שאגת אריה/ס
|
< הקודם · הבא > |
סימן ס
שאלה הא דתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים קו.): זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). זכרהו על היין. וקיימא לן דקידוש היום הוי מן התורה, אי על היין דוקא מן התורה או לאו דוקא על היין:
תשובה הא מילתא מחלוקת דקמאי היא, ותליא בסוגיא דפ"ק דנזיר (דף ג') דתניא התם רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן, ורבנן אמרו אפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר. ואמרו רבנן מאי טעמא אמר קרא מיין ושכר יזיר. ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. מאי היא קידושא ואבדלתא, מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה, ורבנן נמי הא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות, א"כ לימא קרא "מיין" ומאי "ושכר" שמע מינה תרתי. ופי' המפרש מאי היא קידושא ואבדלתא, אמאי חל עליו איסור נזירות הרי מושבע ועומד מהר סיני, דכתיב זכור כו' זכרהו על היין, אין לי בכניסתו ביציאתו מנין כו'. וקיי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה ע"כ. ולדבריו קידוש היום על היין הוא מן התורה, ונזיר מותר וחייב לשתותו, דאין איסור נזירות חלה עליו. והתוספות הקשו על זה כמה קושיות: א' אדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחל עליו נזירות. ונ"ל דלא קשיא מידי דכיון דנזירות לשבועה מדמינן לה, הכי פירושו כיון דגלי קרא נזירות חלה על דבר מצוה, נגמור מיניה דשבועה נמי חיילא על דבר מצוה, ולאו מהא דתנן "נשבע לבטל את המצוה" קא פריך וכדפי' המפרש. דמהא וודאי לא קשיא מידי דהרי הא דפטור ילפינן לה מלהרע או להטיב ולפוטרו מקרבן שבועה אתיא, כדאמר בפ"ב דנדרים (דף יז) א"כ אי אפשר ללמוד זה מזה, דגבי שבועה גלי קרא דלא חיילא וגבי נזירות גלי דחיילא. ועוד דהא לענין קרבן לא שייך למילף שבועות מנזירות, דהא אין קרבן בעובר על נזירותו, אלא מהא דתנן התם במס' נדרים פריך דתנן: קונם סוכה שאני עושה כו', בנדרים אסור, בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה. ומפרש בגמרא טעמא דכתיב לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים. ופריך מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' כו'. שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה'. כלומר מנלן דלה' אנדר קאי דאפילו חפצי שמים שהוא דבר מצוה נמי לא יחל, ודברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אשבועה קאי, איפוך אנא. ומסיק הא דאמר ישיבה סוכה עלי (חפצא), הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה (גברא), כלומר כיון דנדרים מיתסר חפצא אנפשיה לפיכך אמר דלה' עלייהו קאי דאין החפץ משועבד למצוה, אבל שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא הוא, דהא שבועה שלא אעשה דבר פלוני קאמר דתלה בדנפשיה והוא מחוייב במצוה, לפיכך אמר ד"דברו" דממעט חפצי שמים עלייהו קאי, וקרא דלהרע או להטיב למפטריה מקרבן שבועה, וקרא זה למיפטרי' מלאו דשבועה כדאמר התם. והשתא פריך שפיר כיון דגלי קרא ד"מיין ושכר יזיר" דנזירות חלין על דבר מצוה דקידוש והבדלה אע"ג דנזירות נמי מיסר נפשיה מחפצא הוא, דהא הריני נזיר קאמר דתלה בדנפשיה שמע מינה דמיסר נפשיה מחפצא לאו מילתא היא, אם כן נגמור מיניה דשבועות נמי אע"ג דמיסר נפשיה מחפצא אפילו הכי חיילי אדבר מצוה, וקרא ד"לה'" עלייהו קאי וקרא ד"דברו" אנדרים קאי. עוד כתבו התוס' ועוד קשה מאי משני בתר הכי, כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזירות דאתיא נזירות וחיילא אשבועה, אכתי תקשה הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר דאין לך מושבע גדול מזה שנשבע לשתות, ולפנינו נדבר מזה בע"ה. עוד כתבו התוס' דקידוש היום לאו דאורייתא, דכתיב זכור ודרשינן זכרהו על היין אסמכתא היא ע"כ. כלומר "על היין" הוי אסמכתא, דעיקר קידוש היום וודאי הוי מן התורה, כדאמר בהדיא פרק מי שמתו (ברכות כ ע"ב). מכל מקום אינו מוכרח, דיש לומר דעל היין הוי נמי מן התורה, מסיימי התוס' שם: לכן נראה לר"ת דגרסינן בתמיה, וכי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה, וכי מושבע כו' ע"כ. הרי ס"ל לר"ת דעל היין אינו מן התורה, וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ט מהלכות שבת דקידוש והבדלה הויין מן התורה ועל היין מדברי סופרים.
