שאגת אריה/ס

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

שאגת אריה TriangleArrow-Left.png ס

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

דיני קידוש
סימן ס

שאלה הא דתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים קו.): זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). זכרהו על היין. וקיימא לן דקידוש היום הוי מן התורה, אי על היין דוקא מן התורה או לאו דוקא על היין:

תשובה הא מילתא מחלוקת דקמאי היא, ותליא בסוגיא דפ"ק דנזיר (דף ג') דתניא התם רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן, ורבנן אמרו אפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר. ואמרו רבנן מאי טעמא אמר קרא מיין ושכר יזיר. ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. מאי היא קידושא ואבדלתא, מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה, ורבנן נמי הא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות, א"כ לימא קרא "מיין" ומאי "ושכר" שמע מינה תרתי. ופי' המפרש מאי היא קידושא ואבדלתא, אמאי חל עליו איסור נזירות הרי מושבע ועומד מהר סיני, דכתיב זכור כו' זכרהו על היין, אין לי בכניסתו ביציאתו מנין כו'. וקיי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה ע"כ. ולדבריו קידוש היום על היין הוא מן התורה, ונזיר מותר וחייב לשתותו, דאין איסור נזירות חלה עליו. והתוספות הקשו על זה כמה קושיות: א' אדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחל עליו נזירות. ונ"ל דלא קשיא מידי דכיון דנזירות לשבועה מדמינן לה, הכי פירושו כיון דגלי קרא נזירות חלה על דבר מצוה, נגמור מיניה דשבועה נמי חיילא על דבר מצוה, ולאו מהא דתנן "נשבע לבטל את המצוה" קא פריך וכדפי' המפרש. דמהא וודאי לא קשיא מידי דהרי הא דפטור ילפינן לה מלהרע או להטיב ולפוטרו מקרבן שבועה אתיא, כדאמר בפ"ב דנדרים (דף יז) א"כ אי אפשר ללמוד זה מזה, דגבי שבועה גלי קרא דלא חיילא וגבי נזירות גלי דחיילא. ועוד דהא לענין קרבן לא שייך למילף שבועות מנזירות, דהא אין קרבן בעובר על נזירותו, אלא מהא דתנן התם במס' נדרים פריך דתנן: קונם סוכה שאני עושה כו', בנדרים אסור, בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה. ומפרש בגמרא טעמא דכתיב לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים. ופריך מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' כו'. שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה'. כלומר מנלן דלה' אנדר קאי דאפילו חפצי שמים שהוא דבר מצוה נמי לא יחל, ודברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אשבועה קאי, איפוך אנא. ומסיק הא דאמר ישיבה סוכה עלי (חפצא), הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה (גברא), כלומר כיון דנדרים מיתסר חפצא אנפשיה לפיכך אמר דלה' עלייהו קאי דאין החפץ משועבד למצוה, אבל שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא הוא, דהא שבועה שלא אעשה דבר פלוני קאמר דתלה בדנפשיה והוא מחוייב במצוה, לפיכך אמר ד"דברו" דממעט חפצי שמים עלייהו קאי, וקרא דלהרע או להטיב למפטריה מקרבן שבועה, וקרא זה למיפטרי' מלאו דשבועה כדאמר התם. והשתא פריך שפיר כיון דגלי קרא ד"מיין ושכר יזיר" דנזירות חלין על דבר מצוה דקידוש והבדלה אע"ג דנזירות נמי מיסר נפשיה מחפצא הוא, דהא הריני נזיר קאמר דתלה בדנפשיה שמע מינה דמיסר נפשיה מחפצא לאו מילתא היא, אם כן נגמור מיניה דשבועות נמי אע"ג דמיסר נפשיה מחפצא אפילו הכי חיילי אדבר מצוה, וקרא ד"לה'" עלייהו קאי וקרא ד"דברו" אנדרים קאי. עוד כתבו התוס' ועוד קשה מאי משני בתר הכי, כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזירות דאתיא נזירות וחיילא אשבועה, אכתי תקשה הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר דאין לך מושבע גדול מזה שנשבע לשתות, ולפנינו נדבר מזה בע"ה. עוד כתבו התוס' דקידוש היום לאו דאורייתא, דכתיב זכור ודרשינן זכרהו על היין אסמכתא היא ע"כ. כלומר "על היין" הוי אסמכתא, דעיקר קידוש היום וודאי הוי מן התורה, כדאמר בהדיא פרק מי שמתו (ברכות כ ע"ב). מכל מקום אינו מוכרח, דיש לומר דעל היין הוי נמי מן התורה, מסיימי התוס' שם: לכן נראה לר"ת דגרסינן בתמיה, וכי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה, וכי מושבע כו' ע"כ. הרי ס"ל לר"ת דעל היין אינו מן התורה, וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ט מהלכות שבת דקידוש והבדלה הויין מן התורה ועל היין מדברי סופרים.

וראיתי להראב"ן בסוף ספרו שכתב שם: הקשה לו ר"מ אהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, דקשיא ליה מתניתין דנדרים דקתני שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ושאל את פי' ר' יעקב הצרפתי והשיב לו דהכי פירושו התם בנזיר, וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני על קידוש והבדלה שהוצרך קרא "מיין ושכר יזיר" למיסריה, הלא אין מושבע עליו מהר סיני, שלא מצינו בקרא בפירוש שקידוש והבדלה על היין, אלא שחכמים דרשו זכרהו על היין. ולא נראה האי פירוש, דהא כל התורה מדרש חכמים הוא, ומה שדרשו חכמים הוא מצוה של תורה בעל פה היא וניתנה בסיני, אלא נ"ל פירושו מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכיון שמצוה לקדש על היין מן התורה, אין נדר הנזיר בסתם חל עליו אלא במפרש, שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש, כדתנן בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה, סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח. אלמא במפרש חיילא ולא בסתם ותו לא מידי ע"כ. ותימה לי על פירושו, דמפרש הא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במפרש אבל בסתם לא, אדרבה בסתם חלין טפי, דהא אפילו שבועה דלא חיילא במפרש אפילו הכי בסתמא חלה על ידי כולל, דמיגו דחלה על דבר הרשות חלה נמי על דבר מצוה, דהכי אמרינן בירושלמי (מס' שבועות פ"ג ה"ד, דף יד ע"ב). ומביאו הרי"ף בסוף פרק שבועות שתים בתרא ובשילהי פסחים: שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה, שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. וטעמא דכשנשבע בפירוש על מצה וסוכה של מצוה לא חיילא שבועה עליה, דאין נשבעין לעבור על המצוה, אבל בנשבע במצה וצל סתמא מיגו דחייל על מצה וצל דעלמא חייל נמי על של מצוה על ידי כולל. אלמא אפילו שבועה דלא חיילא על דבר מצוה במפרש אפילו הכי בסתמא חיילא, נדרים שחלין במפרש כדתנן סוכה שאני עושה כו' לא כ"ש דחלין בסתמא. ואף על גב דלשיטה זו דמפרש מושבע ועומד מהר סיני ואין נזירות חלה עליו, והא אע"ג דנזירות כולל יין מצוה עם יין רשות אפילו הכי לא חיילא על ידי כולל על יין מצוה. מכל מקום לא פלגי גמ' דידן בהא על גמרא ירושלמי דהכא אדר"ש קיימינן דלמה לי כולל, כדתנן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות כו' חייב. ור"ש פוטר. ומוקי לי' בגמרא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, ור"ש לטעמיה דלית ליה כולל, והירושלמי אתיא למאי דקיי"ל דשבועה חיילא ע"י כולל במצוה דשב ואל תעשה כנבילות, ה"נ חיילא ע"י כולל במצוה דקום ועשה כמצוה וסוכה. ואפילו מאן דפסק דלא כירושלמי וס"ל דאין שבועה חיילא ע"י כולל על מצוה דקום ועשה, אע"ג דעל מצוה דשב ואל תעשה חיילא, מ"מ ליכא למאן דאמר דבמפרש תלייא טפי מסתם. והרי שב ואל תעשה אע"ג דלא חיילא במפרש בסתמא חיילא, כההיא דשבועות לרבנן דר"ש שמע מינה דבסתמא חיילא טפי ממפרש, וק"ו לנדרים דחיילא במפרש כ"ש דחיילי בסתמא, ואי נזירות לנדרים מדמית לה כדעת הראב"ן וחיילין על דבר מצוה במפרש כ"ש דחיילין בסתמא, והדרא קושיא לדוכתא, מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני. הא נדרים חיילין על דבר מצוה בין בסתם בין במפרש.

ובעל כרחך צריך לומר דהכי טעמא דהראב"ן דבסתם לא חיילי נדרים על דבר מצוה אע"ג דבמפרש חיילי, משום דבסתמא אמרינן דלא כיוון לנדור אלא מדבר הרשות ולא לבטל את המצוה, דאומדנא דמוכח הוא דלא כיוון לבטל את המצוה, אבל היכא דפירש פירש. והשתא לא קשה מידי מהירושלמי דוודאי לנדרים חיילי על דבר מצוה בסתמא ק"ו במפרש, מיהו הני מילי כשהיה דעתו בשעת הנדר על דבר מצוה, אבל בלאו הכי אומדנא דמוכח הוא שלא היה כוונתו לבטל את המצוה, א"כ מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, מה בכך הא מכל מקום חיילא על דבר מצוה דקידוש והבדלה בסתמא בשהיתה דעתו וכוונתו על דבר מצוה דקידוש והבדלה בשעת קבלת נזירות, אלא דמן הסתם אמרינן לדעתיה שלא היה כוונתו על על דבר מצוה דקידוש והבדלה, והא לאו מטעמא דמושבע ועומד מהר סיני אתינן עלה, והכי הוה לי' למיפרך מאי היא קידוש והבדלה, הא בסתמא אין דעתו על דבר מצוה. ועוד קשה לי מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא לאוקמי דמיירי דקיבל עליו איסור נזירות בפירוש גם מקידוש והבדלה, ודוחק לומר דלזה אין צריך קרא דפשיטא דחייל בפירוש, מידי דהוי אנדרים דחיילא בפירוש. ועוד דא"כ מאי קאמר כי הא דא"ר שבועה שאשתה כו'. אכתי תקשה מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכמו שהקשו התוס' בקושיא שנייה, ועוד קשה לי כיון דנזירות לנדרים מדמית להו לדעת הראב"ן, א"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא, דאדרבא להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליה נזירות. ועוד קשה לי כיון הא דבסתם לא חיילא על דבר מצוה הכי טעמא משום דמסתמא אין דעתו על דבר מצוה, דהתינח בשאר נדרים דבדעתו תליא מילתא, אבל נזירות לאו בדעתו תליא, דהא אפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר מכולן לרבנן, א"כ כיון דיש כח לנזירות לחול על דבר מצוה במפרש כמו נדרים להראב"ן דמדמי נזירות לנדרים, א"כ בסתמא אע"ג דאין דעתו לחול על דבר מצוה דקידוש והבדלה, כיון דאם פירש חייל גם עלייהו איסור נזירות בסתמא, דאין דעתו עלייהו מאי הוי, הא ממילא חיילין כמו שאם לא נזר אלא מחד מנהון והשאר לא היה בדעתו שיחולו, אפילו הכי אין נזירות לחצאין והוי נזיר מכולן ממילא שלא ברצונו, הכא נמי כיון דיין קידוש והבדלה איתנהו בתורת נזירות ואיסור נזיר רכיב עלייהו אפילו אם פירש להדיא חוץ מיין קידוש והבדלה אפילו הכי נזירות חל עליהם כיון דאין נזירות לחצאין, כ"ש בסתמא אף על גב דאין דעתו עליהם, כיון דבמפרש חיילא השתא נמי חיילא לרבנן, ולר"ש כיון דאמר לעולם אינו נזיר עד שיזיר מכולן, אם כן כיון דלא היה דעתו בסתמא על יין קידוש והבדלה לא ליהוי נזיר כלל כיון דאיתנהו בתורת נזירות במפרש הוה ליה נזירות לחצאין. אבל למ"ש דדין נזירות כדין שבועות דלא חיילא על דבר מצוה, דהא מיתסר נפשיה אחפצא כוותיהו אתי שפיר, כיון דלעולם אי אפשר לנזירות לחול על קידוש והבדלה בשום ענין אין קידוש והבדלה בכלל איסור נזירות, והוה לי' כמו גרוגרות ותאנים דלא שייכין כלל לאיסור נזירות. הכא נמי יין קידוש והבדלה לא שייך כלל לאיסור נזירות, וכי שרי בהו לא הוה לי' נזירות לחצאין כיון שאינן בדין נזירות כלל. ואתי נמי שפיר הא דנזירות חיילא על הא דרבא ולא חיילא על קידוש והבדלה, משום דקידוש והבדלה הוי מצוה דרמא רחמנא עליה בע"כ מעצמו, ועוד שאי אפשר לפטור מהם בשום ענין, אבל הא דרבא דנשבע לשתות הוא בא ע"י עצמו וישנו בשאלה, הילכך איסור נזירות חל עלה. וחילוק זה בין איסור הבא מאליו לבא ע"י עצמו, אמרינן שם בפ"ג דשבועות אדר"ל דאע"ג דאיסור הבא מאליו חייל על איסור ע"י כולל, איסור הבא ע"י עצמו לא חייל ואע"ג דנזירות הוי נמי איסור הבא על ידי עצמו, וישנו בשאלה כמו שבועות, מכל מקום כיון דשויין הן אתי קרא ד"מיין ושכר יזיר" ורבי לאסור יין מצוה בכהאי גוונא. אבל לא מסתבר להגמרא שתחול נזירות דגריעי מקידוש והבדלה עלייהו, דהא הוה לי' בא על ידי עצמו וישנו בשאלה. ואף על גב דבשבועות אפילו בכהאי גוונא כגון שנשבע לשתות וחזר ונשבע שלא לשתות לא חייל, וכדתנן בסוף פ"ג דשבועות (דף כח) שבועה שאשתה כוס זה וחזר ואמר שבועה שלא אשתה, על הא' חייב משום שבועת ביטוי, ועל השניה משום שבועת שוא משום דיצאת מפיו לשקר, דהא אי אפשר לה לחול על שבועה ראשונה, מכל מקום גלי קרא ד"מיין ושכר יזיר" דנזירות חיילא על שבועה, והיינו דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר. ולא קאמר רבותא טפי דנזירות חייל על קידוש והבדלה דהוי מן התורה לפי שיטה זו, אלא וודאי לא חייל מטעמא דאמרן.

ובלאו הכי ק"ל לדעת הראב"ן שמחלק בין סתם למפרש לענין נדרים דבסתמא לא חייל על דבר מצוה, בין שנאמר דס"ל דסתמא לא אלים כולי האי למיחל על דבר מצוה כמפרש. בין שנאמר משום אומדן דעתא דבסתמא לא כיון לבטל את המצוה, וכההיא דפרק ג' דנדרים (דף כה) אלו הייתי יודע שאבא ביניהם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר, דאביו מותר ואין צריך היתר חכם. והרי במס' נדרים ספר"א (דף סו) תנן פותחין בי"ט ושבתות, בראשונה היו אומרין אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא ר"ע ולימד שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ומדפותחין בי"ט ושבתות שמע מינה דהנדר חל עלייהו בסתמא, והאי פותחין פירשו רוב פוסקים כגון שנדר להתענות בהן, והרי בשבת ויו"ט אסור להתענות מן התורה, ואין שבועה חיילא עלייהו, ואפילו הכי נדר בסתמא חל עלייהו. ואפילו אי טעמא לא חיילא משום אומדן דעתא הוא. הא מדפותחין בהם, היינו שאומרים לו אלו ידעת ששבת וי"ט חלין בתוך ימי נדרך היית נודר, ואם אמר לא מתירין אותו דזהו פתח דנדרים. מכלל שנדר בסתמא ולא היה דעתו בפירוש על השבת ויו"ט ואפילו הכי חייל עלייהו. ולא אומרין אומדן דעתו דלא היה כוונתו לבטל את המצוה, אלא שבזה יש לומר שהראב"ן מפרש להאי פותחין לאו בנדר להתענות בהן דהוי איסור של תורה, אלא בנדר מדברים פרטיים שיש בהן מניעת עונג שבת של דבריהן, כגון שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין של רשות, וכן פירש הר"ן בפ"ג דנדרים. מכל מקום למאי שהוכחתי דא"א לומר הא, דבסתמא לא חיילא נדרים על דבר מצוה לדעת הראב"ן, דטעמא משום דלא אלים הוא אלא משום אומדן דעתא, דוחק לחלק בין מצוה של תורה לשל דברי סופרים, דהא אומדן דעתא שייך נמי במצוה דדברי סופרים כמו בשל תורה, אלא וודאי האי אומדנא לאו מילתא היא בין בשל תורה בין בדברי סופרים. ובהכי ניחא מה שכתב הטור בי"ד סי' רט"ו. וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבת וי"ט חל הנדר גם עליהם, וכתב עליו הבית יוסף: זה פשוט, כיון דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות אפילו נדר לצום בשבת וי"ט לבד חל מטעם זה ע"כ. והרי אתה רואה שהראב"ן מחלק ביניהם, והמפרש למס' נזיר כתב: ואם תאמר והתנן חומר בנדרים כו' על דבר מצוה כו'. לא קשיא הא לא הוי אלא כגון דאמר ישיבת סוכה עלי דאוסר אותה עליו ואין מאכילים את האדם דבר האסור לו, אבל אם אמר שלא אשב בסוכה אין בדבריו כלום ע"כ. אפשר לפרש דבריו כמ"ש דנדרים מיתסר חפצא עליה משא"כ שבועות ונזירות, אלא דס"ל דנדרים חלין בכל גווני, ובמיתסר חפצא עליה חלין נמי על דבר מצוה, ובמיתסר נפשיה אחפצא כגון שאמר שלא אעשה דבר פלוני, אע"ג דחייל על דבר רשות, מכל מקום על דבר מצוה לא חייל משום דבמיתסר נפשה אחפצא דמי לנזירות ושבועות, ויש מי שפירש כן, אין זה מקומו. ועיין בהר"ן מ"ש בריש פ"ק דנדרים (דף ב' ע"ב) מכל מקום מה שפירש המפרש על הא דרבא דאמר שבועה שלא אוכל כו'. וכי תאמר מאי שנא נשבע מפי עצמו ממושבע מהר סיני, הכי אמרינן לה בהדיא במס' שבועות: שבועה שאוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל, על הא' חייב משום שבועת ביטוי, ועל הב' חייב משום שבועות שוא, והתם מפרש טעמא. מיהו איכא לן למשמע מיניה מדקאמר חייב על הב' אע"ג דהוה ליה נשבע לבטל את המצוה, דנזירות נמי חייל אהא דנשבע לשתות יין ע"כ. וצ"ל דהוא מחלק בין נשבע מהר סיני דאין נזירות חל עליו, כגון קידוש והבדלה לפי שיטה זו דהוי מן התורה, ובין שבועה שבאה עליו על ידי עצמו, אבל מה דמשמע להדיא מדבריו דגם גבי שבועה יש לחלק כן, ליתא דדוקא בנזירות לחוד אמר כן מריבויא דמיין ושכר יזיר לפי שיטה זו אבל לא בשבועה. ומה שהביא ראיה ממתניתין דשבועה שאוכל אדרבה משם ראיה להיפוך מדחייב על השניה משום שבועות שוא מפני שיצאת שבועה לשקר מפיו, שמע מינה דאין שבועה חלה על שבועה, והכי משמע שם בגמרא בהדיא וזה ברור. מכל מקום נתברר לנו דיש לומר הא דקאמר הגמרא מושבע ועומד מהר סיני בניחותא קאמר לה ולא בתמיה, ולא קשה מידי מה שהקשה התוס' וכמ"ש. מכל מקום עדיין קשיא לי על שיטה זו דקידוש והבדלה על היין הוי מן התורה, ואין נזירות חל עליו, מהא דתנן בפרק ג' מינין (דף מד). חומר ביוצר מן הגפן מבטומאה ומבתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה. ובגמרא ויין יותר מכללו קל וחומר מטומאה, מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה, יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו. אמר קרא מיין ושכר יזיר, לאסור יין מצוה כיין רשות, ופירש המפרש לאסור יין מצוה שנשבע עליו כו', והאי דמותר בקידוש והבדלה לא חשיב הותר מכללו, משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא והותר מכללו לא חשיב ליה אלא היכא דחייל, ואח"כ מישתרי בה ע"כ. וזה פירושו לפי שיטתו, דעל יין קידוש והבדלה אין איסור נזירות חל עליו מכל מקום אכתי תקשה הרי לשיטה זו הא דנזירות חלה על שבועה ואינה חלה על קידוש והבדלה, הכי טעמא משום דשבועה הוה ליה איסור הבא על ידי עצמו וישנה בשאלה, מה שאין כן קידוש והבדלה וכמו שכתבנו לעיל. א"כ כולה סוגיא דהתם לא אתי שפיר לפי זה, דאמר התם וטומאה לא תותר מכללה קל וחומר מיין, מה יין שאינו סותר לא הותר מכללו טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה, ובעל כרחך הא דבעי למילף לטומאה בקל וחומר מיין שלא תותר מכללה א"א למילף אלא באיסור הבא על ידי עצמו, כגון שנשבע לטמא למת וחזר ואמר הריני נזיר דומיא דלא הותר מכללו דיין דלא משכחת לה אלא בנשבע לשתות לחוד, א"כ מאי קאמר התם א"ק לאביו ולאמו לא יטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, מה ענין מת מצוה לכאן דאע"ג דמטמא למת מצוה דאינו בשאלה ולא בא על ידי עצמו, מכל מקום בנשבע לטמא וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו, קל וחומר מיין, דהא שבועה ישנה בשאלה ובא על ידי עצמו, ואי אפשר ללמדה שתותר מכללה מדהותרה מכללה אצל מת מצוה דחמיר משבועה, וה"נ קאמר התם ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין וכו', ע"כ בנשבע לגלח וחזר ואמר הריני נזיר מיירי דומיא דיין, א"כ מאי קאמר התם אמר רחמנא ראשו וא"ר זקנו. מה בכך אפילו הכי לא הותרה מכללה בנשבע לגלח מקל וחומר מיין משום דשבועה קילא, מה שאין כן תגלחת מצוה דמצורע דחמיר דאינו בא על ידי עצמו ואינו בשאלה הילכך דחי לנזירות. ועוד מאי קאמר וטומאה ותגלחת לא תותר מכללן קל וחומר מיין, הא כיון דביין לא משכחת לה לא הותר מכללו אלא בנשבע לשתות. דילמא אין הכי נמי בטומאה ותגלחת בכהאי גוונא שנשבע עליהם נמי לא הותרו מכללן, הא במתניתין לא תנן דטומאה ותגלחת הותרו מכללן אלא בתגלחת מצוה ובמת מצוה, ואע"ג דבמתניתין תמן חומר ביוצא מן הגפן שלא הותר מכללו וטומאה ותגלחת התרו מכללן משמע דהתרו מכללן, דטומאה ותגלחת הוי דומיא דלא הותר מכללו דיוצא מן הגפן שהוא בנשבע עליהן דבע"א לא משכחת לה לא הותר מכללו ביוצא מן הגפן, מכל מקום מתני' גופיה קשה דהא מסיים האי הותרו מכללן דטומאה ותגלחת במת מצוה ותגלחת מצוה דהיינו של מצורע. והרי לא הותר מכללן דיוצא מן הגפן בכהאי גוונא לא משכחת לה אלא בנשבע. והרי א"ל דטומאה ותגלחת נמי בכהאי גוונא לא הותרו מכללן משום דקיל, ואם כן אין כאן חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ותגלחת. ועוד אמרינן התם ויין יסתור את הכל או יסתור נ' יום, קל וחומר דטומאה ותגלחת שהותרו מכללם וסותרים. יין שלא הותר מכללו כו' הא דומיא דלא הותר מכללו דיין יש לומר דטומאה ותגלחת נמי לא הותרו מכללן, דהיינו בנשבע עליהם והרי לא רבי קרא שהותרו מכללן אלא בתגלחת מצוה ומת מצוה דחמירי שאינן בשאלה ולא באין על עצמו אלא מאליהן. ואל יוכיח שבועה שישנה בשאלה ובאה על ידי עצמו דקילא, ואיכא למימר דלא הותרו מכללן לגבי שבועה. והכי נמי קאמר התם ותגלחת לא תסתור כלל, קל וחומר מיין שלא הותר מכללו נמי לא אתי שפיר מהאי טעמא דאמרן. וכן הא דקאמר ויין יותר מכללו קל וחומר מטומאה דסותרת והותרה מכללה, הא הותרה מכללה דטומאה משום מת מצוה דחמיר ואי אפשר ללמוד ממנו ליין דיותר מכללו אצל שבועה דקילא שישנה בשאלה והוי איסור הבא על ידי עצמו. אלא וודאי אין לחלק בין איסור הבא על ידי עצמו וישנו בשאלה כמו שבועה לאינו באה על ידי עצמו וליתא בשאלה כגון תגלחת מצורע ומת מצוה. וכיון דגלי רחמנא בטומאה ותגלחת שנדחין מפני מת מצוה ושל מצורע הוא הדין דנדחין מפני השבועה, כגון אם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר מגלח ומטמא. מה שאין כן גבי יוצא מן הגפן, דאם נשבע לשתות יין וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו ואסור לשתות, א"כ אתי שפיר כל הני קל וחומר דקאמר, וא"כ א"א לומר דיין קידוש והבדלה שרי לנזיר ונשבע לשתות אסור, כיון דאין חילוק בין שבועה לשאר דבר מצוה, וא"כ ע"כ הא דפריך אקידוש והבדלה מושבע ועומד מהר סיני בתמיה קאמר, ושמע מינה דקידוש על היין אינו אלא מדרבנן וכדברי ר"ת והרמב"ם ז"ל:

מ"מ אכתי שמעתא זו צריכה עיונא ודקדוקא, דלמאי דפירש שמע מינה דיש חילוק בהא דנשבע וחזר ואמר הריני נזיר בין יין לתגלחת וטומאה, דאלו בנשבע לשתות יין וחזר ואמר הריני נזיר לא הותר מכללו. ואם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר הותר מכללו ומגלח ומטמא בימי נזרו, דאם לא כן כל הני קל וחומר דשמעתין לא אתי שפיר, ואם כן לא ילפינן לשאר איסורי נזיר מאיסור יין לנזיר שלא הותר מכללו בנשבע תחילה ואינהו הותרו מכללן לגבי שבועה שקדמה לנזירות. אבל א"א לומר כן דהא התם במס' מכות פ' ג' (דף כב) תנן יש חורש תלם א' וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשין כלאים בכרם שביעית וי"ט כהן ונזיר אבית הטומאה ואמר ליה ר"ז לר"מ וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בי"ט, התם לא קא חיילא שבועה מושבע ועומד מהר סיני הוא, א"ל כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין בי"ט, דמיגו דחלה עליה שבועה בחול חלה עליה נמי בי"ט, ומסיק אלא האי תנא איסור כולל לית ליה, ואיכא למידק דא"כ דלית ליה איסור כולל כהן ונזיר אבית הטומאה אמאי חייב עלייהו ב' לא ליתי איסור נזיר וחייל על איסור כהן דקדים שקדושת כהן מרחם ונזיר ע"י קבלתו חייל עליו, ואי משום איסור כולל דנזירות כולל איסור נמי ביוצא מן הגפן ותגלחת הא האי תנא איסור כולל לית ליה, ובשלמא שביעית וי"ט לא קשיא לי אמאי חייב עלייהו תרתי כיון דאיסור כולל לית ליה. דיש לומר דהאי י"ט מי"ט של ראש השנה מיירי, דראש השנה נמי י"ט מיקרי כדתנן ריש פ"ד דראש השנה: י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, וכיון דמי"ט של ר"ה מיירי, הוה ליה י"ט ושביעית איסור בת אחת, דמר"ה חייל שביעית כדתנן בריש פ"ק דר"ה, והרי אפילו מאן דלית ליה איסור כולל איסור בת אחת אית ליה, כדאמר בס"פ ארבעה אחים: אבל כהן ונזיר א"א לאוקמא באיסור בת אחת, ובע"כ איסור כהן קדים ואתי איסור טומאה דנזיר וחל עליו משום איסור כולל, ושמע מינה דהאי תנא איסור כולל אית ליה. ובע"כ צ"ל דהכי טעמא דאתי איסור נזירות וחייל אאיסור טומאה דכהן משום דשם בשינויא בתרא בנזיר גבי מיין ושכר יזיר אמר איבעית אימא ר"ש לית ליה איסור חל על איסור, דתניא רש"א האוכל נבילה ביה"כ פטור, ופירש התוס' ר"ש לית ליה כו' בעלמא, ואי לאו קרא הכא הוה אמינא היכא שנשבע שלא לשתות ושוב הזהיר בנזיר ושתה יין, לא ליחייב אנזירות קמ"ל קרא יתירא דמיין ושכר יזיר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס דלקי תרתי משום שבועתא ומשום נזירות. ולא תימא כדאמר ר' לעיל שבועה שאשתה, אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה וכדפי' ע"כ. הרי אע"ג דלר"ש איסור כולל לית ליה, דהא יה"כ לגבי נבילה איסור כולל הוא, דכולל דברים המותרים עם דברים האסורים ואפילו הכי לא אתי איסור יה"כ וחייל על איסור נבילה, אפילו הכי אתי קרא יתירא דמיין ושכר יזיר לומר שאם נשבע שלא לשתות אתיא איסור יין דנזירות וחיילא על איסור שבועה לחיובי תרתי, אלמא חידש לן קרא גבי איסור נזירות דחיילא על שאר איסורים משא"כ בעלמא לר"ש. הילכך גבי כהן ונזיר נמי אתיא איסור טומאה דנזירות על איסור טומאה דכהן וחיילא אע"ג דהאי תנא איסור כולל לית ליה משום דאיסור נזירות שאני דגלי קרא ור"מ כשינויא בתרא ס"ל, ולשינויא קמא דפ"ק דנזיר י"ל דהאי תנא דיש חורש תלם א' שפיר א"ל איסור כולל וחייב ב' משום טומאה, הא דלא חשיב הא דשבועה דתנא ושייר כמו דפריך התם, ונחשוב טובא ולא משני מידי, ובע"כ תנא ושייר כמש"כ שם התוס', אבל ר"מ דשני האי תנא איסור כולל לית ליה ואפילו הכי חייב ב' אכהן ונזיר אבית הטומאה, ע"כ כשינויא בתרא ס"ל דגלי קרא דמיין ושכר יזיר דאיסור יין חל על איסור שבועה וה"ה לטומאה. והא אע"ג דקרא לא גלי בנזירות דאיסור חל על איסור אלא גבי איסור יין אפילו הכי גמרינן לאיסור טומאה מיניה דחיילא על איסור טומאה דכהן, ושמע מינה דילפינן לשאר איסורי נזיר מיין דגלי קרא להאי שינויא דחל על איסור. וא"כ ה"נ לשינויא קמא נמי נימא הכי, דכיון דגלי קרא גבי יין בנשבע לשתות וחזר ואמר הריני נזיר דאתיא נזירות וחיילא על שבועה הה"נ בנשבע לטמא ולגלח וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחיילא על שבועה דגמרינן לשאר איסורי נזיר מאיסור יין דגלי קרא גבי מיין ושכר יזיר דלא הותר מכללו לגבי שבועה. והשתא הדרא קושיא לדוכתא כל הני קל וחומר דאמר מכח דיין לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן מאי נינהו כיון דלא משכחת לה לא הותר מכללו גבי יין אלא בנשבע. הא טומאה ותגלחת בכהאי גוונא דנשבע עליהם נמי לא הותרו מכללן. דילפינן להו מיין וכדילפינן להו בשינוי' בתרא מיין לענין דחיילא על איסור אחר. וי"ל לדידי לא קשה מידי דכיון דאין לחלק בין איסור על ידי עצמו לאיסור הבא מאליו וכיון דגלי רחמנא גבי טומאה ותגלחת דהותרו מכללן לגבי מת מצוה ותגלחת מצוה ילפינן להו דהותרו מכללן נמי אצל שבועה בנשבע לגלח ולטמא דמ"ש. כיון דאין חילוק בין שבועה לשאר איסורין וליכא למימר דנילף לאיסור שבועה לגבי טומאה ותגלחת מאיסור יין דמגופי' עדיפא לן למילף דגלי בהו קרא דהותרו מכללן במת מצוה ותגלחת מצוה ה"ה שהותרו מכללן לגבי שבועה. אבל לשינויא בתרא דהאי מיין ושכר יזיר גלי רחמנא לגבי יין דאיסור חל על איסור שפיר ילפינן לאיסורי נזיר מהדדי טומאה ותגלחת מיין כיון דלא גלי קרא בדידהו גופייהו דאין חל על איסור. ולפי זה מהא אכתי קשה לשיטת הראב"ן והמפרש דכיון דצריך לחלק לדידהו בין איסור שבועה דבא על ידי עצמו וקולי לשאר דבר מצוה, אם כן א"א למילף מדחל איסור יין על איסור שבועה דקיל לשינויא בתרא דהוא הדין דחייל איסור טומאה דנזיר על איסור טומאה דכהן דחמיר שאינו בשאלה ובא מאליו, וכיון דהאי תנא דיש חורש תלם א' איסור כולל למה לי. כהן ונזיר אבית הטומאה דחייב משום נזיר המ"ל הא אין איסור טומאה דנזיר אתיא וחיילא על איסור טומאת כהן דקדים. ובדוחק יש לומר דלמאי דקי"ל בפ' יוצא דופן דמופלא סמוך לאיש נדרו נדר ותרומתו תרומה, והוא הדין לנזירות כדמוכח בסוף פ"ד דנזיר (דף כ"ט) ואיסור טומאת כהן חל עליו משהגדיל והביא ב' שערות. והשתא משכחת לה במופלא סמוך לאיש שקיבל עליו נזירות שיחול עליו ברגע של הבאת ב' שערות, דהשתא איסור טומאה דכהן ונזיר ה"ל לגבי דהאי איסור בת אחת. וכהאי גוונא אמרינן בסוף פ"ג אחים, כגון דאייתי ב' שערות בשבת דאיסור שבת ואיסור זרות בהדי הדדי קא אתיין דזה דוחק. ועוד מאי קאמר האי תנא איסור כולל לית ליה, הא משכחת לה גבי שבועה נמי באיסור בת אחת בכהאי גוונא שנשבע שברגע של הבאת ב' שערות תחול עליו השבועה של חרישה ואייתי ב' שערות בי"ט דאיסור חרישה דשבועה וי"ט חל עליו באיסור בת אחת דהא מופלא סמוך לאיש שבועתו שבועה מן התורה. אבל ע"י אביו לא משכחת לה אע"ג דתנן האיש מדיר את בנו בנזיר ומן התורה הוא כדאמר ר"י שם בספ"ג דנזיר, הא אין מדירו בנזיר אלא עד שיגדיל, ולמאן דאמר מופלא סמוך לאיש מן התורה נדרו נדר, אין אביו יכול להדירו אלא עד אותו זמן, ואפילו בהדירו קודם לכן כשמגיע אותו זמן בטלה נזירת אביו מעליו כדמוכח התם, ואין להאריך בזה כאן:

אבל מ"מ נ"ל דהמחוור בההיא שמעתא הוא, דוודאי כמו דגלי רחמנא יין דנזירות דחיילא על שבועה דנשבע לשתות, הה"נ דאיסור טומאה ותגלחת נמי חיילין על שבועה אם נשבע לגלח ולטמא וחזר ואמר הריני נזיר, וכל ג' איסורי נזיר לא הותרו מכללם לגבי שבועה דקדים להו דגמרינן לכולהו מיין דגלי קרא יתירא דמיין ושכר יזיר דחיילא על שבועה דנשבע לשתות. תדע שהרי אם אמר הריני נזיר מן הטומאה או מן התגלחת הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו לרבנן כדתנן התם, והרי טעמא דרבנן משום דכתיב מיין ושכר יזיר, דאפילו לא נדר אלא מיין לחוד הוי נזיר מכולן כדאמר בגמ', ואכתי בנזר מטומאה ותגלחת מנלן דהוי נזיר מכולן, וכל שכן אי אמרינן דטומאה ותגלחת הותרו מכללן אצל שבועה, יין לא הותר מכללו, א"א ללמדן מיין כיון דקילי מיניה, אלא שמע מינה דכל ג' איסורי נזיר שוין הן לכל מילי, ומאי דגלי רחמנא גבי חד מנהון גמרינן לכולהו מיני', וא"כ הה"נ לענין דלא הותר מכללן אצל שבועה דקדים להו נמי אמרינן הכי, וכל הני קל וחומר דשמעתין דאמר דיין לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן אע"ג דלמאי דיין לא הותר מכללו לגבי שבועה הני נמי לא הותרו מכללן, ואי משום דהותרו מכללן לגבי מת מצוה ותגלחת מצוה, הא גבי יין למ"ל כהאי גוונא יין של מצוה לבד משבועה דלא הותר מכללו, ואי קידוש והבדלה הא לפי רבינו תם אינן מן התורה, ולהמפרש לאו הותרו מכללן קרינן להו, וי"ל דאע"ג דלא משכחת לה גבי יין של מצוה לבד משבועה, ק"ו מיהא איתא אע"ג דלא שייך ביה לא הותר מכללו לגבי מצוה, כיון דליכא שום יין של מצוה חוץ מיין של שבועה דשוה בכולן, וכהאי גוונא מצינו בפרק החובל (דף פ"ח) גבי הא דבעי למילף התם דעבד פסול לעדות ק"ו מאשה, ופריך מה לאשה שכן אינה ראויה למילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה, וכתבו התוס' אע"ג דלא שייכא במילה פירכא היא ע"כ. והכא נמי אע"ג דלא שייך לגבי יין יין של מצוה, ק"ו מיהא איתא, ומה יין דלא משכחת לה ההוא קילותא דהותר מכללו אצל מצוה גבי דידיה אפילו הכי אינו סותר כו', וכן כל הני ק"ו יש לפרש הכי. אבל מ"מ לפירוש המפרש והראב"ן דצריך לפרש לפי שיטתם דיש חילוק בין שבועה לקידוש והבדלה, ומשום דקילא דבאה על ידי עצמו וישנה בשאלה אכתי לא אתי שפיר הא דקאמר ויין תותר מכללו ק"ו מטומאה ותגלחת כו'. אמר קרא מיין ושכר יזיר, דבעל כרחך האי ויין תותר מכללו דקאמר איין דשבועה קאמר, דהא למה לי ליין של מצוה אחרת, והיאך אפשר ללמדה מק"ו מטומאה ותגלחת, דהני מילי בתגלחת מצורע ומת מצוה, דמה להנך שכן אינן בשאלה ובאין מאליהן מה שאין כן בשבועה. אבל לדידי אתי שפיר דוודאי אי לא כתב רחמנא מיין ושכר יזיר, הוה אמינו כמו שטומאה ותגלחת הותרו מכללן במת מצוה ומצורע, הכא נמי הותרו מכללן לגבי שבועה דמאי שנא, כיון דאין לחלק בין שבועה לשאר דבר מצוה, והשתא קאמר דנילף ליין שתותר מכללו לגבי שבועה דמשכחת לה נמי גבי יין מק"ו מנהו דידהו, ומשני אמר קרא מיין ושכר יזיר וכו'. והשתא גלי קרא גבי שבועה דלא הותר מכללו גבי יין, וילפינן לטומאה ותגלחת נמי מיין דלא תותר מכללן אצל שבועה, דשבועה משבועה עדיפא לן למיגמר ולא למילף ממת מצוה ותגחלת ומצוה, דכיון דלאו בק"ו גמרינן להו, מיין לא שייך למיפרך על במה מצינו, הא דמה ליין דלא הותר מכללו לגבי מצוה כיון דלא משכחת לה ליין מצוה לבד מיין דשבועה, ודבר זה מוכרח מעצמו לחלק הכי. ועוד קשיא ליה מה דקאמר בכולה שמעתין דיין לא הותר מכללו, אמאי הא הותר מכללו לגבי קידוש והבדלה, ומה שפירש המפרש דזה לא הוי הותר מכללו כיון דלא נאסר מעולם אצל קידוש והבדלה, א"כ הכא נמי גבי טומאה ותגלחת הכי דלא הוו הותרו מכללן מהאי טעמא דלא נאסרו מעולם אצל מת מצות ותגלחת מצוה דמצורע. דמאי שני דהא קרי ליה הותר מכללו והא לא, הא אין טעם לחלק ביניהם, אלא וודאי יין קידוש והבדלה אינן מן התורה, והשתא וודאי אתי שפיר דיין לא הותר מכללו. והא נמי ליכא למימר דאע"ג דאין נזירות חלה על קידוש והבדלה, מכל מקום על שבועה היכא שנשבע לשתות וחזר ואמר הריני נזיר, אתיא נזירות וחיילא על שבועה, וטעמא רבא איכא למילתא משום דקיימא לן המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא, כדאמר בפ' ערבי פסחים (דף ק') והוא פחות מרביעית כמו שהוכיחו התוס' התם, וכן פ' הפוסקים והוא הדין להבדלה נמי סגי במלא לוגמיו, ולענין נזירות הא אין הנזיר חייב עד שישתה רביעית יין, ואפילו למאן דאמר בכזית יין נמי חייב, איכא למימר דכמלא לוגמיו הוי בציר אפילו מכזית, נמצא ששיעור שתיית כוס של קידוש והבדלה דסגי להו במלא לוגמיו הוי חצי שיעור לענין איסור נזיר, דאינו חייב עד שישתה יותר משיעור מלא לוגמיו, הילכך מחמת איסור נזירות לא נאסר ביין של קידוש והבדלה, כיון דאינו אלא חצי שיעור. ואע"ג דאנן קיימא לן כר"י דאמר בריש פ"ח דיומא (דף ע"ד) חצי שיעור אסור מן התורה, מכל מקום א"א לחצי שיעור של איסור נזירות לחול על דבר מצוה של קידוש והבדלה, שהרי הרמב"ם כתב בפ"ה מהלכות שבועה. שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה חייב בשבועה ע"כ. אלמא אפילו שבועה חלה על פחות מכשיעור של איסור, אע"ג דאסור מן התורה מ"מ הואיל ואין לוקין עליו חיילא שבועה עליה, הכא נמי דחיילי דבר מצוה על פחות מכשיעור דנזירות, וכיון דדבר מצוה דקידוש והבדלה סגי ליה בפחות מכשיעור של איסור נזיר אין כח לפחות מכשיעור לבטל מצוותם, אבל בהא דרבא דאמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, דא"א לו לקיים שבועתו אלא א"כ שותה כדי רביעית, דהא אין שתיה פחותה מרביעית, ולענין שבועה נמי אמרינן הכי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות שבועה, וכמה ישהה ויהא חייב, נ"ל שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר האיסורים ע"כ. וא"כ הוא הדין בנשבע שישתה אינו יוצא ידי חובת שבועתו עד שישתה רביעית, נמצא שיעור דבר מצוה דקיום שבועתו ושיעור איסור נזיר שניהם שוין, דשיעורן ברביעית. לפיכך אמר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, אתיא נזירות וחל כל שבועתו כיון דא"א לו לקיים שבועתו אלא ע"כ שותה שיעור שלם של איסור נזירות אתיא נזירות וחיילא ואסור ביין מצוה זו. אבל א"א לומר כן, שהרי ר"ש ס"ל כל שהו למכות כדאיתא בההיא שמעתא דפ"ק דנזיר, ולרבנן נמי הא כתיב מיין ושכר יזיר. א"ל רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה, ור"ש לית ליה צירוף, דתניא רש"א כל שהו למכות, ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן. אלמא ס"ל דנזיר נמי חייב באוכל יוצא מן הגפן ושותה יין בכל שהוא, והכא אדר"ש קיימינן. א"כ כשם שחל נזירות על יין מצוה דשבועה, הכי נמי תחול על קידוש והבדלה, שהרי בשותה כל שהו מן היין חייב לר"ש משום איסור נזירות ואין כאן חצי שיעור כלל. ועוד בלאו הכי להאי טעמא לא אתי שפיר הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא, מושבע ועומד מהר סיני הוא. הא משום מושבע ועומד חלה איסור נזירות, שהרי חלה ע"ז שנשבע לשתות כדרבא. והא דלא חלה על קידוש והבדלה משום דהוי לי' חצי שיעור, ולאו מטעמא דמושבע ועומד הוא, אלא על כרחך ליתא להאי פי', והא דקאמר מושבע ועומד הוא. בתמיה קאמר. ושמע מינה דקידוש והבדלה מן התורה אין צריך יין. ואין לומר נמי דהא דאמרינן זכרהו על היין, לאו דוקא יין אלא הוא הדין לשאר משקין שהן חמר מדינה מקדשים עליהם, כדאמרינן בפרק ערבי פסחים, והוא הדין לפת לדעת רוב פוסקים מקדשין עליו, חוץ מרבינו תם דס"ל דאין מקדשין על הפת. והשתא הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד הוא בתמיה קאמר לה, וכי מדאורייתא בעי קידוש והבדלה על היין דוקא, הא סגי ליה בפת אי נמי בשאר משקים המותרים לנזיר, אבל מ"מ אין קידוש היום אלא על איזה משקה או פת, אבל בלא כלום לא מהני מן התורה, דא"א לומר כן דא"כ מאי פריך למה לי קרא מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה של קידושא ואבדלתא, וכי מושבע ועומד הוא דצריך קרא לאוסרו, הא אי לאו דמהאי טעמא צריך קרא לאסור יין מצוה, כגון שאין לו פת או שאר משקה אלא יין בלבד, וסלקא דעתך אמינא דיקדש ויבדיל עליו הואיל וא"א בענין אחר, קא משמע לן קרא דלא, אלא וודאי קידוש היום לחוד הוא דהוי מן התורה, ורבנן תקנו על היין או פת ושאר משקין. ועוד נ"ל דע"כ קידוש והבדלה על היין אינו מן התורה, והא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני בתמיה קאמר, וכפירוש ר"ת, דאי בניחותא קאמר, וא"כ הבדלה על הכוס להאי פירוש הוי נמי מן התורה בע"כ, והא וודאי ליתא דהא אמרינן בסוף פ"ה דברכות (דף נג) גבי הבדלה בתחילה קבעוה בתפלה, העשירו קבעוה על הכוס הענו חזרו וקבעוה בתפלה כו'. הרי אפילו בהבדיל בתפלה נמי יצא ידי חובת הבדלה אפילו בלא כוס כלל, והרי איכא מאן דס"ל התם דמבדיל בתפלה אין צריך להבדיל על הכוס, ושמע מינה דהבדלה על היין אינו מן התורה, וע"כ הא דקאמר מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא לאו בניחותא קאמר לה אלא בתמיה קאמר לה, וממילא שמעת מינה נמי דקידוש על היין אינו מן התורה כיון דבתמיה קאמר לה, וזה ראיה שאין עליה תשובה ושמע מינה קידוש על היין לאו דאורייתא כנ"ל.



שולי הגליון


· הבא >
מעבר לתחילת הדף