מגדל עוז/אישות/יח

מגדל עוז ‏ אישות יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אלמנה ניזונת עד פה תגבה חובך. ריש פרק אלמנה ניזונת (דף נ"ה) ופרק נערה שנתפתתה (דף נ"ב):

בין שעשתה דברים עד אבדה מזונותיה. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"ד):

ב

כשם שניזונת עד והיא בבית אביה. פרק נערה שנתפתתה ופרק הנושא (דף ק"ג) ובהלכות ר"י אלפס:

ד

ומותר מזונות עד ליורשין. פרק נערה שנתפתתה ובירושלמי פרק אלמנה ניזונת:
כתב הראב"ד ז"ל אף אני כך הייתי סבור וכו': ואני אומר אמת הוא שזה הירושלמי שנוי שם מיהו יש לנו ללמוד ממנו שהמציאה והמותר מזונות תלויים זה בזה ובפרק נערה שנתפתתה והרבה מקומות קי"ל דתקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה א"כ מעשה ידיה כמציאתה וכן מצאתי מפורש בירושלמי דריש פרק מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ר' חזקיה בשם ר' אימי אתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר דברי הכל כלומר משנתנו דברי הכל וחרנא אמר במחלוקת ולא ידענא מאן אמר דא ומאן אמר דא מסתברא דרשב"ל הוא דאמר במחלוקת דו פתר לה במעלה לה מזונות ואינו נותן לה מעה כסף לצרכיה ותנינא ואם אינו נותן לה מעה כסף לצרכיה מעשה ידיה שלה מעשה ידיה שהם כמציאה אתא רב יעקב בר אימי בשם רשב"ל דברי הכל היא ע"כ ולמדנו כי משנתנו לר"י דברי הכל והלכתא כוותיה לגבי ר"ל וטעם מציאתה ומותר מזונותיה אחד הוא תו גרסינן התם מציאת בנו ובתו הקטנים וכו' מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו שהוא יכול לשנותן למלאכת אחרת וכו' עד התיבון הרי אשתו אינו יכול לשנותה למלאכה אחרת ואת אמרת מציאתה שלו ופרקינן אר"י טעם אחר באשה ושיילינן מהו טעם אחר באשה ומהדרינן א"ר חגיי מפני קטטה רבי יוסי (אמר) לא אמר כן אלא שלא תהא [האשה] מברחת [זהובים] משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי ואקשינן הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה ופרקינן קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה ואקשינן הגע עצמך שמצאה בעדים ופרקינן זו מפני זו כלומר לא חלקו חכמים וגזרו אפילו במציאה זה שמצאה בעדים מפני זו שמברחת ובתלמוד שלנו ריש פ' מציאת האשה אסקינן כי אתא רבין אמר ר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דלבעל הויא כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה א"ר פפא מציאתה כהעדפה שע"י הדחק דמי פלוגתא דר"ע ורבנן ע"כ. ופסקו ר"י אלפס ושאר הפוסקים הלכה כרבנן שהוא ת"ק למדנו מן הירושלמי ובבלי כי מותר מעשה ידיה בין ע"י הדחק ובין שלא ע"י הדחק לבעלה וגם מציאתה כהעדפה לרב פפא והכל לבעלה כת"ק. עתה ראה שיש לנו לפסוק הלכה כסתם משנתנו דריש פירקין דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן דהא פשטינן בכל דוכתא מינה וריש נערה שנתפתתה מייתינן לה כדכתיבנא בסמוך וכבר בררתי שמותר מזונותיה כמעשה ידיה ומציאתה ועוד דהא יתמי באבוהון קיימי ומדידהו מתזנא כסתמא דתלמודא בכל דוכתא דגרסינן ריש פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ג) בעא מיניה רבי אבינא מרב ששת בת הניזונת מן האחין מעשה ידיה למי [אחים] במקום אב קיימי [ודידהו הוי] מה התם מעשה ידיה לאביה ה"נ מעשה ידיה לאחין או דילמא לא דמי לאב התם מדידיה מתזנא הכא לאו מדידהו (קא) מתזנא כלומר וסברא היא שאין מעשה ידיה אלא למי שזן אותה אמר להו [רב ששת] תניתוה אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואקשינן מי דמי אלמנתו לא ניחא ליה בהרוחה בתו ניחא ליה בהרוחה והדר אקשינן למימרא דבתו עדיפא ליה מאלמנתו והא א"ר וכו' ואסיקנא לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה לענין הרוחה בתו עדיפא ליה ושקיל וטרי ובעי רבה בר עולא לאוקומי מתניתין להעדפה ואותביה רבא עד דמוקי מתניתין לרב יוסף אליבא דהילכתא מ"מ למדנו כי הלכה כסתם משנתנו דאלמנה ניזונת וכי המותר למי שהמזונות ממנו כסתם התלמוד ולפיכך ראוי לומר כי מותר מזונות האלמנה ליתומים דהא קמן דלענין הרוחה בתו עדיפא ליה מאלמנתו ואף ע"ג דאסיקנא התם בסוף שמעתין הלכתא כוותיה דרב דאמר מעשה ידיה לעצמה הא אוקימנא טעמא משום דרב כהנא ורב מתנה משמיה דרב דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ע"כ. דוק מינה טעמא דאפקיה קרא הא לא"ה מוריש זכות בתו לבנו וכ"ש זכות אלמנתו דהא לענין הרוחה בתו עדיפא ליה מאלמנתו ואם מפני הירושלמי שהביא הראב"ד ז"ל בא וראה כי גם הבבלי היה סבור כך אליבא דשמואל ולית הלכתא כוותיה וממילא נמי ליתיה לירושלמי דגרסי' ריש פרק אלמנה ניזונת מנכסי יתומים (דף צ"ה:) ומעשה ידיה שלהן איבעיא להו ניזונת תנן או הניזונת תנן ניזונת תנן וכאנשי גליל ולא סגי דלא יהבי לה או דילמא הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואי בעו לא יהבי לה ת"ש דא"ר זירא אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר אלא אי אמרת ניזונת תנן ליהוי כבעל כלומר אליבא דשמואל מה בעל מציאת אשה לבעל ה"נ מציאת אשה ליורשיה ופרקינן אליבא דשמואל לעולם אימא לך ניזונת תנן וטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה דלא תיהוי ליה איבה הני תיהוי להו איבה כלומר שאינה חוששת מהם. הנה עיניך רואות שזאת הסוגיא אליבא דשמואל כסוגיית הירושלמי ומטעם קטטה דהתם כטעם איבה דהכא והא דינא ודאי ליתא מכמה טעמי. חדא דאם איתא כי מקשי ליהוו כבעל ליהדר ליה כדרבי אבהו אר"י דירושלמי מי דמי אלמנה מציאתה שלה אשת איש מציאתה שלו. ועוד כי הבעיא עצמה אינה דהא קי"ל פרק נערה שנתפתתה ופרק הנושא ובכמה מקומות שמזונותיה מתנאי כתובה הם ועוד שכבר הוכחתי שמציאתה ומעשה ידיה ומותר מזונותיה שוים ועוד דשמואל גופיה כי מעיינת בה שפיר פליגא אסוגיא דירושלמי וע"כ נפסוק כפשט המשנה וליתא להאי סוגיא כלל וכן דעת ר"י אלפס ז"ל שהשמיט כל זאת הסוגיא ולא הביא אלא המשנה כפשוטה להשמיענו שכן הלכה וכמ"ש ר"מ ז"ל שדלה מים מבארות אלו עמוקים או יותר מהם ואנכי לא ידעתי. ומותר הבלאות ג"כ מזה הטעם נוכיח אותו דלא עדיפא לה ממציאתה וגוף מעשה ידיה ומותר מזונותיה. ועוד יש לי ראיה פשוטה אפילו לפי אותו הירושלמי דריש אלמנה ניזונת דגרסי' בההיא סוגיא דאלמנה הותירה מזונות שלו הותירה בלאות שלה ומתמה תלמודא אשת איש שהותירה מזונות שלו הותירה בלאות שלה אלמנה שהותירה מזונות שלה הותירה בלאות לא כ"ש ומהדרינן תמן צריכא לה לנדתה כלומר כשהיא אשת איש אלא הכא צריכא לה לנדתה כלומר בתמיה וכי כשהיא אלמנה מה היא חוששת לנדתה ער שתצטרך לאלו הבלאות והכין אסיקנא התם ולית עלה פירכא כלל ובסוף פרק אע"פ בבבלי ה"נ איתא אלמא מותר בלאות האלמנה ליתומים וכפי מה שביררתי דבמקום אב קיימי לגבי אלמנה וכמ"ש ר"מ ז"ל:

ה

אלמנה שחלתה עד ותפדה עצמה. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"ב) מפורש:

ו - ז

מתה האלמנה עד יורשי הבעל. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"ב) ופרק אלמנה ניזונת (דף צ"ה:):
כתב הראב"ד ז"ל דעתא קלישתא קא חזינא וכו': ואני אומר אדרבא דעתא אלימתא היא ולמדה מדרב ושמואל ס"פ כל הנשבעים (דף מ"ח) דאמרו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ופסקי' כותייהו לגמרי דאמרי' אם איתא לדרב ושמואל איתא ואסיקנא הבו דלא לוסיף עלה ומוקמינן התם ההיא דיורשי ראשון דפרק מי שהיה נשוי בנשבעה ומתה וכ"כ ר"י אלפס בהלכות ריש פרק מי שהיה נשוי ולמדו משם לכ"מ שצריכה פרעון שאין אדם מוריש שבועה ליורשיו שנמצאת הירושה בטלה וכן משמע לי לישנא דאין אדם מוריש שבועה וכו' דכיון דמוריש אין כאן יורשין נמי אין כאן כלל ומכח סברא זאת ג"כ למדנו לפרש משנתנו דריש פרק אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן ואין חייבין בקבורתה יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה דמיירי בשנשבעה דאי לא נשבעה מוריש אין כאן ויורשין אין כאן כלל כמו שדקדקתי מדרב ושמואל וכן משמע מן הלשון כפול ומכופל ובלשון ר"מ ז"ל דכיון דקתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה יורשין למה לי והא לישנא יתירא היא ועוד ואין חייבין בקבורתה למה לי מדקתני יורשי כתובתה חייבין בקבורתה מכלל דהנך לאו חייבין בקבורתה נינהו אלא שמע מינה דלפעמים נקראו הם היורשים יורשי כתובתה דהיינו כשנשבעה ולפעמים נקראו בשם יורשים בלבד אבל לא יורשי כתובתה דהיינו כשלא נשבעה ואז נתחייבו יורשי הבעל שהם יורשי כתובתה לקברה ואע"ג דאנן סהדי דכל זמן שלא נשבעה לא נפרעה וזה תקנת חכמים היא ולא מסברא נחייבם וכדרב ושמואל וכדאסיקנא הבו דלא לוסיף עלה:

מעשה ידי האלמנה עד ידיו ורגליו. פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ה):

ח - ט

מציאת אלמנה עד נכסי צאן ברזל. פרק מציאת האשה:

ואם היה בהן מותר וכו'. ס"פ אע"פ (דף ס"ה) וכבר הארכתי בזה:

י

אלמנה שתפסה מטלטלין עד את השאר. פרק אלמנה ניזונת:

יא - יב - יג

וכן אם תפסה עד מנכסים בני חורין. פרק הכותב (דף פ"ה) וריש אלמנה ניזונית:

יד

הניח נשים רבות עד דין קדימה במטלטלין. פרק מציאת האשה (דף ס"ט) ופרק מי שהיה נשוי (דף צ"ג):
כתב הראב"ד ז"ל ואפילו ניזונות מן הקרקע וכו': ואני אומר עיקר זה הדין פרק מציאת האשה ופרק מי שהיה נשוי ומה שהקשה הראב"ד איני מבין אותו שהרי חיוב המזונות מיד שנשאה חל עליו ולדעת מקצת הפוסקים ומנהג כל המערב וארץ הצבי משעה שקדשה ולדברי הכל אפי' אמר לה הוציאי מעשה ידיך למזונותיך אין שומעין לו כדאיתא פרק המדיר וכן אם הלך למדינת הים והניח נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ומוכרין וזנין אותה כדאיתא פרק נערה שנתפתתה ואם לא הניח נכסים פוסקין לה אחר שלשה חדשים כדאיתא פרק שני דייני גזירות והתם נמי אמרינן שגם אם לותה ואכלה חייבים לפרוע ומוכרת שלא בהכרזה ואלו הלכות קבועות הן אלמא משעת נישואין חל שיעבודייהו ואם היה שם קרקע ונשאן בזו אחר זו הוה ביה שפיר דין קדימה וכדעת ר"מ ז"ל וכן משמע בירושלמי שהביא ר"י אלפס ז"ל בהלכות פרק מציאת האשה:

טו

אלמנה שנפלה לפני יבם עד כשאר הנשים. פרק החולץ (דף מ"א) ופרק שני דייני גזירות (דף ק"ז):

לא נמצאת מעוברת עד לכנוס או לחלוץ. פרק החולץ שם:

טז - יז

תבעה יבמה לכנוס עד כשאר היבמין. פרק החולץ ופרק שני דייני גזירות ובירושלמי ור"י אלפס ז"ל כתבו פרק החולץ:

יח

מי שייחד קרקע לאשתו עד שהרי קצץ לה מזונות. פרק נערה שנתפתתה (דף נ"ד):

יט

אלמנה שבאה לב"ד לתבוע מזונות יש מי שהורה וכו' עד וכן ראוי לדון. פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):
כתב הראב"ד והלא מה שאמרו וכו': ואני אומר דיינו אם נעמוד בשלנו ולא נכניס עצמנו בין המחלוקת והואיל ופרסם ר"מ ז"ל שהיא מחלוקת ישנה והוא עמד בשיטת רבותיו אין דבריו צריכין חיזוק ואם דעת הראב"ד ז"ל מסכים כמו שיהיה אין לנו עסק בזה רק להודיע ולגלות שעיקר זאת ההלכה פרק אלמנה ניזונת. וגם מה שהביא הראב"ד מפ' שני דייני גזירות ובפרק הניזקין הביאו ר"י אלפס גם פרק אלמנה ניזונת אבל כלל גדול אצלנו בכל התלמוד הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכמו שדן ר"מ ז"ל:

כ - כא - כב - כג

אלמנה שבאה לב"ד עד ונותנין לה מזונות. פרק הניזקין (דף נ נא) ופרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו צ"ח):

וכן יש למכור למזונות עד לכתוב כתובה. פרק אלמנה ניזונת ובהלכות ר"י אלפס:

כד

האשה שהלכה עד והולכת לה. פרק שני דייני גזירות (דף ק"ז):

כה

האשה שהיה לה ספק גירושין עד גירושין גמורים. ריש פרק אלמנה ניזונת ובגיטין פרק מי שאחזו קורדיקוס ובהלכות ר"י אלפס ז"ל:

כו - כז

אלמנה עניה ששהתה עד שבועת היסת. פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):

כח

דין תוספת וכו' עד סוף הפרק. ריש פרק אע"פ ופרק אלמנה ניזונת (דף צ"ו):
כתב הראב"ד ז"ל לא כך כתב וכו': ואני אומר אם הרב ז"ל לא כתב כך הרבה גאונים וגדולים הסכימו כדבריו ומאחר שהוא עצמו תמה על הרב ז"ל בזה נראה שהוא מסכים, ג"כ עם ר"מ ז"ל ואין צורך כאן להצילו וגם לרב אלפס ז"ל אין צורך להצילו שכבר הצילו רבינו הרמב"ן ז"ל בספר הזכות שלו כל הצורך:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף