שאגת אריה/ס
|
< הקודם · הבא > |
סימן ס
שאלה הא דתניא בפרק ערבי פסחים (פסחים קו.): זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ, ח). זכרהו על היין. וקיימא לן דקידוש היום הוי מן התורה, אי על היין דוקא מן התורה או לאו דוקא על היין:
תשובה הא מילתא מחלוקת דקמאי היא, ותליא בסוגיא דפ"ק דנזיר (דף ג') דתניא התם רש"א אינו חייב עד שיזיר מכולן, ורבנן אמרו אפילו לא נזר אלא מחד מנהון הוי נזיר. ואמרו רבנן מאי טעמא אמר קרא מיין ושכר יזיר. ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות. מאי היא קידושא ואבדלתא, מושבע ועומד עליו מהר סיני. אלא כי הא דא"ר שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות חיילא על שבועה, ורבנן נמי הא מבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות, א"כ לימא קרא "מיין" ומאי "ושכר" שמע מינה תרתי. ופי' המפרש מאי היא קידושא ואבדלתא, אמאי חל עליו איסור נזירות הרי מושבע ועומד מהר סיני, דכתיב זכור כו' זכרהו על היין, אין לי בכניסתו ביציאתו מנין כו'. וקיי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה ע"כ. ולדבריו קידוש היום על היין הוא מן התורה, ונזיר מותר וחייב לשתותו, דאין איסור נזירות חלה עליו. והתוספות הקשו על זה כמה קושיות: א' אדרבה להכי איצטריך קרא מיותר לומר דחל עליו נזירות. ונ"ל דלא קשיא מידי דכיון דנזירות לשבועה מדמינן לה, הכי פירושו כיון דגלי קרא נזירות חלה על דבר מצוה, נגמור מיניה דשבועה נמי חיילא על דבר מצוה, ולאו מהא דתנן "נשבע לבטל את המצוה" קא פריך וכדפי' המפרש. דמהא וודאי לא קשיא מידי דהרי הא דפטור ילפינן לה מלהרע או להטיב ולפוטרו מקרבן שבועה אתיא, כדאמר בפ"ב דנדרים (דף יז) א"כ אי אפשר ללמוד זה מזה, דגבי שבועה גלי קרא דלא חיילא וגבי נזירות גלי דחיילא. ועוד דהא לענין קרבן לא שייך למילף שבועות מנזירות, דהא אין קרבן בעובר על נזירותו, אלא מהא דתנן התם במס' נדרים פריך דתנן: קונם סוכה שאני עושה כו', בנדרים אסור, בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצוה. ומפרש בגמרא טעמא דכתיב לא יחל דברו, דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים. ופריך מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' כו'. שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה לה'. כלומר מנלן דלה' אנדר קאי דאפילו חפצי שמים שהוא דבר מצוה נמי לא יחל, ודברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים אשבועה קאי, איפוך אנא. ומסיק הא דאמר ישיבה סוכה עלי (חפצא), הא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה (גברא), כלומר כיון דנדרים מיתסר חפצא אנפשיה לפיכך אמר דלה' עלייהו קאי דאין החפץ משועבד למצוה, אבל שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא הוא, דהא שבועה שלא אעשה דבר פלוני קאמר דתלה בדנפשיה והוא מחוייב במצוה, לפיכך אמר ד"דברו" דממעט חפצי שמים עלייהו קאי, וקרא דלהרע או להטיב למפטריה מקרבן שבועה, וקרא זה למיפטרי' מלאו דשבועה כדאמר התם. והשתא פריך שפיר כיון דגלי קרא ד"מיין ושכר יזיר" דנזירות חלין על דבר מצוה דקידוש והבדלה אע"ג דנזירות נמי מיסר נפשיה מחפצא הוא, דהא הריני נזיר קאמר דתלה בדנפשיה שמע מינה דמיסר נפשיה מחפצא לאו מילתא היא, אם כן נגמור מיניה דשבועות נמי אע"ג דמיסר נפשיה מחפצא אפילו הכי חיילי אדבר מצוה, וקרא ד"לה'" עלייהו קאי וקרא ד"דברו" אנדרים קאי. עוד כתבו התוס' ועוד קשה מאי משני בתר הכי, כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזירות דאתיא נזירות וחיילא אשבועה, אכתי תקשה הרי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר דאין לך מושבע גדול מזה שנשבע לשתות, ולפנינו נדבר מזה בע"ה. עוד כתבו התוס' דקידוש היום לאו דאורייתא, דכתיב זכור ודרשינן זכרהו על היין אסמכתא היא ע"כ. כלומר "על היין" הוי אסמכתא, דעיקר קידוש היום וודאי הוי מן התורה, כדאמר בהדיא פרק מי שמתו (ברכות כ ע"ב). מכל מקום אינו מוכרח, דיש לומר דעל היין הוי נמי מן התורה, מסיימי התוס' שם: לכן נראה לר"ת דגרסינן בתמיה, וכי מושבע ועומד מהר סיני. כלומר למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה, וכי מושבע כו' ע"כ. הרי ס"ל לר"ת דעל היין אינו מן התורה, וכן דעת הרמב"ם שכתב בפרק כ"ט מהלכות שבת דקידוש והבדלה הויין מן התורה ועל היין מדברי סופרים.
וראיתי להראב"ן בסוף ספרו שכתב שם: הקשה לו ר"מ אהא דפריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, דקשיא ליה מתניתין דנדרים דקתני שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, ושאל את פי' ר' יעקב הצרפתי והשיב לו דהכי פירושו התם בנזיר, וכי מושבע ועומד הוא מהר סיני על קידוש והבדלה שהוצרך קרא "מיין ושכר יזיר" למיסריה, הלא אין מושבע עליו מהר סיני, שלא מצינו בקרא בפירוש שקידוש והבדלה על היין, אלא שחכמים דרשו זכרהו על היין. ולא נראה האי פירוש, דהא כל התורה מדרש חכמים הוא, ומה שדרשו חכמים הוא מצוה של תורה בעל פה היא וניתנה בסיני, אלא נ"ל פירושו מושבע ועומד מהר סיני הוא, וכיון שמצוה לקדש על היין מן התורה, אין נדר הנזיר בסתם חל עליו אלא במפרש, שיאמר הריני נזיר מיין מצוה דהיינו קידוש, כדתנן בנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה, סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח. אלמא במפרש חיילא ולא בסתם ותו לא מידי ע"כ. ותימה לי על פירושו, דמפרש הא דנדרים חלין על דבר מצוה דוקא במפרש אבל בסתם לא, אדרבה בסתם חלין טפי, דהא אפילו שבועה דלא חיילא במפרש אפילו הכי בסתמא חלה על ידי כולל, דמיגו דחלה על דבר הרשות חלה נמי על דבר מצוה, דהכי אמרינן בירושלמי (מס' שבועות פ"ג ה"ד, דף יד ע"ב). ומביאו הרי"ף בסוף פרק שבועות שתים בתרא ובשילהי פסחים: שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה בליל פסח, שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה, שבועה שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה. וטעמא דכשנשבע בפירוש על מצה וסוכה של מצוה לא חיילא שבועה עליה, דאין נשבעין לעבור על המצוה, אבל בנשבע במצה וצל סתמא מיגו דחייל על מצה וצל דעלמא חייל נמי על של מצוה על ידי כולל. אלמא אפילו שבועה דלא חיילא על דבר מצוה במפרש אפילו הכי בסתמא חיילא, נדרים שחלין במפרש כדתנן סוכה שאני עושה כו' לא כ"ש דחלין בסתמא. ואף על גב דלשיטה זו דמפרש מושבע ועומד מהר סיני ואין נזירות חלה עליו, והא אע"ג דנזירות כולל יין מצוה עם יין רשות אפילו הכי לא חיילא על ידי כולל על יין מצוה. מכל מקום לא פלגי גמ' דידן בהא על גמרא ירושלמי דהכא אדר"ש קיימינן דלמה לי כולל, כדתנן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות כו' חייב. ור"ש פוטר. ומוקי לי' בגמרא בכולל דברים המותרין עם דברים האסורים, ור"ש לטעמיה דלית ליה כולל, והירושלמי אתיא למאי דקיי"ל דשבועה חיילא ע"י כולל במצוה דשב ואל תעשה כנבילות, ה"נ חיילא ע"י כולל במצוה דקום ועשה כמצוה וסוכה. ואפילו מאן דפסק דלא כירושלמי וס"ל דאין שבועה חיילא ע"י כולל על מצוה דקום ועשה, אע"ג דעל מצוה דשב ואל תעשה חיילא, מ"מ ליכא למאן דאמר דבמפרש תלייא טפי מסתם. והרי שב ואל תעשה אע"ג דלא חיילא במפרש בסתמא חיילא, כההיא דשבועות לרבנן דר"ש שמע מינה דבסתמא חיילא טפי ממפרש, וק"ו לנדרים דחיילא במפרש כ"ש דחיילי בסתמא, ואי נזירות לנדרים מדמית לה כדעת הראב"ן וחיילין על דבר מצוה במפרש כ"ש דחיילין בסתמא, והדרא קושיא לדוכתא, מאי פריך מושבע ועומד מהר סיני. הא נדרים חיילין על דבר מצוה בין בסתם בין במפרש.
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||