קרן אורה/יבמות/לג/א

קרן אורה יבמות לג א

דף ל"ג ע"א

תוס' בד"ה במאי קמיפלגי ה"מ לאקשויי כו'. יש לומר דמש"ה משתבע לאפוקי מהא דאמר רבי יוסי דחמותו לא חייל על א"א אע"ג דהוי איסור' כולל וקמ"ל דמחלקינן באיסור כולל בין שם אחד לשני שמות. וכמו שכתבו התוספות לעיל דהא מטעם זה קאמר רבא דלא ס"ל לר' יוסי איסור כולל וק"ל:

בד"ה לא מחייב אלא חדא כו'. ונראה דבר קפרא נמי תני לה ולקוברו כו'. וכתב מהרש"ל ז"ל דצ"ל לפי' זה דזר ששימש בשבת מוקי לה בפרו של כה"ג. ולענין חיוב עונשין. ומש"ה אמר בר קפרא דאינו חייב אלא אחת דאי לקוברו בין כו' כדמוקי לה רב אשי אמאי קאמר בר קפרא דאינו חייב אלא אחת הא ר"י ס"ל דאפילו אי לא חייל מ"מ לענין לקוברו בין כו' חשיב כשתים. ומהרש"א ז"ל כתב דלקוברו פליגי וסבירא ליה לבר קפרא דבזר ששימש בשבת ס"ל לר"י דאפילו לקוברו אינו חייב אלא אחת כיון דאיסור קל הוא והוא דחוק. ועוד דא"כ למה הוכרחו התוס' ז"ל לחלק לעיל לר' חייא בין שם אחד לב' שמות. ואמאי לא מפרשי פלוגתייהו דר"ח ובר קפרא לענין לקוברו בין כו' ובר קפרא ס"ל דגם בבע"מ ששימש בטומאה אינו חייב אלא אחת דגם טומאה הוא איסור קל מחמת שהותרה ולכל הותרה. וכן כתב הרשב"א ז"ל גם למסקנא דר"ח דאמר חייב שתים לקוברו בין כו' קאמר. והקשה הראב"ד ז"ל א"כ תיקשי לבר קפרא אמאי קאמר דאינו חייב אלא אחת ע"ש:

תוס' בד"ה אלא מליקה בבת אחת הוא דמשכחת לה. והקשו ז"ל הא איסור זרות לא חל עד אחר זריקה שיש היתר לכהנים. ותי' דנבילה ג"כ לא חייל עד אחר זריקה דנפקא מידי מעילה ולאחר זריקה באין שניהם כאחת זרות ונבילה. ולא הבנתי למה הוצרכו לזה דאיסור מעילה חמור אפילו אם אינו חמור נמי לא יחול איסור נבילה כיון דליכא לא כולל ולא מוסיף. וכ' עוד ואע"ג דבר קפרא ס"ל דהיתר זריקה שנינו ומשנראה לזריקה נפיק מידי מעילה מ"מ איסור איכא עד שיזרוק וזה נגד דבריו לעיל דמשום דמעילה חמור הוא דלא חייל איסור נבילה דהא משנראה לזריקה איסור נבילה חמיר ואפ"ה לא חייל. וכבר עמדתי על דבריהם ז"ל בחי' למעילה דלא מצינו לבר קפרא דאמר הכי בהדיא ז"ל צ"ע דאמאי לא יחול איסו' לאו דנבילה על איסור מעיל דאין בו מלקות. ועיין בלח"מ בס"ט מהל' מאכ"א ד"ה שאין ובמשנל"מ פ"ח מהל' יסודי התורה שכ' דע"י איסור עשה לא חשיב איסור מוסיף. ונראה דה"ה דאינו מעכב על איסור אחר מלחול. אלא דהלח"מ ביאר הטעם כיון דעיקר חלות האיסור הוא ע"י הנוסף ע"כ אינו יכול להיות חמור מן הנוסף ע"ש. וגם זה התוס' בחולין (דף קא) לא ס"ל הכי ע"ש. ועיקר מה שהכריחם לזה הוא הקושיא על הרמב"ם ז"ל אמאי לא חשי' בשר בחלב איסו' מוסיף במבשל חלב בחלב כיון דאיתוסף איסו' הנאה אבל כבר ביאר הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות בכריתות עיקרן של דברים בזה בדברי אמת. והוא דדוקא גבי הקדש הוא דאמרינן דהנאה הוי איסור מוסיף דבהקדש עיקר האיסור הוא ההנאה וכיון דחל על הנאה ה"ה דחל על אכילה. אבל בבשר בחלב מה שיש בו משום איסור בשר בחלב נאסר בהנאה וכיון דבחלב אין בו עיקר האיסור ואין שם בשר בחלב עליו ה"ה דאינו נאסר בהנאה ולא שייך בזה איסור מוסיף. אבל התוס' בחולין הקשו שפיר הא הוי איסור מוסיף בגיד של נבילה מיגו דאיתוסף איסור לגבוה אע"ג דלית ביה אלא איסור עשה דממשקה ישראל. ולדברי הרמב"ם ז"ל צ"ל הא דאמרינן שם בחולין איסור כולל באיסור חמור לאו לגיד של עולה קאמר הכי דבעולה איסור מוסיף הוא. אלא לענין גיד של שור הנסקל הוא דאמרינן הכי דאיסור הנאה דשור הנסקל ג"כ מכלל אכילתו היא דכתיב ולא יאכל את בשרו ולא הוי ביה הנאה איסור מוסיף. ומש"ה איצטריך למימר דהוי כולל וחמור ולא תיקשי בזה קושית התוספות שם לוקמה כר' יוסי ע"ש. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מאכ"א שהשמיט הא דשור הנסקל:

שוב ראיתי דשור הנסקל לא דמי לבשר בחלב דחלב בחלב דלא חל איסור אכילה אינו אסור בהנאה ג"כ אבל' שור. הנסקל ודאי נאסר בהנאה כל אשר בו אפילו עורו וכיון דנאסר בהנאה אם כן גם שור הנסקל הוי איסור מוסיף ועוד יתבאר בזה בשמעתין אי"ה. עכ"א אין דברי הלח"מ ומשנל"מ ז"ל מוכרחים בזה. ומ"מ אפילו אם נאמר דאיסור בעלמא חשיב איסור מוסיף מ"מ י"ל דאיסור בעלמא אינו דוחה איסור גמור למלקות. ע"כ תירצו עוד דלמסקנא דבר קפרא אליבא דר"ש קאמר א"ש דר"ש לטעמיה דאית ליה איסור זרות לפני זריקה כדאמרינן במכות זר שאכל עולה לפני זריקה לוקה חמש וא"כ תרוייהו חלין לפני זריקה היינו תיכף אחר מליקה משנראה לזריקה. ולפ"ז יקשה למ"ד היתר אכילה שנינו ואית ביה מעילה עד אחר זריקה אכתי לא הוי בת אח' דהא זרות קדים דגלי קרא דחייל לפני זריקה. וכן תיקשי איפכא למ"ד היתר זריקה שנינו הניחא לר"ש שפיר הוי איסור בת אחת. אלא לרבי יוסי הא נבילה קדמה מיד משנראה לזריקה וזרות לא חייל עד אחר זריקה. וא"כ מאי פריך הש"ס לקמן לבר קפרא מהא דשייר זר שאכל מליקה ש"מ דר"ש מודה בה דילמא אדרבה אפילו ר' יוסי מודה דאינו חייב אלא אחת משום נבילה ולא משום זרות דאין איסור חל על איסור. וי"ל דבקדשים כ"ע מודים דאיסור חל על איסור כדאיתא בכריתות. ומה שהקשו התוס' ז"ל היכי הוי בת אחת הא מליקה חיילא תחילה כוונתם דלר"ש נמי יהיה חייב שתים דמליקה קדמה וזרות נמי חייל אח"כ דבקדשים איסור חל על איסור:

וע"כ צ"ל כן דבלא"ה קשה הא דאמ' רבא דלר"ש זר שאכל עולה קודם זריקה חוץ לחומה לוקה חמש היכי חייל איסור חוץ לחומה על איסור זרות או על איסור עולה דקדים הא לר"ש אין איסור חל על איסור. וע"כ היינו משום דבקדשים איסור חל על איסור:

