ערוך לנר/יבמות/לג/א
בגמרא אתיא לה שבת חנו דקמתסר במלאכה. מכאן ק' אפי' רש"י שפי' בחולין (ק"א:) דשבת איוה"כ חשיב א"מ שמוסיף מיתת ב"ד וא"כ ה"נ שבת אזרות הוי מוסיף ולא כולל והרי מוסיף ע"כ ר"י אית לי' כדמוכח ממה דאמר בכריתות אם עבר זקן ונשאה כמש"כ התוספות לעיל וא"כ מ"ט דבר קפרא, ואחרי כתבי זאת מצאתי קושיא זו בשער המלך (הל' א"ב פ' י"ז) והניח בצ"ע, אכן כעת נלענ"ד דלק"מ שהרי הך זר ששמש ע"כ לא משכחת רק בהקטרה כדמסקינן דתירוץ שחיטת פר של כה"ג הי' נראה דוחק לרב אשי לומר שזר אצלו קאמר' ולהכי קאמר דתרתי איסורא קאמר וכיון דכן לא הוי איסור שבת דהקטרה מוסיף דהא לית בי' מיתת ב"ד רק מלקות לר"י:
אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה. ק"ק הא במליקה הוא ג"כ איסור טרפה שחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים וכמו שכתבו התוספות בחולין (כ'. ד"ה לא אמרן) והרי הוא קדם לאיסור זרות ובשלמא לתי' הראשון דהתוספות כאן דלא חל על איסור מעילה א"ש דגם טרפה לא חל אבל לתי' בתרא דאיסור זרות חל משנמלק קשה הא איסור טרפה חל אפילו קודם שנמלק, אכן גם בזה י"ל כיון דאיסור מעילה לא אזיל עד שנראה לזריקה דהיינו כשנגמרה המליקה ח"כ חלים טרפה ונבלה כאחת, אבל מכ"מ קשה דלמה קאמר זר שאכל מליקה חייב ב' ליחייב ג' משום טרפה ומשום נבלה, וי"ל דשם (י"ט:) פליגי אי אמרינן דמחזיר סימנים אחורי עורף או לא וא"כ אי אמרינן דמחזיר אז לא שייך טרפות לאחר מליקת סימנים וכן למ"ד אף מחזיר אף דלדידי' משכחת טרפה כשלא החזיר מכ"מ משכחת ג"כ שאינו טרפה כגון שהחזיר, ולפ"ז י"ל דבהכי מיירי הכא הך זר שאכל מליקה דהיינו כשהחזיר ולכן הוי רק נבלה ולא טרפה ומכ"מ תירצו התוספות הנ"ל בחולין שפיר די"ל הך מ"ד דאין שחיטה לעוף סבר כמ"ד אף מחזיר וכיון שהתורה התירה מליקה כשלא החזיר ג"כ א"כ שפיר התירה טרפה ג"כ:
ובהכי ניחא לענ"ד מה ששמעתי מקשים אגמרא דחולין (ק"ך.) דקאמר נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים ע"ש, הרי לר"ל קיימינן התם וריש לקיש ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה בנזיר (כ"ט.) ולפ"ז א"ש דהתוספות כבר כתבו בנזיר (שם) דר"ל ס"ל מחזיר סימנים כי היכי דלא ליהוי טרפה אכן כי היכי דלא יקשה מגמרא דהתכלת שהקשו התוספות בחולין ממנה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה צ"ל דאף מחזיר ס"ל ומכ"מ לא הוי טרפה בקטן שהדירו אביו בנזירות כיון שיכול להחזיר והגמרא במנחות דייק שפיר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו כיון דעכ"פ גם בלא החזיר התירה התורה מליק', והנה בהפסוק דנבלת עוף טהור כתיב ג"כ טרפה דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר ולכן קאמר בגמרא שפיר נבילה נמי אישתראי די"ל דכיוון ג"כ לטרפה דהותרה במליקה וכמו שכתבו התוספות אגמרא דהתכלת, אלא דק"ל עדיין על הרמב"ם דפסק (פ"ו מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"ג) דאינו מחזיר הסימנים ופסק שם (פ' י"א הל' ט') דזר שאכל מליקה לוקה ב' וא"כ לילקי ג' גם משום טרפה ואי נימא דאיסור טרפה קדים ולא אתי נבלה וחל עליו כש"כ דקשה איך כתב א' משום אוכל נבלה משום טרפה הל"ל שהרי נבלה לא חל עליו ועוד הרי עד גמר מליקה גם איסור זרות ונבלה לא חיילי על איסור מעילה ואז חלו בבת אחת כמש"כ הכס"מ שם וא"כ ליחול אז גם איסור טרפה בהדייהו וצ"ע:
א"נ שחתך אצבעו. הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת מקדש) הביא דין זה דזר ששמש בשבת ובטומאה חייב שתים בסתמא והראב"ד השיג עליו דבבת א' דוקא חייב שתים, והכס"מ שם העיר על הראב"ד הא פסקינן דבכולל אחע"א וא"כ לדידן אפילו בלא בת א' חייב שתים, ולענ"ד י"ל דשיטת הראב"ד כך היא דפוסק כמסקנת הגמרא אליבי' דר"ח וב"ק דר' יוסי אית לי' כולל וא"כ לכאורה ק' מה שהקשה התוספות לעיל דא"א ונעשית חמותו נמי כולל הוא וצ"ל כתירוצם דבב' שמות לא אמרינן כולל אך על זה קשה מבעל מום ששמש בטומאה דג"כ ב' שמות הם וכמו שהקשו התוספות וכן זרות ושבת י"ל דחשבינן לב' שמות דעבודה היא שם לחוד ומלאכה הוא שם לחוד דעבודה שייך אפילו בדבר שאינו מלאכה כגון קבלה והולכה ומלאכה שייך בדברים שאינם עבודה כגון שאר אבות מלאכות שאינם בעבודה ולכן אי אמרינן כולל מגו דמתסר במלאכה מתסר נמי בעבודה כולל מב' שמות הוא וא"כ ק' מבעל מום ששמש בטומאה וגם מזר ששמש בשבת ותירוץ התוספות י"ל דלא ניחא לי' להראב"ד אלא מתרץ כמו דמתרץ ברשב"א דכי חשיב לי' בש"ם להני כולל באמת הוי מצי להקשות דא"כ גם א"א ונעשית חמותו כולל הוי אלא דעדיפא מיני' פריך, א"נ דלא חשבינן להו כולל רק לענין לקוברו בין ר"ג ע"ש ולכן ל"ק נ"כ לפי המסקנא דמסקינן בברייתא דלקמן דזר ששמש בשבת ובעל מום ששמש דטעמא דר' יוסי משום כולל הוא אלמא דאמרינן כולל גם בב' שמות דהא לפי מה דמסיק רב אשי גם התם לא איירי רק לענין לקברו בין רשעים אבל לעולם י"ל דכולל מב' שמות לא חשיב כולל כדמוכח מא"א ונעשית חמותו, ולכן הרמב"ם דכתב בזר ששמש בשבת וב"מ ששמש בטומאה חייב שתים ממש על זה שפיר השיג הראב"ד דזה לא הוי רק בבת א' דבזא"ז לא מחייב שתים דלא חשיב כולל כיון שאינו משם א' אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כשיטת התוספות דחשיב שפיר משם א' ולכן אפי' בזא"ז חייב שתים משום כולל:
שחתך אצבעו בסכין טמאה. עיין במהרש"ל שהקשה דלוקמי בקיצור שנטמא מקודם וכשנעשה ב"מ אז חל עליו איסור טומאה ג"כ דקודם שהי' ב"מ הי' מותר להקריב טמא ותי' דסברה הגמרא כמ"ד דחוי' בצבור וא"כ אם יש כהן טהור לא הותרה טומאה אפילו קודם שהי' ב"מ ע"ש, והנה מש"כ דסבר כמ"ד דחיי' אחת הוא ועדיפא מינה המ"ל כיון דקיימינן השתא ברבי אליבי' דר' יוסי ור"ש ור' יוסי ור"ש תרווייהו ס"ל טומאה דחוי' בצבור כדאמרינן בפסחים (ע"ז ע"ח) אבל מכ"מ קשה דלוקמי' דליכא כהן טהור אלא כל הכהנים טמאים וכגון דמית נשיא דמצו' לכל ישראל להתעסק בו כדאמרינן בפסחים (דף ע') וא"כ ליכא איסור טומאה מקודם ואתי א"ט ואב"מ כהדדי, ועיין ביומא (ו':) דמוכ' דהיכא דליכא טהור בכל המשמר לכ"ע נעשה בטומאה, והמהרש"א רצה לתרץ קושית המהרש"ל כיון דאיסור טומאה הותר קודם שנעשה ב"מ לא שייך שיחול אחר שנעשה ב"מ, ולפענ"ד אין סברא זו מוכרחת שאיסור טומאה לא הותר מעולם רק