הרמב"ם צריך גם לתקפו במים שיהי' גלוי דעת כל הזמן שהוא תחת שעבודו ואין לו רשות להתגייר ומטבילו רק לשם עבדות.

ויש סמך לזה לומר דלא פסוקא דהאדון אינו מסכים במה שיטבול לשם חירות ממה שכתב המאירי בשיטת הרמב"ם דמחלק בין בפניו בין שלא בפניו והוא ע"פ גירסתו בגמ' דלא כרש"י והרא"ש כמש"כ הכ"מ, וכתב דהטעם הוא דאם טובל בפניו בסתם ולא פירש האדון שטבילתו לשם עבדות הוא לשם חירות, ומבואר דאינו ברור שהאדון אינו מסכים שיטבול לשם חירות, ואמרינן חילוק זה לגלות על דעת העבד בטבילתו, אבל לשמואל נאמר כן תמיד דכשאין מחאה מפורשת מצד האדון עלתה לו טבילה לשם חירות, ומ"מ יש חילוק בין בפניו בין שלא בפניו דבפניו גם בסתם אמרינן דדעת העבד לשם חירות.

ומה דפסק הרמב"ם כשמואל ולא כרב אף דהלכה כרב באיסורא יש לומר דסובר הרמב"ם דזהו מילתא דממונא אם העבד הוא בן חורין או לא, ולכן אף שיש בזה גם דין איסור מ"מ הלכה כשמואל וכמש"כ בה' שלוחין ושותפין פרק ו' הל' ב' דפסק הרמב"ם כשמואל בדיני עסקא אף שנוגע לאיסור רבית, ועוד י"ל משום דהספרא מסייע לשמואל, ועוד דבגמ' מייתי על הא דשמואל הא דמנימין עבדיה דרב אשי, אף דמה דעשו רבינא ורב אחא ארפו ליה וצמצמו ליה משמע דמהני גם לרב דבשעה שצמצמו ליה לא עלה לו טבילה, וברגע שהרפו לו כבר טבל לשם עבדות ולא הספיק לומר לשם ב"ח אני טובל מ"מ מדמייתי זה על הא דשמואל מוכח דהלכתא כוותיה.

איברא דמה שכתבתי אינו אלא לפירש"י ולדברי הרמב"ם שיהי' תחת שעבודו בעת הטבילה, אבל הרי"ף כתב אמר שמואל צריך לתקפו במים פירוש כדי שתעלה לו טבילה, וכתב ע"ז הרמב"ן במלחמות דאין כונתו משום הכשר טבילה דפשיטא שצריך לטבול כל גופו במים, אלא כונתו דצריך לתקפו לעבד במים כדי שתעלה טבילה מכחו ויהי' כמטבילו הוא ולא יהא כטובל לדעת עצמו שיטעון ויאמר לשם בן חורין טבלתי, ולפי דברי הרי"ף י"ל דאם הי' העבד אומר בעת הטבילה שהוא טובל לשם בן חורין, לא הוי מהני מידי אלא דכיון דבפני רבו אפי' טבל בסתם קנה עצמו בן חורין, לכן צריך הרב לתקפו שיהי' נראה כאילו הוא מטבילו ובסתם לא הוי בן חורין, ולפי"ז אין אנו צריכין לעשות מחלוקת בין רב לשמואל, ולכן כתבתי למעלה דרק לפירש"י, צ"ע ליישב אבל עכ"פ הרמב"ם לפירושו שפיר דסובר דהוא מחלוקת ופסק כשמואל וכנ"ל.

