ערוך השולחן/אבן העזר/לא

ערוך השולחן ‏ אבן העזר לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [שאין מקדשין בפחות מש"פ ולא באבנים טובות ובו מ"ב סעיפים]
אין מקדשין בפחות משוה פרוטה, ואפילו האשה מרוצית לזה לא מהני דלא מקרי כסף כלל [תוס' ג'.]. ויש להסתפק בדבר שאינו ש"פ אם ביכולתה לומר לדידי שוה לי פרוטה, כמו בחמש סלעים של פדיון הבן שיכול הכהן לומר כן כמ"ש הטור ביו"ד סי' ש"ה, או אפשר דבשיווי ממון יכול לומר לדידי שוה לי יותר, אבל דבר שאינו ממון כלל אין ביכולת ליתן עליו תורת ממון [ר"ן], ומיהו גם בשם יש דיעות דדווקא אם באמת שוה לכהן הזה חמש סלעים כגון שדרכו ליתן בעד חפץ כזה יותר משויו, ולפ"ז אם אפילו שוה להאשה הזאת ש"פ אם אין העדים יודעים מזה שדרכה לשלם ביוקר אין כאן קדושין דהו"ל כמקדש בלא עדים [שם], אבל הרמב"ם והטור שם לא ס"ל כן ע"ש, ולכן יש להסתפק בכל גווני אם האשה אומרת שאצלה הוה ש"פ [ומ"ש הב"י שם לדעת הרמב"ם דבעינן שיהא שוה לשום אדם, דחו הש"ך והט"ז, ע"ש].

(ב) ומ"מ אם קדשה בחפץ סתם א"צ לשום אותו תחלה אם הוא ש"פ, אלא כיון דהיא באמת ש"פ מקודשת למפרע משעת נתינת הקדושין, ולא מיבעיא כשלא פירש בשעת הקדושין שויו של החפץ, אלא אפילו אם פירש ואמר לה "התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמישים זוז", או שאמר לה "התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהן" [רש"י] ולא שמו תחלה את שיויו, אם נמצא אח"כ ששוה חמישים זוז – מקודשת למפרע משעת נתינת הקדושין. ויש להסתפק אם חסר שיויו של חפץ פחות משתות דהוה מחילה במקח וממכר אם נוהג זה הדין ג"כ בקדושין, ובאמר "התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהן" – וודאי דלא שייך מחילה בזה [אבנ"מ], וכן בשוה פרוטה חסר שיויו פחות משתות פשיטא דלאו ממון הוא, אך באמר "התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמישים זוז" וחסר פחות משתות – יש להסתפק בזה. ונראה דבקדושין לא שייך זה, דטעמא דמחילה במקח וממכר כתב הטור בחו"מ סי' רכ"ז שכן הוא דרך מקח וממכר שאין יכולין לכוין בצמצום ודרך העולם למחול בפחות משתות ע"ש, אבל בקדושין שהוא מעט המציאות לקדש בחפץ ולאמר שויו, לא שייך בזה לומר שדרך העולם למחול. ועוד כיון דחזינן דהני קפדני נינהו שלא עשו כדרך מנהג העולם בקדושין, בוודאי רחוק שתמחול. ועוד דהא טעמא דלא בעי שומא מקודם אע"ג דאשה אינה בקיאה בשומא והיה לנו לומר דלא סמכה דעתה בשיויו, מ"מ אין אנו אומרים כן אלא אמרינן דסמכה דעתה, ואם נאמר דגם בפחות משתות מקודשת בוודאי לא סמכה דעתה שמא הוא פחות בשויו עוד מעט ויהיה שתות או מעט יותר דאיך אפשר לדקדק בכל שהוא, אלא וודאי דצריך להיות שויו במילואו, ומ"מ למעשה צ"ע.

(ג) וזה לשון הרמב"ם בפ"ז דין י"ח: אמר לה "הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשין דינרין" והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאוה להן, אם היו שוין חמישים – ה"ז מקודשת משעת לקיחה, וא"צ שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה, אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה, ואם אינן שוין – אינה מקודשת, עכ"ל. ומבואר מדבריו דדווקא בדברים שהאשה מתאוה להן א"צ שומא מקודם, אבל בדברים שאין האשה מתאוה להן צריך שומא מקודם [ר"ן והה"מ]. וגם נשמע מדבריו שאפילו בדברים שצריך שומא אם לא שמוהו אין הקדושין בטילים אלא שאינן חלין עד שיהו נשומין [שם], אבל יש מרבותינו דס"ל דאם צריך שומא ולא שמאום אינן קדושין כלל [רש"י], אך דס"ל לדינא דא"צ שומא בכל דבר [ר"ן בשם אחרים]. וי"א דגם דעת הרמב"ם דבמקום שצריך שומא לא מהני השומא שאח"כ אא"כ קדשה מחדש, אלא דה"ק: דדבר שא"צ שומא לא אמרינן שישומו ואח"כ יקדשנה כיון שא"צ שומא, אבל במקום שצריך שומא – ישומו ואח"כ יקדשה, ואם קדשה בלא שומא – אינו מועיל השומא שאח"כ [ב"ח וב"ש סק"א].

(ד) מיהו זה וודאי דבדבר הצריך שומא ולא שמוה מקודם ושמוה אח"כ וחזר וקדשה מחדש – ה"ז מקודשת אע"פ שלא נטל החפץ בחזרה [רשב"א] וגם שתקה ולא אמרה "הן" רק שלא השליכה מידה – ה"ז מקודשת, ואין זה כשתיקה לאחר מתן מעות, דהכא כיון שקבלה לשם קדושין מקודם עדיף טפי משדיך [ב"ש]. וכבר בארנו בסי' כ"ז סעי' כ"ה דזה לא דמי ללשונות המסופקות שנתבאר שם דצריך ליטול ממנה הקדושין כשמקדשה עוד פעם, ע"ש.

(ה) יש מי שאומר דכשקדש בגזל, שאינם קדושין כמ"ש בר"ס כ"ח, ואח"כ קנה זה הדבר מהנגזל – חלין הקדושין מאותה שעה כשזה הדבר הוא עדיין בעין ביד האשה [ב"ש שם ססק"ג בשם הריטב"א], אבל לפי דעת רבותינו שנתבאר דבדבר הצריך שומא ולא שמאום אינן קדושין כלל, גם בגזל ואח"כ קנה לא חלו הקדושין [ב"ש סק"א]. ולי נראה דאפילו למי שסובר בדעת הרמב"ם בשומא שחלו הקדושין כששמאום כמ"ש, מ"מ בגזל ואח"כ קנה מודה דלא הוי קדושין, דבשלמא בשומא שהחפץ שלו אלא דלא סמכה דעתה י"ל דסמכה דעתה כאשר ישומו אותם יחולו הקדושין, אבל בגזל שאין החפץ שלו כלל במה יחולו הקדושין אח"כ, הלא אין כאן עדים שראו הקדושין, דבעת ראיית העדים לא היו הקדושין כלום ומה זה עניין לשומא, ותמיהני מי שסובר כן בגזל דליהוי חלין הקדושין אח"כ, ואין זה דומה למ"ש בחו"מ סי' שע"ד בגוזל שדה ומכרה ואח"כ קנאה הגזלן מהנגזל דקיי"ל שהשדה נתקיימה ביד הלוקח, דהתם טעמא משום דניחא ליה דליקום בנאמנותו, אבל בקדושין לא שייך זה [תוס' קדושין ס"ג.], ואף דגם בקדושין וודאי ניחא ליה דליהוי קדושין מ"מ מה מועיל, דהא בארנו בשם דאע"ג דאין כאן קניין מ"מ הוי כאומר שדה זו קנויה לך לכשאקחנה וזה אינו מועיל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, והטעם משום סמיכת דעת כמ"ש שם, אבל בקדושין דבעי עדים ממ"נ לא מהני, דאם יראו העדים שהוא גזל אין כאן קדושין כלל ואם לא ידעו פשיטא דלא מהני וגם שארי טעמים שבארנו שם לא שייך כלל בקדושין, והרי אפילו בגזל שנתייאשו הבעלים אם היה השינוי רשות קודם יאוש בארנו בסי' כ"ח סעי' י' דלא מהני אף להרמב"ם דלא מצריך היאוש קודם השינוי רשות כיון דבעת הקדושין לא היו שלו ע"ש [וכ"כ שם הב"ש סק"ד], וכ"ש בכה"ג.

(ו) ויראה לי שאין שום דיעה מראשונים שיסבור כן בגזל, וזה שאומר דמהני זהו בנכנס לבית חבירו וקדשה בחפצו של בעה"ב ובא הבעה"ב וא"ל "כלך אצל יפות" דגלי דעתיה דניחא ליה, ובזה ס"ל דכיון דגלי דעתיה דניחא ליה מעיקרא אין זה כגזל וחלין הקדושין מכאן ולהבא [דבזה כתב הריטב"א בקדושין נ"ב:], אבל בגזל גמור לא ס"ל כן, ואף גם זה לא ברירא ליה האי דינא [ע"ש דמסיק דלדעתו לא כן], וכבר בארנו בדין זה שם סעי' ע"א דאם אפילו בלב שלם אמר כן צריך לקדשה אח"כ, ע"ש [ומ"ש שם ס"ק מ"ד הביא זה בשם הריטב"א ע"ש, ודבריו שם ובססק"ג ובסי' זה סק"א צע"ג, דהמעיין בריטב"א שם יראה דלדינא לא ס"ל כן גם בשם, וכ"ש בגזל גמור].

(ז) כבר בארנו דעת הרמב"ם דבדברים שאין האשה מתאוה להן צריך שומא, ויש מרבותינו דס"ל חילוק אחר בעניין זה: דבכל החפיצים שרוב העולם בקיאין בשומתן והמעות בהם מעט – א"צ שומא, אבל באבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין רוב העולם בקיאין בשומתן ולפעמים טועים בהם הרבה שלא בערך, ואמר לה התקדשי לי באבן טוב זה ששוה נ' זוז – צריך שומא, דהרי לא סמכה דעתה ששוה כל כך [רא"ש], ולפ"ז אין קפידא רק כשאמר לה ששוה כך וכך, אבל אם קדשה בסתמא – אין קפידא, ויש מרבותינו דס"ל דאף בסתם יש קפידא, דלא סמכה דעתה דלעולם היא טועה, אף שאמר לה שמקדשה בכל דהוא מ"מ היא סבורה ששוה הרבה וטועית בכך, ולכן בכל עניין צריך שומא [ר"ן בשם ר"ת, וכ"מ בתוס' ט'. דאל"כ מאי מקשי מנופך, ועוד דלאיכא דאמרי (ז:) בכל דהו נמי פליגי, ע"ש].

(ח) וכתבו רבותינו דלפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בו אבן, דביש בו אבן היה צריך שומא כמ"ש, ולדעה הרמב"ם לא חששו או אפשר דגם טבעת בלא אבן האשה מתאוה לזה, ובוודאי דנכון להוציא גם דעתו הגדולה ולקדש בדבר שהאשה מתאוה להן, ואפשר דלפיכך כתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דנוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת ש"פ כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בש"פ עכ"ל, ובזה גם להרמב"ם א"ש דהא שמוהו להטבעת, אך במדינתינו אין נוהגין לשאול להעדים. עוד כתב שגם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן עכ"ל, כלומר שבזה שמכסין פניהן הוה כאומרות קדשיני במה שתרצה רק שיהיה ש"פ [חמ"ח], וזה המנהג פשוט בכל המדינה, ולפ"ז א"ש גם לדעת הרמב"ם, ואע"ג דלפ"ז למה אין המנהג אצלינו לקדש בטבעת שיש בו אבן? די"ל דא"א לסמוך ע"ז לבד, דכשיודעת שיש בו אבן טוב תטעה תמיד בדעתה לומר ששוה הרבה ולא יעלו הקדושין לשארי רבותינו, וכמ"ש בחו"מ סי' רכ"ז לעניין אונאה דאף כשאומר ע"מ שאין לך עלי אונאה מ"מ יש בו אונאה אם שוה הרבה יותר מכפי שאומר, מפני שיכול לומר מאחר שראיתי ששוה יותר ממה שאמרת ידעתי שלא אמרת רק להשקיטיני, ולכן גם האשה תטעה בזה אף אם יאמרו העדים שהוא רק ש"פ, ואף אם יכסו פניה ומראית שאינה מקפדת כמ"ש מ"מ זהו מועיל לדעת הרמב"ם ולדעת שארי רבותינו בכל החפיצים, אבל בטבעת עם אבן טוב שכל אשה יודעת ששוויו הרבה מאד לא יועיל כל אלה לשארי רבותינו, דאכתי תאמר אף שכסיתי פני מ"מ ידעתי שהוא שוה הרבה וא"כ נצריך שומא מקודם הקדושין, ולכן המנהג אצלינו לכסות פני הכלה וגם שלא לקדש בטבעת שיש בו אבן טוב כדי לצאת כל הדיעות [כנלע"ד].

(ט) ויש לשאול בזה שאלה גדולה, אחרי שמכסין פני הכלה ועידי הקדושין אין רואין למי מקדש למה לא ניחוש דהוה כמקדש בלא עדים? אמנם אצלינו אין חשש בזה, שהרי ידוע שבתולה זו הוליכוה לחופה והוחזקה שהיא היא המתקדשת, וסוקלין על החזקות [אבנ"מ], אך מ"מ זהו עדות ידיעה בלי ראיה דמהני בדיני ממונות כמ"ש בחו"מ ס"ס ל' ולא בד"נ, ובגיטין וקדושין ג"כ מהני ידיעה בלא ראיה דהא עידי גיטין וקדושין ילפינן דבר דבר מממון [שם ומקנה בסמ"ב], ועוד דזהו ג"כ ראיה כיון שאח"כ נתגלתה והכל רואין אותה כמו אם היו רואים עדים באחד שהיה פניו מכוסה והרג את הנפש האם לא היו יכולין להביא האיש הזה לב"ד ולהעיד עליו [ע' פ"ת], ועוד זהו ראיה ממש כשכל הגוף עומד לפני העדים, דיש טב"ע בהגוף אף בלא פרצוף פנים לשיטת ר"ת שנתבאר בסי' י"ז, ועוד דאצלינו כשנותנים לה לשתות מהכוס של אירוסין שקודם הקדושין בהכרח שיתגלה צורתה במקצת והוי ראיה ממש [נ"ל]. [וכוונת מהרי"ט שמחלק בין ראיית הקדושין לראיית האשה ר"ל בהכרתה אבל ראיה יש, וא"ש קושית האבנ"מ].

(י) כתב רבינו הרמ"א: אם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחשת, אע"פ שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקדושין, ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחשת, אע"ג דלעניין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לעניין מעשה, עכ"ל. וכתב שלכן נהגו לשאול לעדים אם הטבעת ש"פ וגם לכסות פני הכלה כמ"ש, דבכה"ג אף כשנמצא של נחשת אין כאן קדושי טעות, ואין חילוק בין מקדשה ממש בשל נחשה ובין מקדשה בשל זהב ונמצא שהוא של נחשה רק שיהיה ש"פ [חמ"ח]. וביאור דבריו, דלפי מנהגינו הוה בכל עניין קדושין וודאים ואפילו בלא זה חיישינן לקדושין כיון שקדשה בטבעת סתם שלא אמר שויו, ואע"ג שהעדים אמרו שהוא של זהב מ"מ הוא לא הטעה אותה אלא העדים הטעוה [ב"ש]. ובאמת אין נפק"מ בזה ויכולה לומר אנא אעדים סמכי וזהו כמו שהוא עצמו הטעה אותה [תשו' מיי' ס"כ], אך למעשה קשה להפקיעה בלא גט [שם], וזהו שכתב רבינו הרמ"א דיש להחמיר לעניין מעשה אף דלדינא נראה דלא הוה קדושין. אמנם לפי המנהג לכסות פניה גם מדינא יש לחוש כיון שזהו כאומרת שאינה מקפדת, ומ"מ אם בא אחר וקדשה נראה דצריכה גט גם מהשני כיון שהעדים אמרו מפורש שהוא של זהב [ע' חמ"ח סק"ז, וצ"ע]. ובקדשה סתם או ביש בו אבן טוב – פשיטא שהיא מקודשת גמורה לפי מנהגינו לכסותה [נ"ל]. ודע דיש מי שכתב שאין מקדשין במטבע, וכבר בארנו בסי' כ"ז שאינו כן [וכ"כ האבנ"מ].

(יא) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד דין י"ט: המקדש בפחות מפרוטה – אינה מקודשת, קדשה בכלי או באוכל וכיוצא בו ששוה פחות מש"פ – ה"ז מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה ש"פ במקום אחר, הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם היה באותה העיר ש"פ הרי אלו קדושי וודאי, ואם אינו ש"פ הרי אלו קדושי ספק. יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היו ש"פ באותו המקום – אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא ש"פ, עכ"ל. ואין לומר אפילו כששוה פרוטה במקום אחר איזו חששא יש, דהא עדים רואים שמקדשה בפחות מש"פ והו"ל כמקדש בלא עדים, די"ל כיון דגם להעדים יש ספק זה – הוי קדושין בעדים [ב"ש], די"א שדעת הרמב"ם דאם ידוע ששוה פרוטה במקום אחר בדבר המתקיים הוי קדושי וודאי [טור], וצ"ל דגם להעדים היה זאת ידוע דאל"כ הו"ל כמקדש בלא עדים לעניין קדושי וודאי, וי"א דגם הרמב"ם לא ס"ל שיהא קדושין וודאין מטעם שיתבאר [הה"מ].

(יב) ויש מרבותינו דאמרו דחששא זו דשמא ש"פ במקום אחר לאו חששא דאורייתא היא, דוודאי אין לך בכל מקח וממכר רק מקומו ושעתו כפי המקח העומד שם בעת ההיא, דאפילו בהקדש אמרו שאין להקדש אלא מקומו ושעתו [ערכין כ"ד], אלא טעם החומרא דשמא יהיה איש מזה המקום ששוה פרוטה בשם, ואם יראה שאנו אין חוששין להקדושין לא יחשושו ג"כ הם במקומן [ר"ן], ולפ"ז אין חילוק בין דבר המתקלקל עד שיגיע לשם לאינו מתקלקל, וכן לטעם זה אפילו יש עדים שש"פ במקום אחר אינן קדושין וודאים כיון דכאן אינו שוה, אלא ספק קדושין, ואינו ג"כ ככל הספיקות אלא חומרא דרבנן בעלמא היא. וגם לטעמו של הרמב"ם אין לשאול למה ניחוש לספק שמא ש"פ במקום אחר, נוקמה אחזקת פנויה? די"ל דכיון שנעשה בה מעשה קדושין איתרע חזקתה, ועוד דזהו דבר שאפשר לברר ולא ניקום אחזקה.

(יג) ויש מי שכתב לטעמו של הרמב"ם דלכן הוה קדושי תורה כשש"פ במקום אחר, דכיון דש"פ במקום אחר הוה כאומרת לדידי שוה לי פרוטה [ע' ר"ן וב"ש ובמ"ש בסעי' א', וא"ש], ואע"ג דכתבנו בסעי' א' דגם באומרת לדידי ש"פ הוה ספק, זהו כשאינו ידוע אם ש"פ במקום אחר, אבל כשידוע יכולה לומר כן [ב"ש]. ואין לומר מנלן שהיא מתרצית לקבלו בש"פ, דוודאי כן היא דכיון שקבלתן לשם קדושין והכל יודעים שאין אשה מתקדשת בפחות מש"פ מסתמא קבלתן בפרוטה כיון שש"פ במקום אחר [אבנ"מ]. וגם בזה שכתבנו בסעי' י"א דגם העדים צריכים לידע מזה שש"פ במקום אחר, י"א שגם זה א"צ דהא העדים שלפנינו רואים במה מקדשה ובמקום היוקר יש עדים שדבר זה הוה ש"פ, ואין לחשוב עדים שלפנינו כמעידים על חצי דבר כיון שמעידים על כל מה שראו ויותר אין ביכולתם לראות כמו שמצטרפין ג' כיתי עדים לעניין חזקה בחו"מ סי' קמ"ה [בית מאיר, וע' אבנ"מ]. ולי נראה עיקר כמ"ש בסעי' י"א דאין זה דומה לשם דהתם אין העדים סותרין אלו לאלו, אבל בכאן לפי ראות העדים שלפנינו הרי אין כאן קדושין ומאי מהני מה שיש עדים במרחק שבשם הוי ש"פ [ומ"ש האבנ"מ סק"ז אינו מובן].

(יד) ואין לשאול דאיך אפשר לומר הטעם דהוה כאומרת לדידי ש"פ, דא"כ גם בדבר שאינו מתקיים נאמר כן, ולמה חילק הרמב"ם בין דבר המתקיים לאינו מתקיים? די"ל דוודאי כן הוא כמ"ש בסעי' א' דדבר זה אינו ביכולת לעשות ממון מדבר שאינו ממון כלל ע"ש, וא"כ בדבר המתקלקל עד שיגיע לשם אינו ממון כלל [אבנ"מ].

(טו) ויש מי שמסתפק להפוסקים דס"ל דגם אם ש"פ במקום אחר אינם קדושי תורה, וגם בדעת הרמב"ם יש סוברים כן כמ"ש בסוף סעי' י"א, ומטעם דאין לך בכל דבר אלא מקומו ושעתו, אם האשה צריכה ליסע מיד לאותו מקום שבשם הוה ש"פ אם וודאי קדושי תורה הם לכל הדיעות, או דאפילו בכה"ג אינן אלא קדושי ספק [חמ"ח סק"ח]. ומלשון הראשונים משמע דבכל עניין לא הוה קדושי וודאי, ואע"ג דבמעשר שני קיי"ל דאין אשה מתקדשת בו מטעם דהוי ממון גבוה כמ"ש בסי' כ"ח סעי' פ"ו, אבל אי לאו האי טעמא אמרו בש"ס [נ"ג:] שהיתה מתקדשת בו, ומע"ש אינו שוה במדינה כלום עד שיביאוהו לירושלים [רש"י שם ד"ה משום] ומ"מ חלין הקדושין מיד כשקדשה במדינה [תוס' שם], דאינו דומה דבשם עיקר מצותו בכך וכשקדשה במע"ש ידעה שחוב עליה לילך לירושלים ולאוכלה, הא למה זה דומה – לקידש אשה ביום התענית בדבר מאכל, אף שעתה אינו שוה כלום אך היא קבלה שלערב תאכלנו ויודעת שההכרח כן הוא, וה"נ במע"ש הכל משלמים פרוטה עבורו מפני שיודעים שבירושלים יאכלוהו, משא"כ דבר שאינו ש"פ בכאן לא ימצא שום איש שישלם בעד זה ש"פ אף שהוא ש"פ במקום אחר [ומתורץ קושית הב"ש ססק"ו], ולכן לדינא יש להחמיר בכל עניין והויין קדושי ספק.

(טז) יש מי שאומר שאם קידש באתרוג שאינו שוה פרוטה ורק מצד מצותו ש"פ – אינה מקודשת [ברכ"י בשם מל"מ], ויש מסתפקים בזה. ויראה לי דוודאי אם לכל ישראל ש"פ מצד מצותו ונמכר בשוק בפרוטה – בוודאי מקודשת, דמה לי אם שיויו מצד שנצרך לאכילה או מצד שנצרך למצוה סוף סוף הוא ש"פ, ואם לכולם אינו ש"פ אף מצד המצוה מפני שמצויה היא הרבה, ואצלה ש"פ שאומרת לדידי ש"פ מפני המצוה, אם באמת אינה משגת אחר למצוה – וודאי דעדיף מכהן שאומר לדידי שוה חמש סלעים שהבאנו בסעי' א' אע"ג דלכו"ע אינה ש"פ, אמנם אם גם היא משגת אחר רק שאומרת שאצלה מפני חביבת המצוה ש"פ – נראה כדיעה ראשונה שאינה מקודשת, דשיווי מצוה לאו ממון הוא, דאפילו מצוה מן המובחר לא מקרי ממון לגבי שלא מן המובחר אם אין ביכולת למכור ביוקר [כדמוכח בב"ק ע"ח:, וע' פ"ת סק"א שדימה למ"ש החכם צבי, ולדברינו אין זה דמיון, וגם עיקר ראית הגדולים מרמב"ם ספ"ד מממרים דחה הנוב"י בסי' ס"ז בטוב טעם ע"ש, מ"מ נ"ל לדינא כמ"ש, ומ"מ למעשה צ"ע].

(יז) דבר פשוט הוא דחששא דשמא ש"פ במקום אחר אינו אלא בקדשה סתם, אבל אם אמר לה שדבר זה ש"פ ונמצא שאינו ש"פ בכאן אף שהוא ש"פ במק"א – אינה מקודשת, דאפילו אמר לה ששוה מאה מנה ונמצא שאינו שוה כל כך אינה מקודשת, ואין מה להסתפק בזה, ומ"מ יש שמסתפק בזה וצ"ע [ע' פ"ת סק"ו].

(יח) בהך חששא דשמא ש"פ במקום אחר, אף שיש מן הראשונים שפסקו דלא חיישינן לזה [בה"ג], מ"מ כל רבותינו הראשונים והגאונים פסקו דחיישינן לזה, ולכן לא הובא דיעה זו כלל בטור ושו"ע, ואף אם במקום רחוק ש"פ חיישינן לה [כ"מ בגמ']. ואין חילוק בין יכול להתקיים לאינו יכול להתקיים כמו שבארנו דלרוב הראשונים דזהו חששא דרבנן אין חילוק בזה, ואף להרמב"ם אינו אלא כשא"א בשום אופן להתקיים, אבל תאינה לחה שביכולת לייבשה ולהוליכה – גם להרמב"ם חיישינן [ב"י], וכן כל כיוצא בזה. מיהו בדבר שלפי מראית העין אינו ש"פ בשום מקום אין לחשוש בזה, ובפרט דלרוב הפוסקים זהו רק חששא דרבנן, ולמעשה יש לעיין.

(יט) הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה ש"פ במק"א – צריכה גט להתירה לעלמא, ואם רוצה לקיימה – צריכה קדושין אחרים, ואפילו ידוע שש"פ במקום אחר כיון דלרוב הפוסקים אינן אלא קדושי דרבנן [ב"ש]. וי"א שא"צ קדושין אחרים, כמו בקדושי קטנה שהקדושים הם מדרבנן וכי גדלה מכוין לקדשה בביאה, וה"נ כן [ב"ח], אבל בחששא דשמא ש"פ במק"א אינן אפילו קדושין דרבנן גמורים אלא חששא בעלמא [כ"מ גם מהב"ש], ואע"ג דהטעם בקטנה הוא מפני שאדם יודע שמן התורה אין קדושי קטנה כלום ולכן כי בעיל בגדלותה בועל לשם קדושין, אמנם בכאן נמי אדם יודע שאין בקדושי פחות מש"פ קדושי תורה ויבעול לשם קדושין. וי"א עוד דבכל עניין א"צ קדושין אחרים, דאפילו בקדושי טעות א"צ לחזור ולקדשה דבעילתו קניא וא"צ קדושין אחרים [ד"מ בשם מרדכי], ואין כן דעת הטור והשו"ע, וכ"כ בסי' מ"ב דבקדושי ספק צריך לחזור ולקדש, ע"ש. וגם בזה שכתבנו דאדם יודע שאין אשה מתקדשת בפחות מש"פ יש בגמ' פלוגתא בזה [כתובות ע"ג:] ולפיכך בכל עניין צריך לקדשה מחדש לכתחלה, דלהרמב"ם כל עיקר דבר זה כקדושי ספק, [ופשיטא דלבה"ג צריך קדושין אחרים].

(כ) כשמקדשה מחדש צריך לקדשה בפרוטה שלימה, ולא אמרינן שיצטרף להפחות מש"פ הקודם עד פרוטה, דאין מצטרפין זל"ז לדעת רוב הפוסקים, דהקודמים הוי קדושין דרבנן ושלה הן ואינה צריכה להחזיר לו כמ"ש בסי' נ', א"כ כבר זכתה בזה, ורק להרמב"ם דהוי קדושי ספק וחוזרים הקדושין כמ"ש שם יכול לצרפן, מיהו אם כבר נתאכלו הקודמין הוי מלוה ולא מצטרפי [אבנ"מ].

(כא) אם בא אחר וקדשה קדושין גמורים – יגרש ראשון וישא שני, אבל לא יגרש שני וישא ראשון גזירה שמא יאמרו שמותר להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר, דכיון שיצא הקול שקדשה הראשון ואח"כ קדשה השני וחזרה, יאמרו שהראשון גירשה ונשאה השני וגירשה וחזרה ונשאה הראשון, ואע"ג דבסי' י' נתבאר לעניין קדושי חרש דכיון דלא הוי אלא מדרבנן לא החמירו בגזירה זו, זהו מפני שאין בחרש כלל קדושי תורה, אבל במקום שיש קדושי תורה אע"ג דבקדושין אלו ליכא קדושי תורה מ"מ גזרינן, וכמ"ש שם סעי' ד' לעניין קטנה ע"ש [ומתורץ קושית הב"ש סק"ט].

(כב) וזה שמותרת לשני – דווקא שלא בא עליה השני קודם גירושי ראשון, אבל אם בא עליה הרי נאסרה להראשון כדין א"א שזינתה, וממילא דנאסרה גם על השני דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, ואע"ג דעיקר עניין הראשון אינו אלא מדרבנן לרוב הפוסקים, מ"מ דנים בזה כמו בקדושי תורה, וכמ"ש בסי' מ"ו כשיצא קול שמקודשת אף שלא נתברר הקול בעדים, ע"ש. ולאו דווקא בא עליה, אלא אפילו נתייחדה עמו אמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה [ע"ש בב"ש סקי"ח], וכללא הוא דכל מקום שצריכה גט מזה ומזה דנין כן. וי"א עוד דאפילו אם נשאת להשני ע"פ הוראת חכם אסורה לזה ולזה, ואף אם נאמר בקדושי ספק כשנשאת לאחר לא תצא דהולד בחזקת היתר דמוקמינן לה בחזקת פנויה ולא דמי לתרי ותרי דקיי"ל תצא, אבל ספק זה דשמא ש"פ במקום אחר חמור יותר מספק קדושין [ב"ש סק"י], והטעם דכיון דעניין קדושין היה כאן אלא שהספק הוא בשויו איתרע חזקתה וכמ"ש בסי' ל' סעי' ט"ו, ויש מקילין בזה [ע' אבנ"מ סקי"ב], והעיקר כדיעה ראשונה דכן פסק רבינו הרמ"א בסעי' ד', אבל ממה שכתבנו בסי' י"ז סעי' רס"ב מבואר כדעת המקילין, ע"ש.

(כג) ומ"מ לעניין הולד שילדה מהשני קודם שגירש הראשון – הולד כשר והוא חייב להוציאה, דכיון דקדושי ראשון אינן אלא חשש בעלמא שמא ש"פ במק"א אין לנו לעשות להולד מן השני ממזר, ולא דמי למה שקנסו חכמים באשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר ונמצא שהוא חי דהולד ממזר מזה ומזה, דהתם קנסוה מפני שנשאת באיסור א"א והו"ל למידק כמ"ש בס"ס י"ז, ולכן אם באמת יצא קול ששוה פרוטה במקום אחר וכ"ש אם נתברר שש"פ במקום אחר – הויין הבנים מן השני ספק ממזירים [ב"ש], אבל בלא זה אפילו להרמב"ם כפי שיש שתפסו בדבריו דהוה ספק קדושין מ"מ ליכא איסור תורה והבנים כשירים, דאפילו אם יוודע ששוה פרוטה במקום אחר, מ"מ בעת הקדושין לא היה ידוע זה להעדים והו"ל כמקדש בלא עדים [שם], אבל אם בעת הקדושין יצא הקול והיה ידוע גם לעדים – שפיר הם ספק ממזירים, ועמ"ש בסעי' כ"ו.

(כד) אם השני קידש ג"כ באותו דבר השוה פחות מפרוטה – מותרת לראשון וא"צ גט משני ממ"נ, אם ש"פ במקום אחר – הרי היא מקודשת להראשון, ואם לאו – של שניהם אינם קדושין. ואם קבלה גט מהשני – נאסרה בקרובותיו כמ"ש בס"ס ט"ו דכל מקום שקבלה גט אף שהוא למותר הדין כן ע"ש, וממילא דנאסרה על הראשון. ואם השני קדשה בדבר אחר השוה פחות מפרוטה צריכה מדינא גט גם מהשני, די"ל ששל הראשון אינו ש"פ במקום אחר ושל השני שוה [שם], וי"א דבכה"ג מותרת גם להראשון ואין חוששין להגט של השני כמו בסי' מ"ו ביצא עליה קול קדושין מזה ומזה ע"ש, וה"נ דכוותיה [חמ"ח סק"י], ולפ"ז כ"ש בדין הראשון כשקידשה השני באותו דבר שקידשה הראשון דמותרת להראשון, ואפילו להרמב"ם דהוה ספק איסור תורה, מ"מ הא ס"ל דספק תורה מן התורה לקולא [אבנ"מ]. ואע"ג דוודאי נאסר בקרובותיה שלא יאמרו שנושא קרובת גרושתו, וכן היא אסורה בקרוביו כמ"ש בסי' ט"ו, מ"מ לחזור לו אין חשש שיאמרו מחזיר גרושתו לאחר שנשאת לאחר, אמנם לא דמי לסי' מ"ו דהתם קול בעלמא ויאמרו שנתברר שהקול שקר, אבל בכאן שהיו קדושין אלא שלא היה ש"פ י"ל דיותר חמור [ע' תוס' גיטין צ.], מ"מ אין לזה ראיה ברורה, וכיון דעיקר דין זה הוא ספק דרבנן לרוב הפוסקים – אפשר להקל בזה.

(כה) כתב הטור בשם רבינו מאיר הלוי: אי קדיש במידי דלא ידעינן השתא אי הוה ש"פ בעידן קדושין או לא – אזלינן בתר השתא ואי אית בה ש"פ השתא הוי קדושי וודאי עד דמתברר בסהדי דלא הוה בעידן קדושין ש"פ. ואם אפשר להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת קדושין חיישינן להו ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים מכאן הרבה, לא מיבעיא אם ידוע שיש עדים שיודעים אלא אפילו יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה ש"פ חיישינן להו, אבל לא אסרינן לה ע"פ אשה או ע"פ קרוב שאומרים שהיו יודעים שהיה ש"פ באותה שעה, עכ"ל.

(כו) וחיישינן להקול אפילו כשלא איתחזק הקול בב"ד [ב"י], ואע"ג דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא לאו כלום הוא כמ"ש בסי' מ"ו, זהו בקול על עיקר הקדושין, אבל כשהקדושין וודאים והספק הוא על שיויו חיישינן [נ"ל]. וגם לעניין ספק ממזרות שבסעי' כ"ג הוה ג"כ אפילו בקול שלא הוחזק בב"ד מטעם שבארנו, ואם הדבר עתה אינה ש"פ ולא ידעינן איך היה בשעת הקדושין ממילא דהוה קדושי ספק, דגם אם בעת הקדושין לא היה ש"פ הלא חיישינן שש"פ במקום אחר. וכללו של דבר דלעולם אין לנו לחוש שנשתנה המקח בשעת הקדושין מכפי שאנו רואין עכשיו ואזלינן בתר השתא [חמ"ח סקי"א].

(כז) ויש מי שאומר דבמקח לא אזלינן בתר השתא, דהמקחים עשוים להשתנית תמיד כמ"ש בחו"מ סי' רכ"ז סעי' י"ב, ולפ"ז גם כדהשתא ש"פ אינן קדושי וודאי, דלכי קדשה אחר לא תצטרך ממנו גט, דוודאי צריכה גט מפני דאולי לא היה ש"פ בשעת הקדושין [אבנ"מ סקי"ג]. ולי נראה עיקר כפשטות לשון הטור דאזלינן בתר השתא, ואע"ג דדרך השער להשתנות מ"מ כיון דרובא דאינשי לא מקדשי בפחות מש"פ די לנו אם נאמר כדהשתא פחות מש"פ דניחוש שמא גם בעת הקדושין לא היה ש"פ, אבל בדהשתא ש"פ דניחוש שמא בשעת הקדושין לא היה ש"פ פשיטא שאין לחוש להוציא מחזקה דהשתא דמסייע לה רובא. וראיה לזה ממה דקיי"ל בסי' ל"ז בנערה שקידשה עצמה בערב ביום השתנות מנערות לבגרות ואביה קידשה בבוקר דלא חלו קדושי האב, מפני שאין כאן חזקה הסותרת אזלינן בתר השתא מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת ע"ש, וכ"ש כשיש רובא המסייע לחזקה דהשתא, ואע"ג דחזקת פנויה סותר לחזקה דהשתא מ"מ רובא עדיף מחזקה. והא דלא אזלינן בחו"מ סי' רנ"א בתר חזקה דהשהא במתנת שכ"מ שהנותן אומר שכ"מ היה והמקבל אומר שבריא היה דעל המקבל להביא ראיה אף אם הנותן עתה בריא, זהו מפני חזקת ממון שיש להנותן, ואין לומר דגם כאן יש חזקת ממון אם נאמר דהיה פחות מש"פ יחזרו המעות אליו, דאינו כן – חדא דפחות מש"פ לאו ממון הוא, ועוד דכבר בארנו שהקדושין אינם חוזרים. אמנם מלשון רבינו ב"י בבדק הבית משמע ג"כ שאינן קדושים וודאים ע"ש, וצ"ע לדינא, וכ"ש אם קדשה בחפץ ואמר לה ששוה מנה ולא שמוהו בשעתו ואח"כ שמוהו, בין שנמצא ששוה מנה ובין שנמצא שאינו שוה מנה דהויין קדושי ספק.

(כח) דבר פשוט הוא דכשמקדש בג' או ד' דברים שכל אחת מהן אינה ש"פ ובהצטרפן הם ש"פ, אם קדשן בכולן – מקודשת, ואם אמר התקדשי לי באחת מהן – אינה מקודשת רק קדושי ספק שמא ש"פ במקום אחר כמ"ש, ואפילו קידשה בכולן רק שקידשה בכל אחת מהן אין מצטרפות זל"ז, כיון שחלק את שם הקדושין על כל אחת. ולפיכך האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה זו, התקדשי לי בזו, התקדשי לי בזו" – אם יש באחת מהן ש"פ מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא שוה תמרה אחת במקום אחר פרוטה, ואם אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו ובזו" – כולן מצטרפות, שאם יש בכולן ש"פ מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק כמ"ש.

(כט) ומתבאר מזה דכשאמר "בזו ובזו ובזו" הוה כאלו כללן ביחד כמו שאמר התקדשי לי באלו, וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין כ"ז, ואע"ג דבפ"ז משבועות פסק דכשנשבע שבועה "שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך" הוה כפורט כל אחד בפ"ע, וכן בשבועה "שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין", וכן פסק בפ"ד מנדרים ע"ש, אמנם דס"ל להרמב"ם אע"ג דלשון זה הוה כפורט כל אחד בפ"ע, מ"מ לשון זה הוה גם בכולל, ובשאין ש"פ בכל אחד אמרינן דכוונתו לכלול, וכ"ש בקדושין דאין תופסין בפחות מש"פ וודאי דכוונתו היה לכלול כולם ביחד, ורק כשיש בכל אחד ש"פ אמרינן דנוטה יותר לפרט מלכלל. וכן איתא להדיא בירושלמי קדושין [פ"ב ה"א] ובירושלמי שבועות [פ"ה ה"ד], ואע"ג דבש"ס שלנו לא משמע כן [מ"ו.], ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בש"ס שלנו יש מי שחולק ע"ז [שבועות ל"ח. דאר"י פרוטה מכולם מצטרפת, כלומר גם בחטין ושעורין וכוסמין כשאין פרוטה בכ"א דר"י אומר כן שם בירושלמי ופליג על רבה שם ומתורץ קושית הכ"מ והלח"מ והב"ש סקי"ב ועא"מ ומקנה, ודו"ק].

(ל) לפעמים גם באומר "התקדשי לי בזו ובזו ובזו" אינן מצטרפות יחד לשוה פרוטה, כגון שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה עד שאכלה כולם כשגמר דבריו, וכיון דהקדושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה קודם שתקנה אותם בקדושיה, לפיכך כל התמרים שעד האחרונה הוי כמלוה אצלה. ולא דמי לאומר לאשה "התקדשי לי לאחר ל' יום" דמקודשת אפילו נתאכלו המעות כמ"ש בסי' מ' ואינו כמלוה דהרי לקדושין נתן לה ושלה אכלה, אבל הכא כיון שהקדושין לא נגמרו עד האחרונה הוי כמלוה [תוס'], לבד האחרונה לא הוה כמלוה מפני שבעת שאכלתה כבר נגמרו הקדושין ושלה אכלה, ולכן אם יש באחרונה ש"פ ה"ז מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק, ואפילו אם כל הקודמים לאחרונה שוה כל אחת פרוטה מ"מ לא אמרינן דדעתו היה אראשונות והו"ל מקדש במלוה, דכבר נתבאר בסי' כ"ט דהמקדש במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה.

(לא) אבל אם לא אמר לה "התקדשי לי בזו ובזו ובזו", אלא אמר לה "התקדשי לי באלו" ואכלה אותם ראשונה ראשונה, מצרפות כולם לש"פ גם אותם שאכלה, דכיון שגמר כל דברי הקדושין קודם שנתן לה כלום, א"כ מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קדושין באה לידה ומדידה קאכלה. וה"ה אם אמר "בזו ובזו ובזו" וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם – מצטרפות אפילו אכלם ראשונה ראשונה מטעם שנתבאר, כיון שגמר דברי הקדושין קודם שנתן לה כלום הרי שלה אוכלת. וי"א דבעינן שגם המסירה לידה יומסרו כולם עד שלא אכלה כלום, אבל אם כשמסר לה הראשונה ואכלה ומסר לה השנייה ואכלה וכן כולם – אין מצטרפות זל"ז אפילו כשנגמר דיבורו קודם שאכלה כלום, דעיקר גמר הקדושין הוא בקבלתה לידה, וכל זמן שלא באו לידה הוי כמלוה ראשונה ראשונה, אמנם כשאמר "התקדשי לי באלו" אף אם עד שמסר לה האחרונה אכלה הראשונות מ"מ מצטרפים כיון שלא חלקן בלשונו – כולם כאחת הם, ויש חולקים גם בזה [ש"ג], ודיעה ראשונה ס"ל דהעיקר תלוי בגמר אמירתו, וכשנגמר אמירתו הויין כולן כשלה ומדידה קאכלה, אף שלא קבלן כולן כאחת ואכלתן ראשונה ראשונה [ע' בהגר"א סקי"ד].

(לב) המקדש חצי אשה – אינה מקודשת, דכתיב כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה (דברים כב יג) ולא חצי אשה, לפיכך אם אמר לה "חצייך מקודשת לי" – אינה מקודשת, ואע"ג דקדושין הוי לשון הקדש ובהקדש קיי"ל דהאומר "חצי בהמה עולה" פשטה קדושי בכולה כמ"ש הרמב"ם בפט"ו מקרבנות, מ"מ בכאן א"א לומר כן דהא היא צריכה להקנות א"ע לו וכשאין רצונה להתקדש לו בכולה איך יתפשטו הקדושין בכולה [גמ']. ומ"מ אם אמר לה לחציו שאמר "התקדשי לחציי" – מקודשת, דאין כוונתו לחצי גופו אלא כלומר שיקח עוד אשה, שהאיש רשאי לישא שתי נשים מדין תורה, ואע"ג דלאחר תקנת רגמ"ה אסור לישא שתי נשים, מ"מ קדושין תופסין דלא גרע מחייבי לאוין שקדושין תופסין, אבל אשה לבי תרי לא חזיא [גמ']. ויראה לי שאם אמר מפורש "אין אני מקדשך רק לחצי גופי ולא לכולו" דאינה מקודשת, ואצלו לא שייך שיפשוט הקדושה בכולו דהיא מתקדשת לו ולא הוא אליו, דהיא נאסרה על כל האנשים כהקדש ולא הוא על כל הנשים מדין תורה כמ"ש, ומ"מ למעשה צ"ע דלא מצאתי דין זה מפורש בכל הפוסקים. וכ"ש כשאומר לאשה "הרי את מקודשת לי ולשמעון" דאינה מקודשת. וכשאמר "חצייך מקודשת לי", אפילו אמר לאחר שעה "גם חצייך השני מקודשת לי" – לא אמר כלום [חמ"ח], דכשאמר בשני זמנים פסקה למילתיה ולא חלו לא זה ולא זה, משא"כ אם אמר בפעם אחת "חצייך וחצייך" הוה ספק קדושין כמו שיתבאר.

