תוספות/פסחים/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־10:47, 2 באפריל 2018

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' (דף ו:) הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל^[1] ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י:) דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא^[2] בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא.) ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני^[3] אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת בריש אלו עוברין (דף מב.) דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו (לקמן דף כח:) אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה:

קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו'. לא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה אין לשבש הספרים:

וכדרב יהודה. לא קאי אמאי דמשני כדאמר צפרא נהר אלא מילתא באפי נפשה היא ומפרש מה השמיענו הפסוק לכ"ע:

יכנס בכי טוב. אור"י דבפרק הכונס (דף ס ושם:) משמע דטעם הוי משום מזיקין דמפיק ליה התם מלא תצאו איש מפתח ביתו וקרא משום מזיקין קא מזהיר דמפקינן מיניה התם כיון שניתן רשות למשחית וכו' ולפי זה אפילו מעירו אדם צריך ליזהר שיצא בכי טוב והא דנקט כניסה תחלה היינו משום דאורחא דגמרא למינקט הכי כמו מטפס ועולה ומטפס ויורד בפרק עושין פסין (דף כא.) דנקט עליה תחלה ובפ' במה מדליקין (דף לד:) בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא וקשה הא דריש רב יהודה הא דרשה גופה מקרא אחרינא דלא תצאו בפרק הכונס (דף ס. ושם:) ואומר רשב"א דצריכי תרי קראי הבקר אור צריך לעיר אחרת ואפי' היכא דליכא למיחש למזיקין כגון אחי יוסף דהוו י"א והטעם מפני הפחתים וקרא דלא תצאו איצטריך לעירו ומפני המזיקין:

וכאור בקר בעולם הזה. פי' ר"ת דהיינו עד חצי היום כדמוכח בפ' תמיד נשחט (דף נח.) דעד ו' שעות נקרא בקר כעין זה יהיה תחלת זריחת השמש דהיינו הנץ החמה לצדיקים לעתיד לבא:

'והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא. אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא ולא קשה מההוא קרא לתנאי דפרק במה מדליקין (דף לד: ולה.) דקאמר ר' יהודה משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין ואיכא למאן דאמר התם שני חלקי מיל שהוא לפי הנראה שעה גדולה לפני צאת הכוכבים דאין אנו בקיאין בצאת הכוכבים כדאמר התם לא כוכבים גדולים הנראין ביום ולא כוכבים קטנים הנראין בלילה אלא בינונים:

(כדתנן)^[4] הנודר מן האור. מיהו היכא דלשון בני אדם אינו כלשון המקרא אזלינן אחר לשון בני אדם כדאמרינן בערכין (ד' יט:) גבי האומר משקל ידי עלי מדאורייתא קיבורת כולה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דהיינו עד האציל^[5]:

אי

שולי הגליון

↑ בהגהות חשק שלמה יישב שהוצרך רש"י לטעם זה בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, שאין מועיל בו ביטול כמו שכתב השאגת אריה (סי' עז). והרע"ב יישב דלא סמכינן אביטול שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו. והוסיף התוס' יו"ט שיש מבארים שיכול לחזור בו מביטולו כי מחשבה מבטלת מחשבה (וזה תלוי בנדון אם ביטול מועיל בלב, עי' ר"ן ב. מדפי הרי"ף), אך אין צריך לזה דכיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו. ועי' רש"ש שהקשה דלקמן (ו:) מוכח דכיון שביטל שוב אין חשש גלוסקא, ועוד מבואר שם שאף אחר הבדיקה יש מקום לחוש לגלוסקא הפך דברי הרע"ב. ויישב, שבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא וחיישינן שימלך על ביטולו, אך אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא, ולא חיישינן לתרתי לשמא ימצא ולשמא ימלך. ובהגהות חכמת מנוח יישב דרש"י ס"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלבטל ולכך הצריכוהו לבדוק, ושוב ליכא למיחש שמא ישכח לבטל וגם לבדוק.
↑ בהגהות ברכת שמים כתב שיש לגרוס לא בדילי בלא וא"ו, ופירושו שמאחר שמותר כל השנה לפיכך לא בדילי מיניה. ועוד כתב, שאם נגרוס בוא"ו יש לומר שהוא טעם נוסף שמלבד מה שמותר כל השנה גם לא בדילי מיניה לפי שעל הלחם יהיה האדם.
↑ המהרש"א הקשה שהרי כל קושיית התוס' היתה מפני מה החמירו בחמץ יותר משאר 'איסורי הנאה' ואם כן מה הוקשה להם מנזיר שאין איסורו איסור הנאה, ויישב שבאמת אין קושייתם מנזיר אלא מנדר בעלמא. ובצל"ח יישב שתחילה הקשו התוס' לכולי עלמא ועתה קושייתם לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שאין חמץ אסור בהנאה ושוב קשה מאי שנא חמץ מנזיר, ועל זה יישבו התוס' שנזיר איסוריה שרי לאחריני. וע"ע באבודרהם (סדר תפילות הפסח) שמיאן ביישוב זה של תוס' מכח הקושיא מנזיר.
↑ [כדתניא]. מסורת הש"ס.
↑ [וע"ע תוס' יבמות עא. ד"ה והני מולין]. מסורת הש"ס.

[1] בהגהות חשק שלמה יישב שהוצרך רש"י לטעם זה בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, שאין מועיל בו ביטול כמו שכתב השאגת אריה (סי' עז). והרע"ב יישב דלא סמכינן אביטול שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו. והוסיף התוס' יו"ט שיש מבארים שיכול לחזור בו מביטולו כי מחשבה מבטלת מחשבה (וזה תלוי בנדון אם ביטול מועיל בלב, עי' ר"ן ב. מדפי הרי"ף), אך אין צריך לזה דכיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו. ועי' רש"ש שהקשה דלקמן (ו:) מוכח דכיון שביטל שוב אין חשש גלוסקא, ועוד מבואר שם שאף אחר הבדיקה יש מקום לחוש לגלוסקא הפך דברי הרע"ב. ויישב, שבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא וחיישינן שימלך על ביטולו, אך אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא, ולא חיישינן לתרתי לשמא ימצא ולשמא ימלך. ובהגהות חכמת מנוח יישב דרש"י ס"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלבטל ולכך הצריכוהו לבדוק, ושוב ליכא למיחש שמא ישכח לבטל וגם לבדוק.

[2] בהגהות ברכת שמים כתב שיש לגרוס לא בדילי בלא וא"ו, ופירושו שמאחר שמותר כל השנה לפיכך לא בדילי מיניה. ועוד כתב, שאם נגרוס בוא"ו יש לומר שהוא טעם נוסף שמלבד מה שמותר כל השנה גם לא בדילי מיניה לפי שעל הלחם יהיה האדם.

[3] המהרש"א הקשה שהרי כל קושיית התוס' היתה מפני מה החמירו בחמץ יותר משאר 'איסורי הנאה' ואם כן מה הוקשה להם מנזיר שאין איסורו איסור הנאה, ויישב שבאמת אין קושייתם מנזיר אלא מנדר בעלמא. ובצל"ח יישב שתחילה הקשו התוס' לכולי עלמא ועתה קושייתם לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שאין חמץ אסור בהנאה ושוב קשה מאי שנא חמץ מנזיר, ועל זה יישבו התוס' שנזיר איסוריה שרי לאחריני. וע"ע באבודרהם (סדר תפילות הפסח) שמיאן ביישוב זה של תוס' מכח הקושיא מנזיר.

[4] [כדתניא]. מסורת הש"ס.

[5] [וע"ע תוס' יבמות עא. ד"ה והני מולין]. מסורת הש"ס.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

גרסה מ־00:13, 2 באפריל 2018 (עריכה) סיני ועוקר הרים (שיחה \| תרומות) אין תקציר עריכה → העריכה הקודמת		גרסה מ־10:47, 2 באפריל 2018 (עריכה) (ביטול) סיני ועוקר הרים (שיחה \| תרומות) אין תקציר עריכה העריכה הבאה ←
שורה 1:		שורה 1:
	'''אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.''' פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' {{ממ\|[[בבלי/פסחים/ו/ב\|דף ו:]]}} הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל{{הערה\|ב[[הגהות חשק שלמה/פסחים/ב/א\|הגהות חשק שלמה]] יישב שהוצרך רש"י לטעם זה בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, שאין מועיל בו ביטול כמו שכתב השאגת אריה {{ממ\|[[שאגת אריה/עז\|סי' עז]]}}. ו[[ברטנורא/פסחים/א#א\|הרע"ב]] יישב דלא סמכינן אביטול שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו. והוסיף ה[[תוספות יום טוב/פסחים/א#א\|תוס' יו"ט]] שיש מבארים שיכול לחזור בו מביטולו כי מחשבה מבטלת מחשבה (וזה תלוי בנדון אם ביטול מועיל בלב, עי' [[ר"ן על הרי"ף/פסחים/ב/א\|ר"ן ב. מדפי הרי"ף]]), אך אין צריך לזה דכיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו. ועי' [[רש"ש/פסחים/ב/א\|רש"ש]] שהקשה דלקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/ו/ב\|ו:]]}} מוכח דכיון שביטל שוב אין חשש גלוסקא, ועוד מבואר שם שאף אחר הבדיקה יש מקום לחוש לגלוסקא הפך דברי הרע"ב. ויישב, שבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא וחיישינן שימלך על ביטולו, אך אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא, ולא חיישינן לתרתי לשמא ימצא ולשמא ימלך. וב[[חכמת מנוח/פסחים/ב/א\|הגהות חכמת מנוח]] יישב דרש"י ס"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלבטל ולכך הצריכוהו לבדוק, ושוב ליכא למיחש שמא ישכח לבטל וגם לבדוק.}} ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/י/ב\|דף י:]]}} דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/יא/א\|דף יא.]]}} ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני{{הערה\|ה[[מהרש"א/חידושי הלכות/פסחים/ב/א\|מהרש"א]] הקשה שהרי כל קושיית התוס' היתה מפני מה החמירו בחמץ יותר משאר 'איסורי הנאה' ואם כן מה הוקשה להם מנזיר שאין איסורו איסור הנאה, ויישב שבאמת אין קושייתם מנזיר אלא מנדר בעלמא. וב[[צל"ח/פסחים/ב/א\|צל"ח]] יישב שתחילה הקשו התוס' לכולי עלמא ועתה קושייתם לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שאין חמץ אסור בהנאה ושוב קשה מאי שנא חמץ מנזיר, ועל זה יישבו התוס' שנזיר איסוריה שרי לאחריני. וע"ע באבודרהם {{ממ\|[[אבודרהם/סדר תפילות הפסח\|סדר תפילות הפסח]]}} שמיאן ביישוב זה של תוס' מכח הקושיא מנזיר.}} אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת בריש אלו עוברין {{ממ\|[[תוספות/פסחים/מב/א\|דף מב.]]}} דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו {{ממ\|לקמן [[בבלי/פסחים/כח/ב\|דף כח:]]}} אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה:		'''אור לארבעה עשר בודקין את החמץ.''' פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר בגמ' {{ממ\|[[בבלי/פסחים/ו/ב\|דף ו:]]}} הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל{{הערה\|ב[[הגהות חשק שלמה/פסחים/ב/א\|הגהות חשק שלמה]] יישב שהוצרך רש"י לטעם זה בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות, שאין מועיל בו ביטול כמו שכתב השאגת אריה {{ממ\|[[שאגת אריה/עז\|סי' עז]]}}. ו[[ברטנורא/פסחים/א#א\|הרע"ב]] יישב דלא סמכינן אביטול שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על ביטולו. והוסיף ה[[תוספות יום טוב/פסחים/א#א\|תוס' יו"ט]] שיש מבארים שיכול לחזור בו מביטולו כי מחשבה מבטלת מחשבה (וזה תלוי בנדון אם ביטול מועיל בלב, עי' [[ר"ן על הרי"ף/פסחים/ב/א\|ר"ן ב. מדפי הרי"ף]]), אך אין צריך לזה דכיון דדעתו לקנות קני ליה רשותו. ועי' [[רש"ש/פסחים/ב/א\|רש"ש]] שהקשה דלקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/ו/ב\|ו:]]}} מוכח דכיון שביטל שוב אין חשש גלוסקא, ועוד מבואר שם שאף אחר הבדיקה יש מקום לחוש לגלוסקא הפך דברי הרע"ב. ויישב, שבלא בדיקה ודאי מצוי שימצא גלוסקא וחיישינן שימלך על ביטולו, אך אחר הבדיקה אינו אלא חששא שמא ימצא, ולא חיישינן לתרתי לשמא ימצא ולשמא ימלך. וב[[חכמת מנוח/פסחים/ב/א\|הגהות חכמת מנוח]] יישב דרש"י ס"ל דחששו חז"ל שמא ישכח מלבטל ולכך הצריכוהו לבדוק, ושוב ליכא למיחש שמא ישכח לבטל וגם לבדוק.}} ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/י/ב\|דף י:]]}} דבעי רבא ככר בשמי קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא{{הערה\|ב[[ברכת שמים/פסחים/ב/א\|הגהות ברכת שמים]] כתב שיש לגרוס '''לא''' בדילי בלא וא"ו, ופירושו שמאחר שמותר כל השנה לפיכך לא בדילי מיניה. ועוד כתב, שאם נגרוס בוא"ו יש לומר שהוא טעם נוסף שמלבד מה שמותר כל השנה גם לא בדילי מיניה לפי שעל הלחם יהיה האדם.}} בדילי מיניה כדאמר לקמן {{ממ\|[[בבלי/פסחים/יא/א\|דף יא.]]}} ולא דמי לבשר בחלב וערלה וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני{{הערה\|ה[[מהרש"א/חידושי הלכות/פסחים/ב/א\|מהרש"א]] הקשה שהרי כל קושיית התוס' היתה מפני מה החמירו בחמץ יותר משאר 'איסורי הנאה' ואם כן מה הוקשה להם מנזיר שאין איסורו איסור הנאה, ויישב שבאמת אין קושייתם מנזיר אלא מנדר בעלמא. וב[[צל"ח/פסחים/ב/א\|צל"ח]] יישב שתחילה הקשו התוס' לכולי עלמא ועתה קושייתם לדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שאין חמץ אסור בהנאה ושוב קשה מאי שנא חמץ מנזיר, ועל זה יישבו התוס' שנזיר איסוריה שרי לאחריני. וע"ע באבודרהם {{ממ\|[[אבודרהם/סדר תפילות הפסח\|סדר תפילות הפסח]]}} שמיאן ביישוב זה של תוס' מכח הקושיא מנזיר.}} אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה לפר"ת בריש אלו עוברין {{ממ\|[[תוספות/פסחים/מב/א\|דף מב.]]}} דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו {{ממ\|לקמן [[בבלי/פסחים/כח/ב\|דף כח:]]}} אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה:

	'''קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו'.''' לא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה אין לשבש הספרים:		'''קא סלקא דעתך מ"ד נגהי וכו'.''' לא נקט קס"ד אלא משום מאן דאמר נגהי דלא קאי הכי ואגב אורחיה נקט נמי לילי ממש ומש"ה אין לשבש הספרים:

תוספות/פסחים/ב/א: הבדלים בין גרסאות בדף

גרסה מ־10:47, 2 באפריל 2018

תפריט ניווט

חיפוש