ערוך לנר/יבמות/ד/ב
ברש"י ד"ה ואפילו מוכרי כסות. להנאת חמום. הרמב"ן והרא"ש הקשו על רש"י ז"ל דהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא דס"ל דבר שאין מתכוון אסור וכן הקשה הריטב"א בשם התוספות ולכן פירשו דאיירי שאין לו הנאה כגון בימות החמה בחמה, ולענ"ד נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דהיה נראה לו דוחק לפרש כן דא"כ היאך תלוי במוכרי כסות הל"ל ואפילו אינו נהנה דהרי מוכר כסות סתמא נהנה כמו דאיירי כן במתניתין כלאים (פ"ט) ולכן פירש רש"י דאיירי הך מוכרי כסות דהכא כמו במתניתין שם דנהנה רק דאין מתכוון להנאה והיינו ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בה' כלאים פ"י) כמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכן וגם כמתניתין דלא ילבש כלאים אפילו לגנוב את המכס, והכס"מ הקשה עליו שהרי הני מתניתן פליגי אהדדי דחדא כר"ש וחדא כר"י, ותירץ דבלובש ממש אפילו ר"ש מודה, אכן הקשה מסוגיא דב"ק (דף קי"ג) דמפורש דגם בלבישה אינו מתכוון חלי בפלוגתא דר"י ור"ש ע"ש, ומלבד קושיתו עוד יקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך, ולכן הי' נלענ"ד דבאמת הרמב"ם פוסק כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור רק שחילק בין מתכוון ללבישה לאינו מתכוון ללבישה כלל ולכן בלגנוב את המכס דעכ"פ מתכוון ללבישה רק דאין כוונתו להיות נהנה מלבישה אסור למ"ד דבר שא"מ אסור אבל למ"ד מותר אין כאן איסור ולכן שפיר תלי הגמרא בב"ק זה בפלוגתא דדבר שא"מ אבל במוכרי כסות שאין רוצה כלל בלבישה רק להראות מדת הבגד זה גרע מדבר שאינו מתכון דצא מקרי לבישה רק העלאה וכמו שכתב זה גם הכס"מ ולכן זה גם לר"י מותר, והכריח הרמב"ם חילוק זה מדקאמרינן הכא דמוכרי כסות לר"י מותרין שהוא ג"כ פירש כפי' רש"י מדנקט מוכרי כסות כלישנא דמתניתין ובב"ק אמרינן דלמ"ד דבר שא"מ אסור שהוא ר"י אסור ללבוש כלאים לגנוב חה"מ לכן ע"כ צריך לחלק כנ"ל דהכא במוכרי כסות מותר ואפילו נהנה דכיון דאינו לבישה רק העלאה לא הוי דומיא דלבישה דמסתמא עושה להנאה ולכן בה אסור אפילו אינו מתכוון להנאה ורק במוכרי כסות שמתכוונים להנאה אסור דבזה הוי דומיא דלבישה, וא"ש לפ"ז דלא צריך לפרש דתרי סתמי דכלאים הסמוכים זה לזה אתי כתרי תנאי כמו שפירשו הר"ש והרא"ש. אבל מה אעשה שלא בלבד שלהרמב"ם אי אפשר לומר כן שפסק כר"י שהרי (בה' שבת פ"א) לענין גורר אדם מטה, ובה' נזירות (פ"ה) לענין נזיר חופף, ובהל' בכורות (פ"ב) לענין בכור שאחזו דם פסק כר"ש דדבר שא"מ מותר, אלא גם לרש"י לא שייך כתירוצינו שהרי בשבת (דף כ"ט) ופסחים (דף כ"ז) מוקי הש"ס המשנה דמוכרי כסות כר"ש ע"ש, ולכן היותר נראה בשיטת רש"י דס"ל כיון דלשון מוכרי כסות משמע כדכתבנו שנהנה אבל אינו מתכוון לכן פירש הכא כן אף דאזלא הש"ס הכא אליבי' דר"י מכ"מ כיון דדרשה זו דלא יעלה דומיא דלבישה ע"כ כ"ע ס"ל וכמו שנראה מפי' רש"י בשבת (שם) שפירש כן טעם דמתניתין דמוכרי כסות אף דאתי כר"ש. ולכן נקט הש"ס לישנא דמוכרי כסות כיון דלדידן אליבי' דהלכתא דפסקינן הר"ש ע"כ מה דקמ"ל קרא דבעינן העלאה דומיא דלבישה אפילו מוכרי כסות מותרים ומזה ידענו דלגם לר"י אף דלא מותר מוכרי כסות לדידי' היכי דנהנה מכ"מ אצטריך קרא להתיר העלאה שמתכוון לה אם אינו נהנה כגון בימות החמה בחמה:
בתוספות ד"ה אבל. וא"ת אפילו חד. הי' אפשר ליישב דמשום טעות זה אכתי לא הוי צריך למיכתב צמר ופשתים אלא הוי מצי למיכתב כלאים דכתיב בהעלאה אצל לבישה וממילא הוי ידעינן דאפילו גבי לבישה בעינן ב' מינים דוקא וכש"כ גבי העלאה, ואין לומר דהא כזה יקשה גם אקושית הגמרא דאיך אפשר למיטעי דבלבישה משום דנפיש הנאתה כל ב' מינים אסורים ולכך כתיב צמר ופשתים דאכתי לזה לא הוי מצרכינן דלכתוב בגד דכתיב גבי העלאה אצל לבישה (וא"ע ראיתי שמהרש"א בשבת באמת הקשה כן) די"ל כיון דתערובות לא ידעינן אלא מכלאים אי הוי כתיב בגד גבי לבישה ה"א דגבי לבישה אסורים צמר ופשתים כל א' בפני עצמו משא"כ בהעלאה דכתיב גבה כלאים אבל ע"י תערובות אכתי ה"א דאסורים כל המינים בהעלאה וכש"כ גבי לבישה לכן שפיר צריך לכתוב צמר ופשתים גבי לבישה, אבל באמת זה אינו מספיק ליישב קושיא זו דאכתי יקשה לכתוב בגד וכלאים תרווייהו גבי לבישה ולא גבי העלאה וממילא ידעינן דגבי לבישה לא אסורים רק צמר ופשתים וע"י תערובות דוקא וכש"כ גבי העלאה וע"כ צ"ל דאין זה דיוק דמה דכתיב גבי העלאה לכתוב גבי לבישה ונילף העלאה מק"ו ולכן הקשו התוספות שפיר אבל על תירוצם ק"ק דאיך אפשר דשעטנז משמע לשון תערובות דא"כ כלאים גבי העלאה ל"ל כיון דשם ג"ר כתיב שעטנז ואף דלפי מה שתירץ הש"ס דר"י מגז"ש דשעטנז יליף יש ליישב זה דבעינן שעטנז דגבי העלאה מופנה לגז"ש כמו שאכתוב לקמן בשם הרא"ש מכ"מ השתא דאכתי לא ידעינן מגז"ש זו אי אפשר לפרש כן ואכתי קושית התוס' במקומה עומדת, והנלענ"ד ביישובה כיון דאפילו לא כתיב צמר ופשתים עכ"פ הוי צריך למיכתב יחדיו דדרשינן מיני' לקמן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור וא"כ ממילא ליכא למטעי דמין א' אסור דא"כ יחדיו ל"ל ולכן לא קאמר הש"ס רק דה"א דכל ב' מינים אסורים:
בד"ה אם כן דבמסקנא דנפקא לן. המהרש"א העיר בזה על מה שכתבו התוספות בשבת ע"ש והנה הרא"ש בשמעתין הקשה דאיך ר"י משעטנז שעטנז יליף הא לא מופנה דצריך להא דבעינן שוע טוי ונוז ותי' בשם רבינו מאיר דגבי העלאה מופנה ולר"י לשיטתו לא בעינן רק מופנה מצד אחד ע"ש, אכן לפ"ז ק"ל דקושית התוספות בשבת במקומה עומדת דאי לר"י מופנה דסמוכים משעטנז נפקא במסקנא צמר ופשתים ל"ל דא"ל כתירוצם שם דאי מופנה משעטנז אתיא לא שייך למידרש גז"ש מיני' כיון דאינו מופנה לגז"ש דהא אכתי הך שעטנז דהעלאה מופנה הוא דבין סמוכים ובין שוע טוי ונוז ידעינן משעטנז דלבישה כדאמרינן לקמן כולה משעטנז נפקא וא"כ מופנה שעטנז דהעלאה לגמרי לגז"ש והרי לר"י רק מופנה מצ"א בעינן וצ"ע:
בד"ה ואמר רחמנא וא"ת והיכי משמע. ק"ק לפי מה שסברו התוספות בהקושיא דלחוטי ציצית ליכא קרא דבעינן שזורים א"כ עדיפא מזה ה"ל להתוספות להקשות היכי משכחת כלל דשרי כלאים בציצית מטעם ע' דוחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם דיטול חוטין שאינן שזורין ואפילו אין לו רק שזורין יתיר שזורן, ויש לומר ע"פ מה שכתבו התוספות במנחות (דף מ') לחד תירוצא דמדאורייתא אפילו היכי דאפשר לקיים שניהם הותר כלאים בציצית ע"ש בד"ה כיין דלפ"ז א"ש, אי נמי יש לתרץ דודאי אי לאו קרא להתיר כלאים בציצית אז אפשר לטעות דציצית לא בעינן שוע טוי ונוז כקושית התוספות אבל השתא דגלי קרא דסמוכים להתיר כלאים בציצית מזה גופא ידעינן דבעינן בציצית שוע טוי ונוז דאל"כ היאך התיר הכתוב הא אפשר לקיים שניהם וכמו דדייקינן מהיתר כלאים בציצית דקשר עליון דאורייתא:
בא"ד. קרא מיחדיו. דברי התוספות צריכים ביאור דהא י"ל דאי לא הוי כתיב יחדיו הוי טעינן אפכא דע' דוחה ל"ת ותכיפה אחת חבור. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה המשנה למלך (בה' ציצית פ' ג') ופירש כוונת התוספות דלשתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואז ידענו שפיר מדאצטריך צמר ופשתים להתיר כלאים בציצית דתכיפה אחת אינו חבור דאל"כ מבגדיהם לבד שמעינן עי"ש, ועל פי דבריו נלענ"ד ליישב מה שראיתי מקשים למה דלא תירצו התוספות גם אקושיא קמייתא כן דאיך נאמר דלעולם דכלאים בציצית אסור ויעשה ציצית בלא שוע טוי ונוז דא"כ שעטנז גבי לבישה ל"ל הא בלא"ה מוכח דבעינן שטו"נ בלבישה כמו בהעלאה מדאמר רחמנא עביד להו תכלת אבל ע"פ הנ"ל י"ל דאי לאו שעטנז ה"א דלעולם בלבישה לא בעינן שטו"נ ומשכחת תכלת בציצית בלא קשר קשר עליון דתכיפה אחת אינה חבור כקושית התוספות וא"ל דא"כ יחדיו ל"ל די"ל דה"א אפכא דאי לאו יחדיו וגם שעטנז אז הוי אמרינן דלעולם תכיפה אחת הוי חבור ותכלת בציצית משכחת בלא שטו"נ ובאמת בלבישה בעינן ג"כ שטו"נ כמו בהעלאה ולכן ע"כ צריך למכתב יחדיו להורות דתכיפה אחת א"ח ולכן אי ל"כ שעטנז ה"א דבלבישה לא בעינן כטו"נ ותכלת בציצית משכחת ע"י תכיפה אחת וע"כ צריך למיכתב שעטנז להורות דגם בלבישה שטו"נ בעינן ולכן שפיר הקשו התוספות דאיך מוכח דכלאים בציצית מותר הא יכול לעשות ע"י חוטין שאינן שטו"נ:
בד"ה ותכלת עמרא. לא הי' צריך לכך. לפענ"ד לפירוש רש"י מתורצת קושיא זו וגם קושית התוספות בד"ה מדשש כתנא שפירש כוונת הש"ס דע"כ תכלת עמרא מדכתיב ביחזקאל גבי יוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר א"כ ע"כ שם תכלת לא נופל רק על צמר צבוע תכלת ולא על פשתן צבוע כן דהא בבגדי כהונה כתיב בד שהוא שש למין לבדו ותכלת למין לבדו וביוה"כ כתוב בתורה כתונת בד ומכנסי בד וגו' וא"כ ע"כ לא הי' רק פשתן לבן ולא תכלת אפילו נימא דתכלת הוא פשתן וא"כ בבגדי יוה"כ דיחזקאל דכתיב פשתים ע"כ ג"כ צבוע תכלת אינו בכלל דהא בתורה כתיב בד ביוה"כ ובד ע"כ אינו תכלת מדמני להו בבגדי כהונה לשני מינים ואי ס"ד דגם פשתן צבוע תכלת נקרא תכלת למה פרט הכתוב ולא יעלה עליהם צמר דוקא ולא ג"כ תכלת אע"כ דתכלת הוי בכלל צמר דלא נקרא תכלה רק צמר צבוע תכלת ומזה הוכיח הגמרא דתכלת עמרא הוא כן נלענ"ד כוונת פי' רש"י:
ובזה מתורץ מה שהקשו התוספות דלמא תכלת שם הצבע לבד ונימא דעושין פתיל תכלת של פשתן לבגד פשתן ופתיל תכלת של צמר לבגד צמר, אכן זה שייך דוקא אחרי דמוכח מקרא דיחזקאל דתכלת עמרא הוא אבל אי נוכל לומר דתכלת הוא כתנא כקושית התוספות ושלא נדרוש ראי' מקרא דיחזקאל אז לא הי' מוכח מזה היתר דכלאים בציצית דהוי נוכל לומר דתכלת שם הצבע ועושין פשתן לפשתן וצור לצמר ועל כן ע"כ הי' צריך לומר ותכלת עמרא הוא ומתורצת גם קושית התוספות בד"ה מדשש:
בד"ה דאפילו צמר. דמגו דלבן פוטר. לפי מה שכתב בתוספות הרא"ש דסד"א כדרבא היינו משום דכתיב הכנף והקשה דלא לכתוב הכנף ולא בעינן צמר ופשתים, ותירץ דא"כ לא הי' מותר רק תכלת לפשתים אבל השתא דכתיב צמר ופשתים חזה שמענו דהותר צמר לפשתים ופשתים לצמר ע"ש בלא סברת התוספות מתורץ מה שהעירו כאן דמוכח מקרא דפשתן לצמר מותר, וא"כ לכאורה יקשה על הרא"ש שאחר שכתב כנ"ל כתב ג"כ כדברי התוספות דהותר פשתן בשל צמר מכח מגו ולמה הוצרך לכך, ויש לומר דאף דגלי קרא מכ"מ יקשה היאך ילפינן מזה דעשה חה ל"ת שהרי אפילו באפשר לקיים שניהם התיר הכתוב וא"כ עכ"פ נילף מזה דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם ע' דוחה ל"ת ולכן הוצרך לפרש שאחר שהתיר הכתוב צמר ופשתים מכח ע' דוחה ל"ת שהרי תכלת אי אפשר בע"א לכן הותר ג"כ פשתן בצמר מכח מגו, אכן לפ"ז יקשה אפכא דקושית הרא"ש במקומה עומדת דקרא ל"ל כיון דידענו מכח מגו דאפילו פשתן לצמר מותר, וצל כמו שכתבתי לעיל (דף ב') ע"פ התוספות דשבועות דלפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |