אבן האזל/סנהדרין/ב

אבן האזל ‏ סנהדרין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

י

אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין. אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואע"פ שהוא מותר מצות חכמים הוא שמשיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד.

ושנים שדנו וכו', הקשה הכ"מ דהא בגמ' איתא דרב אחא דסבר דד"ת חד כשר מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, אית ליה כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, וכתב הכ"מ דכונת הגמ' דרב אחא אפשר למיסבר כשמואל אבל אפשר נמי דלא כשמואל והיינו דמדרבנן דגזרו משום יושבי קרנות גם בדיעבד אין דיניהם דין, וכן תירץ הרשב"א בתשובה וכתב עוד דהרמב"ם הוכיח מברייתא דתניא דאם הי' מומחה לרבים דן אפי' יחידי, וסובר דהיינו כרב אחא דמדאורייתא אפי' אינו מומחה לרבים דן יחידי אפי' לכתחלה, ומדרבנן דוקא מומחה לרבים דאוקמי' אדינא. וכונתו כתב הנתיבות דאי כר' אבהו דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין, ומדרבנן בהודאות והלואות משום נעילת דלת לא הצריכו מומחין, אבל למה הוצרכו להקל ביחיד מומחה דהא ב"ד של שלשה הדיוטות מצויין, אכן הרמב"ן בחדושיו כתב דכמו דהקילו בשלשה הדיוטות משום נעילת דלת ה"נ הקילו ביחיד מומחה דעדיף מג' הדיוטות, וכן כתב הרמ"ה ביד רמ"ה, ונראה דטעמו של הרמב"ם דאינו סובר כן, הוא משום דסובר דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד, וההודאה בפניו אינו חשוב הודאה, משא"כ בג' הדיוטות דחשובים ב"ד לכל דבר כמו שכתב כן בפ"ה הל' י"ח, א"כ שפיר דלשיטת הרמב"ם א"א לומר דהכל הוא דין אחד מה שהקילו בשלשה הדיוטות, ומה שהקילו ביחיד מומחה, ולכן מוכרח דיחיד מומחה זהו דין מיוחד מה"ת מקרא דבצדק תשפוט עמיתך.

אלא דיש עוד לעיין לפי מה דמשמע דמומחה לרבים דדן יחידי אינו מומחה סמוך כמו דאמר ר"נ בדף ה', כגון אנא דיינינא דיני ממונות ביחידי ור"נ לא היה סמוך, ואף דר"נ סבר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, אבל לכתחלה לדון ביחידי הא לא אמר שמואל אלא במומחה, ומגופה דברייתא מוכח דהא סתם מומחה הסמוך א"צ להיות מומחה לרבים, וכן כתב להדיא הרמב"ן בחדושיו וז"ל, והוי יודע שכל מומחה האמור בשמועה זו הוא מומחה לרבים, ואינו מומחה הסמוך בר', אלא דגמיר וסביר בלחוד, וכשר הוא לדון דיני ממונות ביחיד כדתניא ואם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחידי וכו' והאריך שם וכתב אח"כ ופירוש מומחה לרבים בדוק להם (היינו לרבים) כענין שאמרו בקמיע מן המומחה איתמחי גברא ואיתמחי קמיע, והכל יודעין בו דגמיר וסביר וקראוהו מומחה לרבים שהוה מומחה להם ואינו מומחה לתורה שאינו סמוך בר' כדאמר ר"נ כגון אנא דגמירנא וסבירנא דן ד"מ ביחידי, ומבואר דזה ודאי דמומחה לרבים אינו סמוך, רק שהרמב"ן ביאר שהוא צריך להיות ידוע לרבים שהוא גמיר וסביר וזהו לשון מומחה לרבים, עכ"פ יקשה אם נימא דכל עיקר דין זה נלמד מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, מנלן דקרא מרבה גם אינו מומחה של תורה, כיון דבלא קרא זה, צריך שלשה מומחין כדצריך בדיני קנסות, א"כ מנלן דקרא מרבה גם אינו מומחה של תורה, כיון דבלא קרא זה, צריך שלשה מומחין כדצריך בדיני קנסות, א"כ מנלן דקרא מרבה אפי' אינו מומחה של תורה אפשר דנתרבה רק ביחיד אבל צריך מומחה. ועוד קשה יותר לפימש"כ התוס' דרב אחא מצי סבר עירוב פרשיות, רק דקרא דבצדק מרבה ביחיד, אבל מנ"ל דקרא מרבה אפי' אינו מומחה של תורה והיינו סמוך.

ונראה דיש לומר דכיון דבקרא דבצדק תשפוט עמיתך לא כתיב אלקים, לכן בדיני ממונות לא צריך כלל מומחין, ויש לומר לפי"מ שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דג' מומחין לא ילפינן מדכתיב ג' פעמים אלקים כדאיתא בגמ' דף ג' ע"ב דדריש ר' יאשיה, אלא משום דאלקים משמע שנים ואין ב"ד שקול צריך ג', ומקור ד' הרמב"ם הוא במכילתא דכן דריש רבי ע"ש, וא"כ כיון דילפינן מקרא דבצדק תשפוט עמיתך דמותר לשפוט ביחיד ע"כ דלא צריך אלקים כיון דהרמב"ם סובר דאלקים הוא בהכרח שנים, ואין ב"ד שקול הוא שלשה.

ולפי"ז מבואר מה דשיטת הרמב"ם דמבצדק תשפוט ילפינן רק דיכול לשפוט דין אבל אינו נעשה ב"ד, וזהו משום דבצדק תשפוט אינו מרבה דנקרא ב"ד, דבזה צריך דוקא שלשה מדין אלקים, ואף אם נימא דיחיד מומחה הסמוך יכול לכוף זהו משום דדמי לנטל רשות מר"ג דיכול לכוף כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' י"ד, אבל זהו רק מומחה הסמוך, אבל מומחה לרבים שאינו סמוך אף דיכול לדין גם ביחיד אפי' לאחר תק"ח אינו יכול לכוף, דדוקא נתינת רשות מועלת לכוף.

ועכ"פ הרמב"ם יש לו הכרח במה דסובר דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד, דאם נימא דיש לו דין ב"ד א"כ ע"כ נימא דגלי קרא דבצדק תשפוט עמיתך דחשוב אלקים אף ביחיד אף דפשטיה הוי בשלשה, וא"כ מנלן דמומחה לרבים אף שאינו סמוך יכול לדון, ומזה מוכרח דמומחה אפי' סמוך אינו ב"ד ואינו אלקים, וזה גלי קרא דבצדק תשפוט, דגם מי שאינו מומחה ואינו אלקים יכול לשפוט מה"ת רק דמדרבנן צריך שלשה או מומחה לרבים.

ומבואר בזה מה דכתב רש"י דרב אחא דיליף מקרא דבצדק תשפוט עמיתך דבחד נמי כשר לא סבר עירוב פרשיות, והתוס' כתבו דלא צריך לזה דמצי סבר עירוב פרשיות, ומ"מ מגלה קרא דבצדק תשפוט דבחד נמי כשר, אבל לשיטת רש"י שכתב כשיטת הגמ' בדף ב' ע"ב בד"ה ונקרב, דמה דילפינן דצריך שלשה מומחין זהו מדכתיב ג' פעמים אלקים, וא"כ מקרא דבצדק תשפוט לא נוכל ללמוד אלא דסגי בחד, אבל מנ"ל דלא בעינן מומחה דהא לא כתיב בקרא דבצדק דלא צריך אלקים, לכן כתב רש"י דרב אחא לא סבר עירוב פרשיות, ומה דצריך לקרא דבצדק הוא שלא נלמוד מקרא דמשפט אחד ללמוד הודאות והלואות מגזילות וחבלות כמש"כ התוס' וזה כתב כן הנתיבות.

ב) בהא דאמר רב אחא ד"ת חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, כתב הר"ח וז"ל וקיי"ל כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד והוא מומחה וקבלוה עלייהו דיין דיני ממונות, והביא דבריו הרמ"ה ביד רמה וכתב וז"ל, ופסק ר"ח הלכתא כרב אחא דיחיד מומחה מדאורייתא נמי כשר, מדאמרינן לקמן ואם היה מומחה לרבים דן ואפי' יחידי, והדין מימרא ליתיה, חדא דהא אסיקנא דרב אחא אית ליה דשמואל, וסוגיין בכולה תלמודא כר' אבהו כדבעינן למימר לקמן, וסוגיין נמי כר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, ואשתכח דמדאורייתא בהודאות והלואות נמי שלשה מומחין בעינן, וההיא דלקמן דמכשרינן יחיד מומחה לאו משום דמדאורייתא כשר, דא"כ כי לא קבלוהו עלייהו נמי כי טעו ליפטר, ותו אי כרב אחא אפי' הדיוט נמי כי גמיר ליתכשיר, דהא לרב אחא לית ליה עירוב פרשיות דאי אית ליה ליבעי תלתא, אלא ודאי לית ליה, וא"כ מומחה מנא ידע אלא טעמא דמילתא התם כיון דאכשור רבנן שלשה הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לוין כ"ש דיחיד מומחה כשר דודאי יחיד מומחה עדיף טפי מג' הדיוטות, ולעולם קיי"ל כרבא (דמדרבנן לא בעינן מומחין) עכ"ל. והנה כבר הוכיחו התוס' והרא"ש דהא דתניא ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי היינו בלא קבלה דאי בקבלו עלייהו אפי' הדיוט נמי.

ונראה דשיטת ר"ח הוא כדעת הרמב"ם שכתב בפ"ד הל' י"ד דיחיד מומחה אינו חשוב ב"ד, וממילא סובר דאינו יכול לכוף כיון דאינו ב"ד דדין כפי' הוא דוקא בכח ב"ד, ומה שהקשו התוס' דע"כ בדלא קבלו עלייהו, דאי בדקבלו הא אפי' הדיוט נמי, זה מבואר עפ"מ דאיתא בירושלמי הובא בנמוק"י ריש פ"ד דקבלוהו זהו כשקבלוהו עליהם כשלשה, אבל קבלוהו בסתם לא הוי קבלה, וכן יש לומר לפי דברי הרא"ש בפ"א סי' ג' בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין שהקשה דאי בלא קבלום וכפו אותם בודאי אין דיניהן דין, ואי בקבלום אמאי הוו ב"ד חצוף, וכתב דמיירי כגון שאמרו להם דונו כמו שנקראים דיינים מן התורה, וא"כ אינו לא בכפיה ולא בקבלה גרועה אלא דלא קבלו עליהם שיהיה להם יותר כח מכפי כחם מן התורה.

ולפי"ז צריך ביאור דברי הרא"ש שהעתיק דברי התוס' דהא דקתני ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי היינו לכוף דאי בדקבלוהו אפי' באינו מומחה נמי, ומה ראי' היא דהא לדברי הרא"ש בעצמו אינה ראיה דמצי למימר שאמרו דון לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה, וכמו דאמר הירושלמי דדוקא באמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה, וצריך לומר דהרא"ש סובר דאם קבלוהו בסתם הוי קבלה גמורה, ודוקא אם מפרשים שאינם מקבלים אותו בקבלה גמורה, ולכן כיון דבברייתא תניא סתמא ולא הוזכר באיזה אופן הוא דן, ואם באו לפניו הבע"ד לדון להם הרי זהו קבלה, וצריך לאוקמי שאמרו דון אותנו ע"פ דין בכמה דיינים שצריך, ובודאי זהו אוקימתא דחוקה, לכן מפרש דמה דתניא דן היינו שהוא בעצמו דן ואינו צריך לרצון הבעלי דינים כלל.

אבל הר"ח והרמב"ם יסברו כהירושלמי דקבלה לא הוי אלא אם אמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה מומחין, אבל אם באו אליו בסתם לדון לפניו לא הוי קבלה, ומ"מ אשמעינן הברייתא דאם היה מומחה לרבים, דן אפי' יחידי, וזהו מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, ומעיקר דינא גם מומחה לא צריך שיהי' דינו דין, דבקרא דבצדק תשפוט עמיתך לא כתיב אלקים כמש"כ, רק דמדרבנן גזירה משום יושבי קרנות הצריכו חכמים שלשה, ובמומחה לרבים דן אפי' יחידי, אבל אין זה לכוף, דלכוף מעיקר דינא צריך שלשה מומחין לדעת הרמב"ם כיון דסובר הרמב"ם עירוב פרשיות.

איברא דמה שכתבתי דהר"ח והרמב"ם יסברו כהירושלמי דקבלה לא הוי אלא כשאמרו לו הרי אתה מקובל כשלשה לכאורה זה אינו נכון דכבר הכריע הש"ך בסי' כ"ה סעיף ב' ס"ק י"ב במה דאי' בשו"ע אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם שכתב הש"ך נראה דכל קבלה שהוזכר בסי' זה בדינים אלו אין צריך קנין רק בסתם קבלה שדנו לפניו סגי וכן משמע בירושלמי דאמר ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו משמע דבאמירה בעלמא סגי וה"ה כשבאו לפניו והכי משמע ממאי דקאמר בתר הכי בירושלמי ר' בא אמר מומחה שכפה ודן דינו דין ר' אבהו הוי יתיב דיין לגרמיה אמרין לי' תלמידיו ולא כן אולפן רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאינון חמין לי יתיב דיין לגרמי ואתיין לגבי כמי שקבלוני עליהן ומפורש בהירושלמי שהביא הש"ך דלא כמש"כ ודגם הירושלמי סובר כהרא"ש דקבלה בסתם כשבאו לפניו הוי קבלה.

אלא דבאמת הרי דברי הירושלמי סותרין זה את זה דאם כשבאו לפניו לדון בסתם הוי קבלה למה מוקים ר' אבהו מקודם בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ולא מוקים בשבאו לפניו לדון בסתם ובפרט דשתי המימרות הם של ר' אבהו וקשה לומר דאם בא לפניו בסתם לדון ביניהם אז עדיף מהיכי שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה והוא פטור גם בשטעה בשיקול הדעת דודאי כשבאו לפניו בסתם ג"כ דעתם שידון להם דין תורה וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"א סי' ב' כשסיים כללא דמילתא, ובפ"ד סי' ה' ומביא שם ד' הגמ' דף ו' ומפרש כן דאמרי לי' כי קבלנוך וכו' ע"ש, וא"כ למה הוצרך ר' אבהו לאוקמי שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה, ומוכח דר' אבהו אינו סובר כן וכשבאו לפניו בסתם לדון לא הוי כמו קבלה שיהיה מה שעשה עשוי אם טעה ולכן מוקי דוקא בכה"ג דאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה ולענין זה הוי קבלה שאם טעה מה שעשה עשוי אבל מ"מ לא הוי קבלה שיפטר מלשלם ומימרא ב' דר' אבהו הא לא מיירי לענין דין אם טעה פטור.

איברא דאכתי אינו מיושב דבמימרא קמא דר' אבהו אמרו בטעמא דמשלם מביתו משום דהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ובמימרא שני' דר' אבהו הא איתא שם שישב ודן יחידי ואמרו לו תלמידיו והרי למדונו ר' אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שרואים שאני יושב לבדי כמו שקיבלוני עליהם, ומפורש דכשבאו לפניו בסתם ליכא דין אל תהי דן יחידי.

אכן יש לומר דמימרא קמא הא לא מיירי במומחה דבמומחה קתני סיפא דפטור מלשלם וגם מיירי שבאמת טעה ולכן אפי' קבלו אותו כיון דאיננו מומחה לא מהני קבלתם שיהיה מותר לדון יחידי אבל ר' אבהו הא היה מומחה ואף שלא היה סמוך מ"מ לזה מהני קבלתם שמותר לו לדון וליכא בזה אל תהי דן יחידי.

אולם זה שכתבנו לסוף דברינו הוא לדעת הרמב"ם דסובר דלרב אחא מדאורייתא לא צריך מומחה כלל, וגם יחיד הדיוט דגמיר וסביר יכול לדון, וע"ז אמר קרא בצדק תשפוט עמיתך, כמו שכתב להדיא כאן בהל' י' אבל מדברי הר"ח כפי שסובר הרמ"ה בשיטתו מפורש דאינו סובר כן, אלא דגם לרב אחא צריך שיהיה מומחה, וזהו שהקשה עליו הרמ"ה דהא אמר הגמ' דרב אחא אית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהן דין ולית ליה עירוב פרשיות.

אכן כשנעיין בדברי הר"ח כמפורש בפירושו על הגמ' נראה מפורש שאין דעת הר"ח כמו שכתב הרמ"ה בשיטתו דזה לשונו בפירושו, רב אחא ברי' דרב איקא אמר מדאורייתא אפי' חד כשר שנאמר בצדק תשפוט, ומשום שוכני מדינות שאין בהם מומחין התקינו ג' ואמר שם אי אפשר דלית בהן חד דגמיר, וקיי"ל כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד והוא מומחה וקיבלוהו עלייהו דיין דיני ממונות כדבעינן למימר לקמן עכ"ל, והנה בתחלת דברי הר"ח כשהביא דברי רב אחא כתב מדאורייתא אפי' חד כשר שנאמר בצדק תשפוט, וכתב אפי' חד כשר ולא הזכיר חד והוא מומחה, ומפורש דבעיקר דינא דחד לרב אחא לא צריך מומחה, ואח"כ כשכתב וקיי"ל כרב אחא כתב חד והוא מומחה, וע"כ צ"ל דכאן כשכתב והוא מומחה, אין כונתו מומחה גמור כמש"כ הרמב"ן מומחה של תורה והיינו מומחה הסמוך, אלא כונתו מומחה לרבים, וכמו שמפרש הרמב"ן דהוא מומחה לרבים שרבים יודעים בו דהוא גמיר וסביר, וזהו בשביל שאסרו חכמים לסתם יחיד אפי' גמיר וסביר גזירה משום יושבי קרנות, ורק דמה שכתב גם בסוף דבריו דמדאורייתא זהו בודאי ט"ס, אף שגם בגירסת הרמ"ה הוא כן דהא מתחלה כתב בעיקר מימריה דרב אחא מדאורייתא אפי' חד כשר ולא הזכיר מומחה, ולכן הוא פשוט דתיבת "מדאורייתא" שכתב בסוף הוא טעות סופרים שנמשכו אחר זה שכתב מקודם "מדאורייתא" וכאן לבסוף כתב הדין להלכה דחד והוא מומחה והיינו שהוא מוחזק לרבים שהוא גמיר וסביר דיין דיני ממונות, ומה שכתב וקיבלוהו עלייהו היינו שלא דן בכפיה, אלא שבאו אליו מעצמם לדון, וכמו שכתבנו למעלה והר"ח והרמב"ם שוים.

ומה שהקשה הרמ"ה על הר"ח דהא קיי"ל כמאן דאית ליה עירוב פרשיות, בזה ג"כ לא קשה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דאף דאית לן עירוב פרשיות זהו שיהיה להם דין ב"ד ושיוכלו לכוף. בזה צריך שלשה מומחין, רק בדנקיט רשותא מר"ג או מב"ד שבא"י יוכלו לכוף כמבואר בדבריו פ"ד הל' י"ד.

ובמה שכתב הרמ"ה בסוף דבריו דלא קיי"ל כרב אחא ואית לן עירוב פרשיות, רק דמשום נעילת דלת תיקנו חכמים דשלשה יוכלו לדון וממילא דכ"ש שמומחה לרבים דעדיף מג' הדיוטות יוכל לדין, כבר כתבתי זה למעלה דלדעת הרמב"ם א"א לומר כן, דהא סובר דשלשה הדיוטות הוו ב"ד וההודאה בפניהם הוי הודאה, ומוכח מדבריו דיכולין לכוף כמו שכתב בפ"ה הל' י"ח וז"ל, כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים עכ"ל, ומזה שכתב לכל הדברים ע"כ דיכולין לכוף, אבל במומחה לרבים הא כתב להדיא בהלכה שהבאנו דאינו חשוב ב"ד וממילא אינו יכול לכוף כמו שכתבנו.

יא

אע"פ שאין ב"ד פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה, ושנים שדנו אין דיניהם דין. אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבית דין הרי זה מותר לו לדון יחידי אבל אינו חשוב בית דין, ואע"פ שהוא מותר מצות חכמים הוא שמשיב עמו אחרים שהרי אמרו אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד.

ושנים שדנו וכו', הקשה הכ"מ דהא בגמ' איתא דרב אחא דסבר דד"ת חד כשר מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, אית ליה כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, וכתב הכ"מ דכונת הגמ' דרב אחא אפשר למיסבר כשמואל אבל אפשר נמי דלא כשמואל והיינו דמדרבנן דגזרו משום יושבי קרנות גם בדיעבד אין דיניהם דין, וכן תירץ הרשב"א בתשובה וכתב עוד דהרמב"ם הוכיח מברייתא דתניא דאם הי' מומחה לרבים דן אפי' יחידי, וסובר דהיינו כרב אחא דמדאורייתא אפי' אינו מומחה לרבים דן יחידי אפי' לכתחלה, ומדרבנן דוקא מומחה לרבים דאוקמי' אדינא. וכונתו כתב הנתיבות דאי כר' אבהו דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין, ומדרבנן בהודאות והלואות משום נעילת דלת לא הצריכו מומחין, אבל למה הוצרכו להקל ביחיד מומחה דהא ב"ד של שלשה הדיוטות מצויין, אכן הרמב"ן בחדושיו כתב דכמו דהקילו בשלשה הדיוטות משום נעילת דלת ה"נ הקילו ביחיד מומחה דעדיף מג' הדיוטות, וכן כתב הרמ"ה ביד רמ"ה, ונראה דטעמו של הרמב"ם דאינו סובר כן, הוא משום דסובר דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד, וההודאה בפניו אינו חשוב הודאה, משא"כ בג' הדיוטות דחשובים ב"ד לכל דבר כמו שכתב כן בפ"ה הל' י"ח, א"כ שפיר דלשיטת הרמב"ם א"א לומר דהכל הוא דין אחד מה שהקילו בשלשה הדיוטות, ומה שהקילו ביחיד מומחה, ולכן מוכרח דיחיד מומחה זהו דין מיוחד מה"ת מקרא דבצדק תשפוט עמיתך.

אלא דיש עוד לעיין לפי מה דמשמע דמומחה לרבים דדן יחידי אינו מומחה סמוך כמו דאמר ר"נ בדף ה', כגון אנא דיינינא דיני ממונות ביחידי ור"נ לא היה סמוך, ואף דר"נ סבר כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין, אבל לכתחלה לדון ביחידי הא לא אמר שמואל אלא במומחה, ומגופה דברייתא מוכח דהא סתם מומחה הסמוך א"צ להיות מומחה לרבים, וכן כתב להדיא הרמב"ן בחדושיו וז"ל, והוי יודע שכל מומחה האמור בשמועה זו הוא מומחה לרבים, ואינו מומחה הסמוך בר', אלא דגמיר וסביר בלחוד, וכשר הוא לדון דיני ממונות ביחיד כדתניא ואם היה מומחה לרבים דן אפי' ביחידי וכו' והאריך שם וכתב אח"כ ופירוש מומחה לרבים בדוק להם (היינו לרבים) כענין שאמרו בקמיע מן המומחה איתמחי גברא ואיתמחי קמיע, והכל יודעין בו דגמיר וסביר וקראוהו מומחה לרבים שהוה מומחה להם ואינו מומחה לתורה שאינו סמוך בר' כדאמר ר"נ כגון אנא דגמירנא וסבירנא דן ד"מ ביחידי, ומבואר דזה ודאי דמומחה לרבים אינו סמוך, רק שהרמב"ן ביאר שהוא צריך להיות ידוע לרבים שהוא גמיר וסביר וזהו לשון מומחה לרבים, עכ"פ יקשה אם נימא דכל עיקר דין זה נלמד מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, מנלן דקרא מרבה גם אינו מומחה של תורה, כיון דבלא קרא זה, צריך שלשה מומחין כדצריך בדיני קנסות, א"כ מנלן דקרא מרבה גם אינו מומחה של תורה, כיון דבלא קרא זה, צריך שלשה מומחין כדצריך בדיני קנסות, א"כ מנלן דקרא מרבה אפי' אינו מומחה של תורה אפשר דנתרבה רק ביחיד אבל צריך מומחה. ועוד קשה יותר לפימש"כ התוס' דרב אחא מצי סבר עירוב פרשיות, רק דקרא דבצדק מרבה ביחיד, אבל מנ"ל דקרא מרבה אפי' אינו מומחה של תורה והיינו סמוך.

ונראה דיש לומר דכיון דבקרא דבצדק תשפוט עמיתך לא כתיב אלקים, לכן בדיני ממונות לא צריך כלל מומחין, ויש לומר לפי"מ שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש דג' מומחין לא ילפינן מדכתיב ג' פעמים אלקים כדאיתא בגמ' דף ג' ע"ב דדריש ר' יאשיה, אלא משום דאלקים משמע שנים ואין ב"ד שקול צריך ג', ומקור ד' הרמב"ם הוא במכילתא דכן דריש רבי ע"ש, וא"כ כיון דילפינן מקרא דבצדק תשפוט עמיתך דמותר לשפוט ביחיד ע"כ דלא צריך אלקים כיון דהרמב"ם סובר דאלקים הוא בהכרח שנים, ואין ב"ד שקול הוא שלשה.

ולפי"ז מבואר מה דשיטת הרמב"ם דמבצדק תשפוט ילפינן רק דיכול לשפוט דין אבל אינו נעשה ב"ד, וזהו משום דבצדק תשפוט אינו מרבה דנקרא ב"ד, דבזה צריך דוקא שלשה מדין אלקים, ואף אם נימא דיחיד מומחה הסמוך יכול לכוף זהו משום דדמי לנטל רשות מר"ג דיכול לכוף כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד הל' י"ד, אבל זהו רק מומחה הסמוך, אבל מומחה לרבים שאינו סמוך אף דיכול לדין גם ביחיד אפי' לאחר תק"ח אינו יכול לכוף, דדוקא נתינת רשות מועלת לכוף.

ועכ"פ הרמב"ם יש לו הכרח במה דסובר דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד, דאם נימא דיש לו דין ב"ד א"כ ע"כ נימא דגלי קרא דבצדק תשפוט עמיתך דחשוב אלקים אף ביחיד אף דפשטיה הוי בשלשה, וא"כ מנלן דמומחה לרבים אף שאינו סמוך יכול לדון, ומזה מוכרח דמומחה אפי' סמוך אינו ב"ד ואינו אלקים, וזה גלי קרא דבצדק תשפוט, דגם מי שאינו מומחה ואינו אלקים יכול לשפוט מה"ת רק דמדרבנן צריך שלשה או מומחה לרבים.

ומבואר בזה מה דכתב רש"י דרב אחא דיליף מקרא דבצדק תשפוט עמיתך דבחד נמי כשר לא סבר עירוב פרשיות, והתוס' כתבו דלא צריך לזה דמצי סבר עירוב פרשיות, ומ"מ מגלה קרא דבצדק תשפוט דבחד נמי כשר, אבל לשיטת רש"י שכתב כשיטת הגמ' בדף ב' ע"ב בד"ה ונקרב, דמה דילפינן דצריך שלשה מומחין זהו מדכתיב ג' פעמים אלקים, וא"כ מקרא דבצדק תשפוט לא נוכל ללמוד אלא דסגי בחד, אבל מנ"ל דלא בעינן מומחה דהא לא כתיב בקרא דבצדק דלא צריך אלקים, לכן כתב רש"י דרב אחא לא סבר עירוב פרשיות, ומה דצריך לקרא דבצדק הוא שלא נלמוד מקרא דמשפט אחד ללמוד הודאות והלואות מגזילות וחבלות כמש"כ התוס' וזה כתב כן הנתיבות.

ב) בהא דאמר רב אחא ד"ת חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, כתב הר"ח וז"ל וקיי"ל כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד והוא מומחה וקבלוה עלייהו דיין דיני ממונות, והביא דבריו הרמ"ה ביד רמה וכתב וז"ל, ופסק ר"ח הלכתא כרב אחא דיחיד מומחה מדאורייתא נמי כשר, מדאמרינן לקמן ואם היה מומחה לרבים דן ואפי' יחידי, והדין מימרא ליתיה, חדא דהא אסיקנא דרב אחא אית ליה דשמואל, וסוגיין בכולה תלמודא כר' אבהו כדבעינן למימר לקמן, וסוגיין נמי כר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן, ואשתכח דמדאורייתא בהודאות והלואות נמי שלשה מומחין בעינן, וההיא דלקמן דמכשרינן יחיד מומחה לאו משום דמדאורייתא כשר, דא"כ כי לא קבלוהו עלייהו נמי כי טעו ליפטר, ותו אי כרב אחא אפי' הדיוט נמי כי גמיר ליתכשיר, דהא לרב אחא לית ליה עירוב פרשיות דאי אית ליה ליבעי תלתא, אלא ודאי לית ליה, וא"כ מומחה מנא ידע אלא טעמא דמילתא התם כיון דאכשור רבנן שלשה הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לוין כ"ש דיחיד מומחה כשר דודאי יחיד מומחה עדיף טפי מג' הדיוטות, ולעולם קיי"ל כרבא (דמדרבנן לא בעינן מומחין) עכ"ל. והנה כבר הוכיחו התוס' והרא"ש דהא דתניא ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי היינו בלא קבלה דאי בקבלו עלייהו אפי' הדיוט נמי.

ונראה דשיטת ר"ח הוא כדעת הרמב"ם שכתב בפ"ד הל' י"ד דיחיד מומחה אינו חשוב ב"ד, וממילא סובר דאינו יכול לכוף כיון דאינו ב"ד דדין כפי' הוא דוקא בכח ב"ד, ומה שהקשו התוס' דע"כ בדלא קבלו עלייהו, דאי בדקבלו הא אפי' הדיוט נמי, זה מבואר עפ"מ דאיתא בירושלמי הובא בנמוק"י ריש פ"ד דקבלוהו זהו כשקבלוהו עליהם כשלשה, אבל קבלוהו בסתם לא הוי קבלה, וכן יש לומר לפי דברי הרא"ש בפ"א סי' ג' בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין שהקשה דאי בלא קבלום וכפו אותם בודאי אין דיניהן דין, ואי בקבלום אמאי הוו ב"ד חצוף, וכתב דמיירי כגון שאמרו להם דונו כמו שנקראים דיינים מן התורה, וא"כ אינו לא בכפיה ולא בקבלה גרועה אלא דלא קבלו עליהם שיהיה להם יותר כח מכפי כחם מן התורה.

ולפי"ז צריך ביאור דברי הרא"ש שהעתיק דברי התוס' דהא דקתני ואם היה מומחה לרבים דן אפי' יחידי היינו לכוף דאי בדקבלוהו אפי' באינו מומחה נמי, ומה ראי' היא דהא לדברי הרא"ש בעצמו אינה ראיה דמצי למימר שאמרו דון לנו כמו שנקראים דיינים מן התורה, וכמו דאמר הירושלמי דדוקא באמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה, וצריך לומר דהרא"ש סובר דאם קבלוהו בסתם הוי קבלה גמורה, ודוקא אם מפרשים שאינם מקבלים אותו בקבלה גמורה, ולכן כיון דבברייתא תניא סתמא ולא הוזכר באיזה אופן הוא דן, ואם באו לפניו הבע"ד לדון להם הרי זהו קבלה, וצריך לאוקמי שאמרו דון אותנו ע"פ דין בכמה דיינים שצריך, ובודאי זהו אוקימתא דחוקה, לכן מפרש דמה דתניא דן היינו שהוא בעצמו דן ואינו צריך לרצון הבעלי דינים כלל.

אבל הר"ח והרמב"ם יסברו כהירושלמי דקבלה לא הוי אלא אם אמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה מומחין, אבל אם באו אליו בסתם לדון לפניו לא הוי קבלה, ומ"מ אשמעינן הברייתא דאם היה מומחה לרבים, דן אפי' יחידי, וזהו מקרא דבצדק תשפוט עמיתך, ומעיקר דינא גם מומחה לא צריך שיהי' דינו דין, דבקרא דבצדק תשפוט עמיתך לא כתיב אלקים כמש"כ, רק דמדרבנן גזירה משום יושבי קרנות הצריכו חכמים שלשה, ובמומחה לרבים דן אפי' יחידי, אבל אין זה לכוף, דלכוף מעיקר דינא צריך שלשה מומחין לדעת הרמב"ם כיון דסובר הרמב"ם עירוב פרשיות.

איברא דמה שכתבתי דהר"ח והרמב"ם יסברו כהירושלמי דקבלה לא הוי אלא כשאמרו לו הרי אתה מקובל כשלשה לכאורה זה אינו נכון דכבר הכריע הש"ך בסי' כ"ה סעיף ב' ס"ק י"ב במה דאי' בשו"ע אם היה זה דיין מומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהם הואיל והוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם שכתב הש"ך נראה דכל קבלה שהוזכר בסי' זה בדינים אלו אין צריך קנין רק בסתם קבלה שדנו לפניו סגי וכן משמע בירושלמי דאמר ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו משמע דבאמירה בעלמא סגי וה"ה כשבאו לפניו והכי משמע ממאי דקאמר בתר הכי בירושלמי ר' בא אמר מומחה שכפה ודן דינו דין ר' אבהו הוי יתיב דיין לגרמיה אמרין לי' תלמידיו ולא כן אולפן רבי אל תהי דן יחידי אמר לון כיון דאינון חמין לי יתיב דיין לגרמי ואתיין לגבי כמי שקבלוני עליהן ומפורש בהירושלמי שהביא הש"ך דלא כמש"כ ודגם הירושלמי סובר כהרא"ש דקבלה בסתם כשבאו לפניו הוי קבלה.

אלא דבאמת הרי דברי הירושלמי סותרין זה את זה דאם כשבאו לפניו לדון בסתם הוי קבלה למה מוקים ר' אבהו מקודם בשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ולא מוקים בשבאו לפניו לדון בסתם ובפרט דשתי המימרות הם של ר' אבהו וקשה לומר דאם בא לפניו בסתם לדון ביניהם אז עדיף מהיכי שאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה והוא פטור גם בשטעה בשיקול הדעת דודאי כשבאו לפניו בסתם ג"כ דעתם שידון להם דין תורה וכ"כ הרא"ש להדיא בפ"א סי' ב' כשסיים כללא דמילתא, ובפ"ד סי' ה' ומביא שם ד' הגמ' דף ו' ומפרש כן דאמרי לי' כי קבלנוך וכו' ע"ש, וא"כ למה הוצרך ר' אבהו לאוקמי שאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה, ומוכח דר' אבהו אינו סובר כן וכשבאו לפניו בסתם לדון לא הוי כמו קבלה שיהיה מה שעשה עשוי אם טעה ולכן מוקי דוקא בכה"ג דאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה ולענין זה הוי קבלה שאם טעה מה שעשה עשוי אבל מ"מ לא הוי קבלה שיפטר מלשלם ומימרא ב' דר' אבהו הא לא מיירי לענין דין אם טעה פטור.

איברא דאכתי אינו מיושב דבמימרא קמא דר' אבהו אמרו בטעמא דמשלם מביתו משום דהגיס דעתו לדון יחידי דין תורה דתנינן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד, ובמימרא שני' דר' אבהו הא איתא שם שישב ודן יחידי ואמרו לו תלמידיו והרי למדונו ר' אל תהי דן יחידי והשיב להם כיון שרואים שאני יושב לבדי כמו שקיבלוני עליהם, ומפורש דכשבאו לפניו בסתם ליכא דין אל תהי דן יחידי.

אכן יש לומר דמימרא קמא הא לא מיירי במומחה דבמומחה קתני סיפא דפטור מלשלם וגם מיירי שבאמת טעה ולכן אפי' קבלו אותו כיון דאיננו מומחה לא מהני קבלתם שיהיה מותר לדון יחידי אבל ר' אבהו הא היה מומחה ואף שלא היה סמוך מ"מ לזה מהני קבלתם שמותר לו לדון וליכא בזה אל תהי דן יחידי.

אולם זה שכתבנו לסוף דברינו הוא לדעת הרמב"ם דסובר דלרב אחא מדאורייתא לא צריך מומחה כלל, וגם יחיד הדיוט דגמיר וסביר יכול לדון, וע"ז אמר קרא בצדק תשפוט עמיתך, כמו שכתב להדיא כאן בהל' י' אבל מדברי הר"ח כפי שסובר הרמ"ה בשיטתו מפורש דאינו סובר כן, אלא דגם לרב אחא צריך שיהיה מומחה, וזהו שהקשה עליו הרמ"ה דהא אמר הגמ' דרב אחא אית ליה דשמואל דשנים שדנו דיניהן דין ולית ליה עירוב פרשיות.

אכן כשנעיין בדברי הר"ח כמפורש בפירושו על הגמ' נראה מפורש שאין דעת הר"ח כמו שכתב הרמ"ה בשיטתו דזה לשונו בפירושו, רב אחא ברי' דרב איקא אמר מדאורייתא אפי' חד כשר שנאמר בצדק תשפוט, ומשום שוכני מדינות שאין בהם מומחין התקינו ג' ואמר שם אי אפשר דלית בהן חד דגמיר, וקיי"ל כרב אחא ברי' דרב איקא דמדאורייתא חד והוא מומחה וקיבלוהו עלייהו דיין דיני ממונות כדבעינן למימר לקמן עכ"ל, והנה בתחלת דברי הר"ח כשהביא דברי רב אחא כתב מדאורייתא אפי' חד כשר שנאמר בצדק תשפוט, וכתב אפי' חד כשר ולא הזכיר חד והוא מומחה, ומפורש דבעיקר דינא דחד לרב אחא לא צריך מומחה, ואח"כ כשכתב וקיי"ל כרב אחא כתב חד והוא מומחה, וע"כ צ"ל דכאן כשכתב והוא מומחה, אין כונתו מומחה גמור כמש"כ הרמב"ן מומחה של תורה והיינו מומחה הסמוך, אלא כונתו מומחה לרבים, וכמו שמפרש הרמב"ן דהוא מומחה לרבים שרבים יודעים בו דהוא גמיר וסביר, וזהו בשביל שאסרו חכמים לסתם יחיד אפי' גמיר וסביר גזירה משום יושבי קרנות, ורק דמה שכתב גם בסוף דבריו דמדאורייתא זהו בודאי ט"ס, אף שגם בגירסת הרמ"ה הוא כן דהא מתחלה כתב בעיקר מימריה דרב אחא מדאורייתא אפי' חד כשר ולא הזכיר מומחה, ולכן הוא פשוט דתיבת "מדאורייתא" שכתב בסוף הוא טעות סופרים שנמשכו אחר זה שכתב מקודם "מדאורייתא" וכאן לבסוף כתב הדין להלכה דחד והוא מומחה והיינו שהוא מוחזק לרבים שהוא גמיר וסביר דיין דיני ממונות, ומה שכתב וקיבלוהו עלייהו היינו שלא דן בכפיה, אלא שבאו אליו מעצמם לדון, וכמו שכתבנו למעלה והר"ח והרמב"ם שוים.

ומה שהקשה הרמ"ה על הר"ח דהא קיי"ל כמאן דאית ליה עירוב פרשיות, בזה ג"כ לא קשה כמש"כ בדעת הרמב"ם, דאף דאית לן עירוב פרשיות זהו שיהיה להם דין ב"ד ושיוכלו לכוף. בזה צריך שלשה מומחין, רק בדנקיט רשותא מר"ג או מב"ד שבא"י יוכלו לכוף כמבואר בדבריו פ"ד הל' י"ד.

ובמה שכתב הרמ"ה בסוף דבריו דלא קיי"ל כרב אחא ואית לן עירוב פרשיות, רק דמשום נעילת דלת תיקנו חכמים דשלשה יוכלו לדון וממילא דכ"ש שמומחה לרבים דעדיף מג' הדיוטות יוכל לדין, כבר כתבתי זה למעלה דלדעת הרמב"ם א"א לומר כן, דהא סובר דשלשה הדיוטות הוו ב"ד וההודאה בפניהם הוי הודאה, ומוכח מדבריו דיכולין לכוף כמו שכתב בפ"ה הל' י"ח וז"ל, כללו של דבר הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים עכ"ל, ומזה שכתב לכל הדברים ע"כ דיכולין לכוף, אבל במומחה לרבים הא כתב להדיא בהלכה שהבאנו דאינו חשוב ב"ד וממילא אינו יכול לכוף כמו שכתבנו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.