אבן האזל/אישות/יח

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png יח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
בני אהובה
יצחק ירנן
מעשה רקח
קובץ על יד החזקה


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

ומשתתבע כתובתה בב"ד אין לה מזונות וכן אם מכרה כתובתה כולה או משכנה כתובתה או עשתה כתובתה אפותיקי לאחר והוא שתאמר לו פה תגבה חובך.

וכן אם מכרה כתובתה כולה, נ. ב. גבי תביעה לא כתב דבעי כל הכתובה ומוכח דגבי תביעה אפי' מקצת ועי' הל' כ"ח וצ"ע.

ו[עריכה]

מתה האלמנה יורשי הבעל חייבין בקבורתה, ואם נשבעה שבועת אלמנה ואח"כ מתה יורשיה יורשין כתובתה והן חייבין בקבורתה אבל לא יורשי הבעל.

ובהשגות הראב"ד כתב דעתא קלישתא קא חזינא הכא וכי מפני שלא נשבעה קרא ליורשי הבעל יורשי כתובתה והלא הם אומרים שכבר נפרעה מכתובתה ונטלה צררי והורישוה, אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברין אותה ואע"פ שלא ירשו כלום. עכ"ל.

המ"מ הביא ד' הגמ' דמוקי להא דתנן יורשי' יורשי כתובתה חייבין בקבורתה, בשומרת יבם שמתה דיורשי הבעל שיורשין כתובה חייבין בקבורתה וסובר רבינו דכ"ש באלמנה דעלמא שלא נשבעה שאין יורשין שלה יורשין כלום כנזכר פט"ז שיורשי הבעל חייבין בקבורתה, ובאמת שיש לחלק בין זו שדינה שיורשי' יורשין אותה אלא שלא נשבעה לההיא דשומרת יבם, והיינו דל"ד לשומרת יבם דמדין יורש אותה היבם משום דלא הי' לה מקודם דין לגבות, וכ"כ הר"ן.

והנה שיטת הראב"ד ודעמי' לכאורה צריך להבין, דעכ"פ במאי עדיף כח האלמנה לגבי שומרת יבם, כיון דעכ"פ גם השומרת יבם לא נשבעה, ואפילו לדברי התוס' דיבם הוי כמו מיני' היינו דוקא כשהוא מיבם הוא עומד במקום אחיו, אבל כשמתה ואינו מיבמה הרי אינו אלא יורש דהא אי אפשר לומר דכל האחין יש להן דין יבמין, וכן הוא לשון הגמ' יורשי הבעל משום דכיון דמתה לאו שם יבמין עלייהו, וכיון דהוו יורשין הרי לא היתה יכולה לגבות מהם כתובה בלא שבועה, וצריך לומר בדעת הראב"ד דכיון דעכ"פ לא חלה עלי' דין שבועה מקודם לא שייך שתפסיד בשביל חסרון שבועה, אבל באלמנה לגבי יורשים כיון שכבר חלה שבועה מפסדת.

ובדעת הרמב"ם יש לומר לפ"מ שבארתי בפ"ב מהל' טוען הל' ה' בהא דאמרי' בשבועות דף מ"ז על הא דתנן חזרה שבועה למקומה א"ר אמי רבותינו שבבבל אמרי חזרה שבועה לסיני ורבותינו שבא"י אמרי חזרה שבועה למחוייב לה, מאן רבותינו שבא"י ר' אבא דסבר משאיל"מ, ולכן בשניהם חשודים נמי חזרה שבועה למחוייב לה, ורבותינו שבבבל רב ושמואל דסברי ביתומים מן היתומים דמת לוה בחיי מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ולכן בשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני וכבר הקשו הראשונים דמאי ראי' מרב ושמואל דילמא סברי נמי כר"א דמשאיל"מ, ור"א נמי מצי סבר כרב ושמואל, ועי' בר"ן שהאריך בביאור הסוגיא, וכתב ולפיכך נ"ל דלר' אבא ע"כ חזרה למקומה דמתני' היינו למחוייב לה, דר' מאיר הכי קאמר כשהנתבע חשוד נסתלקה שבועה ממנו והטילוה חכמים על התובע, וכשהתובע חשוד חזרה למקומה שהי' לה מן הדין אילו לא תקנו חכמים שבועה על התובע כלל, ומעתה לר"א דאית לי' משאיל"מ חיוב שבועה בחשוד מוטל על הנתבע לפיכך הוא חייב לשלם כיון שאינו יכול לישבע אלא שהקילו חכמים עליו והטילו שבועה על התובע וכשהתובע הוא חשוד דתנן חזרה שבועה למקומה ע"כ היינו למחוייב לה דהיינו נתבע וכו' ואם אתה אומר חזרה שבועה לסיני שמפני שאין התובע יכול לישבע שבועת התקנה הפסיד נמצא שחזרה שבועה למקום שאין מקומה וכו' ורבותינו שבבבל דאמרי לסיני ע"כ לית להו דר"א אלא רו"ש נינהו דאמרי כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה אלמא ס"ל שכל תובע שהוא חייב שבועה דרבנן וא"י לישבע הפסיד הלכך במתני' לא מצי אמרי חזרה למחוייב לה, ולדידהו חזרה שבועה למקומה דתנן היינו לסיני וכו' וכי תימא אכתי קשיא הילכתא אהילכתא וכו' יש לומר דודאי רב ושמואל בכל תובע שאינו יכול לישבע אמרי דמפסיד משום הכי מוכחינן מדרב ושמואל דאית להו חזרה שבועה לסיני מיהו אנן לא נקטינן כותייהו בכל דוכתא אדרבא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, משום הכי נהי דבמת מלוה נקטינן כותייהו היינו משום שאין שם פשיעה לנתבע כלל, אבל במתניתין כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעותו ומדינא משלם אינו בדין שיהא חוטא נשכר ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו א"י לישבע אינו דומה שבועת תקנה לשבועת התורה המחייבתו לשלם עכ"ל.