וראיתי להראב"ן בסוף ספרו שכתב שם: הקשה לו ר"מ אהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, דקשיא ליה מתניתין דנדרים דקתני שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ושאל את פי' ר' יעקב הצרפתי והשיב לו דהכי פירושו התם בנזיר, וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני על קידוש והבדלה שהוצרך קרא "מיין ושכר יזיר" למיסריה, הלא אין מושבע עליו מהר סיני, שלא מצינו בקרא בפירוש שקידוש והבדלה על היין, אלא שחכמים דרשו זכרהו על היין. ולא נראה האי פירוש, דהא כל התורה מדרש חכמים הוא, ומה שדרשו חכמים הוא מצוה של תורה בעל פה היא וניתנה בסיני, אלא נ"ל פירושו מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכיון שמצוה לקדש על היין מן התורה, אין נדר הנזיר בסתם חל עליו אלא במפרש, שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש, כדתנן בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה, סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח. אלמא במפרש חיילא ולא בסתם ותו לא מידי ע"כ. ותימה לי על פירושו, דמפרש הא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במפרש אבל בסתם לא, אדרבה בסתם חלין טפי, דהא אפילו שבועה דלא חיילא במפרש אפילו הכי בסתמא חלה על ידי כולל, דמיגו דחלה על דבר הרשות חלה נמי על דבר מצוה, דהכי אמרינן בירושלמי (מס' שבועות פ"ג ה"ד, דף יד ע"ב). ומביאו הרי"ף בסוף פרק שבועות שתים בתרא ובשילהי פסחים: שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה, שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. וטעמא דכשנשבע בפירוש על מצה וסוכה של מצוה לא חיילא שבועה עליה, דאין נשבעין לעבור על המצוה, אבל בנשבע במצה וצל סתמא מיגו דחייל על מצה וצל דעלמא חייל נמי על של מצוה על ידי כולל. אלמא אפילו שבועה דלא חיילא על דבר מצוה במפרש אפילו הכי בסתמא חיילא, נדרים שחלין במפרש כדתנן סוכה שאני עושה כו' לא כ"ש דחלין בסתמא. ואף על גב דלשיטה זו דמפרש מושבע ועומד מהר סיני ואין נזירות חלה עליו, והא אע"ג דנזירות כולל יין מצוה עם יין רשות אפילו הכי לא חיילא על ידי כולל על יין מצוה. מכל מקום לא פלגי גמ' דידן בהא על גמרא ירושלמי דהכא אדר"ש קיימינן דלמה לי כולל, כדתנן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות כו' חייב. ור"ש פוטר. ומוקי לי' בגמרא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, ור"ש לטעמיה דלית ליה כולל, והירושלמי אתיא למאי דקיי"ל דשבועה חיילא ע"י כולל במצוה דשב ואל תעשה כנבילות, ה"נ חיילא ע"י כולל במצוה דקום ועשה כמצוה וסוכה. ואפילו מאן דפסק דלא כירושלמי וס"ל דאין שבועה חיילא ע"י כולל על מצוה דקום ועשה, אע"ג דעל מצוה דשב ואל תעשה חיילא, מ"מ ליכא למאן דאמר דבמפרש תלייא טפי מסתם. והרי שב ואל תעשה אע"ג דלא חיילא במפרש בסתמא חיילא, כההיא דשבועות לרבנן דר"ש שמע מינה דבסתמא חיילא טפי ממפרש, וק"ו לנדרים דחיילא במפרש כ"ש דחיילי בסתמא, ואי נזירות לנדרים מדמית לה כדעת הראב"ן וחיילין על דבר מצוה במפרש כ"ש דחיילין בסתמא, והדרא קושיא לדוכתא, מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני. הא נדרים חיילין על דבר מצוה בין בסתם בין במפרש.
ובעל כרחך צריך לומר דהכי טעמא דהראב"ן דבסתם לא חיילי נדרים על דבר מצוה אע"ג דבמפרש חיילי, משום דבסתמא אמרינן דלא כיוון לדור אלא מדבר הרשות ולא לבטל את המצוה, דאומדנא דמוכח הוא דלא כיוון לבטל את המצוה, אבל היכא דפירש פירש. והשתא לא קשה מידי מהירושלמי דוודאי לנדרים חיילי על דבר מצוה בסתמא ק"ו במפרש, מיהו הני מילי כשהיה דעתו בשעת הנדר על דבר מצוה, אבל בלאו הכי אומדנא דמוכח הוא שלא היה כוונתו לבטל את המצוה, א"כ מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, מה בכך הא מכל מקום חיילא על דבר מצוה דקידוש והבדלה בסתמא בשהיתה דעתו וכוונתו על דבר מצוה דקידוש והבדלה בשעת קבלת נזירות, אלא דמן הסתם אמרינן לדעתיה שלא היה כוונתו על על דבר מצוה דקידוש והבדלה, והא לאו מטעמא דמושבע ועומד מהר סיני אתינן עלה, והכי הוה לי' למיפרך מאי היא קידוש והבדלה, הא בסתמא אין דעתו על דבר מצוה. ועוד קשה לי מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא לאוקמי דמיירי דקיבל עליו איסור נזירות בפירוש גם מקידוש והבדלה, ודוחק לומר דלזה אין צריך קרא דפשיטא דחייל בפירוש, מידי דהוי אנדרים דחיילא בפירוש. ועוד דא"כ מאי קאמר כי הא דא"ר שבועה שאשתה כו'. אכתי תקשה מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכמו שהקשו התוס' בקושיא שנייה, ועוד קשה לי כיון דנזירות לנדרים מדמית להו לדעת הראב"ן, א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא, דאדרבא להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות. ועוד קשה לי כיון הא דבסתם לא חיילא על דבר מצוה הכי טעמא משום דמסתמא אין דעתו על דבר מצוה, דהתינח בשאר נדרים דבדעתו תליא מילתא, אבל נזירות לאו בדעתו תליא, דהא אפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מכולן לרבנן, א"כ כיון דיש כח לנזירות לחול על דבר מצוה במפרש כמו נדרים להראב"ן דמדמי נזירות לנדרים, א"כ בסתמא אע"ג דאין דעתו לחול על דבר מצוה דקידוש והבדלה, כיון דאם פירש חייל גם עלייהו איסור נזירות בסתמא, דאין דעתו עלייהו מאי הוי, הא ממילא חיילין כמו שאם לא נזר אלא מחד מנהון והשאר לא היה בדעתו שיחולו, אפילו הכי אין נזירות לחצאין והוי נזיר מכולן ממילא שלא ברצונו, הכא נמי כיון דיין קידוש והבדלה איתנהו בתורת נזירות ואיסור נזיר רכיב עלייהו אפילו אם פירש להדיא חוץ מיין קידוש והבדלה אפילו הכי נזירות חל עליהם כיון דאין נזירות לחצאין, כ"ש בסתמא אף על גב דאין דעתו עליהם, כיון דבמפרש חיילא השתא נמי חיילא לרבנן, ולר"ש כיון דאמר לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן, אם כן כיון דלא היה דעתו בסתמא על יין קידוש והבדלה לא ליהוי נזיר כלל כיון דאיתנהו בתורת נזירות במפרש הוה ליה נזירות לחצאין. אבל למ"ש דדין נזירות כדין שבועות דלא חיילא על דבר מצוה, דהא מיתסר נפשיה אחפצא כוותיהו אתי שפיר, כיון דלעולם אי אפשר לנזירות לחול על קידוש והבדלה בשום ענין אין קידוש והבדלה בכלל איסור נזירות, והוה לי' כמו גרוגרות ותאנים דלא שייכין כלל לאיסור נזירות. הכא נמי יין קידוש והבדלה לא שייך כלל לאיסור נזירות, וכי שרי בהו לא הוה לי' נזירות לחצאין כיון שאינן בדין נזירות כלל. ואתי נמי שפיר הא דנזירות חיילא על הא דרבא ולא חיילא על קידוש והבדלה, משום דקידוש והבדלה הוי מצוה דרמא רחמנא עליה בע"כ מעצמו, ועוד שאי אפשר לפטור מהם בשום ענין, אבל הא דרבא דנשבע לשתות הוא בא ע"י עצמו וישנו בשאלה, הילכך איסור נזירות חל עלה. וחילוק זה בין איסור הבא מאליו לבא ע"י עצמו, אמרינן שם בפ"ג דשבועות אדר"ל דאע"ג דאיסור הבא מאליו חייל על איסור ע"י כולל, איסור הבא ע"י עצמו לא חייל ואע"ג דנזירות הוי נמי איסור הבא על ידי עצמו, וישנו בשאלה כמו שבועות, מכל מקום כיון דשויין הן אתי קרא ד"מיין ושכר יזיר" ורבי לאסור יין מצוה בכהאי גוונא. אבל לא מסתבר להגמרא שתחול נזירות דגריעי מקידוש והבדלה עלייהו, דהא הוה לי' בא על ידי עצמו וישנו בשאלה. ואף על גב דבשבועות אפילו בכהאי גוונא כגון שנשבע לשתות וחזר ונשבע שלא לשתות לא חייל, וכדתנן בסוף פ"ג דשבועות (דף כח) שבועה שאשתה כוס זה וחזר ואמר שבועה שלא אשתה, על הא' חייב משום שבועת ביטוי, ועל השניה משום שבועת שוא משום דיצאת מפיו לשקר, דהא אי אפשר לה לחול על שבועה ראשונה, מכל מקום גלי קרא ד"מיין ושכר יזיר" דנזירות חיילא על שבועה, והיינו דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר. ולא קאמר רבותא טפי דנזירות חייל על קידוש והבדלה דהוי מן התורה לפי שיטה זו, אלא וודאי לא חייל מטעמא דאמרן.
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||