אילת השחר/יבמות/ד/ב

אילת השחר יבמות ד ב

דף ד' ע"ב

הו"א כל דרך העלאה אסרה תורה ואפילו מוכרי כסות. יל"ע אם הי' אסור רק באופן שעשה פעולת העלאה על עצמו, כיון דגם מוכרי כסות שאין לו הנאה אסור, הרי דהאיסור הוא הפעולה גרידא, או דגם אם הי' נופל עליו בגד כלאים בלי פעולה הי' עובר על לאו דהעלאה כל זמן שזה עליו, והנה אם גם העלאה לחוד הי' אסור, י"ל דגם אז הייתי יודע דההנאה מוסיף להאיסור, וכיון דרוב העלאה הוא עם הנאה ורק באופנים של מוכרי כסות אין הנאה, הייתי אומר דגם זה אסור.

הו"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות. הנה הרמב"ם (פ"י מהלכות כלאים הי"ב) כתב העליה שהיא דרך לבישה אסור אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אוהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ומקור דבר זה הוא מהירושלמי סוף כלאים, כ"כ הכ"מ. ומשמע דאי הוי כתיב העלאה לחוד הי' אסור ג"כ לישב תחת אוהל של כלאים, ולכאורה זה לא מתאים עם הגמ' כאן דמשמע דמהעלאה לחוד הו"א דאסור רק מוכרי כסות, ולרמב"ם הרי גם אוהל הי' אסור.

ובאמת לולי הרמב"ם הי' אפשר לפרש הירושלמי דאי"ז העלאה ג"כ, ולא רק שחסר בדרך לבישה, ורק הרמב"ם מפרש הירושלמי דהחסרון הוא מצד דרך לבישה.

ועצם הדבר מה נקרא העלאה ומה נקרא לבישה לא נתפרש כ"כ, למה העלאה על גופו אינו לבישה, דהא אי"צ דוקא בתי ידים, דגם טליתות קטנים שלנו חשיבי לבישה, ואפשר שזה תלוי אם הגוף מחזיקו דאז נקרא לבישה, והעלאה הוא כשמונח על גופו ואינו תפוס בגוף האדם, וכמו סדינין שמתכסין בהן בשכיבה או כיפה שעל ראשו.

ולענין הלובש בגד כלאים אם עובר ב' לאוין דהעלאה ולבישה או רק לאו לחוד, מבואר ברמב"ן בסה"מ (שורש תשיעי) דאין בהן רק לאו אחד דלא בא לגלות זה על זה, וכן הרמב"ם בספר המצות לא הביא אלא לאו דלבישה.

ואי כתב רחמנא לא תלבש הו"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא. בחי' ר' נחום העיר למה צריכה הגמ' להוסיף דלבישה נפיש הנייתה בלא"ה נמי הוי מצי למימר דהו"א דוקא לבישה ולא העלאה דלאו לבישה היא, והתורה אמרה לא תלבש. והוכיח מזה דיסוד איסור כלאים הוא בהנאת לבישה, ולכן הו"א דגם בהעלאה דאיכא הנאה אסור הגם דלא מקרי לבישה, לכן אמרינן דכיון דהעלאה לא נפיש הנייתה ס"ד דשרי.

והנה אם כי ודאי משמע דאיסור כלאים תלוי בהנאה כמו שמבואר לקמן, מ"מ קושיתו לא נתיישב עדיין, דהרי אפי' אם האיסור הוא ההנאה, מ"מ דוקא הנאה בצורת לבישה נאמר דאסור, וא"כ סגי לומר דהו"א דדוקא לבישה אסרה תורה, ולא העלאה דאינה לבישה אפי' אם גם בהעלאה יהי' אותו מידת הנאה.

וע"כ צ"ל דגם העלאה יש בזה קצת ענין כלבישה וא"א למעט העלאה מחמת דרק לבישה אסור, ע"כ צריך החילוק שלבישה נפיש הנייתה לכן לא הוי ידעינן העלאה אע"ג דגם זה קצת לבישה.

הנה משמע דסברת הגמ' דכשאסרה תורה לבישה מסתמא משום דנהנה מהלבישה ולא סתם לבישה, דבכל האיסורים שאסרה תורה דברים שיש בהם הנאה מסתבר דמשום ההנאה הם אסורין, כמו אכילה דמנ"ל דכונת התורה הנאת אכילה, וע"כ כיון שאכילה הוא דבר שיש מזה הנאה, ע"כ הבינו חז"ל דכונת התורה הנאת אכילה וה"נ בלבישה, ובגילוח זקן וכדו' בודאי האיסור הוא רק גזה"כ על הפעולה בלתי תלוי בסיבה אחרת כיון דאי"ז דבר של הנאה.

ולכן אמרינן דאם הי' נאמר רק העלאה הו"א דבלבישה כל תרי מינים אסור, ואם האיסור בהעלאה אינו מצד הנאה, א"כ איזה טעם דבלבישה דנפיש הנייתה יהי' כל תרי מיני אסור, וע"כ דגם העלאה כיון דיש קצת הנאה לכן גם כאן סיבת האיסור דזה כלבישה עם הנאה, ולכן לבישה ממש דזה הנאה יותר גדולה יש סברא לאסור כל שתי מינים.

[ובירושלמי הובא בר"ש ריש פ"ט דכלאים מפרש דאי לא כתב לבישה הו"א כל העלאה אסורה ואפי' לא יפשיל קופתו לאחריו כשיש בה כלאים, משמע דלא כגמ' דילן דגם אי כתיב העלאה לחוד ידענו דתלוי בהנאה].

ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה סתם בגדים ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים. וכתב רש"י דכתיב גבי טומאת נגעים בבגד צמר או בבגד פשתים, ולכאורה מאי ראי' דאולי לא רצתה התורה לטמא רק אלה אבל מנ"ל דרק אלו נקראו בגד.

ובעיקר יש לעיין דהא מצינו דגם במתכת שייך לשון בגד, כמש"כ התוס' בנזיר (דף נ"ד ע"ב) ובר"ש (ריש אהלות) בשיטת ר"ת, מדכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד וציץ, והציץ הי' של זהב, הרי דלאו דוקא צמר ופשתים נקרא בגד, ודוחק לומר דבזה יחלוק תנא דבי ר' ישמעאל.

ואכתי איצטריך [פי' צמר ופשתים בלבישה] סד"א העלאה היא דלא נפיש הנאתה אבל לבישה דנפיש הנייתה כל תרי מיני אסר רחמנא. לכאורה קשה מה מוסיף מה דנפיש הנייתה, הרי בלי שיהי' כתוב לא ילבש לא הייתי תולה את האיסור בהנאה כלל, אלא הייתי אומר דהתורה אסרה מעשה העלאה לחוד, וא"כ מהיכי תיתי דלבישה דנפיש הנייתה יהא אסור אפי' תרי מיני, ומשמע דפשוט לחז"ל דגם העלאה לא הי' אסור רק משום שיש בה גם הנאה, אלא דיש בה רק קצת הנאה, ולכן לבישה דנפיש הנייתה הו"א דיהא יותר חמור, ואם הי' כתוב לא תלבש שעטנז לחוד הו"א דכל שני מינים אסור בלבישה, כיון שאמרה תורה לא תלבש תערובת של שני מינים.

אמנם עצם הסברא דמה דנפיש הנייתה יהא אסור יותר מינים, צ"ב למה זה סיבה לאסור יותר מינים.

כל תרי מיני אסר רחמנא. דהיינו דהעלאה שנאמר בה בגד אינו אסור אלא צמר ופשתים, אבל לבישה דלא נאמר בה בגד יהא אסור אפי' כל תרי מיני.

ותיתי שעטנז שעטנז מהעלאה. ק"ק על מש"כ תוס' בקידושין (דף ג' ע"ב בסוד"ה ואשה הנמשך מע"א), דגז"ש אמרינן לחומרא ולא לקולא, שהרי כאן בלי הגז"ש היינו מחייבין כל המינים ובעי למילף בגז"ש שלא יהא חייב אלא בצמר ופשתים והוי גז"ש להקל. ובתוס' חולין (דף קי"ז ע"ב) כתבו דדרשינן גז"ש להקל [ועי' קוב"ש קידושין אות י'].

דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר. כתב הרשב"א דזה דוקא כשאין לו חוטין מאותו המין של הבגד אבל כשיש לו אסור להטיל ממין אחר וכדר"ל דבדאיכא מינו הא יכול לקיים שניהם משא"כ באין לו ממינו, והקשה דהא יכול להוציא חוטין מן הבגד ויטיל בכנף ולא משכחת לה דליכא מינו, ליתא דכל היכא דאין לו אלא ע"י קריעת הכנף ובהפסד טליתו ה"ז כמי שאין לו מינו ומותר לכן להטיל בו שאינו מינו.

ובקובץ הערות (סי' י"ד אות ז') הוסיף דלפי"ז אם אין לו כלל חוטין פטור מלהטיל ציצית ואינו מחויב להוציא מן הבגד, אלא דהקשה למה באמת אינו מחויב להוציא החוטין כיון דאין בזה הפסד חומש נכסיו, והא מחויב להוציא עד חומש נכסיו כדי לקיים מצות עשה.

ויש לומר דכמו דאין אנו אומרים לו שילבש בגד אחר ששם לא יצטרך לשים כלאים, וכן לא אסרינן לי' ללבוש בגד עם ציצית תכלת, ולא אמרינן לי' שיעשה שהבגד יהי' עגול ולא יצטרך לשים בו תכלת שיהי' כלאים, מפני שדין התורה שגם בבגד הזה ובאופן שהוא עשוי מחויב להטיל ציצית, ואם תאמר לו שיוציא חוטין הרי זה כאילו אומרים לו שילבש בגד אחר וזה הא לא אמרינן.

ולפי"ז באם יש לו שני בגדים של צמר, מחויב להוציא מהבגד השני להטיל אותם בתור ציצית בהבגד שרוצה ללבוש, דמה דמפסיד להבגד השני לא איכפת לן, כיון דהבגד שהוא לבוש כעת חייב בציצית ולא ישנה בבגד הזה כלום, והבגד ההוא שאינו לובש כעת הוי ככל ממון שצריך להפסיד עד חומש נכסיו כדי לקיים המצוה.

ובשם הגר"ש רוזובסקי הובא ליישב עוד דברי הרשב"א עפ"י דברי המרדכי במנחות בשם הר"י שאם נקרעו ציציותיו בשבת אינו מחויב לפשוט את הבגד, כי התורה לא אסרה ללבוש בגד שאין בו ציצית אלא חייבה לשים בו ציצית, ואם הוא אנוס פטור, ולפי"ז גם כאן כיון שחפץ ללבוש את הבגד כמו שהוא כולל עם כל החוטין שבו, אינו מחויב להוציאם מהבגד, שהרי רוצה ללבוש אף אותם, ולא מחייבים אותו לפשוט את הבגד החייב בציצית כדי שיפטר.

וזה על דרך תי' הנ"ל רק בתוספת סברא, דגם לפי"ז ע"כ צריך להגיע שבגד אחר אינו חייב ללבוש, וכשמוציא את החוטין אי"ז אותו הבגד, דאם זה נשאר אותו בגד מה איכפת לן בחוטין, דהתורה לא אמרה שמותר לילך עם "חוטין" כשאין לו ציצית, רק עם בגד.

אמנם יש לדחות דסברת המרדכי תועיל לפטרו מליתן ציצית, אבל האיך יותר לו מכח זה ליתן בבגד חוטי פשתן ולעשותו כלאים, דסברת המרדכי אינה באה להתיר לעבור על כלאים, וע"כ צ"ל כסברא הראשונה.

ובקובץ הערות (סי' י"ד אות ה') הביא בשם חותנו הג"ר מאיר אטלס ז"ל דהסתפק באם יש לו כזית מצה מחדש וע"ז לא יצטרך לשלם יותר מחומש נכסיו, ויש לו להשיג כזית לא מחדש אלא דיצטרך להוציא יותר מחומש נכסיו, אם הוא מחויב להוציא יותר מחומש כדי שלא יעבור על איסור חדש, דהא על ל"ת הוא מחויב להוציא כל ממונו, או דילמא כיון דעשה דוחה ל"ת אינו מחויב יותר מבשאר מצות עשה דיותר מחומש אינו מחויב ובידו לא לאכול כלל מצה, ומצד חיובו בהמצוה הא סגי בחומש נכסיו, ופשט לה מהא דרצינו לומר דכיבוד אב ידחה לאו דמחמר, ולהפוסקים דמחמר אינו מחויב אא"כ הבהמה היא שלו, הא יכול להפקירה ואז לא יעבור איסור מחמר ואיך ידחה העשה דכיבוד אב את הלאו, וע"כ דכיון דמצד חיובו בכיבוד אב אינו מחויב להוציא, בין למ"ד משל אב, ואף למ"ד משל בן בכה"ג אינו מחויב להפסיד, לא מקרי אפשר לקיים שניהם, וה"נ כיון שכדי לקיים המצוה אינו מחויב יותר מחומש מותר לו לאכול הכזית חדש.