ומשמעתין משמע דהא דאמרינן לר"ש בקדשים איסור חל על איסור היינו דוקא באיסור אכילת קדשים או הנאה כמו מעילה ונותר אבל איסורי קדשים בעבודה לא באו לכלל זה דאל"כ בע"מ ששימש בטומאה אמאי פליג ר"ש ואמר דאינו חייב אלא אחת. הא איסורי קדשים הוא. אלא ודאי דוקא באכילת קדשים הוא דקאמרינן דאיסור חל על איסור כדילפינן בכריתות מכל חלב לה' ולקמן יתבא' עוד בזה באורך בדין זה דאיסו' חל על איסור בקדשי' אי"ה:

ויש לי לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דזר שאכל מליקה שכ' בפי"א מהל' מעשה"ק זר שאכל מליקה חייב שתים כו'. והרי הן ב' איסורין הבאין כאחת. ולפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל דהיתר אכילה שנינו. א"כ זרות קדים לנבילה דנבילה לא חלה עד אחר זריקה וזרות איתא אפילו קודם זריקה כי הוא ז"ל פסק כר"ש בכל הלכותיו במכות שם. וי"ל דהא מבואר שם בדבריו הלכה ח' דזר שאכל קודם זריקה אינו לוקה משום זר שאכל קודש אלא משום אוכל קודם זריקה בלבד. וא"כ זרות נמי לא חייל עד אחר זריקה. והרי באין כאחת. אלא דצ"ע בדבריו פ"א מהל' בכורות שכתב שם דזר שאכל בכור בין קודם זריקה בין אחר זריקה לוקה משום זרות. ובמכות שם משמע דכל הקדשים שוין הם לענין זה. וכן משמע מהא דזר שאכל עולה לפני זריקה:

והראב"ד ז"ל כתב לפרש הא דזר שאכל מליקה חשיב בת אחת משום דמשעה שהביא שתי שערות חל עליו איסור זרות ואיסור נבילה כיון דשכיחי נבילות ואיתסרו עליה משעה שהביא שתי שערות. ונראה שהכריחו לזה דהא איסור זרות קדמה. ומש"ה כתב דנבילה נמי חיילא משעה שהביא שתי שערות. אבל כבר השיג עליו הרמב"ן ז"ל מהא דאמרינן חמותו ונעשית א"א נידון משום חמותו. ואמאי אינו נידון נמי משום אשת איש. ובסנהדרין משמע דדוקא משום דר' יוסי מודה באיסו' מוסיף הוא דפריך ולידון נמי משום א"א. ולדברי הראב"ד ז"ל תיפוק ליה משום דאיסור אשת איש כבר חל עליו משעה שהביא שתי שערות. (ומיושב בזה קושית הרשב"א על הרמב"ן ז"ל דלא מצינו איסור דוחה איסור) והרשב"א ז"ל ג"כ הקשה עליו והיה נראה לפרש דברי הראב"ד ז"ל דדווקא גבי זרות ונבילה הוא דקאמר דחלין בבת אחת בעת הבאת שתי שערות משום דבכולהו לאו מחוסר מעשה הוא וחלין עליו אלו האזהרות ביחד שלא לאכול זר ושלא לאכול נבילה. אבל אשת איש שפיר הוי מחוסרת מעשה דצריכה להתקדש לאיש ואע"פ שיש כמה נשים שהוא אסור בהן משום א"א מ"מ זו מחוסרת מעשה היא ולא יחול עליו האיסור אלא בשעת נישואין. וכיון דכבר נעשית חמותו אינו חל עליו איסור א"א לגבי'. אבל נבילה האיסור חל עליו ממילא כיון שלא נשחטה הרי היא אסורה משום נבילה והכל חל עליו בבת אחת בשעה שהביא ב' שערות. ולפ"ז לא תיקשי נמי מחלב ומוקדשין שהקשה הרשב"א ז"ל משום דמוקדשין מחוסר מעשה הם להקדישן. אבל מה שהקשה הרשב"א ז"ל עוד מגיד וטמאה או גיד ומוקדשין דבעינן למימר דלא יחול איסור גיד אטמאה. ואמאי הא משעה שהביא שתי שערות נאסר בשניהם ואלו אינן מחוסרים מעשה. אבל גם בזה י"ל כיון דמתחילת יצירתן קדמה להם איסור מוקדשין או איסור טמאה תו לא חייל איסור גיד כלל עליהם. דכל מה שאסרה תורה לא אסרה אלא דבר המותר אבל מה שקדם עליו איסור אחד אינו בכלל האיסור השני. אבל הכא איסור זרות אינו מעכב על נבילה לחול דאיסור זרות חל על גברא ואיסור נבילה הוא על החפץ. אלא שאתה רוצה לומר דלא יחול איסור נבילה על הזר מפני שקדם עליו איסור זרות לזה מהני מה שחל עליו איסור נבילות וזרות בשעה שהביא שתי שערות. ועדיין דברי הראב"ד ז"ל צ"ע ושיקול הדעת במאזני השכל؛ תוס' בד"ה בר קפרא סבר לא מחייב אלא חדא כו' וקשה לר"י כו'. ותי' דוודאי איסור אחת עדיף ממוסיף. ודווקא הכא באחות אשה וטומאה ושבת ונבילה דהותרה בהדי ההיא דלא הותרה הוא דקאמר ר"ש דאינו חייב אלא אחת דלא חל אלא אותו שלא הותר. ומש"ה קאמר ר"ש דאינו חייב אלא משום אשת אח דאחות אשה ג"כ הותרה לאחר מיתת אחותה. ולא ידעתי מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל בדברי התוס' ז"ל שכתבו דאחות אשה הותר'. ומש"ה רצה לפרש דמיירי לאחר מיתת אחותה אמת שכן פי' הר"ח ז"ל הביאו הרשב"א ז"ל. אבל אין צורך לזה דכי היכי דאיכא קולא בשבת וטומאה ונבילה שהותרה לכהנים ה"נ איכא קולא באחות אשה שהותרה לאחר מיתת אחותה. ומש"ה אינו חייב אלא משום אשת אח דחמיר וכמו שכתבו התוספות ז"ל לעיל:

והנה מדברי התוס' ז"ל הכא משמע דלא פליגי בבת אחת. אלא היכא דאיסור אחד חמור ואיסור אחד קל האיסור החמור חל והקל נדחה. אבל באיסורין שוין ליכא למ"ד שלא יחולו שניהם דמ' נדחה מפני מי ואפי' בר קפרא אליבא דר"ש מודה בזה. וא"כ קשה הא דפרכינן בחולין (דף קא) לריה"ג דלית ליה איסור כולל מהא דאמר דשבת ויה"כ חייב על שתיהם. ופי' רש"י ז"ל דס"ל דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה איסור בת אחת כדאמרינן ביבמות והא באיסורין שוין ליכא למ"ד דלא וחייב בבת אחת. וע"כ לא פליגי אלא היכא דאיסור אחד קל כמו שבת וטומאה ונבילה. וכ"ת דשבת הוי איסור חמור ויה"כ הוא איסור קל. וס"ל לסוגיא דהתם כבר קפרא דלמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי איסור בת אחת היכא דאיסור אחד קל וחל החמור והקל נדחה. דא"כ מאי פריך הש"ס התם על הא דאמר ר' יוחנן לריה"ג שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור והא תרווייהו בהדי הדדי קאתי ופירש"י ז"ל שם כיון דבבת אחת באו באיזה מהן ששגג חייב ואי יו"הכ הוא איסור קל א"כ לא חייל אלא איסור שבת וא"ש דברי ר' יוחנן אלא ע"כ צ"ל דשניהם שוין ואפ"ה ס"ל לריה"ג דאינו חייב אלא אחת. וא"כ סברת ריה"ג הפוכה מסברת ר"ש דר"ש לא ס"ל איסור כולל אפי' באיסור חמור ואפ"ה בבת אחת מודה. וריה"ג ס"ל איסור כולל באיסור חמור ואיסור בת אחת לית ליה. ובשלמא לדברי הרמב"ם ז"ל דאיסור הנאה מוסיף הוא י"ל דנהי דאיסור כולל ומוסיף ביחד אית ליה איסור בת אחת לית ליה. אבל לשיטת התוס' דהנאה לא הוי אלא איסור חמור ודאי תיקשי וכי איסור כולל באיסור חמור עדיף מאיסור בת אחת:

וראיתי שם ברש"י ז"ל שכתב דשבת הוי איסור מוסיף על יוה"כ דאיכא מיתת ב"ד. וא"כ יקשה היכי קאמר בר קפרא דלר"י אינו חייב אלא אחת בזר ששימש בשבת משום דשבת לא חייל בכולל או בבת אחת. הא מודה ר"י באיסור מוסיף ולבר קפרא ע"כ צ"ל דמיירי בפרו של כהן גדול. וכמו שכתב מהרש"ל ז"ל. ונראה דרש"י ז"ל לאו דוקא קאמר דהוי איסור מוסיף אלא איסור חמור:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות שגגות שכתב השוחט בשבת בחוץ לע"א הוי איסור בת אחת. ולכאורה איסור שבת קדים לשחוטי חוץ דנאסרה שחיטתה אפי' בפנים ואח"כ כי הוציאה לחוץ היכי חל עליו איסור שחוטי חוץ. וצ"ל דבכל איסורין כי האי שאין האיסור חל על גוף החפץ או על גוף האדם עיקר חלות האיסור הוא בשעת מעשה וכולן באין כאחת. ודווקא היכא דחל איסור על הגוף כמו זר ובע"מ דגופו פסול לעבודה או מאכלות אסורות או נשים האסורות דהאיסור חל על גופן שוב אין איסור אחר יכול לחול עליהם אבל בשחוטי חוץ ועבודת כוכבים ושחיטת שבת אין האיסור חל אלא בשעת מעשה. ואע"פ שבשעה שקידש היום נאסר בשחיטה הא מוזהר הוא ג"כ שלא לשחוט בחוץ או לעבודת כוכבים ודו"ק:

גמרא אי נמי שחתך אצבעו בסכי טמאה.הקשה מהרש"ל ז"ל אמאי לא מוקי שנטמא תחילה ואח"כ נעשה בע"מ דבאין כאחת דקודם שנעשה בע"מ הותרה טומאה וקושי' גדולה היא ותי' המהרש"ל ז"ל כיון דטומאה דחוי' היא תו לא חל איסור בעל מום. והמהרש"א ז"ל תירץ דאיסור טומאה לא חייל כיון דכבר הותרה אצלו קודם שנעשה בע"מ. ונראין דברי מהרש"ל ז"ל וכ"ש למסקנא דקיימי אליבא דר"ש דס"ל טומאה דחויה בציבור כי נעשה בע"מ לא פקע איסור טומאה מיני' ואינו בכלל איסור בת אחת. ואפי' ר"ש מודה דאין איסור בעל מום דוחה איסור טומאה שקדם וחייב הוא משום טומאה ולא משום בע"מ כיון דשניהם אין יכולין לחול לר"ש דלית ליה איסור בת אחת. אבל מה שנראה מדברי מהרש"ל ז"ל דאפי' לדידן איסו' בע"מ לא חייל על איסו' טומא' משום דאין איסור חל על איסור ואיסור טומאה קדים. אין זה מוכרח די"ל לדידן שפיר חיילי שניהם דמ"מ קודם שנעשה בע"מ היה יכול לעבוד עבודת ציבור. אלא הא דקאמר ר"ש דחייב משום בע"מ ואיסור טומאה נדחה בזה וודאי נראה כיון שהטומאה קדמה אינה נדחית מפני בע"מ. אבל מש"כ מהרש"א ז"ל דכיון שהותרה אצלו קוד' שנעשה בע"מ לכ"ע אינו חל עליו איסור טומאה אפילו אחר שיעשה בע"מ כיון שכבר הותרה לו. לענ"ד ז"א דלדבריו ה"ה אם נעשה בע"מ בשבת דאינו חייב משום שבת כיון שכבר הותרה לו קודם שנעש' בע"מ. וא"כ ה"ה אם נעשה הקרבן בע"מ בשבת ושחטו אינו חייב עליו משום שבת ובהדיא תנן בפסחים פ' אלו דברים שחטו ונמצא בע"מ חייב ואין חילוק אם היה בע"מ קודם שבת או שנעשה בשבת. ומה לי אם נעשה הקרבן בע"מ או אם נעשה העובד בע"מ ואם תרצה לחלק בזה מ"מ יפלא בעיני איך כתב לדבר זה כ"כ בפשיטות דלא חל ולענ"ד צ"ע גדול:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף