אבן האזל/נחלות/א

אבן האזל ‏ נחלות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ט

כבר בארנו בהלכות אישות שאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס ברשותו, ושאין הפקח יורש את החרשת שנשאת כשהיא חרשת אפילו נתפקחה, ושם בארנו שהוא יורש את נכסי אשתו שבאו לרשותה והוחזקו בין נכסים שהכניסה לו בנדוניתה, בין נכסים שלא הכניסה, ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה.

אפילו נתפקחה, כתב הלח"מ קשה דבפ' כ"ב מהל' אישות כתב אבל הפקח שנשא חרשת אם מתה לא ירשנה, וכתב המ"מ זה למד רבינו ממה שאמרו שאין לה כתובה כנזכר פרק י"א וכשם שאין לה כתובה כך אינו יורשה, ולפי מה שכתב כאן אי אפשר לטעם זה דהא כתב כאן דאפי' נתפקחה, והא ודאי יש לה כתובה, וכמש"כ רבינו שם בפ' י"א, ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה, ואף דכתב המ"מ דכונתו ברוצה לקיימה דוחק לומר דהכא איירי באינו רוצה לקיימה דסתמא קאמר הכא וצ"ע עכ"ל. והנה שם כ' המ"מ פי' דברי רבינו הוא ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה ולמד זה ממה שאמרו שם חרש שוטה שנשאו נשים פקחות, אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לה עליהן כלום, ואם רצו לקיימן יש להם כתובה מנה, וכתב רבינו דה"ה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה שיש לה כתובה מנה, ודבר ברור הוא שאיך תהי' בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה עכ"ל, לפי"ז נוכל לומר דמה שכתב המ"מ בפ' כ"ב לדין ירושה דפקח שנשא חרשת אם מתה לא יירשנה שלמד מדין כתובה, למד זה דלא נימא דכיון שתיקנו לה נשואין נעשית אשתו גמורה מדרבנן ויורשה, לזה כתב כיון דאין לה כתובה א"כ אינה אשתו גמורה מדרבנן, ואף שהרמב"ם כתב שם והחרשת אע"פ שיש לה נשואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, א"כ יש טעם מפני מה לא תיקנו לה כתובה, מ"מ סובר המ"מ דכיון דעכ"פ אין לה כתובה אינה אשתו גמורה מדרבנן גם לדין ירושה, כיון שהיא אין לה זכותים עליו יהי' מאיזה טעם שיהי', גם הוא אין לו זכות עליה גם לדין ירושה, וכל זה בלא נתפקחה, אבל אם נתפקחה הרי כתב המ"מ טעם שאיך תהיה בת דעת ותשב עם בעלה פקח בלא כתובה, וכונתו דכיון שאמרו דמי שיושב עם אשתו בלא כתובה הרי זה בעילת זנות וטעמא שחכמים תיקנו לאשה כתובה כדי שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה, דאם אין עליו חיוב כתובה ויכול להוציאה כל זמן שירצה אינה אשתו קבועה והוי כמו שיושב עם פלגש, ונמצא שזהו טעם שע"כ אחר שנתפקחה אם יושב עמה ע"כ דעתו להתחייב לה בכתובה כמו שנתחייב כל הנושא אשה, אבל לענין דין ירושה כיון דבתחלת הנשואין כשהיתה חרשת לא היה נשואין גמורים שתהי' אשתו גמורה לענין כתובה, וממילא אינו יורשה, לכן גם אם נתפקחה אף דעכשיו ע"כ מתחייב לה בזה שיושב עמה שיהי' עליו חיוב כתובה, משום דבלא כתובה הוי כמו בעילת זנות, מ"מ לדין ירושה כל זמן שלא היו נשואין חדשים לשם נשואין לא נתחדש גדר הנשואין שלהם ואינה אשתו גמורה, כיון דחכמים לא תיקנו בתחילת הנשואין שתהי' אשתו גמורה מדבריהם ואינה יורשה, גם עכשיו שנתפקחה אינה יורשה אף שנתחייב לה כתובה.

אכן בני הרב הגאון ר' צבי יהודה שי' העיר דמפשטות דברי הרמב"ם שכתב ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה לא משמע כדברי המ"מ שכתב דכונתו ברוצה לקיימה, דכיון שסתם דבריו משמע דתיכף משנתפקחה אפי' מת תיכף או גירשה תיכף, אף שלא גילה דעתו שרוצה לקיימה, יש לה תיכף כתובה, ובטעמא דמילתא יש לומר ע"פ מה שכתב הרמב"ם שם בפ' י"א מהל' אישות הל' ד' וז"ל והחרשת אע"פ שיש לה נשואין מדבריהם לא תיקנו לה כתובה כדי שלא ימנעו מלשאת אותה, ובאותה הלכה כתב אח"כ ואם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה, ומבואר דסובר הרמב"ם דמעיקר היה מן הדין שתהי' גם לחרשת כתובה כיון שיש לה נשואין מדבריהם, ומה שאין לה כתובה הוא רק לטובתה שלא ימנעו מלישא אותה והוא בגמ' ביבמות דף קי"ג, וא"כ אם נתפקחה כיון דבסברא מרוצה הבעל מזה שנתפקחה, ולכן דוקא בעודה חרשת לא תיקנו לה כתובה משום שבדוחק נשא אשה כזו, אבל להתחייב לה כתובה שיהי' לו קשה לגרש אותה בזה לא הי' מרוצה, אבל לאחר שנתפקחה כיון דעכשיו היא ככל הנשים רק שתחלת הנשואין היה רק מדבריהם כשהיתה חרשת, אבל כיון דמעיקר הדין היה ראוי שגם לחרשת תהי' כתובה, רק כדי שלא ימנעו מלשאת אותה לא תיקנו לה, לכן כשנתפקחה הרי היא עתה ככל הנשים ולא הוציאו אותה מכל הנשים אף שנשואין שלה הם מדבריהם, אך באמת קשה לומר כן לבד דבסברא כיון שמתחילה בנשואין לא תיקנו לה כתובה מהיכי תיתי מתחדש מאליו החיוב, אך מלבד זה ממ"נ אם נאמר שעל אופן שנתפקחה לא הוציאו אותה מכל הנשים, א"כ תהי' כתובתה מאתים, וכיון שכתובתה מנה, ע"כ שהוא חיוב חדש מעכשיו, ומעכשיו אם אינו רוצה להמשיך הנשואין איך יתחייב.

אח"כ ראיתי שכדברי בני הרב שי' כתב האור שמח בפי"א מהל' אישות הלכה ד' במה שכתב שם הרמב"ם שאם כנס החרשת ונתפקחה יש לה כתובה, שכתב שם המ"מ שזהו ברוצה לקיימה אחר שנתפקחה, ולמד זה מחרש ושוטה שנשאו נשים שכתב שם הרמב"ם בהל' ו' שאם רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להם כתובה, והוא ברייתא ביבמות דף קי"ג, וכתב ע"ז האו"ש דזהו קיצור מופלג בדברי הרמב"ם ובאמת הראיה היא להיפוך, ששם כתב רצו לקיימן, ומוכח דדוקא ברצו לקיימן, וכאן כתב בסתם, והביא האור שמח דברי הירושלמי בפ"א דכתובות הל' ב' שמשם הוא מקור לדברי הרמב"ם בין בדין כתובה בין בדין ירושה, ואביא גם דברי הירושלמי לברר ההלכה וזה לשון הירוש', חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה, ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה לזוק לו נכסיה, והוא לא רצה לזוק בנכסיו, וכן כתב הרמב"ם מטעם זה בפכ"ב שם הל' ד' פקח שנשא חרשת יש לה עליו מזונות וכתובה, שהוא רוצה לזוק לה נכסיו, והיא לא רצתה לזוק לו נכסיה, ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה, ומשני תיפתר שהיתה חרשת ונתפקחה שלא תאמר הואיל והיתה חרשת תחלה אין לה כתובה לפום כן צ"ל יש לה עכ"ד הירוש' וכתב האור שמח בטעמא דבחרש שנשא פקחת הרי בעת נשואין לא היה בן דעת, ולכך השתא דנתפקח אפשר דיאמר אינו רוצה לקיים אותה ויגרשנה דבו תלוי הגט, ולכך כל זמן שלא בא עליה ואינו מקיימה עוד אין לה כתובה עליו אף אם מת אח"כ, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי לאו בידה לגרשו והיא אשתו גמורה, ולא שייך לומר שלא ירצה הבעל שנשאה כשהיא חרשת לקיימה כשנתפקחה, וכל פקח הוא נותן כתובה לאשתו, רק דכאן חששו דממנעי ולא נסבי, וכיון שנתפקחה לא שייך זה, לכן יש לה כתובה אף אם לא בא עליה בפקחותה, ומה שפסק בהל' נחלות דאם כנסה חרשת ונתפקחה אינו יורשה, מפורש ג"כ בזה הירושלמי כיון דמוקים הא דתניא דיש לה כתובה בנתפקחה ובזה קתני דאינו יורשה, וטעמא דבחרש שנשא פקחת ונתפקח מהני בא עליה דאם לא ניחא ליה הרי יכול לגרשה, וכיון שבא עליה הרי ניחא ליה ומקיים הנשואין, אבל פקח שנשא חרשת ונתפקחה הרי מזה שיבוא עליה אין ראיה דלא בדעתה תלוי, ומצדו הלא אמרינן דבסתמא אינו חוזר כשנתפקחה, ולענין כתובה חייב, אבל ליורשה לא מהני מה שבא עליה דאפשר לא ניחא לה, ולאו בידה תלוי, עכ"ד האור שמח והאריך עוד בזה.

והנה מדברי הירושלמי מוכח דדין פקח שנשא חרשת לדין כתובה אינו דוקא ברצה לקיימה, כמו שכתב המ"מ שלמד זה מחרש שנשא פקחת ונתפקח דאינו חייב כתובה אא"כ רצה לקיימה, דאם היינו אומרים דדין חרשת ונתפקחה הוא דוקא ברצה לקיימה, והיינו לבא עליה משנתפקחה, א"כ הוא דמי ממש דין פקח שנשא חרשת, כמו חרש שנשא פקחת, דכמו בחרש שנשא פקחת אין לה כתובה אא"כ בא עליה משנתפקח, ה"נ פקח שנשא חרשת ונתפקחה אין לה כתובה אא"כ בא עליה משנתפקחה, וא"כ למה מחלק הירוש' בין זה לזה, ומוכח דפקח שנשא חרשת ונתפקחה אינו דוקא שבא עליה משנתפקחה, וכמש"כ האור שמח בטעמא, הוא כמש"כ בשם בני הרב, אכן כבר כתבתי דאם נימא דעקר דין חיוב הכתובה נמשך משעת הנשואין כשנשא הפקח את החרשת כיון שיש לה נשואין מדבריהם, ומה שאין לה כתובה הוא רק משום דאם יתחייבו על נשואין שלה כתובה ממנעי ולא נסבי כדאמר הגמ', וכשנתפקחה אח"כ לא שייך האי טעמא, א"כ קשה למה אינו חייב אלא כתובה מנה, דהא כשנשא אותה היתה בתולה, אמנם חתני הגאון רי"מ שי' אמר בטעמא דנימא דמתחלה בשעת נשואין נעשה חיוב כתובה על זמן אחר שתתפקח, וכיון שאז היא כבר בעולה אינו חייב אלא מנה, ואם אמנם זה כבר מוסבר בטעמא אבל צריך לומר לפי"ז דאפשר להתחייב כתובה על אחר זמן, וצ"ל דמתחייב בזה מעכשיו שלא יוכל אח"כ לומר שהוא מבטל החיוב של אחר שתתפקח כמו כל חיוב שמתחייבים על לאחר זמן, וזהו חידוש דבכנס חרשת בסתם הי' בתקנת חכמים חיוב בתנאי כזה, מה שלא הוזכר בפירוש, עוד קשה דעכ"פ זה אינו מבואר בירוש' דלא קתני דכתובתה מנה אלא בחרש שנשא פקחת ונתפקח ביבמות דף קי"ג ומנ"ל להרמב"ם לומר כן בפקח שנשא חרשת.

ונראה דאפשר לומר במקצת כדברי המ"מ ובמקצת כדברי האור שמח, דזה ודאי דפקח שנשא חרשת ונתפקחה, לא דמי לחרש שנשא פקחת ונתפקח, ומ"מ במקצת הוא דומה, והיינו דבזה אנו למדין שלא נעשה מתחלה חיוב הכתובה על לכשתפקח, דא"כ הי' חייב כתובה מאתיים כיון שלקחה כשהיא בתולה, אלא דבזה חלוקין הם, וכמש"כ האור שמח דחרש שנשא פקחת ונתפקח כיון דבשעת הנשואין לא הי' אפשר להטיל עליו חיובים, לכך מעשה הנשואין אינם גורמים שום חיוב אף לכשיתפקח, כיון דבעת הנשואין היה חרש, ולכן שם הפירוש רצה לקיימה שיבוא עליה ונעשה חיוב חדש בבעילתו, אבל פקח שנשא חרשת כיון שהיה ראוי להתחייב כתובה רק שלא חייבוהו חכמים משום ממנעי ולא נסבי לכן כשנתפקחה ומכיון שהיא ברשותו מהנשואין שתיקנו חכמים שהיא אשת איש מדבריהם, לכן בסתמא כל זמן שלא מיחה בפירוש כשנתפקחה זה בעצמו שבסתמא עומדת ברשותו וחשובה אשתו חייבוהו חכמים כתובה שלא ישהא את אשתו שעה אחת בלא כתובה כמוש"כ המ"מ, ולכן זה ודאי כתובתה מנה, וכמו בחרש שנשא פקחת ונתפקחת אף דלא דמי דשם דוקא בבא עליה וכמו שבארנו, ולכן מבואר דלדין כתובתה מנה למד הרמב"ם זה מזה כמש"כ המ"מ משום שהי' אפשר לומר דנשא חרשת ונתפקחה, אף שכתבנו דגם בזה חיוב הכתובה נעשה לאחר שנתפקחה מ"מ הי' אפשר לומר דדוקא בנשא בתחלה בעולה, תיקנו חכמים כתובה מנה דנשואי בתולה חביב יותר, אבל כשנשא מתחלה בתולה אף שלא נתחייב באותה שעה, מ"מ נשאר חיבת הנשואין גם עכשיו וכתובתה מאתים, לכן שפיר למדנו מחרש שנשא פקחת דסברא זו שייך גם כאן, ומ"מ אין כתובתה אלא מנה כשנתפקח, ומבואר דלדין כתובתה מנה מדמי הרמב"ם דין פקח שנשא חרשת ונתפקחה לדין חרש שנשא פקחת ונתפקח, ובזה מבוארים דברי המ"מ.

ומי שנתגרשה ספק גירושין ומתה אין הבעל יורשה.

השגת הראב"ד. כבר ביארנו בהלכות אישות וכו' עד אין הבעל יורשה. א"א מה שאמרו במס' גיטין בירושלמי נראה שהוא חולק עליו, המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בה"א צריכה ממנו גט שני, לאידא מילתא אמר ר' אליעזר לירושה כלומר שהוא יורשה, ומה התם בודאי וספק החזירה יורשה הכא דודאי אשתו היתה וספק גירשה לא כ"ש.

המ"מ הביא דברי הראב"ד וכתב דהירושלמי הוא בפ' מי שאחזו גבי ראוה שנתיחדה עמו גבי זה גיטך מהיום אם מתי ונחלקו שם והשוו דין זה למגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, ושם אמר ר' אליעזר לירשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ומר' זעירא יש ללמוד הפך מדברי ההשגות, דאם איתא דאפי' בספק מגורשת הבעל יורש היכי אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר ונמצאת הקושיא ראיה, ואפי' אם נאמר דמשום הפרת נדריה אמר כן ר' זעירא, מ"מ נדחית ראייתו משם דאמינא לך דמשום הכי זכאי בירושתה משום דחשבינן לה כאשת איש לכל דבר לדעת הירוש' דאמרינן הן הן עדי ביאה, הא בספק לא היה זכאי בירושתה, והביא המ"מ מהא דאמר בקדושין דף מ"ה נתקדשה לדעת אביה, והלך אביה למד"ה ועמדה ונישאת, ופליגי לענין תרומה, ואמר שם ומודה רב שאם מתה אינה יורשה, אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב המ"מ שהרי ודאי בספק קדושין אינה יורשה, וא"כ הכא בנתיחדה דלא הוי אלא כספק קדושין אינה יורשה, וע"כ משום דהוי כמו ודאי ע"כ תורף ד' המ"מ, וקצרתי בדבריו וכתב על דבריו הלח"מ דעכ"פ אין ראיה מהירוש', דשם צריך דוקא שתהי' כאשת איש בודאי, משום דבספק קדושין ודאי אינו יורשה כמו שהוכיח המ"מ מקדושין בבבלי, אבל בספק גירושין יש לומר דמוקמינן בחזקת הבעל כמו שהי' קודם, ותי' הלח"מ דהמ"מ הקשה לשיטת הראב"ד דמפרש דגם בנתיחדה הוי ספק, ומ"מ סובר ר' לעזר דיורשה כמו שכתב, ומזה הוכיח הראב"ד דבספק גירושין יורשה, וע"ז הקשה המ"מ דהא ר' זעירא אמר דזאת אומרת שהיא כאשת איש בודאי, ומוכח דאם הי' רק ספק לא הי' יורשה, אח"כ כתב עוד הלח"מ וז"ל, הראב"ד השיג על רבינו מהירוש', ואע"ג דהירוש' פליג על גמ' דידן דהא הירוש' קאמר אפי' בספק קדושין יורשה, ובגמ' דידן מוכח דספק קדושין אינו יורשה, מ"מ כונת הראב"ד דנהי בספק קדושין לא נקטינן כהירוש' אבל בספק גירושין דלא פליג בגמ' דידן אמאי לא נקטינן כהירושלמי דיורשה, (בהלח"מ בנדפס מהופכים התיבות מקדושין על גירושין ומגירושין על קדושין ומיורשה על אינו יורשה ומאינו יורשה על יורשה והוא ט"ס).

והנה לבאר הענין נביא דברי הירושלמי בגיטין פ' מי שאחזו דאחר דמייתי שם פלוגתא דרבנן ור' יוסי בר' יהודה בנתיחדה עמו, אמר שם אתיא דב"ש כרבנן וב"ה כריבר"י, ליידא מילא ר' לעזר אמר ליורשה דתנינן תמן וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, אמר ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבר מחלפה שיטתיה דר' יודא תמן הוא אמר מיתה מצויה, והכא הוא אמר אין מיתה מצויה תמן בצבור כאן ביחיד והנה המפרשים הקרבן עדה והפני משה מפרשים דהא דאמר ליידא מילא, זהו על הא דאמר ר' יהודה על ימים שבינתים הרי היא כאשת איש, ותמה בשירי קרבן דמה שואל ליידא מילא כיון דאמר בפירוש כאשת איש לכל דבר, וכן תניא בבבלי בסוגיין ימים שבינתים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר ונשאר בקושיא, ולפלא על המפרשים שלא הזכירו שהראב"ד וכן המ"מ פירשו דקאי על אם נתיחדה עמו, ולפי דברי ר' יוסי בר' יהודה, אף דקשה דהא לא אמר אלא חוששין משום קדושין אבל עכ"פ הם מפרשים כן, וכתב המ"מ דהא דיורשה משום שהם קדושי ודאי דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, כדאמר ר' יוחנן בגיטין דף פ"א.

ובדעת הראב"ד נראה דמה דאיתא בירושלמי וכן מביא הראב"ד דתנינא תמן זכאי במציאתה וכו', נראה שהראב"ד גורס "תנינא" ולא "דתנינא", ומה דגם בהראב"ד כתוב דתנינא זהו בשביל שהמדפיסים ראו כן בירושלמי דהא אי אפשר שר' לעזר מביא ראיה מהברייתא דאיתא שם כל הני, ולמה אמר רק ליורשה, וע"כ שר' לעזר לא אמר אלא ליורשה וסבר דליורשה מהני אף דלא הוי אלא ספק קדושין, ולא סבר כר' יוחנן דהוי ודאי קדושין, ובטעמא דמילתא צריך לומר דלענין ירושה מהני מה שנתיחדה עמו דזהו כמו שנכנסה לשם נשואין, ואף שלא קנה אותה בודאי לאשה מ"מ מהני מה שנכנסה לרשותו שתהי' הירושה בחזקתו, ומהני הספק קדושין שתהי' בחזקת הבעל לדין ירושה, ואח"כ מביא הירושלמי ברייתא דזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ואמר על זה ר' זעירא זאת אומרת שהיא כאשת איש לכל דבריה, והיינו כר' יוחנן בבבלי דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, ודלא כר' לעזר דאינו אלא ליורשה, ונמצא שהוא מחלוקת, אבל מר' זעירא לא מוכח דחולק על ר' לעזר בעיקר דינא דסובר דמה שהיא בחזקתו מהני ליורשה אף דלא קנה אותה בודאי, דר' זעירא הא לא אמר דמוכח שהיא כאשת איש לכל דבריה, רק מהברייתא דמוכח דהוי קדושי ודאי, אבל בזה לא פליג על ר' לעזר, דאפשר דלשאר דברים יהי' ספק ומ"מ מהני מה שהיא עומדת בחזקתו שיירשנה, ומזה למד הראב"ד לדין ספק גירושין שמספק לא נפקע דינו ועומדת בחזקתו שיירשנה.

יג

וכן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מאביו, כיצד מי שמת ואחר כך מתה אמו, אין אומרים הואיל ואילו הבן היה קיים, היה קודם אף יורשין של בן קודמין ליורשיה של אשה זו ונמצאו אחיו מאביו יורשין את אמו של זה אחר מותו של זה, אלא זרע בנה הוא שיירשנה אם היה לו זרע ואם אין לו זרע תחזור ירושתה למשפחת בית אביה, אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, הואיל והיה אחר אמו שעה אחת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו.

השגת הראב"ד. אבל אם וכו'. א"א אינו כן אלא בכלו לו חדשיו דאי לא ידעי הוה ליה איהו ספק והאחין ודאין ואין ספק מוציא מידי ודאי.

אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו, עיין בהשגת הראב"ד, ועיין במ"מ שרוצה לפרש דמה שכתב ולא כלו לו חדשיו, היינו שודאי לא כלו והאריך בזה, והלח"מ כתב על זה קשה דמנ"ל להמ"מ דמאי דקאמר רבינו ולא כלו, ר"ל דיודע שלא כלו נימא דפירושו הוא דהוי סתמא דלא ידעינן אי כלו או לא כלו ועיין מה שהאריך בזה, והנה בפ"ב מהל' רוצח הל' ו' הארכתי בכל הלכה זו, ולפי שההלכה מפורשת כאן עם השגת הראב"ד הנני מעתיק כל מה שכתבתי שם, ודברי הרמב"ם שם הוא, אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו בין זכר בין נקבה ה"ז נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרג בשגגה, והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום, וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עליו, עכ"ד הרמב"ם וכתבתי שם ואלו דברי.

הכ"מ ציין לדברי המ"מ פ"א מהל' יבום ושם כתב המ"מ בדעת הרמב"ם לפ"מ שכתב בהל' מילה דבן ח' שגמרו סימניו ה"ז ולד שלם, ואם שהא ל' אפי' לא גמרו סימניו, וכן בידוע שכלו לו חדשיו, דמד"ת יש ג' אופנים שיהיה דינו כולד שלם או כלו לו חדשיו, או אפי' בן ח' אחר ל' או כשגמרו סימניו אפי' קודם ל', ואם אינו ידוע אם הוא בן ז' או בן ח' ולא גמרו סימניו הוא ספק מה"ת, וזהו מש"כ בדין ירושה פ"א מהל' נחלות שקטן בן יומו שלא כלו לו חדשיו אם חיה אחר אמו שעה אחת נוחל ומנחיל, וזהו כשגמרו סימניו שזהו נקרא ולד, ובדין הרוצח כתב שההורג קטן שנולד פחות מבן ט' תוך ל' שאינו נהרג דבעינן חדא מתרתי, ל' יום או כלו לו חדשיו, אבל בן ח' שלא שהא אע"פ שנגמרו סימניו אינו נהרג, וזהו ששינו חכמים על ד"ת וכיוצא בזה כתב פ"א מהל' אבל שאין מתאבלין אלא על מי ששהא ל' יום או שכלו לו חדשיו, עכ"ד המ"מ, ודברי המ"מ תמוהים דהא בפ"א מהל' אבל כתב הרמב"ם דבן שמונה שמת אפי' אחר שלשים אין מתאבלין, ולא כמש"כ המ"מ דבשהא ל' מתאבלין, והראב"ד שם השיג עליו דקיי"ל כרשב"ג דמשתהא, וכתב שם הלח"מ דאף דלדינא סובר הרמב"ם דקיי"ל כרשב"ג להחמיר בזה אפי' מדרבנן, ולכן בדין רוצח נהרג עליו, מ"מ לענין אבל כיון דקיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל לא סמכינן על הך פסקא דהלכה כרשב"ג, כיון דלרבנן לא מהני ל' יום ולכן אין מתאבלין אבל דברי הלח"מ אין מספיקין דהא כתב הרמב"ם שם וז"ל בן ט' חדשים שנולד מת, ובן שמנה שמת אפי' לאחר שלשים, ומי שיצא מחותך או מסורס אע"פ שכלו לו חדשיו הרי זה נפל ואין מתאבלין עליהן ולא מתעסקין עמהן, הרי שכלל הרמב"ם דין בן שמנה שמת לאחר ל' עם בן ט' שנולד מת, וכתב בתורת ודאי הרי זה נפל, ועוד שכתב ולא מתעסקין עמהן, ומה שייך זה לדין הלכה כדברי המיקל באבל, וכיון שמעיקר דין הוא כחי אמאי יהיה פטור במה שמחוייבין להתעסק בקבורתו, בכל מה שמחוייבין בקבורת מת גדול, וע"כ דמעיקר דינא הוא נפל, ועוד דבאו"ח סי' תקצ"ז מבואר דנפל אין חייבין בקבורתו, וא"כ כשכתב הרמב"ם הרי הוא נפל ואין מתעסקין עמהן פירושו דאין חייבין בקבורתו כמו כל נפל, וקבורה הוא מדאורייתא ואיך נקל בולד שמעיקר דינא הוא ולד גמור, וזה קשה על עיקר דברי המ"מ שכתב שמטעם זה דמדרבנן חיישינן לנפל כתב הרמב"ם דאין מתאבלין עליהן.

לכן נראה דסובר הרמב"ם דכיון דאסקינן בגמ' בשבת דף קל"ו דכשפיהק ומת דברי הכל נפל הוא כי פליגי בנפל מן הגג ואכלו ארי, ולפי פירש"י קאי זה על תוך ל' דרבנן סברי חי הוא דזה דוקא בנפל מן הגג, והרמב"ם סובר דגם מה דרשב"ג מחדש דאפי' נולד לשמנה אם שהה שלשים יום אינו נפל, דזהו ג"כ דוקא בנהרג, אבל מת לא מהני שלשים כיון דרשב"ג מיירי בנהרג ולא ילפינן מת מנהרג דריעותא דמת מהני, דנאמר דבאמת נפל הוא כיון שהוא בן ח' וגם ל' יום לא מהני, אך לא ביאר הרמב"ם עד אימתי יקרא נפל, ומסתבר דאחר י"ב חודש ודאי נקרא חי, ולכן בהל' אבל דמיירי שם הרמב"ם להדיא במת לא מהני ל' יום, ומבואר דכאן בהל' רוצח דמיירי בנהרג שפיר מהני ל' יום דקיי"ל כרשב"ג, והראב"ד סובר דלא מהני מת אלא בתוך ל' יום לומר דבזה מודו רבנן דהוי נפל, אבל ל' יום דסובר רשב"ג דכל ששהא ל' יום אינו נפל לא מהני מה דמת דאטו ולד חי אין דרכו למות מסבת חולי, ומה שהכריח להרמב"ם לומר כן הוא משום דהך דינא דבן ח' אין מתאבלין עליו הוא בתוספתא ואי בתוך ל' הא גם בלא ידעינן אם כלו לו חדשיו או לא אין מתאבלין, והראב"ד יסבור דהך תוספתא אתיא אליבא דרבנן ואנן קיי"ל באבלות כרשב"ג, ובאמת אין נ"מ במה דידעינן דהוא בן ח'.

והנה היה אפשר לומר דמה דקתני בתוספתא בן שמנה הוא לומר דאפי' גמרו שערו וצפרניו דקיי"ל כרבי והוי ולד מעליא ונימא דמ"מ אם מת הוי נפל, אלא דיש לומר דאפי' אם נימא כן סובר הרמב"ם דחד דינא הוא, וכמו דנימא דמת מוציא מדין ולד אפי' בגמרו סימניו ה"נ מוציא מדין ולד אפי' בשהא ל', דהוכחה דרבי ורשב"ג שוין הם, אלא דיש לעיין בעיקר דינא בגמרו סימניו דקיי"ל כרבי דהוי ולד מעליא אם במת לא הוי ולד, ומשמע דשוין הם כיון דבחדא ברייתא קתני הא דרבי והא דרשב"ג, וכיון דסובר הרמב"ם דבמת לא מהני הוכחה דרשב"ג ה"נ הוכחה דרבי, אכן זה ודאי צריכים אנו לומר דמה דאמרינן דבמת לא מהני הוכחה דל' יום, וכן הוכחה דגמרו סימניו זהו דוקא בודאי בן ח', אבל באינו יודע אם כלו לו חדשיו מהני הא דגמרו לומר דודאי חי הוא מדין תורה, דהא כן כתב הרמב"ם להדיא פ"א מהל' יבום דמד"ת באינו ידוע אם כלו חדשיו הוי חי ופוטר מן היבום אף במת, וזהו בגמרו סימניו כמש"כ סמ"מ שם, וכן בשהא ל' יום דלא מהני במת הוא דוקא בודאי בן ח', וכן מוכח מדבריו בפ"א מהל' אבל, דבהל' ו' כתב וז"ל הנפלים אין מתאבלין עליהן וכל שלא שהא ל' יום באדם הרי זה נפל אפי' מת ביום שלשים אין מתאבלין עליו, ולהדיא דאחר ל' מתאבלין עליו אע"ג דמת, והיינו משום דלא מיירי בודאי בן ח' דאח"כ בהל' ח' הזכיר בן שמנה והוא כמו שבארנו.

ומש"כ דהרמב"ם בהל' אבל מיירי במת ולא בנהרג, גם בלאו הך דינא דאפי' אחר ל' אין מתאבלין צריך לומר כן, דהרמב"ן במו"ק דף מ"ט כתב שהקשו על שיטת הגאונים דאבלות יום ראשון דאורייתא דא"כ אמאי אמרינן הלכה כדברי המיקל באבל, וכתב הרמב"ן דזה לא קשה, דכל מחלוקת דאיכא באבל הוא בדיני דרבנן, רק שהקשה מהא דאין מתאבלין על ולד שכלו לו חדשיו, דהא ביבמות אמרינן דמעיקר דינא הלכה כרבנן דאזלינן בתר רובא דולד מעליא ילדן, רק דמדרבנן חיישינן כרשב"ג, וכתב הרמב"ן לתרץ שכל ספק בן קיימא אין לבו של אדם דוה עליו, אבל תירוצו קשה דכיון דמעיקר דינא הוי ולד מעליא למה נימא דאין לבו של אדם דוה, וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' בבכורות דף מ"ט במה דאמרינן דיום ל' כיום שלפניו בענין אבלות, דהא ביבמות אמרינן דמה"ת אפי' תוך ל' חי הוא, וכתבו מקודם דהתם בנפל מן הגג, והכא בפיהק ומת, ואח"כ כתבו ואפי' נימא דה"נ בנפל מן הגג אין לחוש דלענין אבלות פסקינן כרשב"ג לקולא, ודבריהם מיושבים להשיטות דאבלות כל ז' הוא מדרבנן, אבל לשיטות הגאונים דאבלות יום ראשון הוא מה"ת, ע"כ צ"ל כמו שכתבו מקודם אם לא נימא כדברי הרמב"ן, והרמב"ם פסק ג"כ דאבלות יום ראשון הוא מה"ת, ולדברי הרמב"ן מיושב ג"כ דברי הרמב"ם דאפי' לאחר ל' אין מתאבלין, אבל גם לזה ליכא שייכות עם הא דאין מתעסקין עמו על כן נראה כמש"כ.

ולפי"מ שביארנו צריכים אנו לומר דהלכה ז' שם בהל' אבל שכתב ואם נודע בודאי שנולד לתשעה חדשים גמורים מיירי בלא גמרו סימניו, דאי גמרו הא קיי"ל כרבי דולד מעליא הוא כיון דאינו בן ח' בודאי, והמ"מ בפ"א מהל' יבום כתב דזהו מטעמא דהקלנו באבלות, אבל לפימש"כ דלשון הרי הוא נפל משמע דהוא ודאי נפל ע"כ צ"ל דמיירי בלא גמרו, וכן משמע הלשון שכתב הנפלים, וכמו שכתב שם המ"מ דמזה שכתב הרמב"ם ויצא הולד חי מוכח דמיירי בגמרו סימניו שהוא קרוי ולד, וא"כ כאן שכתב הנפלים ע"כ דלא גמרו סימניו, והשמיענו כאן דאפי' לא גמרו סימניו כיון דשהא ל' יום אינו נפל כיון דאינו ודאי בן ח', ולפי"ז לא מצינו כאן קולא באבלות כלל דמעיקר דינא הוי נפל, כיון דלא גמרו סימניו ומת בתוך ל', וא"כ הוא דלא כדברי המ"מ שכתב שם ששינו כאן על ד"ת.

אכן בהלכה שלפנינו בדין רוצח מבואר כדברי המ"מ דמדכתב ההורג קטן בן יומו משמע דבולד גמור עסקינן שגמרו סימניו, וכתב בזה והוא שכלו לו חדשיו, אבל אם נולד לפחות מט' הרי הוא כנפל ומוכח דאפי' בולד גמור בעינן או כלו לו חדשיו, או ל' יום ולא מהני גמרו, וזהו כמו שהחמירו חכמים לגבי יבום, ומדוייק מה שכתב כאן הרמב"ם הרי הוא כנפל, ובהל' אבל כתב הרי הוא נפל, דבהל' אבל הא מיירי במת, אבל הכא דנהרג וגם גמרו סימניו מעיקר דינא ודאי חי הוא, אלא שהחמירו חכמים לגבי יבום, ולכן גבי רוצח אינו נהרג עליו, ומש"כ הרמב"ם לפחות מט' אין כונתו ודאי בן ח' אלא לפחות מתשעה חדשים ודאים, וכמו שכתב להדיא דדוקא כלו לו חדשיו, ונתבאר שיטת הרמב"ם דדבריו בהל' אבל אינם סותרים דבריו בכאן וכמש"כ, עד כאן מה שכתבתי בפ"ב מהל' רוצח.

והנה הלח"מ כאן בסוף דבריו כתב, עוד אמרו שם במשנה ומטמא בטמא מת והביא רבינו דין זה בפ"א מהל' טומאת מת, וכתב אפי' קטן בן יומו שנשא וכו' והוא שנולד לט' חדשים, אבל בן שמנה הרי הוא כאבן ואינו מקבל טומאה, וקשה דלמה חילק שם רבינו בין כלו ללא כלו, דלפי"ז כיון דלא שאלו בגמ' על זה משמע דלא שאני לן בין כלו ללא כלו, וקשה עוד מזה דהמ"מ פ"א מהל' יבום בקש לתת טעם לכל דברי רבינו, והך דמטמא במת לא הזכיר דאין טעם מכל הנזכרים שם מועיל לההיא דהתם דאדרבא הוי לן לאחמורי ולא הוי לן לאפלוגי בין כלו ללא כלו עכ"ד הלח"מ, והנה לפי"מ שנתבאר יש שני אופנים שאין ספק כלל ומועיל בכל הדינים, וזהו או כלו או ששהא שלשים יום, והאופן הג' דזהו גמרו שערו וצפרניו לא מהני בכל מילי, אלא דמה"ת מהני גם גמרו לחוד, רק דמדרבנן מחמירים שלא להחזיק לולד שלם בודאי, וא"כ קושיית הלח"מ חזקה וא"צ למה שכתב דהוי לן לאחמורי, אלא דלא שייך שחכמים יקילו בדין טומאה שהוא מה"ת, אלא דיש לומר דהרמב"ם לא כתב כאן דין אם גמרו סימניו, משום דבזה יש ג"כ נ"מ דאפשר לחכמים להחמיר שלא להחזיקו בודאי לולד שלם, וזהו אם נגע הולד הזה שנטמא טומאת מת בתרומה, שדין תרומה טמאה לשרפה ומצוה לשרפה, וכהן מותר ליהנות בשרפת התרומה טמאה, אבל תרומה שנגעה בספק טומאה אסור לשרפה, א"כ כיון שחכמים החמירו שלא להחזיקו בודאי כולד גמור אם נטמא בטומאת מת אין שורפין עליו תרומה, לכן לא הזכיר הרמב"ם שיטמא הולד בן יומו בתורת ודאי אלא אם כלו לו חדשיו, דהא לא מיירי בשהא שלשים יום דהא כתב קטן בן יומו.

אכן לפימש"כ דיש חילוק בין מת ובין נהרג דפלוגתא דרבנן ורשב"ג הוא בנהרג ובמת גם רשב"ג מודה דלא מהני ל' יום, וכתבתי דה"נ בדין גמרו סימניו כיון דבחדא ברייתא קתני, וא"כ לא קשה קושיית הלח"מ דהרמב"ם בהל' טומאת מת בדין קטן בן יומו שנשא מת כיון שכתב שני הדינים, מה שודאי נטמא ומה שודאי לא נטמא, אינו יכול להביא דין גמרו סימניו, כיון דבמת לא מהני גמרו, ואם ימות למחר איגלי מילתא דנפל הוא, לכן כתב והוא שנולד לתשעה.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.