אבן האזל/מכירה/טז

אבן האזל ‏ מכירה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

מכאן אתה למד שכל הלוקח מחבירו מקח והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו שם נמצא בו מום אינו יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן, אלא מחזיר לו את הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר, אבל אם לא הודיעו שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא שם מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר.

השגת הראב"ד מכאן אתה למד וכו' א"א דין אמת הוא זה אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידותו בקרקע ואינו בר השבה משא"כ בשאר מקחות אלא שהדין דין אמת ולמ"ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאת ההובלה בהולכתה לאותו מקום וכ"ש שאין זה יכול לומר החזיר לי ממכרי לכאן:

כתב המ"מ על השגת הראב"ד דהרמב"ם סובר דהוא ק"ו דמה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפי' דמי עצים, כאן שהוא יכול לקבל ממכרו ע"י טורח כ"ש הוא כאן דאינו מנכה לו כלל, ודעת הראב"ד נראה דהיכי דודאי יהיו אבודין אדעתא דהכי מכר לו שיצטרך להחזיר לו הכסף אף שלא יוכל הלוקח להחזיר לו הפירות, אבל היכי שאפשר להלוקח להחזיר לו הפירות אפי' ע"י טורח אפשר חייב הלוקח להחזיר הפירות ונאמר דדמי טרחא של הלוקח אינו בעיקר ההפסד שהפסידו המוכר, ולא דמי להיכי שנאבדו הפירות לגמרי.

וליישב השגת הראב"ד נקדים לבאר דברי הרמב"ם במה שכתב ואפי' אבד או נגנב אחר שהודיעו הרי הוא ברשות מוכר דנסתפק הכ"מ בכונתו אם כונתו דוקא אחר שהודיעו שיש בו מום, וכתב ע"ז דאין השכל גוזר כן, וכונתו דלמה לא יהיה המוכר חייב להשיב הדמים אפי' נאבד קודם שיודיעו, דהמקח צריך להיות ברשות המוכר, ורוצה הכ"מ לפרש אחר שהודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית והוא פי' דחוק. וכן כתבו הב"ח והפרישה דלא משמע כן בלשון הרמב"ם אכן בטעמא דמילתא כתב הב"ח דנעשה ש"ש וכ' ע"ז ב' טעמים והנתיבות הקשה על ב' הטעמים וכתב מטעם אחר משום דהיה אפשר לו למכרו לכן הוא ש"ש וגם דבריו אינם ברורים דמי לא עסקינן דנמצא מום כזה שאינו עומד למכרו בדמים שנתן, והתוס' בב"מ דף מ"ב כתבו דהיתומים הוו ש"ח על השור שהיה מק"ט, והרא"ש כתב שם בשם הראב"ד דהוו ש"ש וכתב בשביל שעומד השור לחזור לבעלים ויחזיר להם הדמים וצריכים לשמרו עד שיחזירוהו לבעלים נמצא שהיתומים ש"ש על השור בשביל מעותיהן שהן באחריותו עכ"ל וטעם זה הוא כעין טעם הריטב"א שהביא הנתיבות משום דתפיס ליה אזוזי אבל הנתיבות הקשה ע"ז דלא מהני הך סברא אלא היכי דיש לו הנאה מזה.

ולכן נראה דעיקר דין חזרת מקח שנמצא בו מום אינו שמחוייב המוכר להחזיר לו המעות, והמוכר ילך לחפש המקח במקום שהוא, אלא דאין המוכר מחוייב להחזיר המעות אלא כשיחזיר לו הלוקח המקח, ואינו מדין שומר אלא דהכי הוא דינא דחזרת המקח, ואף דלפי פשוטו אין הסברא כן דכיון דהוא מק"ט למה לא יחזיר לו מעותיו וילך המוכר וימצא מקחו, אכן טעמא דמילתא עפ"מ שכתב הרמב"ם בפט"ו הל' ו' וז"ל, כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר השלם מכל מום, ובהל' ה' כתב כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין וכו' וכיון דזה אינו אלא משום אומדנא שעל אופן זה קנה שיהיה בלא מום א"כ גם על זה הוי אומדנא דלא נתן לו המוכר המקח באופן שלא יהיה עליו שום אחריות והוא יתחייב להשיב לו מעותיו והלוקח לא יהיה מחוייב להשיב לו מקחו לכן אנו אומרים דהאומדנא אינו אלא שיוכל הלוקח להחזיר מקחו וליטול מעותיו, וכן כתב הרמב"ם שם בהל' ג' וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, ונמצא דאף דבאמת הוי טעות והמקח צריך להתבטל מ"מ על דעת זה מכר שאם יתבטל המקח יחזיר לו הלוקח מקחו, ועל דעת זה נתן הלוקח המעות, ולכן כתב הרמב"ם לפנינו בהל' ד' הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח משום דלא מהני דין מק"ט אלא שיוכל הלוקח להחזיר לו מקחו, אלא דמ"מ כל זה אינו אלא בנגנב או אבד אבל נאנס אינו ברשות לוקח כיון דמעיקר הדין המקח בטל משום דהוי מקח טעות. ורק דעל דעת זה נתן המוכר המקח ונטל המעות באופן שאם יהיה בטול המקח יחזיר לו הלוקח זה לא מהני אלא לחייב הלוקח בגנבה ואבדה אבל באונס אין מקום לחייבו.

ולפימש"כ יבואר דמש"כ הרמב"ם בהל' ד' דהלוקח מקח מחברו ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות לוקח, ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן [ובטור הגירסא מחמת המום] הרי זה ברשות מוכר שעמד בזה הכ"מ דבמה מיירי אם כבר הודיע הלוקח להמוכר שנמצא בו מום אמאי הוא ברשות לוקח וכמו בהתליע ונפסד מחמת אורך הזמן ואי דוקא בשלא הודיע הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו אבל לפימש"כ כאן לא מהני כלל הודיעו דמעיקר דינא אין במק"ט אלא דין חזרת המקח ולא מהני הודיעו אלא היכי שהוליכו למדינה אחרת, וכמו בהלכה זו דבזה אמרינן דכיון שהודיעו אינו מחוייב הלוקח להביא מקחו משם, אבל היכי שאפשר לו להחזירו אז הרי הוא ברשותו עד שיחזירו, ואף שהכ"מ והפרישה לא פירשו כן מ"מ פשטות דברי הרמב"ם הוא כמש"כ.

ועכשיו יתבארו דברי הרמב"ם במה שכתב מכאן אתה למד משום דכל עיקר מה שצריך ללמוד דבר זה אף דבפשוטו כיון דהוא מקח טעות, ואמר להמוכר שצריך הוא להוליכו למדינה פלונית אין מקום לחייב להלוקח, אך טעמו של הרמב"ם הוא משום דהיינו אומרים דבאופן זה נתן המוכר המקח וקבל המעות שלא יחזיר לו המעות קודם שיחזיר לו המקח, דהכי הוא דינא דמקח טעות, כיון שהמוכר יפסיד מזה, והיינו אומרים דלא מהני מה שהוא רוצה להוליכו למדינה פלונית כ"ז שלא התנה בפי' שהמוכר יהיה מחוייב להחזיר לו המעות אפי' בלא המקח אם ימצא בו מום, ולכן זהו שלמד הרמב"ם מדין המוכר זרעים שראויים לאכילה, דאף דכשמכר לו לזריעה ודאי הוי מקח טעות, מ"מ אם היינו אומרים גבי הוליכו למדינה פלונית דחייב הלוקח להחזיר לו מקחו משום דאדעתא דהכי קבל המעות ונתן מקחו כיון שהלוקח לא התנה מפורש שיחזיר לו מעותיו אם ימצא בו מום אפי' בלא מקחו, א"כ גם גבי זרעים הנאכלים כיון שהמוכר נפסד מזה שהיה יכול למכרן לאכילה לא היה צריך להחזיר לו מעותיו, ומוכח מכאן דאף דכשנגנב או נאבד הוא ברשות הלוקח, אבל כאן דלא פשע הלוקח כלל ובידיעת המוכר זרע חייב להחזיר לו מעותיו, ולכן גם בהוליכו למדינה פלונית אינו חייב הלוקח להחזיר לו מקחו, ועיין מש"כ עוד בזה בהל' י"א.

ה

-השמטות ומלואים-

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך

וקשה דלמה לא כתב דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא כדאוקמינן בגמ' דאי לא"ה נחזי אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא, ובטור ושו"ע כתבו כן, והעירני בזה הרב הנ"ל [ר' אלי' זלאטניק שי'], ולפלא שהמפרשים לא עמדו בזה, ונראה דהתוס' הקשו דהא קיי"ל דאין הדמים ראי' וכתבו התוס' דדוקא התם דרובא קרו לצמד צמד ולהכי אין הדמים ראי' להכחיש רוב וחזקה ואפי' לספרים דגרסי דאיכא דקרו לצמד צמד מ"מ אין כח בדמים להכחיש החזקה, אבל הכא דרובא לרדיא זבני ואיכא חזקה כנגד אותו רוב שהמוכר מוחזק אפי' רבנן מודו דיש לדמים ראי' לסייע לרוב או לחזקה.

ונראה דהרמב"ם יסבור דכיון דקיי"ל אין הדמים ראי' לא מהני לדידן אפי' היכי דאיכא רוב כנגד המוחזק דכיון דקיי"ל דרוב לא מהני להוציא, גם רוב ודמים לא מהני להוציא, וקושיית הגמ' הוא רק אליבא דרב דאמר ה"ז מקח טעות, וסובר דאלים רוב להוציא ממון דעכ"פ אם דמים מסייעים למוחזק הו"ל לדמים להועיל לבטל כח הרוב, דמה דאמרו חכמים אין הדמים ראי' זהו להוציא מן המוחזק דבעל הבקר הוא מוחזק כמש"כ התוס', ואף דמשמע דאפי' נקנה המקח בק"ס חייב הלוקח לשלם דמים בעד הצמד אף שהוא מוחזק, אבל כה"ג אשכחן בדין דנתעברה השנה סוף פ' השואל דכיון דקרקע בחזקת בעלים עומדת חייב השוכר לשלם בעד חודש העבור, ולא מהני חזקת השוכר משום דחזקת המשכיר מועילה, דאמרינן שהשכירות נעשה על י"ב חדשים בי"ב זהובים ומחוייב השוכר לשלם וה"נ חזקת המוכר מועלת שהמכר לא נעשה על הבקר וממילא מחוייב הלוקח לשלם, וזהו שכתבו התוס' שהמוכר מוחזק, עכ"פ מיושב מה שלא הביא הרמב"ם דאייקר בשרא דסובר דלדידן דקיי"ל כשמואל ל"צ לזה משום דלהוציא אין הדמים ראי' וכנ"ל.

יא

היה המוכר סרסור שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הסרסור נשבע היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפ"ע ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון, הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו, וכן כל כיוצא בזה.

הטור תמה על הרמב"ם דבגמ' מבואר דהספסירא משלם להיתומים והבקרא משלם להספסירא דמי בשר בזול וגם המ"מ כתב דביאור המעשה לדעת הרב צ"ע, והכ"מ כתב דבאור ד' הגמ' הוא שמצד המכירה היה מן הדין שהמוכר יחזיר המעות, ורק שהוא טוען איבעי ליה לאודוען ופריך מידע ידע ומשני בספסירא, וממילא טענתו טענה ולכן הספסירא נפטר והבקרא משלם ליתומים, והב"ח וכן הגר"א כתבו דבאמת הרמב"ם מפרש בגמ' כפירש"י דהספסירא משלם ליתמי אלא דבגמ' דמיירי שמסרו לבקרא א"כ האפוטרופס לא פשע ולכן חייב הספסירא להחזיר דמי השור, אבל הרמב"ם דמיירי שהלוקח עצמו הניח המאכל פשע שהיה לו לבדוק השור בפ"ע כמו שכתב הרמב"ם לכן הספסירא פטור, ובאורם קשה טובא דא"כ חידש כאן הרמב"ם דין שלא נמצא בגמ' ודין הגמ' השמיט דהך דינא דהלוקח פשע לא הוזכר בגמ' ולא הוזכר אלא דהבקרא איבעי ליה לעיוני בשביל שהוא ש"ש דיתמי.

והנה לא ראו כולם דברי הר"ח בפירושו על הגמ' שכתב וז"ל ואסיקנא אי המוכר בעל הבית הוא מקח טעות הוא וחייב המוכר לשלם, ואם המוכר ספסירא הוא דזבין מהכא וזבין להכא משתבע ספסירא דלא הוי ידע דלית ליה ככי ושיני ומשלם בקרא דמי בשר בזול עכ"ל, ומפורש בדבריו דאם הוא ספסירא אינו משלם וזהו כדברי הרמב"ם וכפירושו של הכ"מ ובטעמא ודאי צריך לפרש כדברי הרמב"ם דא"א לומר דבספסירא דלא הוי ידע ליכא דין מקח טעות כמו שהוכיח הב"ח דהא קיי"ל בכתובות דף ע"ו במחט שנמצאת בעובי בה"כ והוגלד פי המכה, צריך המוכר להחזיר המעות, ודברי הרמ"א שכתב בסי' רל"ב דיש חולקין וס"ל דאפי' הסרסור צריך לשלם דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים דבריו צ"ע דבסברא זו גם הרמב"ם אינו חולק ועיין מש"כ הגר"א שם.

אכן ראיתי בספר המקח לר"ה גאון שכתב ג"כ כדברי הרמב"ם דהספסירא פטור מלהחזיר המעות, אבל מדבריו משמע דהוא פטור מחמת עיקר הדין דמקח טעות שכתב בשער מ"ט וז"ל כל היכי שנשלם המכר בין המוכר והלוקח ומשך את שלו ואירע בו שום הפסד או שום אונס ודאי וברור דאותו הפסד אינו אלא על הלוקח אלא א"כ יש טעות באותו מקח או כגון שהיה מום מסותר דלא היה נראה והיה ראוי אותו חפץ שיפסיד מחמת אותו מום קודם שנראה ונתגלה יש מן הדין על המוכר שיחזיר הדמים ללוקח אא"כ הוא המוכר אדם ספסר והדומה לו שלוקח את החפץ כדי למכרו מיד ליד ואינו מעכב אותו אצלו אלא לוקח מיד ומוכר מיד דכה"ג כיון דאינו ממתין על החפץ עד שיתראה בו מומו איכא למימר דאימר לא נראה לו המום ולא ידע בו, הלכך ישבע ספסר שהוא המוכר שלא ידע באותו מום ולא הכיר בו ויפטר מלשלם הדמים ללוקח כדגרסינן ההיא אפוטרופא וכו' עכ"ל ומביא כל סוגיית הגמ' דב"מ כפי גירסתנו, ודבריו צריכין ביאור דמדבריו משמע דכיון דהוא ספסירא א"צ מעיקר הדין להחזיר הדמים כיון שלא ידע מהמום, וא"א לומר כן דהא גמ' מפורשת הוא דהוגלד פי המכה צריך המוכר להחזיר הדמים.

ונראה דר"ה גאון סמך על מה שמביא הסוגיא שמבורר שיצא הפסד להספסירא ע"י זה שמת השור אצל הלוקח ואם היה אצלו היה יודע שאינו אוכל היה שוחטו אלא דמשמע דבזה חולק על הרמב"ם דלא מצריך כלל טענת פשיעה מצד הלוקח, רק דכיון דנעשה הפסד בהמקח אצל הלוקח אין המוכר מחוייב להחזיר וזהו כמו שכתבתי בהל' ג' דדין חזרה במקח טעות הוא דוקא שיחזיר הלוקח המקח דאז יחזיר המוכר המעות. ורק דאם המוכר ידע שהוא מק"ט דאז אין שום טענה על הלוקח במה שנאבד המקח אז צריך המוכר להחזיר המעות, אבל אם המוכר לא ידע, וע"י זה שהיה אצל הלוקח נאבד המקח אפי' אם לא פשע מ"מ על דעת זה מכר לו המוכר וקבל המעות שאם ימצא איזה טעות או מום שיחזיר הלוקח מקחו ואז יחזיר לו הדמים, ובעיקר מה שכתבתי דלא מחמת דין שמירה מחייבינן להלוקח כשנגנב או נאבד המקח, גם דברי הרמב"ם כאן שכתב מפני שהיה על הלוקח לבדוק וכו' הואיל ולא עשה הוא הלוקח הפסיד על עצמו, כונתו אינו מדין שמירה אלא דמעיקר דין המכר כן הוא שכשאינו מחזיר המקח אינו מחזיר לו הדמים, ולשון הפסיד על עצמו עוד מדוייק יותר, אלא דהרמב"ם סובר דמ"מ מצרכינן שיהיה על הלוקח קצת דין פשיעה או דין גנבה ואבדה, ור"ה גאון סובר דכיון דעכ"פ יצא היזק להמוכר במה שנאבד המקח אצל הלוקח גם בלא דין פשיעה מצד הלוקח פטור המוכר מלהחזיר המעות אם לא ידע שהוא מק"ט וזהו שכתב בסתם דכיון דלא ידע באותו מום ולא הכיר בו פטור מלשלם, וכונתו כמו הך עובדא דמייתי שנפסד החפץ אצל הלוקח מחמת המום.

אכן אכתי סוגיא זו צריכה ביאור לשיטות אלו דכיון דמפרשים דהספסירא פטור והד"ת הוא בין הבקרא והיתומים א"כ למה אינו משלם הבקרא אלא דמי בשר בזול דהא מעיקרא פריך מכדי בקרא ש"ש דיתמי איבעי לעיוני ומשני אי איכא פסידא ליתמי וכו' וכיון דלבסוף מסיק דמיירי בספסירא ואיכא פסידא ליתמי אמאי אינו משלם דמי כל השור הא ביתמי לא שייך פשרה.

ונראה דמה שהפסידו היתומים דמי השור לא נתחייב בזה השומר דלא נתחייב אלא בשמירה על השור והשור לא היה ראוי אלא לשחיטה ויפרשו כפי' ר"ת דאינו משום פשרה אלא דהיה צריך לשחטו מיד ולמכור דמי בשר בזול, ומזה יהיה לנו הוכחה דמה שמפסידין היתומים אינו משום דין שומר, דאם הם מפסידין מדין שומר וצריכים לשלם דמי כל השור בשביל שהיה הסרסור מחזירו על המוכר הראשון ולא כסברתנו, א"כ קשה אמאי אין הבקרא משלם דמי כל השור, וע"כ מוכח דמשום שמירה א"צ השומר לשלם אלא דמי השור כמה שהיה שוה לבשר, וא"כ קשה אמאי מפסידין היתומים דמי כל השור. וע"כ מוכח כמו שכתבנו דאינו מדין שמירה אלא דהכי הוא עיקר דינא דמקח טעות דאם ע"י קצת פשיעה של הלוקח אינו מחזיר לו המקח אין המוכר מחוייב להחזיר הדמים ולכן אינו משלם הבקרא דמי כל השור משום דמה שהפסידו מעותיהן בזה אינו חייב מדין שומר.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.