ובעיקר דין קנין גופו שהבאתי למעלה מדברי הרמב"ן דעכו"ם המוכר עצמו דלא קנה גופו א"צ גט שחרור ויכול לומר לו באפי בי תרי זיל צ"ע טובא דהוא נגד ד' הגמ' בקדושין דף ט"ז דפריך גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל, ומשני אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי, ובב"ק דף קי"ג אמר רבא כן על ע"ע הנמכר לעכו"ם דמשו"ה לא הוי הפקעת הלואתו דע"ע גופו קנוי, וא"כ מפורש דע"ע הנמכר לעכו"ם דאיתא בסוגיא זו ביבמות דלא קנה לו אלא למעשה ידיו, ומ"מ צריך שטר ואינו יכול לומר לו זיל, והנה בב"ק דף קי"ג בהא דאמר רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי כתב הש"מ בשם הרא"ש וז"ל הקשה רבי מאיר והא אמרינן בהשולח דגוי לא קני לישראל לגופו אלא למעשה ידיו ותירץ דהני מילי לענין דלא בעי מיניה גט שחרור דאפי' עבד עברי הנמכר לישראל אין גופו קנוי לו ממש למציאותיו ולולדותיו שהולידה לו אשתו הישראלית ולא בעי גט שחרור והא דאמר גופו קנוי לענין דלא חשוב כאלו הוא משכון בידו בשביל מעותיו דלא נבעי שטרא מיניה קודם שש ויובל אלא נימא ליה באפי בי תרי זיל מיהו לעולם לא קני ליה אלא למעשה ידיו עכ"ל, ודברי הרא"ש ג"כ צריכין ביאור דמקודם כתב דלא בעי מיניה גט שחרור, ואח"כ כתב דהא דגופו קנוי היינו דבעי שטרא ואינו יכול לומר לו באפי בי תרי זיל, ובעבד עברי הנמכר לישראל מבואר כונתו דגט שחרור היינו כדין ג"ש דעבד דצריך שיהי' נכתב לשמה וככל דיני גט, ובזה אינו צריך אלא שטר ככל השטרות, אבל בנמכר לעכו"ם לכאורה אין סברא דהו"א שצריך שיהי' כתוב לשמה, דעכו"ם אינו בתורת גיטין וקדושין וא"א ללמוד מגט אשה להצריך דיני גט בשטר שחרור שהוא צריך ליתן לעבדו, ואולי דמ"מ כיון דלא ידענו דין שטר שחרור לעבד אלא מחופשה לא ניתן לה, לכן אם הוי קני ליה גופו הי' צריך גם בזה לכתוב לשמה, ונ"מ מזה דבעכו"ם המוכר עצמו לישראל קודם טבילה דקני גופיה וצריך ג"ש כמש"כ הרמב"ן צריך שיהי' לשמה אף דהעבד הוא עכו"ם גמור.

אכן הקצוה"ח בסי' ר' סק"ה ובאבני מלואים סי' ל"ה ס"ק י"ג כתב דמה דצריך בשטר שחרור שיהי' לשמה ולא סגי לענין קנין כשטר מכירת עבד דזהו דוקא בשטר ע"י עצמו, דדין גיטו וידו באין כאחד אינו אלא אם יש להשטר דין גט דלא בעי אלא נתינה ומהני אפי' בע"כ דלא בעי זכיה אבל בשטר קנין צריך זכיה ולא מהני בזה גטו וידו באין כאחד, ולפי"ז לדעת הרמב"ן דבעכו"ם המוכר עצמו לא מהני בשטר ע"י עצמו ממילא לא בעי לשמה.

עכ"פ למדנו מדברי הרא"ש דדוקא בעבד עברי דלא קנה גופו ממש אין ולדותיו של האדון, וא"כ עבד כנעני הנמכר לישראל דאמר בגמ' ביבמות דקנה גופו וזה ע"כ קנין גמור כמבואר שם א"כ גם ולדותיו של האדון ואף דבעבד כנעני אין הולדות של האדון מכח העבד דעבד אין לו יחס, אלא ולדות השפחה הם של האדון, אבל זהו דוקא בעבד אחר טבילה דיש בו דין עבד לדיני איסור, אבל קודם טבילה הרי הוא עכו"ם גמור דיש לו יחס, ועכ"פ ולדות מעבד ושפחה שלא טבלו הם בודאי של האדון לדברי הרא"ש, ואפשר דזהו ג"כ כונת הרמב"ם במש"כ הרי הוא כעבד לכל דבר, והראב"ד אפשר דגם בזה חולק וסובר דאף דקני גופיה אינו אלא דאלים מדין שעבוד ויש לו בו דין קנין, אבל ולדותיו אינם של האדון דלא אמרינן הכי אלא בשפחה אחר טבילה.

ובדברי הרמב"ן שכתבתי שהם תמוהים מהסוגיא דקדושין ראיתי בדברי הרמב"ן בקדושין שם שכתב וז"ל, י"מ דהכי קאמר ע"ע גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול לו, אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחריני שהרי אין ידו כיד רבו במציאה בעירוב ובפדיון מעשר, ותימה הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר שאפי' כנעני צריך טבילה, ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו ב"ח, לכן נ"ל דכיון דשני קנינים בעבדות, אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו דעבדות, ואחד קנין איסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופטרו ממקצת מצות, וקנין הגוף הזה הוא נפקע ע"י גט חירות. ואינו נפקע בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד, לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו איסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור בלא גט בין באישות בין בעבדות הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הו"ל כמפקיר עבדו שצריך ג"ש, וכן קנין הגוף האמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם עכ"ל, ולפי דבריו נוכל ליישב מה שכתב ביבמות כיון דסובר דמה דגופו קנוי למעשה ידיו לא מהני שיהי' צריך שטר, ומה דצריך בעבד עברי הוא משום קנין איסור שבו, וא"כ מיושב דבעכו"ם דלא קני ליה אלא למעשה ידיו דליכא קנין איסור א"צ שטר שחרור.

אכן גם דבריו בקדושין קשה דהא קיי"ל דמוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית, ועבד הנמכר לעכו"ם ע"כ הוא מוכר עצמו, וצריך לומר לפי דבריו דר' עקיבא דדריש שם וחשב עם קונהו דעל זה אמר רבא ע"ע גופו קנוי יסבור דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית, ויהי' צריך לומר דגם עכו"ם מוסר לו שפחה כנענית והיינו אם יש לו שפחה שקנה מישראל אף דאין לו בה קנין אלא למעשה ידי' וצ"ע, עוד קשה דלפי"מ שכתב דדוקא על קנין איסור שייך שיהי' צריך שטר דומיא דגט, א"כ איך כתב ביבמות דעכו"ם המוכר עצמו דקני ליה גופיה צריך שטר שחרור ואיזה קנין איסור יש להאדון בו, ואין לומר דזה שמעכב קנין הגוף שלא יוכל להתגייר זה נקרא קנין איסור דזה אינו בשביל דין האיסור שיש לו, אלא בשביל שאינו יכול לבטל זכות הממון שלו, וזהו לכאורה תימה גדולה בדבריו, ובגיטין שציין לשם לא נמצא מזה אכן לפי"מ שביאר אדמו"ר רבינו חיים הלוי זצ"ל בספרו בפי"ג מהל' איסו"ב דמה דאמרינן דאי קני ליה גופיה אינו יכול לטבול לשם בן חורין אינו משום קנין ממון שיש לו בו, דמאיזה טעם יעכב קנין ממון את הגירות, ואף דאח"כ יופקע הקנין זהו מידי דממילא, ורק דדין עבדות שיש להאדון בהעבד עושה להגירות גירות של עבדות, ולפי"ז מבואר דברי הרמב"ן דמשום זה כתב דצריך גט שחרור כיון דדין עבדות שיש לו בו מעכב הגירות מצד דיני עבדות, והנה אדמו"ר ביאר שם דברי הרמב"ם בהלכה זו בהעמקה ובהרחבה כדרכו בקודש מ"מ לא מנעתי מלהעלות על הגליון מה שנראה לי בזה והרבה פנים לתורה.

כ

ישראל שתקף עכו"ם קטן או שמצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד לשם בן חורין הרי זה בן חורין.

הלח"מ הקשה על דברי הרמב"ם דמשמע מדבריו אפי' תקפו בע"כ ואמאי נהי דקטן הוא מ"מ צריך שיהי' מדעתו ולא בע"כ כדכתב הראבי"ה כתבו המרדכי סוף פ' החולץ וכן הטור סי' רס"ח כתב דין זה כשבא להתגייר, ובאור שמח הראה מקום לדברי הרמב"ם מהירוש' דיבמות פ' הערל הל' א' בן איש אי את מוהלו בע"כ, ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בע"כ ואפי' כבנו של ארכינוס ר' חזקי' בשם ר' בא הא כיני מצא תינוק מושלך הטבילו לשם עבד הרי את מוהלו לשם עבד, הטבילו לשם בן חורין את מוהלו לשם בן חורין, ופי' האור שמח דדוקא בתקף עכו"ם קטן שבידו לתקוף בו ומסור בידו לעבוד בו לכן יכול להטבילו לשם גר, אבל מי שאינו תחת ידו כבנו של ארכינוס אינו מוהלו ומטבילו בלא דעת האב, ולפלא שלא העתיק סוף ד' הירושלמי דאחר מה שהביא ר' חזקי' הא דמצא תינוק מושלך, אמר ע"ז ר' יוחנן בעי לשם עבד הרי הוא כעבד אפי' כבנו של ארכינוס, והפ"מ פי' דמה דאמר ר' חזקי' הא כיני היינו דאשכחן נמי דבעי בזה ר' יוחנן, אבל לשון הא כיני לא משמע כן דכיני הוא בירושלמי תיקון מלשון כן הוא, ותמיד איתא בירוש' כיני מתניתא שמגיה או מפרש המשנה או הברייתא, ולכן הנכון הוא כפי' הק"ע דמפרש הא כיני דאמר ר' חזקי' היינו דלאו אברייתא קמייתא דמיירי בגירות בעי ר' יוחנן דבזה אין נ"מ דאפי' בנו של ארכינוס יכול לגייר בע"כ רק אלשם עבדות פריך, רק דפי' הק"ע אינו מיושב דעל אפי' כבנו של ארכינוס קמא דקאי על גירות פי' הא בן עכו"ם קטן אפי' הוא בן שר גדול בתמיה הא אינו כפוף תחת ידיך, ועל בתרא דקאי על עבדות פי' אפי' כבנו של ארכינוס בתמיה הא קיי"ל בן איש אי אתה מל בע"כ, והדברים תמוהים דמה שייך קושיא זו לבנו של ארכינוס, וע"כ דבזה אינו חולק ר' חזקי' על מה דמדייק מעיקרא דדוקא בן איש היינו בן שהוא איש ולא בן קטן, דבן קטן את מוהלו בע"כ ובהא דר' חזקי' בעי ר' יוחנן רק על לשם עבד, דבזה לא מסתבר דכיון דהוא בנו של ארכינוס ובודאי יוציאו אותו ממנו לא מסתבר דנעשה עבד, דעבד צריך לקנות בחזקה ואין זו חזקה כיון דלא סמכא דעתיה דיודע שלא יחזיקו לשם עבד.

והנה האור שמח כתב דלפי"מ דאיתא בירושלמי הוא טבילה קודם מילה, ואנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול לכן שינה רבינו מלשון הירוש', עכ"ד, ולא אדע מה הרויח במה ששינה הרמב"ם מלשון הירוש' דעכ"פ הא לא הזכיר שמהלו קודם לשם גר אלא שהטבילו ובודאי קשה דהא אינו גר עד שימול ויטבול, וע"כ צ"ל דהכונה דבודאי ימול אותו ג"כ אלא דכבר הותחל הגירות, ומה שכתב האור שמח דאנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול, הנה בפי"ד מה' איסו"ב הביא המ"מ דברי הרמב"ן דאינו מעכב אם הטבילה קודם המילה, וכן הביא הרמ"א בסי' רס"ח ושהרא"ה חולק, אבל עכ"פ לאו מילתא דפסיקא הוא ומדברי המ"מ יש לסמוך שגם דעת הרמב"ם כן, ומבואר דברי הרמב"ם כאן דמהני מה שהטבילו ובודאי ימול אותו ג"כ דאינו גר עד שימול ויטבול, ומה ששינה הרמב"ם מלשון הירוש' היינו משום דבדברי הירוש' ג"כ מבואר כן דכיון דאמר הטבילו לשם גר את מוהלו לשם גר הטבילו לשם עבד את מוהלו לשם עבד, דאלמא דבהטבילה כבר התחילה הגירות וכבר צריך לגמור המילה כמו שעשה הטבילה, וכבר כתב הרמב"ם בהל' איסו"ב פי"ג דאינו גר עד שימול ויטבול וכשכתב ה"ז גר ועבד ובן חורין היינו כשימולו אותו ע"ד כן.

והנה ביו"ד סי' רס"ח סעיף ג' כתב המחבר והוא מדברי הטור וז"ל כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלם, בין המילה בין הטבילה צריך שיהי' בג' וביום, מיהו דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב' וכו' הוי גר ומותר בישראלית חוץ מקבלת מצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף ולהרמב"ם אפי' בדיעבד שטבל או מל בפני שנים מעכב ואסור בישראלית, הנה מש"כ המחבר דגם מילה צ"ל דוקא בפני ג' הוא מדברי הטור וכתב שם על זה הב"י וז"ל ומש"כ רבינו דמילה צריכה להיות בפני ג' אע"פ שלא נתפרש להדיא בגמ' יש ללמוד כן מטבילה דלא גרעא מינה, וכן נראה מד' הנמוק"י וכך הם דברי הרמב"ן שכתבתי עכ"ל. והנה כפי הנראה מפשטות ד' הרמב"ם א"א לכוין כן בדבריו, דהא כתב בפי"ג מה' איסו"ב הל' ו' ז' וז"ל, גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול וצריך לטבול בפני שלשה, והואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת ולא בי"ט ולא בלילה ואם הטבילוהו ה"ז גר, גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכו', טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפי' בפני שנים אינו גר עכ"ל, ומבואר להדיא דלא הזכיר הרמב"ם כלל דין מילה דצ"ל בפני ב"ד וסובר דעיקר דין ב"ד צ"ל בטבילה דזהו עיקר הגירות אלא דבלא מילה לא נגמר הגירות, ולכן שפיר מבואר מה שהזכיר הרמב"ם כאן רק הטבילה משום דזהו עיקר הגירות מדצריך ב"ד אלא דהוא דין שלא נגמר הגירות רק לאחר שימול.

ולפי"ז נוכל לומר יותר דהרמב"ם חולק בזה על הירוש' וסובר דכיון דבגמ' דידן לא הוזכר דין ב"ד אלא על טבילה אלמא דאין המילה עיקר הגירות אלא דהוא דין בגירות דבלא מילה לא נשלם הגירות, ולכן בשעת מילה א"צ לחשוב על שום דבר רק לשם מילת מצוה, אבל אין נ"מ בין מילת עבד ומילת גר דעיקר הגירות הוא בשעת הטבילה ולכן לא כתב לשון הירוש' את מוהלו לשם עבד או לשם בן חורין.

ומה דכתבו הטור והמחבר דקבלת מצות מעכב אם אינה ביום הוא מד' התוס' והרא"ש, נראה דגם בזה אינו סובר הרמב"ם כן דהרמב"ם כשכתב דמתחילה כשבא להתגייר שמודיעין אותו מקצת מצות וכשקבל מלין אותו, לא הזכיר שצריך שלשה אלא בשעת טבילה שאז מודיעין אותו שנית מקצת מצות כתב שצריך ג', ומוכח דעיקר הגירות לא היה מקודם אלא עכשיו בשעת טבילה, ומה שכתב דאם טבל בלילה ה"ז גר צ"ל דאינו מטעם דהוי כגמר דין, אלא כמש"כ הש"ך סי' רס"ח מד' הירוש' דגם בדין אם עברו ודנו דינם דין ע"ש.

עוד צריך ביאור מה שכתב הרמב"ם לשם גר ה"ז גר לשם בן חורין ה"ז בן חורין, דמה נ"מ לשם בן חורין מלשם גר, והייתי סבור לומר דלשם בן חורין היינו שנעשה עבד ואח"כ ב"ח ונ"מ דצריך שטר שחרור, אכן חביבי הב' הרב דוד פינקל שי' העירני ע"פ ד' הכ"מ פ"ו מהל' אה"ט דטבילה אינה גומרת לטהר אלא כשיעלה, וא"כ איך אפשר שתועיל הטבילה בב"א לעבדות ולחירות, אלא דבאמת אם נימא דצריך ג"ש א"כ לא שייך ביה טבילה קודם ג"ש דאכתי הוא עבד ונוכל לומר רק כמש"כ הרמב"ם בהל' י"ז שהמשחרר עבדו בכל לשון שמשמען שלא נשאר לו עליו שעבוד יצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו ג"ש, א"כ אם נימא דכונת הרמב"ם כן באמת אכתי הוא מעוכב ג"ש ואחר שיתן לו ג"ש יהי' צריך טבילה, ולפי"ז אפשר דלא קשה מה דמהני הטבילה לשני הדברים כיון דעכ"פ דעתו הי' לשחרר אותו בזה, אבל בפשוטו לשון ה"ז ב"ח משמע דהוא ב"ח גמור וא"צ לא ג"ש ולא טבילה אח"כ.

לכן נראה דלשם חירות היינו אם הי' מקודם עבד של עכו"ם ואף דגם אם הטבילו לשם גר הוי ג"כ מהני דהעכו"ם אין לו בו קנין אלא למעשה ידיו וכמו דאמרינן בישראל שקנה ממנו דאם קדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודו, ומה שאינו יכול להשאר גם אח"כ משועבד למעשה ידיו זהו פשוט משום דאין גר נמכר בעבד עברי, וא"כ גם מן העכו"ם יופקע השעבוד, נראה דיש לומר דכיון דמה דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו, וכיון דקיי"ל דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, דלא נלמד דין זכין אלא היכי דאין חוב לאחר, וא"כ ה"נ כיון דהוא חוב להאדון אינו יכול לגייר ע"פ ב"ד מטעם זכין לאדם שלא בפניו, ולכן ע"כ שצריך לכוין שהוא תוקפו מן האדון העכו"ם שלו וישאר עבד שלו אף בלא טבילה, דעכ"פ קנהו למעשה ידיו ואח"כ מטבילו לשם בן חורין, ואיברא דלשם גר נמי מהני אלא דכיון דהוא עבד נופל על זה לשון בן חורין כמו דאמר ביבמות וקדם וטבל לשם בן חורין, ואף דלפי"ז א"צ למש"כ דלא מהני זכין אלא דאם הי' מקודם עבד נופל לשון בן חורין, מ"מ אם אין שום נ"מ קשה דלמה צריך לשנות הלשון, אבל לפימש"כ הוא משום דהוא צריך דוקא לזכות בו לשם עבד קודם טבילה, ואח"כ מטבילו לשם בן חורין, וכנ"ל.

אלא דאכתי יקשה לן דהא עכו"ם יש לו למכור בניו ובנותיו, ומוכח דיש לו בהם קנין למעשה ידיהם וא"כ גם כשהטבילו לשם גר אם לא תקף בו לשם עבד אכתי הוא חוב לאביו, וע"כ דתקף בו והוציאו מזכות אביו וא"כ מאי נ"מ בין לשם גר או לשם בן חורין, ונראה דמוכח מכאן דבסתמא אין לעכו"ם זכות בבנו למעשה ידיו אלא כשמחזיקו לשם קנינו, ולכן כשמוכר בנו הרי הוא מחזיקו למכרו ולא גרע משבאי דקונה למעשה ידיו, אבל כשמצא תינוק עכו"ם אין לנו להחזיק דודאי אביו החזיקו לשם עבד למעשה ידיו, ושפיר מהני כשהטבילו לשם גר אפי' אם הישראל לא נתכוין לזכות בו בתורת עבד.

והנה שמעתי להוכיח דאב עכו"ם יש לו קנין הגוף בבניו ממה דאיתא במכילתא פ' בא על פ' וכי יגור אתך גר וגו' המול לו כל זכר דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, ומשמע דהמכילתא משמיענו דזכרים שהיו לו קודם הגירות ג"כ מעכבין את הגר מלאכול אף שהוא כבר נתגייר והם עכו"ם, וע"כ משום דהקנין שהי' לו בהם לא נפקע, אבל נראה דאין הוכחה מכאן דהא בישראל ע"כ מה דמילת בניו מעכבין אינו משום גדר קנין ואינו כמו מילת עבדיו דהא ישראל ודאי אין לו קנין בבנו, וא"כ למה נאמר דמילת בניו דגר הוא משום גדר קנין, ועוד דבמכילתא שם איתא אין לי אלא מילת בניו, מילת עבדיו מנין הרי אתה דן נאמר כאן אז ונאמר להלן אז מה להלן מילת עבדים אף כאן מילת עבדים, ואם נאמר דמה דמעכבין בניו הוא משום קנין שיש לו בהם א"כ זהו מילת עבדיו, ועוד דלעיל יליף בישראל דמילת זכריו מעכבין מהאי קרא דגר, ואם נימא דבגר הוא משום גדר קנין א"כ איך נוכל ללמוד ישראל מגר, וע"כ דמה דמעכבין מילת בניו בגר אם הכונה אפי' בבניו שהיו לו מקודם הגירות הוא כהלכה דקיי"ל כר' יוחנן ביבמות דף ס"ב דהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר קיים פו"ר ולא אמרינן לזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אף דלדין ירושה אינו מתיחס גר אחר אביו בקדושין דף י"ז זהו משום דתלוי בדין משפחה אבל לדין פו"ר תלוי במציאות וכן נימא לענין מילת בניו, וא"כ יש לו בנים ומעכבין, ור"ל דאמר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי יפרש ע"כ דקרא אתי לבנים שיולדו לו אחר שנתגייר, ובאמת אין חילוק בין גר לישראל ולעיל בקרא דישראל כתיב מילת עבדיו, וכאן בגר כתיב מילת זכריו וילפינן זה מזה אבל עכ"פ א"א לפרש דמה דמעכב בגר הוא משום דין קנין וכנ"ל.

כא

גר שקדמו עבדיו ושפחותיו וטבלו לפניו קנו עצמן בני חורין.

הכ"מ כתב דלמד זה ממעשה דבלוריא הגיורת משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמ' טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ"ל דגרסינן הכא בדברי רבנו וטבלו לפניו עכ"ל, ודברי הכ"מ תמוהים דאם צריך תרווייהו לפניו ובפניו א"כ גבי הלוקח עבד מן העכו"ם הא לא טבלו קודם שקנה אותם, וע"כ דבפניו לחוד סגי שאין צריך לפרש, ודין לפניו הוא דין אחר כמו שפירש"י דכשטבל קודם שטבל הגר א"צ לפרש כיון דהאדון הוא עכו"ם והוא טבל לשם גירות ודאי אין כונתו שיהי' עבד אצל העכו"ם. וכיון שכן איך נוכל לפרש דבלוריא הי' לפניה ובפניה דכיון דהי' לפניה א"צ בפניה, וכבר תמה בזה הלח"מ ולגרוס כאן בדברי הרמב"ם בפניו כתב הלח"מ דקשה דמה חידש כאן ולא העלה ישוב בזה.

ונראה בדעת הרמב"ם דסובר דבאמת שני הדינים קיימים דבין אם טבלו לפניו בין אם טבלו בפניו א"צ לפרש, ומקור הדברים הוא דהרמב"ן במלחמות כתב לבאר דעת הרי"ף דגורס בפניה, ושכן הוא גירסת ר"ח, והביא אח"כ דבמכילתא איתא להדיא כגרסת רש"י וז"ל מעשה בבלוריא הגיורת שטבלו מקצת שפחותיה לפניה ומקצתן לאחריה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו לפניה בנות חורין ולאחריה משועבדות, ומד' המכילתא אין סתירה לגירסת הרי"ף והרמב"ם דגם לגירסת רש"י אין גירסת הגמ' כגירסת המכילתא, דהא בגמ' לפי גרסת רש"י דייק זה מדיוקא לפניה אין לאחריה לא, ובמכילתא איתא כן להדיא, ולכן ע"כ צ"ל דהם גירסות חלוקות וכן מצוי שינויים מבבלי לירושלמי ובסברא הא שני הדינים מבוארים כמו שכתבנו, ע"כ פסק הרמב"ם להלכה כשתי הגירסאות דבין בפניו בין לפניו א"צ לפרש.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.