והנה אע"פ שמסתבר כמו שהסיק דאינו מחויב כה"ג להוציא יותר מחומש נכסיו, מ"מ ראיתו אפשר לדחות, דהא אם יפקיר הבהמה אפשר שיזכה בה אחר ולא יוכל לקיים מצוה דכיבוד אב, דהא אינו ברור שיתן לו להשתמש עם בהמתו.

אמנם לקמן הבאנו מהא דס"ד דידחה בנין המקדש בלאו דמחמר, דהתם הא יכול להקדישה ואינה שלו ולא יעבור איסור.

רש"י ד"ה ואפי' מוכרי כסות. שאין מתכוונים להנאת חימום. בראשונים הקשו על רש"י דהכא קיימינן לר' יהודה ואיהו ס"ל דדבר שאין מתכוין אסור, ופירשו דמיירי שאין לו הנאה כלל. ולדעת רש"י י"ל דס"ל כמ"ש הר"ן פרק גיד הנשה (דף ל"ב בדפי הרי"ף) דאיסור הנאה אינו אלא במתכוין ליהנות ואפי' פסיק רישיה אינו אסור, ומה שאמרו מתעסק בחלבים ועריות חייב אינו אלא בהנאת אכילה ולא בשאר הנאות עי"ש, וה"נ כלאים אינו אסור אלא במתכוין ליהנות.

ויש להעיר על הר"ן מהא דכריתות (דף ה' ע"ב) לגבי שמן המשחה שהי' אהרן מתיירא שמא מעלתי, ופירש"י שבגדי נהנים מריח השמן שבזקני, והרי אהרן לא נתכוין להנות ולמה חשש שמא מעל.

ומש"כ בשו"ת רע"א (סי' ח') דהלובש כלאים אע"פ שאינו יודע שהם כלאים אסור משום דמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, אי"ז נוגע למש"כ הר"ן, דהר"ן מיירי באינו מכוין להנות, ועל זה כתב דלא שייך לאסור משום מתעסק בחלבים ועריות רק במידי דאכילה, אבל באופן שמתכוין ליהנות רק שאינו יודע שזה אסור, אין חילוק בין הנאת אכילה לשאר הנאות, וכיון שנהנה בלבישה אסור אע"פ שהוא מתעסק.

תוד"ה אבל לבישה. וי"ל דשעטנז משמע נמי תערובות. משמע מזה דמין במינו אינו תערובת, ואע"ג דמצינו גם בדיני תערובת מין במינו, התם כשיש חילוק בדיניהם כגון מותר עם אסור, אבל כאן אין שום דבר שנוכל לקרותו שנתערב רק כשהם שני מינים שונים. ושם תערובת כאן שונה מכל תערובות, דתמיד התערובת היא מה שאין מכירין, וכאן הא אפי' מכירין מהו הצמר ומהו הפשתים מ"מ זה תערובות.

והנה לקושיתם צ"ע דהא אם יכתוב לא תלבש שעטנז יחדיו ע"כ דזה תרי מינים, דאי חד מין ויהי' אסור ללבוש איזה בגד שיהי' אם הוא שוע טווי ונוז, א"כ למה צריך יחדיו, דהא לא יצוייר בלי יחדיו שיוכלו לכסות חלק גוף ושיהי' נקרא מלבוש, דהא לחוט א' בלבד לא שייך לקרוא מלבוש.

תוד"ה ותכלת עמרא הוא. דבין הוא כתנא ובין הוא עמרא יכול לדקדק. יל"ע למה לא נימא דתכלת היא בב' מינים בין צמר ובין פשתים, וממילא לא הי' כלאים, דהיינו עושין לצמר תכלת דצמר, ולפשתים תכלת של פשתן.

תוד"ה דאפילו צמר לפשתן. נראה דאפי' שני חוטין לבן של צמר שרי בפשתים וכו' מגו דתכלת פטרה לבן נמי פוטר וכו'. העירו למה פתחו התוס' בלשון שרי בכלאים והמשיכו בלשון פוטר, ולכאורה הלשון מותר יותר מדויק, דזה כל הנידון ולא אם פוטר או לא.

אך באמת עיקר הנידון הוא אם הוא פוטר או לא, דהא ההיתר הוא מחמת המצוה וא"כ אם הוא פוטר ממילא מותר ג"כ, ולא שייך לדון על היתר בלי שיהא בו קיום מצוה, ושפיר נקטו לשון פוטר.

והנה המוסיף חוט על הארבע חוטין של אחד הכנפות עובר בבל תוסיף, אבל אינו מקלקל בזה קיום המצוה, והרי הוא הדין אם יוסיף חוט של כלאים לא יקלקל בזה את המצוה, ובאופן זה אם הי' מותר לו הרי לא הי' פוטר את הבגד רק שהי' מותר, ונמצא שהי' שייך היתר גם בלי שיפטור את הבגד, לכן צריך תוס' לומר דחוטי לבן שהם כלאים פוטרין ג"כ את הבגד.

בא"ד. מיגו וכו'. ולבן של פשתים נמי פוטר הצמר על ידי מיגו, דמיגו דלבן של צמר פוטר בפשתים לבן של פשתים נמי פוטר בצמר. צ"ב מהו ההיתר של מיגו, ואין לומר דס"ל לתוס' דכלאים בציצית הותר לגמרי גם כשא"צ לדחות, וכסברת הרמב"ן בשבת (דף קל"ב ע"ב) דילפינן מדכתיב סמוכין דלגמרי שרי, דא"כ למה דוקא במקום תכלת פוטר, הרי בפסוק גדילים תעשה לך לא מוזכר תכלת, וצריך שיהא מותר כל ציצית במקום כלאים אפילו בלי תכלת, וכמו שסובר באמת הרמב"ן, וע"כ דלא מטעם זה ס"ל לתוס' דשרי, אלא יש סברא של מיגו, וזה צ"ב מה הסברא בזה, ועי' חזו"א מש"כ בזה.

בא"ד. לכאורה מה צריך למיגו תיפוק לי' דכיון דיש כבר שעטנז משום החוטי צמר דתכלת, מה מוסיף כבר מה דיטיל עוד חוטי צמר, דהנה בשעטנז אין חילוק אם בבגד יש חוט א' צמר בבגד פשתים או שיש הרבה חוטין דצמר בבגד פשתים, וכיון דכבר יש חוטי תכלת למה יהא אסור לשים עוד חוטי צמר.

אמנם בתוס' כתובות (דף מ' בד"ה כגון) משמע דזה באמת הטעם דלכן מותר גם לשים עוד שני חוטי צמר לבן בבגד של פשתן, כיון שזה כבר בין כך כלאים ע"י התכלת.

אלא דא"כ צ"ע מאי דאמרינן דמיגו דמותר חוטי צמר לבן בפשתן, מותר נמי חוטי פשתן בצמר, דהא התם הא הפשתן עושה את הכלאים מה שלא הי' צורך משום המצוה.

וע"כ צ"ל דכל חוט של המין השני גורם איסור, ואע"ג דכמה חוטין וחוט א' אין יותר איסור, מ"מ כיון שכל חוט גורם איסור, לכן אף דכבר יש שעטנז ע"י התכלת, מ"מ הי' אסור להוסיף שני חוטין אחרים לולא הטעם דמיגו, אלא דטעם מיגו הוא משום דיש כבר בין כך כלאים.

ועדיין צ"ע מאי טעמא יהא מותר חוטי פשתן בשל צמר משום מיגו דמותר צמר בפשתן, דהא שאני התם משום דכבר יש כלאים בלי זה שמוסיף החוטי צמר לבן בבגד.

ובכל אופן יקשה דהא מנ"ל לחדש דין כזה, כיון דגם בתכלת מה שמותר הוא חידוש משום דעשה דוחה ל"ת, א"כ די בחידוש זה ומנ"ל להוסיף דגם פשתן מותר בצמר.

והנה הא דמשמע דבלי הסברא דמיגו דתכלת פטר לבן נמי פוטר, הי' אסור להוסיף חוטי צמר לבן בבגד פשתים, אלא הי' צריך שיהי' החוטי לבן של פשתן, אע"ג דמה לי אם מוסיף צמר בפשתן מה לי דמוסיף פשתן, דהא מוסיף חוטי פשתן והם יהי' כלאים עם החוטי תכלת דצמר.

יש לומר דתכלת דהוא הגורם ההיתר להיות עם פשתן לא איכפת לן מה שיוסיף עוד חוטי פשתן, דהא הצמר מותר עם הרבה חוטין של פשתן, דהיינו דהא כל הבגד הוא פשתן ממילא מותרים עם עוד חוטי פשתן, כיון דתמיד התכלת מותר עם הרבה חוטין של פשתן, אבל להיפך להוסיף חוטי צמר בפשתן שבין החוטי צמר האלה ובין הבגד פשתן אינם גורמי ההיתר, הי' סברא שיהי' אסור כיון שעל ידם יש עוד הרבה סיבות לכלאים.

והנה מה שהערנו דצ"ע למה חוטי צמר פוטרין בשל פשתן משום מיגו אע"ג דהתם אין עדל"ת, דהא אפשר בחוטי פשתן, דמנ"ל להוציא זה מסברא, זה עדיין צ"ע. אבל מה שהמפרשים נתקשו באופן זה שהותר ליתן חוטי תכלת למה צריך לטעם מיגו כדי להתיר ליתן גם שני חוטי לבן, הרי כיון שיש כבר חוטי צמר של תכלת נעשה כבר הבגד כלאים, ומה מוסיף איסור במה שנותן עוד שני חוטי צמר של לבן.

ויש לומר דהנה בריש פ"ט דכלאים תנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר, והוא מדין ביטול ברוב דנחשב המיעוט צמר רחלים כצמר גמלים שלא נאסר בכלאים, נמצא דאפי' שיש בבגד עכשיו הרבה חוטין של צמר רחלים, והרי כשנארג אפי' חוט אחד צמר בבגד פשתן נאסר כל הבגד, וכי ע"י רוב צמר גמלים נשתנה המציאות ונהי' צמר גמלים, וע"כ דע"י ביטול ברוב אין האיסור אע"פ דצמר רחלים אסור, מ"מ כשרוב צמר גמלים אין איסור כלאים, ומ"מ פשוט דאם יכניס חוט צמר יאסור ללבוש אע"פ שיש הרבה צמר בלי החוט.

וכעי"ז י"ל דאחרי שהתירה התורה תכלת בבגד פשתן, נמצא דהצמר של התכלת אינו באיסור כלאים עם הבגד כלל, ולענין דינא דמי כאינו כלאים, וממילא בודאי אם בא ליתן עוד שני חוטין של לבן עושה עכשיו שיהי' כלאים בבגד, ולכן צריך לסברא של מיגו.

וכל זה אם הבגד אינו אסור מצד כלאים, אבל אם יכריחוהו ללבוש בגד כלאים ולא נפק"מ להמכריחו אם יהי' בו חוט א' או הרבה חוטין, בודאי יהי' אסור להכניס יותר מחוט א', דהא בעצם יש איסור כלאים בהבגד, ועל יותר ממה שמכריחין אותו ללבוש אסור, א"כ כשמכניס עוד חוט יש איסור להלביש כיון שבעצם יש איסור כלאים בהטלית.

ולהנתבאר מיושב ג"כ מה שהקשה בקובץ הערות (סי' ז' אות ד') דמה ירויח אם יתן לבן של פשתן הרי אז יהא כלאים עם התכלת. דלפמשנ"ת דחוטי התכלת אינם נעשים כלאים כלל וחשיבי כפשתן, אתי שפיר דכשיתן לבן של פשתן לא יהא בזה כלאים.

והנה בקובץ הערות (סי' ז' אות ד') ביאר דברי התוס' בדרך אחרת, דכשמטיל חוט אחד בבגד מאינו מינו נעשה הבגד כולו כלאים, ואם יטיל עוד חוט אחד נעשה עוד פעם כלאים, ודוגמא לזה לענין אותו ואת בנו בשחט שני בני' ואח"כ שחט אותה, דהוי כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כמבואר בפרק אותו ואת בנו, ואף דבכה"ג אינו חייב אלא אחת בדיני אדם אבל בדיני שמים ודאי חייב על כל אחת ואחת, וה"נ כל אחד מהחוטין אוסר את הבגד, וכשיש בהבגד שני חוטין, חוט אחד של מצוה וחוט אחר שאינו של מצוה, הכלאים שחל על הבגד ע"י החוט של מצוה שרי רחמנא, אבל הכלאים שנעשה בהבגד ע"י החוט האחר לא שרי.

אמנם ודאי כן הוא בשאר איסורים, אבל כלאים שהאיסור הוא התערובת, מיד שיש חוט אחד צמר כבר נעשה כלאים, ואין מוסיף איסור במה שנותן שם עוד חוט צמר כיון שיש כבר תערובת, וכעי"ז אין חילוק בין מבשל כזית בשר וכזית חָלב למבשל שני כזיתים בשר וכזית חלב, כיון שבכזית אחד יש כבר תערובת בשר להחלב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א