אבן האזל/מלווה ולווה/י

אבן האזל ‏ מלווה ולווה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן על שער שבשוק, כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אע"פ שהוקרו החטים שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן. היה לו מאותו המין שלוה ה"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורע סתם אע"פ שעדין לא יצא השער ואפי' היתה לו סאה בלבד לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן או של יין לוה עליה כמה גרבי יין ושמן, לא היתה לו מאותו המין כלום ולא נקבע שער השוק עדיין או שלא ידעו שער השוק ה"ז אסור ללוות סאה בסאה וכן בשאר הפירות לא ילוה אותם עד שיעשה אותן דמים, ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזל מחזיר לו פירות כמדה שלוה או כמשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוין בשעת הלואה אע"פ שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע הרי זה אסור ללוות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע.

השגת הראב"ד. כשם שמותר למוכר וכו' אע"פ שיש לו כו' ה"ז אסור וכו' עד באיזה זמן שיפרע. א"א חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפי' על זמן קצוב עכ"ל.

המ"מ ביאר שיטת הרמב"ם ושיטת המפרשים החולקים על הרמב"ם ובהם הראב"ד. ונראה לבאר דשיטת הראב"ד אינו כשיטת רש"י והרא"ש, והנה עיקר ההלכה היא אמתני' דדף ע"ה דתנן לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלוני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח והלל אוסר וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית. וע"ז אמר בגמ' אר"י אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ופירש"י במתני' גבי הלוני עד שיבוא בני דכיון שיש לו וכו' ומוכח דמפרש דרישא גבי אתן לך לגורן אין לו חטים, וגבי לוין סתם פירש"י דזהו בככרות דמותר ללות סתם בלא קציצת דמים אף שאין לו ולא יצא השער וכן פסקו הרא"ש והטור, ולשון לוין סתם היינו בלא קציצת דמים, והרי"ף כתב על לוין סתם ודוקא על שער שבשוק וכרב הונא ומפרש הרי"ף דמה דאמר אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם לא קאי על ככר דוקא אלא על עיקר מה דסבר הלל דאסור ביש לו ומה דאמר הלל לא תלוה אשה ככר זה ודאי דהלל בא לאסור אפי' להלוות ככר בלא קציצת דמים אבל חכמים החולקים מתירין אפי' בחטין, ולזה ביאר הרי"ף דהיינו ביצא השער ולוין על שער שבשוק.

והנה הב"י בסי' קס"ב כתב לדעת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ולפי דעתם צ"ל דמאי דאמר וכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרי בככר טפי מבסאה אלא לישנא דרבותא נקט דאפי' לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו ואיהו לא איירי על הלוני כור חיטים עד שיבא בני אלא תנא הוא דתני על מילתיה דת"ק בכור חיטים והלל אוסר שכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה וכו' ודחקו להב"י זה לעשות אוקימתא כזו בהמשנה שהיא צריך להיות מבואר כן בגמ', משום דקשה לו כיון דאין חילוק בין ככר להרבה פירות למה תנן זה בשתי פלוגתות, ומלבד שהוא דחוק אינו מיושב דמה בא ריא"ש לחדש דזו דברי הלל וחכמים חולקים דהא ת"ק אמר בהדיא דמותר.

ולכן נראה דיש חילוק בין יש לו ובין יצא השער, ועיקר מה שבא הלל להוסיף במה שאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה זהו בשני דברים, א' דת"ק לא מצינו שאסר אלא בלוה בפי' סאה בסאה, אבל היכי שלוה סאה סתם ולא אמר בפי' ע"מ להחזיר לו סאה, א"כ אינו מוכח בשעת ההלואה דיש כאן חשש רבית ואפשר יעשו הלוה והמלוה כפי הדין, וכדתניא שם בברייתא קודם דאם לוה בסתם ולא קצץ דמים אם הוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, וכמש"כ כאן הרמב"ם, ומ"מ אסר הלל דשמא יוקרו וישלם לו הפירות שלוה ממנו, ב' הוסיף הלל לאסור אפי' בככרות ולפי פי' רש"י ותוס' ושאר ראשונים זהו משום שהם דבר מועט, אבל הרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כן אלא דיש כאן רבותא דאפי' יצא השער דודאי יש להם שער ואף דכשיוזל שער התבואה יוזל ג"כ שער הככרות, מ"מ אין זה מוכח דתכף יוזל, כיון שאצל הנחתומים עוד נמצא תבואה משער הקודם, לכן לגבי ככרות נמשך ע"כ איזה זמן שער קבוע עד שישתנה, אבל אצל שאר פירות יתכן שעוד אין שער קבוע כלל, ולכן זהו שחידש ר"י אמר שמואל במה שאמר זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם ומפרשים ג"כ בככרות, אלא דכיון דבככרות ודאי יצא השער לכן חולקים חכמים על הלל, וזהו שכתב הרי"ף וכן סובר הרמב"ם דדוקא אם יצא השער לוין בלא קציצת דמים.

ונמצא דבעיקר מה דחידש הלל שלא להלות סתם בלא קציצת דמים בזה אין חולקים חכמים, אלא בזה שהוסיף דאפי' יצא השער ג"כ אסור להלות סתם, ואף שכבר תנן דהלל אוסר אפי' יש לו וכ"ש יצא השער, כאן בא לחדש דלא נימא דלגבי חומרא זו דשמא יחזיר הלוה מה שלוה ולא דמים בזה מהני יצא השער, וחכמים חולקים וסוברים דביצא השער באמת מותר ללות ולהחזיר אותו המין שלוה, וכמו ביש לו דסוברים דמותר ללות.

והנה לפירש"י ושאר ראשונים הפי' דלוין סתם היינו בלא קציצת דמים, וכן אפשר לפרש גם לפי' הרי"ף ולא כפי' הרמב"ם דסתם היינו בלא קביעות זמן, וכן משמע מדברי הראב"ד בהשגות שכתב חידוש זה לא שמענו מעולם, ומוכח דאינו סובר דלהרי"ף צריך לפרש כפי' הרמב"ם, וכן כתב הב"י בסי' קס"ב דאין הוכחה מד' הרי"ף שיסבור כשיטת הרמב"ם בקביעות זמן, אכן לא פירשו הראשונים הא דפורעין סתם ויש לומר דגם בזה הכונה דלא נימא דאף דבשעת הלואה לוה סתם ולא סאה בסאה ומותר לרש"י משום שהככרות הם דבר מועט, ולפי' הרי"ף משום דיצא השער, מ"מ היינו אומרים דבשעת הפרעון דצריך לפרוע כדין לוה סאה סתם, דהדין הוא דהוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, לזה השמיענו דפורעין סתם, והיינו שפורע מה שלוה, ומ"מ לשון סתם אינו מיושב דהול"ל לוין סתם ופורעין מה שלוה, ולפירש"י אפשר לומר דבאמת כן הוא דצריך לפרוע דוקא סתם, והיינו דבשעת פרעון לא יאמר הלוה בפי' דאף שלוה בשעת הזול מחזיר לו בשעת היוקר באותה המדה דנחשב כריבית אפי' גבי ככרות, ורק משום דפורע סתם מותר, ואפשר דבאמת אם יתבענו לדין אינו חייב לשלם אלא מעות כשער הזול, אבל לפי' הרי"ף דמפרש כשיצא השער ובזה הא מותר ללות לכתחילה סאה בסאה ונתחייב מן הדין לשלם סאה פירות א"כ לא הי' צריך לומר פורעין סתם אלא פורעין מה שלוו.

ונראה דמשום זה חידש הרמב"ם לפרש דסתם היינו בלא קביעת זמן וכתב בתחילת ההלכה כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעת זמן, ולכאורה מה שייך על פורעין בלא קביעת זמן וע"כ צ"ל דאה"נ דההיתר אינו אלא לפרוע סתם ולא להזכיר שלוה ממנו בתשרי בשער הזול ומ"מ משלם לו בטבת בשער היוקר במדה זו, וזה מיושב לפי' הרמב"ם דלשון סתם הוא שלא בקביעות זמן, ולכן מונח בלשון זה שלא בשינוי השער ושייך גם על פורעין סתם, אבל אם לוין סתם היינו בלא קציצת דמים הי' שייך יותר לומר ופורעין מה שלוו וכנ"ל.

מה שכתב הלח"מ על מה שהוכיח המ"מ כד' הרמב"ם ממה דלא תנן אלא א"כ יש לו, דיש לדחות דאשמעינן מתני' דעד שיבא בני לא הוי כיש לו דהוי ס"ד דהוי כאית ליה ושרי דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו, דבריו תמוהים דלהדיא כתב רש"י במתני' על הלוני עד שיבא בני דכיון דיש לו שפיר דמי, ומה שכתב דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו גם בזה דבריו תמוהים דשם לא הוזכר דינא דעד שיבא בני אלא בדף ס"ג דאמר שם לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמיחסרי גוביינא כמאן דליתנייהו דמי א"כ דוקא באית ליה אשראי במתא לא הוי כיש לו, אבל לא אמר דעד שיבוא בני לא הוי כיש לו.

ב

כשם שמותר למוכר לפסוק על שער שבשוק כך מותר ללוות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעות זמן על שער שבשוק, כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אע"פ שהוקרו החטים שהרי כשלוה ממנו היה השער ידוע ואילו רצה היה קונה ומחזיר לו שהרי לא קבע לו זמן. היה לו מאותו המין שלוה ה"ז מותר ללוות סתם בלא קביעות זמן ופורע סתם אע"פ שעדין לא יצא השער ואפי' היתה לו סאה בלבד לוה עליה כמה סאין היתה לו טיפה אחת של שמן או של יין לוה עליה כמה גרבי יין ושמן, לא היתה לו מאותו המין כלום ולא נקבע שער השוק עדיין או שלא ידעו שער השוק ה"ז אסור ללוות סאה בסאה וכן בשאר הפירות לא ילוה אותם עד שיעשה אותן דמים, ואם לוה ולא עשה אותן דמים והוזל מחזיר לו פירות כמדה שלוה או כמשקל ואם הוקר נוטל דמים שהיו שוין בשעת הלואה אע"פ שיש לו מאותו המין או שהיה השער קבוע הרי זה אסור ללוות פירות בפירות עד זמן קבוע אלא לוה סתם ופורע באיזה זמן שיפרע.

השגת הראב"ד. כשם שמותר למוכר וכו' אע"פ שיש לו כו' ה"ז אסור וכו' עד באיזה זמן שיפרע. א"א חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפי' על זמן קצוב עכ"ל.

המ"מ ביאר שיטת הרמב"ם ושיטת המפרשים החולקים על הרמב"ם ובהם הראב"ד. ונראה לבאר דשיטת הראב"ד אינו כשיטת רש"י והרא"ש, והנה עיקר ההלכה היא אמתני' דדף ע"ה דתנן לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטים ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלוני עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח והלל אוסר וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים שמא יוקרו חטים ונמצאו באות לידי רבית. וע"ז אמר בגמ' אר"י אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ופירש"י במתני' גבי הלוני עד שיבוא בני דכיון שיש לו וכו' ומוכח דמפרש דרישא גבי אתן לך לגורן אין לו חטים, וגבי לוין סתם פירש"י דזהו בככרות דמותר ללות סתם בלא קציצת דמים אף שאין לו ולא יצא השער וכן פסקו הרא"ש והטור, ולשון לוין סתם היינו בלא קציצת דמים, והרי"ף כתב על לוין סתם ודוקא על שער שבשוק וכרב הונא ומפרש הרי"ף דמה דאמר אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם לא קאי על ככר דוקא אלא על עיקר מה דסבר הלל דאסור ביש לו ומה דאמר הלל לא תלוה אשה ככר זה ודאי דהלל בא לאסור אפי' להלוות ככר בלא קציצת דמים אבל חכמים החולקים מתירין אפי' בחטין, ולזה ביאר הרי"ף דהיינו ביצא השער ולוין על שער שבשוק.

והנה הב"י בסי' קס"ב כתב לדעת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ולפי דעתם צ"ל דמאי דאמר וכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה לאו משום דשמעינהו לרבנן דשרי בככר טפי מבסאה אלא לישנא דרבותא נקט דאפי' לככר אחד לא סגי שער שבשוק ויש לו ואיהו לא איירי על הלוני כור חיטים עד שיבא בני אלא תנא הוא דתני על מילתיה דת"ק בכור חיטים והלל אוסר שכן הי' הלל אומר לא תלוה אשה וכו' ודחקו להב"י זה לעשות אוקימתא כזו בהמשנה שהיא צריך להיות מבואר כן בגמ', משום דקשה לו כיון דאין חילוק בין ככר להרבה פירות למה תנן זה בשתי פלוגתות, ומלבד שהוא דחוק אינו מיושב דמה בא ריא"ש לחדש דזו דברי הלל וחכמים חולקים דהא ת"ק אמר בהדיא דמותר.

ולכן נראה דיש חילוק בין יש לו ובין יצא השער, ועיקר מה שבא הלל להוסיף במה שאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה זהו בשני דברים, א' דת"ק לא מצינו שאסר אלא בלוה בפי' סאה בסאה, אבל היכי שלוה סאה סתם ולא אמר בפי' ע"מ להחזיר לו סאה, א"כ אינו מוכח בשעת ההלואה דיש כאן חשש רבית ואפשר יעשו הלוה והמלוה כפי הדין, וכדתניא שם בברייתא קודם דאם לוה בסתם ולא קצץ דמים אם הוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, וכמש"כ כאן הרמב"ם, ומ"מ אסר הלל דשמא יוקרו וישלם לו הפירות שלוה ממנו, ב' הוסיף הלל לאסור אפי' בככרות ולפי פי' רש"י ותוס' ושאר ראשונים זהו משום שהם דבר מועט, אבל הרי"ף והרמב"ם אינם סוברים כן אלא דיש כאן רבותא דאפי' יצא השער דודאי יש להם שער ואף דכשיוזל שער התבואה יוזל ג"כ שער הככרות, מ"מ אין זה מוכח דתכף יוזל, כיון שאצל הנחתומים עוד נמצא תבואה משער הקודם, לכן לגבי ככרות נמשך ע"כ איזה זמן שער קבוע עד שישתנה, אבל אצל שאר פירות יתכן שעוד אין שער קבוע כלל, ולכן זהו שחידש ר"י אמר שמואל במה שאמר זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם ומפרשים ג"כ בככרות, אלא דכיון דבככרות ודאי יצא השער לכן חולקים חכמים על הלל, וזהו שכתב הרי"ף וכן סובר הרמב"ם דדוקא אם יצא השער לוין בלא קציצת דמים.

ונמצא דבעיקר מה דחידש הלל שלא להלות סתם בלא קציצת דמים בזה אין חולקים חכמים, אלא בזה שהוסיף דאפי' יצא השער ג"כ אסור להלות סתם, ואף שכבר תנן דהלל אוסר אפי' יש לו וכ"ש יצא השער, כאן בא לחדש דלא נימא דלגבי חומרא זו דשמא יחזיר הלוה מה שלוה ולא דמים בזה מהני יצא השער, וחכמים חולקים וסוברים דביצא השער באמת מותר ללות ולהחזיר אותו המין שלוה, וכמו ביש לו דסוברים דמותר ללות.

והנה לפירש"י ושאר ראשונים הפי' דלוין סתם היינו בלא קציצת דמים, וכן אפשר לפרש גם לפי' הרי"ף ולא כפי' הרמב"ם דסתם היינו בלא קביעות זמן, וכן משמע מדברי הראב"ד בהשגות שכתב חידוש זה לא שמענו מעולם, ומוכח דאינו סובר דלהרי"ף צריך לפרש כפי' הרמב"ם, וכן כתב הב"י בסי' קס"ב דאין הוכחה מד' הרי"ף שיסבור כשיטת הרמב"ם בקביעות זמן, אכן לא פירשו הראשונים הא דפורעין סתם ויש לומר דגם בזה הכונה דלא נימא דאף דבשעת הלואה לוה סתם ולא סאה בסאה ומותר לרש"י משום שהככרות הם דבר מועט, ולפי' הרי"ף משום דיצא השער, מ"מ היינו אומרים דבשעת הפרעון דצריך לפרוע כדין לוה סאה סתם, דהדין הוא דהוזלו נותן חיטים הוקרו נותן דמיהם, לזה השמיענו דפורעין סתם, והיינו שפורע מה שלוה, ומ"מ לשון סתם אינו מיושב דהול"ל לוין סתם ופורעין מה שלוה, ולפירש"י אפשר לומר דבאמת כן הוא דצריך לפרוע דוקא סתם, והיינו דבשעת פרעון לא יאמר הלוה בפי' דאף שלוה בשעת הזול מחזיר לו בשעת היוקר באותה המדה דנחשב כריבית אפי' גבי ככרות, ורק משום דפורע סתם מותר, ואפשר דבאמת אם יתבענו לדין אינו חייב לשלם אלא מעות כשער הזול, אבל לפי' הרי"ף דמפרש כשיצא השער ובזה הא מותר ללות לכתחילה סאה בסאה ונתחייב מן הדין לשלם סאה פירות א"כ לא הי' צריך לומר פורעין סתם אלא פורעין מה שלוו.

ונראה דמשום זה חידש הרמב"ם לפרש דסתם היינו בלא קביעת זמן וכתב בתחילת ההלכה כך מותר ללות הפירות סתם ופורעין סתם בלא קביעת זמן, ולכאורה מה שייך על פורעין בלא קביעת זמן וע"כ צ"ל דאה"נ דההיתר אינו אלא לפרוע סתם ולא להזכיר שלוה ממנו בתשרי בשער הזול ומ"מ משלם לו בטבת בשער היוקר במדה זו, וזה מיושב לפי' הרמב"ם דלשון סתם הוא שלא בקביעות זמן, ולכן מונח בלשון זה שלא בשינוי השער ושייך גם על פורעין סתם, אבל אם לוין סתם היינו בלא קציצת דמים הי' שייך יותר לומר ופורעין מה שלוו וכנ"ל.

מה שכתב הלח"מ על מה שהוכיח המ"מ כד' הרמב"ם ממה דלא תנן אלא א"כ יש לו, דיש לדחות דאשמעינן מתני' דעד שיבא בני לא הוי כיש לו דהוי ס"ד דהוי כאית ליה ושרי דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו, דבריו תמוהים דלהדיא כתב רש"י במתני' על הלוני עד שיבא בני דכיון דיש לו שפיר דמי, ומה שכתב דאמרינן בריש איזהו נשך דלא הוי כיש לו גם בזה דבריו תמוהים דשם לא הוזכר דינא דעד שיבא בני אלא בדף ס"ג דאמר שם לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמיחסרי גוביינא כמאן דליתנייהו דמי א"כ דוקא באית ליה אשראי במתא לא הוי כיש לו, אבל לא אמר דעד שיבוא בני לא הוי כיש לו.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.