שקודם שהי' ב"מ לא חל א"ט שמותר לעשות בטומאה ואחר שנעשה ב"מ חל עם איסור ב"מ כא', והגע עצמך אם היו הכהנים או כלי שרת טמאים דאז קרבן צבור נעשה בטומאה ואח"כ נטהרו כהנים וכלי שרת וכהן א' נשאר בטומאתו הכי נאמר שלא תחול עליו איסור טומאה כיון שהותר מקודם ומ"ש נטהרו כ"ש או נעשה הוא ב"מ, ולולא דברי הגדולים הללו הי' נ"ל לתרץ קושי' המהרש"ל בפשטות דלא מקרי זה איסור בת א' כיון שאיסור ב"מ הוא שמסבב לאיסור טומאה ובלא איסור ב"מ ליכא א"ט כלל א"כ לעולם אי אפשר שלא תקדם הסיבה להמסובב רגע אחת בזמן ומבלי שנאמר בתחלה שיש כאן איסור ב"מ לא נוכל לדון שיש כאן א"ט וא"כ קדים איסור ב"מ לא"ט:
כי אתניי' לב"ק אליבי' דר"ש. מכאן ק' אמה שכ' הרשב"א לעיל אהא דפריך במאי קמפלגי שהרי פליגי ר"ח וב"ק אי לכל הותרה או במקדש ולכהנים תמימים דוקא ותי' דע"כ הנך סברות רק מדנפשייהו קאמרי דאל"כ ק' שקורי קמשקר ע"ש, אכן אכתי ק' דאיך שייך למימר דאתני' ב"ק אליבי' דר"ש הא לפי סברת ב"ק לעולם אין כאן רק איסור א' ולא שייך בזה אחע"א, וביותר ק' אמה דאמרינן לקמן דב"ק סבר כי אתניי' לר' חייא אליבי' דרבי יוסי א"כ ע"כ מודה ב"ק דרבי מחייב תרתי אליבי' דרבי יוסי והרי לפי סברתו דבמקדש הותר לעולם לא מחייב אלא חדא, ומזה לכאורה ראי' לפי' התוספות דהא דקאמר ב"ק הותרה ולא הותרה ה"ק כיון דהותרה א"כ קיל האיסור, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית הרשב"א דאף דהתוספות לא פירשו כן רק בתירוץ דבב"א קמפלגי מכ"מ גם בתי' ראשון דבכולל קמפלגי יש לפרש כן ע"פ מש"כ התוספות דבכולל קל על חמור לא חייל וא"כ ה"ק ב"ק דבאיסור כולל כזה לא מחייב אלא חדא כיון דשבת וטומאה הותרו א"כ הוי קל על חמור ור"ח סבר כיון דעכ"פ גבי זר לא הותר שבת וגבי ב"מ לא הותר טומאה לא חשיב קל על חמור:
ובזה מתורץ ג"כ מה שהעירו רש"י ותוספות לב"ק דס"ל דר' יוסי לית לי' כולל איך מחייב ר"י תרתי בנשא מת ואח"כ נשא חי, ולפ"ז א"ש די"ל דבאיסור כולל כי האי גם ב"ק מודה דלא הוי קל על חמור כמו שהוכיח המהרש"א בתוספות לקמן (ע"ב) דאיסור אחות אשה אאיסור אשת אח לא חשיב קל על חמור וגם בתוספות הרא"ש כתב כן דנגד חומרא שיש לאשת את דאין לו היתר לאחר מיתה יש חומרא גם לאחות אשה דאין לה היתר בשעת איסור משא"כ גבי אשת אח שיש לה היתר בשעת איסור ע"י יבום ע"ש:
אלא לב"ק ר"ח שקורי קמשקר. עיין בתוספות הרא"ש שהקשה הא איכא ר"מ דס"ל איסור כולל ומוסיף וב"א ותי' כיון דאית לי' כולל ג"כ א"כ הוי מצי למינקט רבותא טפי, אכן אכתי ק' הא תנא דיש חורש תלם אחד במכות (דף כ"א) לית לי' א"כ כדאמרינן בגמרא שם ואעפ"כ אית לי' איסור ב"א כמו שכ' הרמב"ם שם בפי' המשניות ודלמא הך תנא הוא ולולא דברי הרא"ש הי' נ"ל דהי' פשיטא לי' להגמרא דרק בדרבי יוסי ור"ש פליגי דידעו ר"ח וב"ק שהי' נשנה בזה פלוגתא מפי רבי בין ר"י לר' שמעון בזר ששמש וב"מ ששמש כדמייתי באמת ברייתא לקמן ולכן רצה הש"ס לפרש דרק בין ר"י לר"ש הי' שייך טעות והחלפה:
ברש"י ד"ה מגו דמתסר במלאכה. דהא משום שבת לא מתסרי כהנים. לפ"ז בקרבן יחיד דמתסרי כהנים ע"י שבת שפיר הוי א"מ וא"כ ק' מאי פריך לקמן אי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת דלמא איירי האי זר ששמש בשבת שהקטיר אימורי קרבן יחיד בשבת וא"כ ל"ק האמר הבערה ללאו יצאת די"ל דמי לא מני לאווי גרידי ג"כ כקושית התוספות שם ולא שייך כתירוצם דהוי קל על חמור דהא בק"י איסור מוסיף הוי ובא"מ שפיר חל אפילו קל על חמור וכמש"כ שם האוספ' גופא, וביותר קשה כיון דלכ"ע עולת חול אינו קרב בשבת א"כ דלמא איירי שהקריב בשבת אימורי תמיד של ע"ש דה"ל מוסיף ור"ש לית לי' מוסיף כמש"כ התוספות לקמן וי"ל מדקאמר ר' חייא לעיל לכהנים הותרה ולא לזרים משמע דבקרבן צבור איירי שהותרה לכהנים בשבת ועיין מה שכתבתי לקמן (ע"ב):
בתוספות ד"ה במאי קמפלגי אלא לר' חייא ל"ל לאשתבועי. מהא אפשר דלא הי' ק' כ"כ דהא י"ל דצריך לאשתבועי דלכאורה מוכח דר' יוסי לית לי' כולל מאשת איש ונעשית חמותו דנדון באשת איש וכמו דדייק רבא ור' יוחנן באמת לעיל מזה דר"י לית לי' כולל ולר' חייא צריך לחלק דלא מקרי כולל כיון שהוא מב' שמות וכמש"כ התוספות לעיל ודלמא להכי אשתבעי להשמיענו חילוק זה אבל מכ"מ ק' קושית התוספות אחי' שני דקמפלגי באיסור ב"א ואליבי' דר"י דבהא שפיר המ"ל ל"ל לר"ח לאשתבועי:
ד"ה אלא מליקה. דלא חייל איסור נבלה על איסור מעילה. ק"ל הא לענין מעילה תלי השיעור בשוה פרוטה ולא בכזית ולפמש"כ התוספות בשבועות (דף כ"ב כ"ג) אחצי שיעור אף שאסור מ"ה מכ"מ חל איסור אחר וא"כ אכתי ק' מאי מקשה אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה הא משכחת ספיר ע"י כולל כגון שאכל כזית מליקה שאינו ש"פ ובזה איסור נבלה קדים ואיסור זרות הוי איסור כולל שחל אח"כ ובזה א"ל דנבלה אינו חל על מעילה הא משכח' דלענין מעילה לא הוי רק ח"ש ושפיר חל עליו איסור א', וא"ל לפמש"כ המשנה למלך (ריש הל' מעילה) לדעת הרמב"ם דאפילו היכי דליכא ש"פ רק כזית מכ"מ חייב בכל א' משום לאו המפורש בו ע"ש זה א"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דלוקין בלפני זריקה בק"ק משום לא תוכל לאכול בשעריך אכן הרי בתי' זה ע"כ לא ס"ל התוספות כשיטה זו דאל"כ לא צריכים לתירוצם קמא שהרי זה הוא תירוצם השני על קושיא זו דלא תוכל הוי איסור גם קודם זריקה וא"כ קשה, ובשלמא לדעת הרשב"א הביאו הש"ך בי"ד (סי' רט"ו) דאחצי שעור לא חל איסור אחר א"ש אבל להתוספות לשיטתם קשה, ואפשר דב' תירוצי התוספות הכא תלי בזה אי אח"ש חל איסור אחר דגם בשבועות שם בב' מקומו' הנ"ל הביאו התוספות ב' תירוצים ע"ש ומשמע שנסתפקו בזה:
בא"ד. דהיתר זריקה שנינו. לא מצאתי שם במעילה כן דבר קפרא לא פשיט מידי רק קאמר דחזקי' ס"ל היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן ס"ל היתר אכילה שנינו אבל הוא לא גילה דעתו:
בד"ה באיסור בת אחת. אלא אפילו בא"מ. א"ל דלמה לא מוקמינן הברייתות דלעיל כן אפי' לפי המסקנא ול"ל לר"י ורבא לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים די"ל שהרי מברייתא דזר ששמש בשבת מוכיח לקמן דר"ש אית לי' איסור בת א' וא"כ יקשה הך ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד במאי מיירי אי בבת א' מ"ט דר"ש ואי בזה אחר זה מ"ט דר"י הא ליכא רק כולל ולכן ע"כ מוכח או דר"י כולל אית לי' וכאוקמתא דר' חייא או דאיירי לענין לקוברו בין ר"ג כאוקמת' דר"י ודרבא ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה) ובמה שהשיג שם הראב"ד עליו ותי' הלח"מ על הראב"ד תמו' הוא כיון דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל והרי בת אשתו א"כ הוא שכולל שאר בנותי' לאוסרה עליו, אכן ביישוב שיטת הראב"ד נלענ"ד דבשלמא באמו ואשת אביו שפיר י"ל דחייב ב' חטאות כיון דתרווייהו כתיבי בלאוין חלוקין אבל בתו מאנוסתו לא כתיב רק דילפינן בגז"ש מבת אשתו כדאמרינן לעיל (דף ג') א"כ היאך שייך לחייב ב' חטאות כיון דבת רק פעם א' כתיב בפרשה ולכן ט"ל להראב"ד דבזה אין נפקותא רק לקוברו בר"ג דעכ"פ חמיר האיסור כיון דכפול הוא:
בד"ה בר קפרא. וחייב לר' חייא שתים באיסור בת א' לר"ש. עיין במהרש"א שהקשה דכמו שכתב רש"י לעיל דבר קפרא לא תני להא דר"ש דלמא הכא גם ר' חייא לא תני לה וצריך לפרש כוונתו אף דהתוספות באמת גם לעיל לא פירשו כן אלא דבר קפרא תני לה לקברו בין ר"ג מכ"מ לרש"י עכ"פ ל"ק קושית התוספות, א"נ דאפשר דהכא אפילו התוספות ס"ל כן אלא דלעיל כתבו דלא צריכנא לומר כן, אבל מכ"מ נראה דאפילו לשיטת רש"י הקשו התוספות שפיר דבשלמא לעיל שפיר י"ל דבר קפרא לא תני לה ומכ"מ ל"ק דלפרוך לבר קפרא מהברייתא דלעיל כמו דפריך לדידי' מהך ברייתא דזר ששמש בשב' לקמן די"ל דלא חש להקשות כן כיון דלא קיים במסקנא ועדיפא מיני' פריך וכעין מה שכתבו התוספות לעיל ד"ה במאי אבל הכא דקיים תי' דפליגי בבת א' ואליבי' דר"ש במסקנא א"כ אי ס"ד דלרבי חייא לא נוכל לאוקמי' ברייתא דלעיל שפיר מ"ש דפריך לבר קפרא מברייתא דזר ששמש וסליק בתיובתא לפרוך לר' חייא ג"כ מברייתא דלעיל ואי נימא דלא קתני בה ר"ש א"כ גם לבר קפרא לא פריך מידי דנימא ג"כ דלא הוי קתני בה ר"ש:
בא"ד. כגון אחות אשה. עיין במהרש"א שנדחק בפי' התוספות מאי הותרה שייך גבי אחות אשה ועוד בלא"ה צריך לפרש דעת התוספות אי ס"ד דטעמא דבר קפרא משום דהותרה הוא א. איך תלי טעמא דלא מחייב רק חדא באיסור בת א' תיפוק לי' דליכא ב' איסורים כלל דהאיסור הא' הותר לגמרי אכן מתוספות הרא"ש נראה דהכי פי' דברי התוספות דהא דקאמר ב"ק לעיל דהותר לגמרי ה"ק כיון דהאיסור הא' הותר קיל מאיסור זרות דלא הותר וא"כ כשחלו בבת א' רק החמור חייל ולא הקל וכן גבי אחות אשה כיון דהותר לאחר מיתת אשתו א"כ קיל מאשת אח ולכן כשחלו בבת א' חל אשת אח ולא אחות אשה זה דעת ב"ק ולכן הכא דוקא לא חייל בת א' אבל ר' חייא השיב כיון דרק לכהנים הותר ולא גבי זר א"כ לענין זר ליכא כאן קולא באיסור שבת וטומאה ונבלה, ומכ"מ יתכן ג"כ לפרש כמש"כ המהרש"א שהתוספות מפרשים הפלוגתא דר"י ור"ש לאחר מיתת אשתו ומה שהקשה על זה דא"כ היאך מחייב ר"ש משום אחות אשה והניח בצ"ע על זה י"ל דכבר הביאו הרשב"א והריטב"א בברייתא דלעיל שיטה זו בשם ר"ח דאיירי לאחר מיתה ואף שהם ג"כ חלקו עליו מטעם זה מכ"ח י"ל שהתוספות כאן כתבו בשיטת רבינו חננאל, אבל מכ"מ מש"כ בתחלה כפי' התוספות מחוור טפי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |