שרשי הים/סנהדרין/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ סנהדרין ב

יב

שורש עבידי איניש דינא לנפשיה

יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח כו' אע"פ שלא היה הפסד בנכסיו אלו נתאחר ובא לב"ד כו'. ע"כ. הכי איתא בגמ' עלה דשלח רב לרב נחמן הרי אמרו לרכיבה שלש ולבעיטה חמש כו' שלח ליה חסדא חסדא קנסא קמגבית בבבל אימא גופא דעובדא היכי הוה שלח ליה דההוא גורגורתא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו אתא חד קדלי ביומא דלאו דיליה א"ל יומא דידי הוא לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא מחייה א"ל מאה פנדא בפנדא דמרא למחייה אפי' למ"ד לא עבי' איניש דינא לנפשיה במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה דאתמר ר' יהודה אמר רב לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה היכא דאיכא פסידא כ"ע ל"פ דעביד איניש דינא לנפשיה כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יאודה אמר לא עביד איניש ד"ל דכיון דליכא פסידא ליזיל לקמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דכדין עביד לא מחייב למייתי לב"ד.
וראיתי להרב עדות ביעקב סי' קט"ו דרל"ה ע"ד שעמד ע"מ שהקשה הרשב"א בחדושיו במאי דקאמר ליה ר"ן לר"ח קנס' קמגבית בבבל דמאי קו' דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל הא אמרי' דאי תפס לא מפקינן מיניה וכן אי תבעי בב"ד למיזל לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי פ"ק וא"כ מש"ה שלח ליה למידע ושיעור הכאתו בפנדא דמרא ובקופינ' דמרא דאי מפייס ליה באותו שיעור שדינן ליה שמתיה וה"נ אי תפס טפי משיעור זה מפקינן מיניה והרשב"א ז"ל תירץ דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא או אם אמר קבעו לי זמנא למיזל לארעא דישראל או לא וגופא דעובדא היכי הוה עכ"ל והרב הנז' כתב דמעיקרא קו' ליכא דלא מבעיא לדעת הרמ"ה שכתב הרא"ש בספ"ק דלא אמרו דאי תפס ל"מ או דמזמנינן ליה למיזל לא"י ואי לא משמתי' ליה אלא בקנס דתשלומי חצי נזק וכיוצא דאית ליה פסידא ועבדו ליה רבנן תקנתא דלא ליפסיד ממוני אבל בתשלומי ד' וה' דהוי טפי מנזקיה לא עבדו רבנן תקנתא להרווחי מידי מממונא דחבריה יע"ש וא"כ דכוותא ה"נ דהוי מידי דבושת כמו שפרש"י דהוי מידי דליכא חסרון כיס א"כ איכא למימר דלא תקינו ליה רבנן לא תקנתא דהיכא דתפס ולא תקנתא דאזמניה למיזל והילכך קמקשי ליה קנס' קמגבית בבבל ואפי' לדעת הרא"ש שחלק על הרמ"ה וכתב דדין זה דאי תפס או אזמניה לדינא לאו תקנתא הוא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב לשלם אלא שבבבל אין לו דיין שיכופינו ליתן לו כל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה כל דמחייב ליה מדאורייתא וא"כ איכא למימר דבושת נמי דהוי מ"ה דברי' שחייבה תורה למזיק שיתן לניזק אי תפס לא מפקינן מיניה וה"ה דמזמנינן ליה לדינא ומשמתינן ליה מ"מ נר' דבבושת אפי' הרא"ש יודה להרמ"ה דדוקא בתשלומי' נזק דד' וה' שדמיו קצובים בתורה ס"ל להרא"ש דכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה אבל בבושת שאין דמיו קצובים בתור' דהכל לפי המבייש והמתבייש כל כה"ג לא עביד איניש דינא לנפשיה שהרי כת' הרא"ש בסוגיין דלא עביד איניש דינא לנפשיה אלא דוקא כגון שהדבר שהוא תופס הוא דבר ברור שהוא שלו אבל היכא שאין הדבר ברור שהוא שלו לעאד"ל ואין בתפיסתו כלום וא"כ בתופס דבר משו' בושתו דלא הוי דבר ברור שזה שתפס הוא שיעור דמי בושתו שחייב לו מדינא כיון דהני שיעורי דרבנן נינהו גם אין להם קצבה ודייני א"י הם דיכלי לשעורינהו הני שיעורי ולא בני בבל א"כ דינא אין כאן תפיסה אין כאן עכ"ל והניח הדבר בצ"ע.
ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה דמר אותה שאמרו בפ' שור שנגח דנ"ו ע"ב בעובדא דההו' גברא דתקע לחבריה ופרש"י דהיינו שהכהו כנגד אזנו או שתקע ממש לתוך אזנו וביישו ושלחיה רב טוביה בר מתנה לקמיה דרב יוסף ושאל ממנו אם הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע אם הוא סלע צורי שהוא ד' זוזים או סלע מדינה שהוא שמינית סלע צורי שהוא חצי זוז והשיב לו שהוא סלע דאמר רב יאודה אמר רב כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף וכתב רש"י ז"ל ההוא גברא דתקע לחבריה והיה זה תפוס משלו דאי לא"ה לא מגבינן בבבל עכ"ל והרשב"א ז"ל בחי' כתב דמיירי דאמר להו אזמנוה לי לדינא למיסק לארעא דישראל כו' ופייסי בסלע מדינה יע"ש וה"נ אמרינן התם גבי חנן בישא תקע ליה לההוא גברא אתא לקמי דרב הונא א"ל זיל הב לי פלגא דזוזא כו' הרי מבואר שלא כדברי הרב ז"ל שכתב דבבושת דליכא ח"כ לכ"ע אי תפס ל"מ מיניה ולא מזמנינן ליה לדינא וכן ראיתי בש"ע שכתב משם הר' יהונתן ז"ל שהכריח מהני עובדי דרב טוביה ורב הונא דאפי' בבושת דליכא ח"כ אי תפס למ"מ ומזמנינן ליה לדינא יע"ש ועכ"ל דאף הרמ"ה והרא"ש לא נחלקו אלא בקנסא בתשלומי נזק שורו בד' וה' וכיוצא אבל בבושת שביישו בעצמו לחבירו מפני תיקון העולם עבוד רבנן תקנתא וקצבו הם שיעורא לקנסא ועשהו במידי דאית ביה ח"כ דאי תפס למ"מ ואי אזמניה לדינא מזמנינן ומשמתינן לו וכמו שעשו הגאונים תקנה לדורות למבייש את חברו אפי' בדברים מפני תקון העולם כמ"ש הטור בח"המ סי' א' וסי' ת"ך ודוק.
ואיך שיהיה הדרן לפלוגתא דר"ן ור"י אי עאד"ל אי לא אתיביה ר"ן לר"י דאמר לא עאד"ל מדתניא שור שעלה ע"ג חבירו להורגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור ואם דחפו לעליון ומת חייב בשלמא לדידי דאמינ' עאד"ל אפילו במקום דליכא פסידא ניחא דמחלק הברייתא בין שמטו לתחתון דפטור לשמטו לעליון דחייב דמיירי בשור מועד דלית ליה פסידא לבעל התחתון אלו לא היה משמיטו והיה הורגו דשור מועד משלם נזק שלם מן העליה ואינו בהול על ממונו שמא יפסיד ולכך כי אשמיט את התחתון להציל את שלו כדרכו פטור לשלם העליון ואפי' שעי"ז המיתו ושוה יותר דעאד"ל להציל את שלו אע"פ שאם היה מניחו והיה הורגו היה משתלם מבעל העליון ב"ד ולהכי כשדחפו להדיוט שהוסיף על דינו להמית בידו ואינו בהול על ממונו חייב אבל לרב יאודה דאמר לא עביד איניש דינא לנפשיה אלא היכא דאיכא פסידא הכא אי בתם איירי דאית ליה פסידא ומש"ה כי השמיטו פטור כי דחפו לעליון אמאי חייב דכיון דבהול על ממונו הוא לא הו"ל למחיי ביה דמתוך שהוא בהול לא יהיב אדעתיה לשומטו ולא לדוחפו שרוצה להציל במה שיוכל יפה שא"ק ותירץ רב יאודה דאפי' בתם נמי לא אמרי' בהול הוא ולהכי כי יכול להשמיט את התחתון ולהציל את שלו והוסיף לדוחפו חייב.
אשר מזה ק"ל על רבינו ז"ל שפסק בפרקין כר"ן דעביד איניש דינא לנפשיה אפי' היכא דלית ליה פסידא למה זה פסק בפ"ו מה' חובל ומזיק הל' ו' וז' דבין בשור תם ובין בשור מועד אם דחפו לעליון נמי ומת חייב ואם שמטו לתחתון פטור דלר"ן דוק' במועד דאינו בהול על ממונו הוא דחייב כשדחפו לעליון ולא שמטו אבל בתם שהוא בהול על ממונו אפי' דחפו לעליון נמי פטור. וכעין זה ראיתי להרב לח"מ ולהרב מ"ל בפ"ג מה' עבדים הל' ה' שהוקשה להם במה שפסק רבינו דעבד נרצע שנשא לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפח' דלמה זה אצטריך רבינו למיהב טעמ' משו' דנאסר בשפחה דבלא"ה נמי לפי מה שפסק רבינו כר"ן דעאד"ל אפי' במקום דליכא פסידא בלאו ה"ט נמי פטור דלקמן בגמ' הוק' לו הכי לרבי יהודה דאמר לא עאד"ל מדתניא בברייתא דנרצע שחבל בו רבו להוציאו שהוא פטור ותי' רב יאודה דברייתא מיירי בנרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית דעד האידנא התירא והשתא איסורא דלאו דינא לנפשיה הוא ולר"ן בלא האי אוקמתא ניחא ליה ולמה לו לרבינו דפסק כר"ן למיהב ה"ט דאיתמר בגמ' אליבא דר"י וידחקו לתרץ הסוגייא לדעת רבינו יע"ש. ולא ידעתי אמאי לא הוקשה להם מהך דשור שעלה ע"ג דאיתמר מקמי הכי וכעת צ"ע.
ולענין הלכה פסקו כל גדולי הפוסקים כר"ן דעא"דל אפי' היכא דליכא פסידא אם ימתין עד שיעמידנו לפני הדיין אלא אפי' בשביל הצלת טורח למיזל לב"ד לבד יכול להכותו להוציא את שלו מתחת יד חבירו אם גזלו אעפ"י שאם יביאנו לב"ד לא יתקוטט עם חבירו ויהיה הכל בשלום והוא שאינו יכול להציל את שלו מידו של אחר בדברי רצוי אם לא ע"י הכאה וכ"ש אם בא חבירו לקחת מתחת ידו ולגוזלו שעומד כנגדו ומכהו שלא יניחו לגזול והוא שיהיה הדבר ברור שהדין עמו שאם יבא לב"ד יכול להצילו בדין מידו אבל אם אין הדבר ברור שבדין יכול להוציאו לאו כל כמיני' לומ' שלי הוא ולהוציא ממוני עשיתי והיכא דאיכא פסידא לכ"ע אפילו לר"י עביד איניש דינא לנפשיה.
ואולם הר"מ מסרקסטא ז"ל הובאו דבריו בש"מ דנ"ח כתב דהלכה כרב יאודה דכל דליכא פסידא אי משתהי עד דאזיל לב"ד משום טירחא בעלמא לית ליה למיעבד דינא לנפשיה ולהכות את חבירו להציל את שלו מתחת ידו דסוגיין דייקא טפי כרב יאודה יע"ש.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.