וביאור דברי הר"ן נראה דהוא לפ"מ שכתב הר"ן מקודם על דרך הראשונים, דלר"א אי אפשר לומר דתובע חשוד יפסיד משום שא"י לישבע שבועת שכנגדו כיון דמעיקר הדין חייב הנתבע לשלם מתוך שא"י לישבע, ולכן אף שתיקנו שכנגדו נשבע ונוטל עיקר התקנה אינה אלא ביכול לישבע ובאינו יכול אינו חל עליו שבועה כלל, ורק מת לוה בחיי מלוה שכבר נתחייב מלוה שבועה ולא פקע ולכן בניו שאינם יכולים לישבע מפסידין אלא דקשה להר"ן דא"כ רו"ש נמי מצי סברי בשניהם חשודים חזרה שבועה למחוייב לה דליכא כאן למימר כבר נתחייב, ובזה הוא שכתב הר"ן אח"כ דרו"ש אית להו בכל תובע שא"י לישבע מפסיד, אבל לדידן דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה אמרי' דבשניהם חשודים כיון שהתובע א"י לישבע מפני פשיעותו מפסיד.

אכן סברא זו אינה ברורה כ"כ, ולכן נראה דרב ושמואל הוסיפו ואין אדם מוריש שבועה לבניו, ומוכח דסברי דגם באינו יכול מפסיד ומעיקר הדין אפי' מת מלוה בחיי לוה דיתומים נשבעין שלא פקדנו אבא, מעיקר הדין הי' צריך להיות שיפסידו בני מלוה, אף דמלוה לא נתחייב מכבר דאף דא"י לישבע מ"מ אינם יכולים ליפרע מנכסי היתומים של לוה, אלא שהקילו חכמים על יתומים שהיו נפרעין בשבועה שלא פקדנו אבא, ולזה חידשו דבמת לוה בחיי מלוה לא הקילו לגבי בני המלוה דאין אדם מוריש שבועה לבניו והיינו דלא עדיפי מאבוהון שלא הי' יכול לגבות בלא שבועה, אבל אם היו סוברים דבאינו יכול מעיקרא לא שייך כלל שבועה א"כ במת מלוה בחיי לוה אין כאן קולא אלא משום דלא חל שבועה, וממילא במת לוה בחיי מלוה סגי בהא דכבר נתחייב ואין צריך להוסיף ואין אדם מוריש שבועה, וע"כ משום דס"ל דבכל שבועה גם באינו יכול מתחילתו ולא חל עליו השבועה מפסיד ורק דגבי יתומים הקילו וא"כ אינו מספיק הטעם שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה כיון דבמת מלוה בחיי לוה תקנו להם חכמים שבועה שלא פקדנו אבא, א"כ נימא דגם כשמת לוה יש לתקנה זו, לכן הוסיפו דאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו שאינם יכולים לישבע שבועה זו, ועכשיו מבואר דלדידן בחשודים על השבועה אמרי' דלא חלה שבועה דרבנן כלל אבל לרו"ש אף בא"י ולא חל השבועה מפסידין, ולכן סבר הגמ' דלרב ושמואל בפוגם שטרו ומת מפסידין היורשין, ורק לדידן דאמרי' הבו דלא לוסיף עלה כגון מאי כהא דאמר ר"פ הפוגם שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין והיינו משום דבפגימה לחוד עוד לא חלה השבועה כ"ז שלא טען הלוה פרעתי.

נמצא לפ"ד דרב ושמואל לית להו סברא דהיכי דלא חלה אינו מפסיד מדאמרי טעמא דאין אדם מוריש שבועה ומוכח דסברי דגם ביתומי המלוה יש תקנה שיפטרו בשבועה שלא פקדנו ובלא תקנה גם מת מלוה בחיי לוה לא היו נוטלים, אבל לדידן דס"ל דבלא חלה אינו מפסיד א"כ ליכא תקנה כלל גבי מת מלוה בחיי לוה, והנה סברא דאין אדם מוריש צריך לומר דשייך נמי גבי פוגם שטרו ומת מדאמרינן הבו דלא לוסיף עלה והיינו משום דכיון דלא בעו רב ושמואל דינא דחלה ועכ"פ א"א להוריש ממון שיש בו שבועה וכמש"נ, איברא דכל הך סברא אמרתי לפי דעת הר"ן דבחשוד מקרי לא חלה ומשו"ה מיושב דלדידן בשניהם חשודים לא מפסיד החשוד הנוטל משום דלא חלה עליו שבועה כיון שהוא חשוד בתחילת חלות השבועה, וזהו רק לגבי החשוד התובע, אבל נתבע דחיוב שבועה דידי' מן התורה הא אמרינן דלר' אבא חזרה שבועה למקומה ומשלם מדין מתשאיל"מ דבשבועה דאורייתא בכל גווני אם אינו יכול לישבע משלם, אבל הרמב"ם שפסק בפ"ב מטוען דפוגם שטרו שהי' חשוד דישבע הנתבע היסת ויפטר מן השטר ומוכח דסובר דבחשוד נמי חלה שבועה, וא"כ זה דלא כדברינו דבארנו ד' הגמ' דמוכיח מרב ושמואל דבשניהם חשודים חזרה שבועה לסיני ויפסיד התובע משום דסברי דאפי' בלא חל השבועה מפסיד כיון שא"י לישבע שבועה שכנגדו, אבל לדידן דהבו דלא לוסיף עלה אית לן דהיכי דלא חלה מקודם השבועה אינו מפסיד, ואיברא דהי' אפשר לחלק מפוגם שטרו שהי' חשוד דסובר הרמב"ם דחל שבועה עלי' ול"ד לפוגם שטרו ומת דעל יורשין שאינם יודעים ודאי לא חל שבועה כיון שהלוה לא כפר בחיי המלוה ולא נתחייב אביהם שבועה, אבל לפמש"כ הא מפורש מד' הגמ' דבשניהם חשודים חשוד שני לא חל עליו שבועה כיון שהי' חשוד בתחילת חלות השבועה.

אכן אפשר לומר דהרמב"ם נמי סובר דבחשוד לא חלה, אלא כמו שכתב הר"ן דיש סברא לומר דכשהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו יפסיד, אלא דזה אינו מבורר בסברא, אבל יש לומר סברת הרמב"ם דחשוד לא דמי ליורשין דאינו בדין בשביל שהוא חשוד לא יפסיד דהנתבע יאמר מה לי שאתה חשוד כיון דעיקר החוב צריך עליו שבועה, אבל בשניהם חשודים לא אמרינן כן דכיון דגם הוא חשוד והוא מדינא משלם בדין הוא שנימא דבחשוד כיון דלא חלה אינו מפסיד, וא"כ א"ש דברינו גם לשי' הרמב"ם.

והנה לפ"ז נוכל לומר דהרמב"ם מכריח דא"א לומר כתי' הראב"ד, דא"כ לרב ושמואל דאין נ"מ בין חלה או לא חלה וגם בלא חלה מפסיד, שומרת יבם שמתה לא קברי לה יורשי הבעל דכיון שמתה לאו דין יבמין עליהם והרי הם יורשין והשומרת יבם לא נשבעה והו"ל להגמ' למתלי בפלוגתא דרו"ש ולמימרא דלדידן דלא פסקינן כרב ושמואל חייבין לקוברה ובגמ' משמע דלכו"ע דינא הכי.

והנה בגמ' אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר, א"ל אביי משום דבאין עליו משני צדדים, וכתבו התוס' דהכי פריך ולימא אח אני יורש כלומר זכותו של אחי אני יורש כמו שהי' עושה הוא אם הי' קיים, אבל חובתו לא אירש כדאמר באלו נערות הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבים באונסי', והסבר דבריהם הוא דמכיון שסוברים התוס' דקבורתה תחת נדוניתה א"כ ע"כ אין הביאור תחת ממש, דהא גם אשה שאין לה נדוניא בעלה קוברה, וע"כ דהם שתי תקנות, דבשביל זה שיורש נדוניתה תקנו קבורה, ואיברא דלכאורה זה הי' שייך אילו ירושתה הי' מתקנה, אבל נדוניא הא אינה מחוייבת להכניס ודין ירושתה הוי מדאורייתא, מ"מ אפשר דנכסי צ"ב בעיקר הא לא הכניסה לו אלא כל זמן שתהי' עמדו והי' מן הדין שתוכל למכור על לאחר מיתה, ורק מתקנה הוא שנצ"ב הם שלו ול"מ מכירתה ואינה יכולה להתנות תנאים, ואף דנ"מ ג"כ א"י למכור אבל זהו מתקנת אושא, ונצ"ב מעיקר התקנה הוי שלו והיא לית לה אלא שעבוד כדאמרי' ביבמות בההיא איתתא דעיילי לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה אמיתני וכו' א"ל מי לא מודה רב יהודא דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותי' קאי, ומבואר דהיא אין לה אלא שעבוד, וכמבואר דעת הרמב"ם בפ"ל ממכירה דמהני מכירת הבעל בדיעבד בנצ"ב המטלטלין ועמש"כ שם, עכ"פ זה מוכרח דקבורתה תחת נדוניתה אינו תחת דוקא, וא"כ הוי זה חוב בפ"ע ונדוניתה הוא זכות בפ"ע ולכן שפיר שייך שיטעון הנני יורש זכותו אבל לא חובתו, ומתרץ הגמ' דבאמת הי' לו זכות לתבוע כתובה וכדמסיק יבם כאחר דמי וכמ"ש התוס', ורק משום דיבם מצד אחד כהאח וא"כ מטעם זה חייב קבורה.

אכן בדעת הרמב"ם כתבנו בפט"ז דמוכח מדעתו דתחת כתובתה היינו מנה מאתים א"כ לשיטתו הא אפשר לפרש תחת כפשוטו, והנה כתבתי למעלה דממה דלא מזכיר הגמ' דלרב ושמואל דבלא חלה ג"כ מפסיד שומרת יבם שמתה לא קברי לה יורשי הבעל, ע"כ דלא שייכא הא דרו"ש להכא, אכן יש לעיין בטעמא, ואין לומר משום דדמי ממש למת מלוה בחיי לוה, דזה אינו דהא כתבנו גבי פוגם שטרו דאף דלא חלה עדיין ולא שייך כבר נתחייב, ומ"מ סבר הגמ' דלית להו לדינא דר"פ, ומשום דעכ"פ יש על הממון דין שלא יטול בלא שבועה, א"כ ה"נ כיון דבאין עליו מב' צדדין אם אינו קובר את אשתו יתן כתובה ומשום שאינו כאחיו ממש ובצד זה הא יש עלי' דין שבועה, ומזה מוכיח שפיר הרמב"ם דכאן הפירוש הוא משום דקבורתה תחת כתובתה ממש וכל היכי שנמצא כתובתה חייבים לקוברה ושייך זה אפי' ביורשים, וזהו פשוט דבקבורה לא הצריכו חכמים שבועה כמו דהבעל אינו יכול לטעון טענות של שבועה, ואיברא דמהבעל אין ראי' משום דהוי כמו מת מלוה בחיי לוה אך יש להוכיח יותר לפ"מ שכתבנו דרו"ש לית להו דינא דר"פ בפוגם שטרו ומת דבניו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דכיון דממון זה יש עליו דין שבועה, וא"כ בפוגמת כשפגמה תוס' כתובה נימא דאינו קוברה וע"כ דלגבי קבורה חייב ליתן בלי שבועה, אלא דלשיטת התוס' אין להוכיח כן דכיון דלאו תחת כתובתה ממש הוא א"כ גבי בעל לא שייך שבועה.

נמצא דלשי' הראב"ד צריך לומר דמה דשומרת יבם יורשי כתובתה קוברים אותה, ואף דגם ביבמה יש דין שבועה, וצריך לומר משום דהוי כמו מת לוה בחיי מלוה, ומה דאינו נותן כתובה הוא משום דאמר היבם דהוא כמו הבעל, ולכן באים עליו מב' צדדים דאם הוא כמו הבעל לא שייך שיאמר שאינו קובר אותה, אבל הרמב"ם מוכיח דלרב ושמואל לא יוכל לומר יתן כתובה דהא רו"ש סברי בפוגם שטרו אף דאכתי לא חלה שבועה מ"מ שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו, א"כ גם כאן כיון דשייך ביבמה דין שבועה ל"ש שתטעון יתן כתובה, ומוכח דלגבי קבורה צריך ליתן בלא שבועה, ולכן שייך זה לגבי יורשים ג"כ וא"ש מה דפסק הרמב"ם דבכל אלמנה אם לא נשבעה יורשי הבעל קוברים אותה.


< הקודם ·
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.