משנה למלך/מכירה/טז

משנה למלך ‏ מכירה טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יד

המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור כו'. נסתפקתי במוכר לחבירו איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם ונתחייב הלוקח לתת לו המעות אי מצי המוכר להוציא ממנו המעות אי לא. והנה אם הלוקח לא היה יודע שהיו איסורי הנאה בהא לא מסתפקנא דפשיטא דהלוקח לא יהיב ליה דמי המקח דאין לך מקח טעות גדול מזה וכבר כתב רבינו דמוכר לחבירו בחזקת היתר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מד"ס מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא"כ מכ"ש דאם עדיין לא נתן המעות דלא יתן. אך מה שנסתפקתי הוא בשידע הלוקח שהיה איסורי הנאה ואעפ"כ נתחייב בדמים אם חייב ליתנם. ומההיא שכתבו הראשונים ז"ל עלה דמתני' דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת דמיירי בשידע הלוקח שהם איסורי הנאה ליכא ראיה לנ"ד דהתם מיירי בשכבר נתן הלוקח המעות ואם לא היה הלוקח יודע שהיו איסורי הנאה היו המעות גזל ביד המוכר אבל כיון שידע שהם איסורי הנאה נמצא דהמעות מתנה אבל אם לא נתן עדיין אפשר דאינו מחוייב ליתן ומטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה"ת ז"ל בשער מ"ו ח"ו שכתב אם לוה מחבירו מעות שהיו מדברים של איסורי הנאה כגון שמכר ערלה או כלאי הכרם וכיוצא בהם והלוה המעות כיון שאין תופסין את דמיהם כו' הדמים מותרים לו ולאחרים ויש בהם משום גזל ומשום לוה ואינו משלם כן נראה לדעת הר"ם ז"ל אך לר"ש משמע דלעצמו אסורין אף הדמים וכי קאמרינן דאינו תופס את דמיו היינו דמותרים לאחרים אבל לעצמו לא כו' ולסברא דידיה אינו פורע לו כלום שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים ע"כ. ולכאורה נראה דנ"ד נמי תלוי במחלוקת זה דרבינו ורש"י דלרבינו דס"ל דהדמים מותרים למוכר חייב הלוקח ליתן לו את הדמים ואית ביה משום לוה ואינו משלם אך לדעת רש"י אינו משלם לו כלום כיון שהדמים אסורים למוכר. אך עדין ליכא לעיוני טובא בדברי הרב בעה"ת הללו משום דכבר ידוע מה שנחלקו הראשונים ז"ל אליבא דרש"י דס"ל דהדמים אסורים למוכר דאיכא מ"ד דנהי דהדמים אסורים למוכר ואסור להחליפן בדבר אחר מ"מ אם עבר והחליפן בדבר אחר אותן החליפין מותר ליהנות מהם אף המחליף משום דחליפי חליפין מותרים ואיכא מ"ד דאף חליפי חליפין אסורים למחליף. וכבר הארכתי במחלוקתם זה (א"ה נתבאר בפ"ה מהלכות אישות הלכה א' ע"ש) וכתבתי דלהרא"ש והר"ן חליפי חליפין מותרים ואליבא דתוס' ורש"י חליפי חליפין נמי אסורים יע"ש. והשתא יש להסתפק במ"ש דאליבא דרש"י אינו פורע לו משום דלמלוה אסורים הוא משום דס"ל דחליפי חליפין נמי אסורים שהרי דמים אלו שפורע לו פשיטא שדין חליפי חליפין יש להם שהרי דמים הראשונים כבר אזלו והני אחריני נינהו. או אפשר לומר דלעולם דס"ל דחליפי חליפין מותרים וכסברת הרא"ש והר"ן ושאני הכא שעדיין לא לקח המעות ונהי שאם היה לוקחן היה מותר ליהנות מהם משום דהוו חליפי חליפין אך כיון שעדין לא נפרע אסור ליפרע משום דבשעה שנפרע חשיב כאילו באותה שעה מחליפן וכבר כתבנו דהחליפן אסור אליבא דרש"י. ומ"ש שהרי לזה השני מותרים ולמלוה הראשון אסורים לא קאי על דמים הללו שרוצה ליתן דדמים הללו אף המלוה מותר ליהנות מהם אלא הכוונה היא על הדמים הראשונים שהלוה אותם וקאמר דאינו נותן לו כלום משום דאותם הדמים היו מותרים ללוה ואסורים למלוה וכיון דהיו אסורין למלוה אינו נותן לו כלום משום דאסור למלוה ליקח חליפי דמים האסורים אבל לעולם דאם עבר ולקחם דמותר המלוה ליהנות בהם משום דחליפי חליפין מותרין אף למלוה. ונראה דנ"ד תלוי בספק זה דאם נאמר דהרב בעה"ת ס"ל דמשעה שהלוה דמים אלו חשיב כאילו כבר החליפן ומ"ש דהלוה אינו נותן כלום הוא מטעמא דחליפי חליפין אסורין א"כ בנ"ד נמי שמכר איסורי הנאה מאותה שעה שמכרם ונתחייב הלוקח לתת לו דמיהן חשיב כאילו כבר החליפן ולקח דמיהם וא"כ לדעת רבינו חייב ליתן לו דמי המקח משום דדמי איסורי הנאה מותרים אף למוכר אך לרש"י אינו נותן לו כלום. אך אם נאמר דטעמיה דבעה"ת הוא משום דס"ל דכל זמן שלא לקח המעות לא חשיב כאילו כבר החליפן ואף שכבר נתחייב הלוה בפרעון זה מ"מ בשעה שהוא פורע לו חשיב כאילו באותה שעה מחליפן ומש"ה כתב דלהר"ש אינו נותן לו כלום משום דאסור ליהנות מדמי איסורי הנאה ולהחליפן א"כ בנ"ד לכ"ע אינו נותן לו דמי המקח ואפילו אליבא דרבינו דס"ל דדמי איסורי הנאה מותרים למוכר משום דמה שמכר ונתחייב הלוקח לא חשיב כאילו כבר החליף איסורי הנאה ובשעה שהלוקח נותן לו הדמים חשוב כאילו באותה שעה מחליף איסורי הנאה וזה אסור לכ"ע. ואף שכתבתי במקום אחר (א"ה גם זה נתבאר במקום הנזכר יע"ש) דרש"י אית ליה דחליפי חליפין אסורים והרב בעה"ת אליבא דרש"י קאי אין להכריח מכאן דטעמא דכתב דאליבא דרש"י אינו נותן לו כלום הוא משום טעמא דחליפי חליפין אסורין דאפשר דטעמא דאינו נותן לו כלומר הוא משום דנמצא דבאותה שעה היה מחליף דמים האסורים ואף במונח דהיה הדין דחליפי חליפין היו מותרים אפ"ה אינו נותן לו כלום מטעמא דכתיבנא. וראיתי להרב בעה"ת דכתב בסוף דבריו אבל יין נסך בין ודאי יינם כו' וכן ערלה וכלאי הכרם עצמן וכיוצא בהם שהלוה לו מפירות בעין ולא עשה מהם דמים בכל אלו אין הלוה מתחייב בהן כלל שאין זה נקרא ממונו שהרי הוא נאסר עליו ולמה נכוף את זה להחזירו לו ע"כ. והנה מדברים אלו מוכח דאית ליה דאף שכבר נתחייב הלוה מ"מ בשעה שנותן המעות חשיב כאילו באותה שעה מחליף ומש"ה כתב דהיכא דהלוה לו הדברים האסורים בהנאה עצמן דלכ"ע אינו חייב ליתן לו כלום משום דחשיב כאילו באותה שעה מוכר לו איסורי הנאה דאסור לכ"ע דאלת"ה אלא דטעמא דכתב דהיכא דהלוה לו דמי איסורי הנאה דלרש"י אינו נותן לו כלום הוא משום דאית ליה דחליפי חליפין אסור והני דמים הוו חליפי חליפין א"כ תיקשי איך כתב דבמלוה איסורי הנאה דלכ"ע אינו חייב ליתן לו כלום והלא כיון שכבר הלוה ונתחייב הלוה כבר עבר והחליפן והני דמים שחייב הלוה הם דמי איסורי הנאה ולרבינו דמי איסורי הנאה מותרים אף למחליף אלא ודאי כדכתיבנא ולפ"ז בנ"ד לכ"ע אינו חייב הלוקח ליתן לו כלום לפי שאסור למוכר ליהנות מאיסורי הנאה. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ה מהל' שבועות הלכה ה'):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף