רש"י/שבת/ה/א
מקורה. שיש לה גג
כמאן דמלי. דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח:
התינח רה"י. דבע"ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה:
לדגלי מדבר. וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל:
הא מני. דלא בעי מקום ד' אחרים היא:
עמד במקומו. זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל:
חייב. הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה:
עקר. המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו:
פטור. הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו:
דפשיט כנפיה. פרס בגדו דהוי ד':
טרסקל. סל:
רשות היחיד הוא. ואמאי מחייב משום הוצאה:
לימא. מתניתין דלא חשיב ליה רה"י דלא כרבי יוסי ברבי יהודה:
וזרק. מרשות הרבים:
ונח על גביו חייב. דאע"ג דלמטה לא הוי קנה רחב ד' הואיל ובראשו ארבע אמרינן גוד אחית מחיצה והוי רה"י גמור:
למעלה מי'. הוי רה"י הואיל ורחב ד':
שלשל. השפיל כמו היה משלשל בחבל:
למטה מג'. דהויא כקרקע:
והא עומד קתני. העני עומד בחוץ והא יושב הוא:
בשוחה. כופף עצמו:
ואיבעית אימא. בעומד בגומא וידו סמוכה לשפתה:
איכפל תנא כו'. טרח התנא בכל זאת ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות חייב אלא על ידי דברים הללו שאין דרכן בכך לתני פשט כנף בגדו לפנים דהוי ד':
היכא דאחשבה. זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין:
אבל היכא דלא אחשבה. שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך:
עמד. המקבל במקומו וקבל:
חייב. הזורק:
פטור. הזורק דלא עביד הנחה:
מאי קמיבעיא ליה. מאי ספיקא איכא מאיזה טעמא יפטור הא עבד עקירה והנחה:
כשני בני אדם דמיא ופטור. דהוו להו שנים שעשאוה דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה:
מה לי הטעינו חבירו. דפטר ליה תנא דמתניתין דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין:
לא תימא קיבל. פשט ידו וירדו לתוכה דלא עבד מעשה:
אלא אימא קלט. השתא סלקא דעתך כשהיה הקילוח יורד הכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעבד ליה עקירה: