אבן האזל/מעשה הקרבנות/יג

אבן האזל ‏ מעשה הקרבנות יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבוקר והחצי בערב, ולוקח החציים וכופל כל אחד מהן לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים, ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה בערב, ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ושתיהן כליל לאשים.

השגת הראב"ד ואח"כ חולק כל חלה וחלה, א"א זו לא שמענו ואין לה שורש בשום מקום שיחלקו כל חלה וחלה, אלא לשש חלות בשחרית ושש בין הערבים, והתורה נתנה להן מדות גדולות וקטנות כדי שלא יגרעו ולא יוסיפו על השיעורין, והוא אמר שמחלקין את החלות באומד והתורה אמרה מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע עכ"ל.

הכ"מ כתב דטעמו של הרמב"ם הוא מהא דאיתא בדף פ"ז ע"ב בעי מיניה רמב"ח מרב חסדא חביתי כ"ג במה מחלקן לחלות ביד או בכלי, פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא, וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההיא דקללה בלחם הוא דכתיב, דקדק רבינו וכתב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי, ויש לתמוה על הראב"ד שכתב זו לא שמענו עכ"ל, ולא זכר הכ"מ פירש"י שפירש דקאי על הי"ב חלות שמחלק מהעיסה, והתוס' הקשו ע"ז דהא אמרינן לקמן דף פ"ח דרביעית נמשחה שבו היה מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה, לכן פירשו התוס' דקאי על הסולת דמשקולת ומאזנים סימן קללה בסולת כמו בלחם, ומבואר בד' התוס' דהוכחת הכ"מ אינה מוכרחת.

אכן שיטת הרמב"ם קשה טובא דהא כתיב עשרון סולת מחציתה בבוקר ואמר ע"ז הגמ' במנחות דף ח' הבא מנחה ואח"כ חוצהו, ותניא אילו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו וכו' ת"ל מחציתה בבוקר מחצה משלם הוא מביא, עכ"פ מפורש להדיא שהמצוה היא חצי עשרון בבוקר וחצי בערב, ולשיטת הרמב"ם הא מכל העשרון נעשו כל הי"ב חלות וחוצים החלות, ולפלא על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם רק מזה דכתיב מחציתה בבוקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע, והיינו ממה שכתב הרמב"ם שמחלקין באומד ולא הקשה יותר דהא כתיב להדיא מחציתה והיינו מחצית העשרון סולת, והרמב"ם בעצמו כתב וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש.

אח"כ ראיתי שכבר עמד בזה המל"מ וגם הביא ד' התוס' על הוכחת הכ"מ וכתב בטעמו של הרמב"ם מהא דתנן במנחות דף ע"ה מנחת ישראל כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים כופל אחת לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה, ר"ש אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה, ומפרש הרמב"ם דת"ק ור"ש פליגי במנחת כהן משיח אי איכא פתיתה ופסק כת"ק דפותת, וקשה באמת דלמה הצריכה התורה פתיתה כיון דליכא קמיצה וע"כ דהפתיתה הוא לחלק מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים, ור"ש סובר דליכא פתיתה ומקיים קרא דפתים במה שכופל, והנה הוכחתו הוא בדרך טעמא דקרא במה שהצריכה התורה פתים, אבל אכתי קשה דעכ"פ הא כתיב מחציתה בבוקר על מחצית העשרון שחוצהו, והלח"מ הביא מדברי הקרית ספר דדרשינן תרי זימני מחציתה וגם זה אינו מיושב שהוא דרשא חדשה ומקרא דומחציתה בערב דריש בברייתא לדין אם נטמא חצי העשרון של בין הערבים.

והנראה בזה דהנה יש ארבעה מיני מנחות, מנחת סולת, מנחת מחבת ומרחשת, מנחת מאפה תנור וזו מנחת חביתין נעשית בתנור ובמחבת כדכתיב בקרא ומבואר בהל' ג', עכ"פ מנחת מאפה לא נגמר עוד על הסולת שם מנחה כיון שאינה מנחת סולת אלא מנחת מאפה, ולכן מה דילפינן מקרא דמביא עשרון וחוצהו מדכתיב עשירית האיפה סולת, מנחה תמיד מחציתה בבקר ואמר ע"ז במנחות דף ח' הבא מנחה ואח"כ חוצהו סובר הרמב"ם דבעיקר פשטיה דקרא הא כתיב הבא מנחה ואח"כ חוצהו, א"כ צריכה המנחה להיות מנחה גמורה הראויה להקרבה, וזהו כשהיא אפויה כהלכתה שנאפה בתנור ובמחבת, אבל כל זמן שהיא סולת אף שנתקדשה קדושת הגוף כיון שהניחוה בהעשרון שהוא כלי שרת מ"מ אינה עוד בשם מנחה אלא שנתקדשה קדושת הגוף למנחה, וכיון דכתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו צריכה המנחה להיות מנחה אפויה, ולכן ע"כ דחולקין כל הי"ב חלות אלא שחז"ל דרשו דמכיון דכתיב עשירית האיפה סולת מנחה מחציתה דרשינן שגם העשירית האיפה חולקין לשני חצאי עשרון, אבל עיקר קרא דמחציתה בבקר ומחציתה בערב קאי על המנחה הגמורה ולא על העשרון סולת, ונמצא דאנו למדין בקרא שני דינים, הא' מפשטיה דקרא שהמנחה הגמורה יחלקו שתהיה מחציתה בבקר ומחציתה בערב והב' מדרשא דקרא שגם העשרון סולת יחלקו לשני חצאי עשרון, אבל לא שיקריבו החצי עשרון בבקר דזה א"א כיון שצריך לחלק המנחה האפויה, ואף דאפשר לאפות כל הי"ב חלות משני החצאי עשרון ולהקריב ששה חלות בבוקר וששה בערב מ"מ מדכתיב מנחה מחציתה ולא עשירית האיפה מחציתה מוכח דלא סגי בזה שיחלקו העשירית האיפה, אלא שיחצו גוף המנחה דהיינו לחלק כל הי"ב חלות ולהקריב מחצה בבוקר ומחצה בערב.

אלא שצריכים אנו לבאר דלמה באמת הצריכה תורה לחצות העשרון כיון דלבסוף יחצו כל המנחה ויחלקו הי"ב חלות לחצאין, ואף שאין אנו מחוייבין לבאר טעמא דקרא, אבל כאן הטעם פשוט ומבואר, דזה ודאי דגם הסולת להי"ב חלות מחלקין באומד דהא לא הוזכר אלא שמחלקין העשרון בחצי עשרון, וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהל' ב' שכתב ולש מכל חצי עשרון שש חלות, ולא הוזכר שמודדין או שוקלין הסולת לחלק החצי עשרון, והוא כמו שכתבו התוס' דגם על סולת שייך לומר כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא, וכיון שצריך לחלק באומד א"כ מבואר שגילתה התורה שלא יהי' החלוקת אומד אלא על חצי עשרון, והיינו על ששה חלות ולא על עשרון שלם שהוא י"ב חלות, דודאי פשיטא דעל י"ב חלות קשה יותר לכוון החלוקה באומד מלכוון על ששה חלות, לכן דרשינן מקרא שקודם כל יחלקו העשרון ויעשו מכל חצי עשרון ששה חלות ואז כשיגמרו י"ב חלות תהיה מנחה גמורה וע"ז כתיב מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו.

וצריך להוסיף דלפי"ז מה דתניא בדף נ' ע"ב הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבוקר ומחצה בין הערבים, אין הכונה שמקריב החצי עשרון בבוקר, אלא דמקודם אמר מביא עשרון שלם וחוציהו ואח"כ אמר ומקריב מחצה בבוקר והיינו כשתגמר ותיאפה כל המנחה יקריב מחצה בבוקר ולא בא לומר אלא דחצי עשרון לא הוי מנחה ולא אפשר להקריבה כלל, ובזה מבואר מה דאמר הגמ' בדף ח' בטעמא דר' יוחנן דאמר אינה מתקדשת לחצאין, דאמר קרא מנחה מחציתה הבא מנחה ואח"כ חוצהו, והיינו דמשום זה אינה מתקדשת לחצאין להקדיש בכלי שרת חצי עשרון כיון דחצי עשרון לא הוי מנחה כלל, אלא מביא מנחה שלימה ואח"כ חוצהו.

ועכשיו מיושב מה שהראב"ד הקשה ע"ז שהרמב"ם כתב דחולקין החלות באומד מקרא דמחציתה בבוקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע ולא הקשה יותר דכתיב מחציתה בבוקר על החצי עשרון, ולד' הרמב"ם חולקין את כל החלות מכל העשרון, וגם בתחילת דבריו כתב רק זו לא שמענו ולא כתב דשיטת הרמב"ם הוא דלא כהמבואר בברייתא ובגמ', אבל לפי"ז מיושב דזה גם הראב"ד מפרש כן דעת הרמב"ם כמו שכתבנו, אלא שכתב דאינו מבורר זה בגמ' לפרש כן, וגם אין לפרש מחציתה על חלוקה באומד לכן מפרש הבא מנחה ואח"כ חוצהו במה שחולקין על ששה חלות בבוקר וששה חלות בערב, והרמב"ם סובר דכיון דלא כתיב מחציתה על עשירית האיפה לחוד מוכח דכל המנחה צריך לחלק והיינו לחלק את החלות.

אכן צריכים אנו עוד ליישב קושיית המל"מ מדתנן לוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב, אלא דבאמת הרמב"ם לא הזכיר הא דלוג ומחצה וכתב שמהשלשה לוגין עושין כל הי"ב חלות, וטעם פשוט דזה אמר ר"ש במתני' והרמב"ם פסק בפ"א מהל' כלי המקדש כר' יהודה ופסק כרבי בדף פ"ח שהיו מודדין רביעית שמן לכל חלה מהי"ב חלות כמו שפסק בהל' ג', וצריך לומר בשיטתו דאף דתניא בברייתא שם אמרו לו חצי לוג היתה שם ואפשר לשער בחצי לוג דאין הכונה דגם חכמים סברי שהיו מודדין לוג ומחצה אלא שלא היה צריך לזה מדה מיוחדה דאפשר לשער בחצי לוג, דא"כ למה לא הזכיר זה הרמב"ם וכתב שמהשלשה לוגין היו מודדין י"ב רביעית וע"כ דסובר דמדלא הוזכר לרבנן שהיו מודדין לוג ומחצה וכן לא הוזכר זה בתו"כ בדין מנחת חביתין, והוזכר רק שהיו חוצין העשרון ולא השלשה לוגין, דמוכח מזה דהא דאמרו לו הוא רק שהקשו לו לשיטתו דלמה צריך על זה מדה מיוחדה דאפשר לשער בחצי לוג, ואפשר דאין זה ר"מ ור"י אלא אחרים שהקשו לו, ויש לומר עוד דבאמת תשובת ר"ש שהשיב להם הוא תשובה מכריעה, ומה שכתבו התוס' בטעמא דרבנן אינו מוכרח וגם לא כתבו אלא על חצי לוג ולא על לוג דאף דלוג הי' צריך גם למצורע הוא ענין אחד עם המנחה, ולכן מפרש הרמב"ם דרק הקשו לו והוא השיב להם תשובה מספקת דזה הכלל היה במקדש וכו', אבל טעמא דר"מ ור"י הוא דלא סברי כלל הא דלוג ומחצה וכן פסק הרמב"ם.

אלא דמ"מ עוד אינו מיושב דכיון דעכ"פ חזינן דר"ש מפרש קרא דמחציתה בבוקר ומחציתה בערב דקאי על ההקרבה דחצי עשרון מקריבין בבוקר ולא דמחלקינן את החלות, וא"כ מנלן דר"מ ור' יהודה שחולקין על ר"ש בלוג ומחצה חולקין נמי בפירושא דקרא בחצי העשרון, והנה לפי"מ שכתב המל"מ דממה דכתיב מנחת פתים ומפרשינן שחולקין החלות אף שלא הי' קמיצה מוכח כשיטת הרמב"ם דבשביל זה חולקין החלות שיהיו מכל העשרון מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, וא"כ מיושב שפיר דר"ש לשיטתו דסובר דלא היו פותתין, לכן מפרש דמחציתה בבוקר קאי על הקרבת העשרון, אבל לפימש"כ דאין להוכיח מזה שהצריכה התורה מנחת פתים שלא היו מקריבין החצי עשרון בבוקר וחצי בערב, א"כ צריך באור מנלן דלדידן פי' הכתוב מחציתה הוא דלא כמו לר"ש.

ונראה דבמה דסבר ר"ש שהיו מחלקין הג' לוגין ללוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב אינו מבאר למה צריך כן לר"ש כיון דילפינן מלחם הפנים שאחת אחת היו נילושות ונותנים בכל חלה רביעית שמן כמו שכתב כאן הכ"מ, א"כ למה צריך לחלק הג' לוגין ללוג ומחצה בבוקר ולוג ומחצה בערב הא סגי כשיתנו מהג' לוגין ששה רביעיות להששה חלות, ומה שהשיב ר"ש לרבנן דכלי שמשמש מדה זו לא היה משמש מדה אחרת אינו מיושב כיון דלא היה צריך כלל להמדה של לוג ומחצה כיון שנתקדשו כל הג' לוגין, ואח"כ צריך ע"כ לחלקן ברביעית ליתנם לכל חלה מהששה חלות, ולכן מוכרח דסבר ר"ש דמה שאמרה תורה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב הוא לעיקר דין הקרבן שיחלקו העשרון על שני חצאי עשרון ויקריבו החצי עשרון בבוקר וחצי בערב, ולכן סובר דכמו שצריך לחלק העשרון לשני חצאי עשרון דזהו מדת הקרבן מהבוקר ומהערב, ה"נ צריך לחלק השמן דאף שכבר נתקדשו הג' לוגין בקדושת כלי שרת מ"מ צריך ליחד על קרבן הבוקר ולמוד לוג וחצי שמן כמו שאמרה תורה למוד החצי עשרון ואינו סובר דהחצי עשרון הוא רק דין שלא יהי' החלוקה באומד מעשרון שלם אלא מחצי עשרון כמו שכתבתי, אלא מדידת החצי עשרון הוא לעיקר דין הקרבן, ולכן צריך גם מדידת הלוג ומחצה שמן, וממילא מוכח דכיון דחכמים לא סברי כן שמודדין לוג ומחצה, ע"כ סברי שגם החצי עשרון אינו דין בקרבן הבוקר אלא דהוא שיעור על דין עשיית החלות שחלוקת הסולת על י"ב חלות לא יהי' באומד על סולת מעשרון שלם אלא מחצי עשרון וכמו שכתבתי, ונמצא דלא שייך לומר מדר"ש נשמע לרבנן כיון דבזה עיקר המחלוקת, והרמב"ם לא פסק להא דלוג ומחצה כר"ש, ולכן סובר דחולקין מחצית מהחלות וכנ"ל.

יב

סדר הבאת המנחה כיצד מביא אדם סולת מתוך ביתו וכו', ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו בכלי שרת וקומץ שחלקו בשני כלים אינו קדוש וחוזר ומקדש.

וחוזר ומקדש, המל"מ עמד בזה דהא כיון שמערב אח"כ שני החצאים לכלי אחד ולא בא בשעת קידוש מידו א"כ הוי כמו נשפך מן הצואר על הרצפה, וכדאיתא במנחות דף כ"ו ע"ב דאם קמץ בימינו ונתן לשמאלו דחכמים אומרים פסלתו מתנתו משום דבעי קדושה בכלי, וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול, וכן פסק הרמב"ם פי"א מהל' פסוה"מ הל' ב'. וכבר כתבתי בפ"ה הל' ט' במה שהמל"מ מפרש שם דברי הרמב"ם שאם קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות בכלי זה ועירבן דלא נתקדש הדם, והוכחתי שם מכאן שכתב דחוזר ומקדש דגבי דם נמי יכול לערבן ולקדש, ומה שהקשה המל"מ דהא דמי לדם שנפל מן הצואר על הרצפה ואספו שפסול משום דבעינן ולקח מדם הפר לא דמי כלל, דהך דינא שצריך לקבל הדם בכלי שרת וצריך לקדשו בכלי שרת הם שני דינים נפרדים, דהא לפי ד' המל"מ אם נתקדש הדם בכלי פחות מכדי הזייה דלא נתקדש הדם אין כאן הכשר קבלה, א"כ יהי' צריך שיפול הדם מן הצואר להכלי שיעור הזייה בבת אחת ואם הדם מטפטף בלא קלוח יהי' נפסל הדם, ואפי' אם יבוא אח"כ קלוח בבת אחת יהי' בזה תערובות דם פסול ובודאי זה לא שמענו שצריך שיבוא הדם כדי הזייה בבת אחת, ומוכח מזה דזהו סדר הקבלה שמקבל הדם בכלי שרת מן הצואר אף שעוד לא נתקדש הדם.

והנה באמת דברינו מוכרחים בדברי הרמב"ם כאן שכתב ונותן הקומץ לכלי שרת ומקדשו בכלי שרת והוא לשון הברייתא בסוטה דף י"ד ע"ב ומפורש להדיא שהם שני ענינים דנתינת הקומץ לכלי שרת הוא במקום קבלה והקדוש הוא מה שצריך לקדשו אף שכבר נתקדשה המנחה בכלי שרת, וכדאמר הגמ' בסוטה שם, ומה דפריך הגמ' למה לי הא קדשה חדא זימנא דלפי דברינו קשה מה פריך למה לי הא צריך לקבל הקומץ בכלי שרת משום דין קבלה, וכדאמר הגמ' בזבחים דף י"ג דנותן בכלי היינו קבלה, אלא דבאמת גם הגמ' פריך על לשון הברייתא דתניא ומקדשו בכלי שרת דלמה לי לקדשו הא קדושה כבר המנחה, ולא פריך על מה דצריך לקבלו בכלי שרת דודאי קבלה כיון שהוא מד' עבודות ובעי כהונה צריך כלי שרת אלא דפריך למה תניא ומקדשו.

איברא דלפי"ז צריך ביאור תי' הגמ' דאמר מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישתיה סכין בצואר בהמה הדר מקדיש ליה בכלי שרת ופירש"י כדכתיב וישם באגנות ומשמע מפירש"י דעיקר מה דמוכיח מדם הוא זה שצריך לקבלו בכלי שרת, ויש לומר דרש"י סבר דמזה גופא דאיכא דין קבלה בכלי שרת והיא עבודה מד' עבודות אמרינן דטעמא דמילתא משום דצריך קידוש חדש על הדם שיהיה ראוי לזריקה, אלא דמ"מ אין זה הוכחה לבנות על זה הלכה זו שצריך קידוש חדש, ונראה דראיית הגמ' הוא מהך דינא גופא דהא חזינן גבי דם דקבל פחות מכדי הזאה לא נתקדש הדם, ואם נימא דלא צריך אלא קבלה והדם כבר נתקדש בסכין, א"כ מה איכפת לן אם נתקבל בשני כלים, ובפרט לפי"מ שהוכחנו דבדין קבלה ליכא חסרון אם נתקבל פחות מכדי הזאה, וע"כ דהטעם הוא דפחות משיעור הזאה שאינו ראוי להזאה לא נתקדש, ומזה מוכיח הגמ' גם על מנחה דאף שנתקדשה המנחה צריך לקדש גם הקומץ.

והנה המל"מ הביא כאן דברי הרמב"ם בפי"א מהל' פסוה"מ נתפזר הקומץ יחזור ויאספנו, ומש"כ ע"ז הכ"מ דהוא דוקא אם נתפזר אחר שנתנו לכלי שרת, והוא באמת תימה לפרש כן דברי הרמב"ם שסתם דבריו ובעזה"י כשנגיע לשם נבאר מזה.

יד

אין קומץ פחות מכשני זיתים ומקצת הקומץ מעכב את כולו, והקומץ והלבונה מעכבין זה את זה הסולת והשמן מעכבין זה את זה ומקצת השמן מעכב את כולו אין פחות מלוג לעשרון כמו שבארנו.

אין קומץ פחות מכשני זיתים. כתב המל"מ בירושלמי רפ"ב דיומא ר' יצחק בר' אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה, ולכאורה נראה דפסול לכל העבודות כיון שאינו ראוי לקמיצה ולא ראיתי לרבינו שהזכיר דין זה עכ"ל, ונראה דהרמב"ם סובר דר' יצחק בן אלעזר שאל אבל לא אמר בתורת הלכה שכן הוא, ובאמת צריך להבין המקור מנ"ל שאם אינו ראוי לקמיצה אינו ראוי לשאר עבודות, ויש לומר דבחולין דף קל"ב ע"ב אמר רב חסדא עשרים וארבע מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, ואמר ע"ז הגמ' ולאו מילתא היא דתניא ר' שמעון אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב וכו' אין לו אלא זה בלבד מנין לרבות ט"ו עבודות כגון היציקות וכו' ת"ל מבני אהרן וכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה, טעמא דאינו מודה בה, אבל מודה אע"ג דאינו בקי בהן, וחזינן דמדחה הגמ' לדרב חסדא מהא דר' שמעון דדוקא אינו מודה בה, ולכן אף דודאי יש לחלק כהן שאין ידו מחזקת מהא דרב חסדא דאינו בקי יכול להתלמד, מ"מ כיון דחזינן דרב חסדא הוי סבר דצריך להיות בקי בכל כ"ד מתנות, והגמ' מדמה לזה אם אינו בקי בכל העבודות והיינו שיהי' צריך להיות ראוי לכל העבודות, וע"ז פריך דדוקא אינו מודה בה, אבל לא צריך שיהי' ראוי לכל העבודות, א"כ אף דיש לומר דכהן שאין ידו מחזקת גרע, שאינו יכול להיות ראוי לקמיצה, מ"מ כיון דלא אשכחן דין זה בשום מקום דצריך שיהי' ראוי לכל העבודות, ור' יצחק בן אלעזר ג"כ לא אמר בהחלט ובודאי כהן שאינו מודה בעבודה אחת גרע מאין ידו מחזקת, א"כ שפיר י"ל דריב"א הוי סבר דאפשר דצריך כהן להיות ראוי לכל העבודות, וכמו דאיפריך ר"ח מהברייתא דר"ש ה"נ איפריך ריב"א וא"צ כלל שיהי' ראוי לכל העבודות דאפשר לפשוט גם זה מהא דר"ש דדוקא אינו מודה אבל מודה אע"ג דאינו ראוי, וזה ברור.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.