(לג) כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג: אמר לה "הרי חצייך מקודשת לי בפרוטה וחצייך בפרוטה" או שאמר לה "חצייך מקודשת לי בחצי פרוטה וחצייך האחרת מקודשת בחצי פרוטה" – ה"ז מקודשת. אמר לה "חצייך מקודשת לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר", "שתי חצייך בפרוטה", "שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה", "בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה", או "בתך וקרקעתך לי בפרוטה" – בכל אלו מקודשת בספק, עכ"ל. והרבה מרבותינו חולקים עליו במה שפסק בחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה דמקודשת וודאי, והרי שתי חצייך בפרוטה עדיף מזה שאמר בלשון אחד ומ"מ הוי ספק, וכ"ש בכה"ג דאינן אלא ספק קדושין, ועוד דלשון הש"ס שאמרה שאין אשה מתקדשת לחצאין משמע בכל גווני, ולכן פסקו דגם באלו הוה רק ספק קדושין, וכן פסקו הטור והשו"ע בסעי' ז' ע"ש, ולדינא קיי"ל כרוב הפוסקים. ומיהו טעמו של הרמב"ם הוא דוודאי אין אשה מקודשת לחצאין, רק דכשאמר חצייך וחצייך אין כוונתו לקדשה לחצאין אלא דמונה והולך הוא [ר"ן], וסברא זו איתא בש"ס, וזהו כמו שאומר "הריני מקדש ראשך וידיך ורגליך וכל איבריך" דלא שייך לומר שמקדשת לחצאין אלא דמונה כל איבריה, משא"כ באומר "שתי חצייך בפרוטה" דכללן באמירה אחת ואפ"ה פלגינהו אפשר דכוונתו לקדשה לחצאין. והא דפסק בחצייך היום וחצייך למחר דהוי ספק, משום דאפשר לומר דכל שאינו מקדשה ביום אחד אף שאמירתו בשעה אחת פסקה למילתיה והוי קדושין לחצאין [שם].

(לד) יש מרבותינו שאמרו דהא ד"חצייך וחצייך" הוו ספק קדושין אינו אלא כשאמר לשון אירוסין או שארי לשונות התופסין בקדושין, אבל אם אמר לשון קדושין – מקודשת וודאי, והטעם דהא נתבאר בסעי' ל"ב דלמה לא אמרינן ב"חצייך מקודשת לי" דתתפשט הקדושין בכולה כמו בקדשים מפני דתלוי גם בדעתה וא"כ אין זה רק כשאמר רק חצייך, אבל כשאמר "חצייך וחצייך" דנתרצית להתקדש בכולה ממילא דפשטה קדושי בכולה [תוס'] בחציה הראשון, אבל כל הפוסקים לא חלקו בזה, והטעם י"ל משום דאפשר בשעה שאמר "חצייך" לא התרצית להתקדש בכולה, ורק אח"כ כשאמר "וחצייך" נתרצית [ב"י] על חציה השנית, ולפ"ז כשאמר "שתי חצייך" בפרוטה ואמר לשון קדושין מהני, וכן אם אמרה דבאמירת חציו הראשון נתרצית לכולה מהני, ולא משמע כן מהפוסקים [ע' ב"ש סקט"ו].

(לה) אבל באמת א"צ לזה, דהטעם שנתבאר שם מפני דתלוי בדעתה אינו מספיק, דסוף סוף כיון דגם היא נתרצית לחציה נימא דפשטה קדושתה בכולה, אלא עיקר הטעם הוא דכיון דע"פ דיבורו לא נתפשטו הקדושין בכולה אלא מפני רצונה והוי קדושין מחמתה ולא מחמתו, ונמצא שהיא מתקדשת א"ע לו והתורה אמרה שהוא יקדשה ולא שהיא תתקדש לו [ב"ש בשם מהרי"ט, וכ"כ הרשב"א], ואע"ג דבכל קדושין אנו מוכרחין לרצונה דוודאי כן הוא שבלא רצונה א"א לקדשה אבל מ"מ הוא מקדשה בכולה, משא"כ בלשון "חצייך" שאינו מקדש רק מחציתה ואין זה קדושין, ושע"פ דיבורו יתפשטו הקדושין בכולה אין ביכולתו דתלי גם בה, אלא שנאמר דע"פ רצונה לחצי מתפשט בכולה ולא מפני דיבורו נמצא שלא קידשה בדיבורו [ולחנם השיג ע"ז האבנ"מ]. ולפ"ז גם בכל לשון חצאים אף אם נאמר שהיא מתרצית לכולה מ"מ כיון שע"פ לשונו אין זה רק לחצאין ותלוי בה נמצא שבדיבורו לא קידשה [ותי' תוס' רי"ד שהביא האבנ"מ בסקי"ח לחלק בין שני דיעות לדיעה אחת קשה לחלק, ואולי גם כוונתם כעין מ"ש].

(לו) יש מרבותינו שאומרים דזה שנתבאר ב"חציך היום וחציך למחר" דהוה עכ"פ ספק קדושין, זהו כשאמר לה בפעם אחת [תוס'] כלומר בהמשך אחד, אבל אם אמר לה "חציך היום" ולא יותר ובמשך זמן אמר לה "חצייך למחר" – פשיטא שאין זה קדושין, וכן משמע מלשון הש"ס והפוסקים. וכן באומר "חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה" או "חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה" מיירי שנתן לה כל הפרוטה או שני הפרוטות בפעם אחת ואמר לה בהמשך אחד, אבל כשחלקן בשני נתינות ובשני זמנים אין זה כלום [ב"ח וב"ש]. וצריך לומר הדיבור השני תוך כדי דיבור להראשון [ר"ן]. ויש מי שרוצה לומר דבעינן מיד ממש אבל שלא מיד אף שאמר תוך כ"ד לא מהני, משום דקיי"ל בקדושין תוך כ"ד לאו כדיבור דמי לעניין חזרה [ב"ש], ולא נהירא, דהא כל אלו הוי ספיקות, וזה דקיי"ל לאו כדיבור דמי זהו לחומרא ולא לקולא, ואיזו נפק"מ יש בזה.

(לז) וזה שכתב "שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה" – הספק הוא אם אזלינן בתר הנותן והמקבל ואיכא ממונא או דילמא דאזלינן בתר המקדשים והמתקדשין וליכא פרוטה לכל אחת, ומיירי בבנות קטנות דהקדושין דאב נינהו, אבל אם הן גדולות ועשו את האב לשליח לקבל קדושיהן פשיטא דצריך פרוטה לכל אחת, ולא עדיף שליח ממשלחו [תוס'], ואע"ג דבנים אינם ברשות האב ובהכרח שעשו אביהם לשליח והרי אין בנתינת כל אחד פרוטה, אמנם להנותן אין לחוש כל כך רק שהמקבל יקבל ש"פ [שם]. וי"א דזהו דווקא כשהאב נותן הממון בשבילם דהוי חד נותן, אבל אם שני הבנים נתנו להאב פרוטה אחת לקדש בעדם – אין זה קדושין [ב"ש בשם מהרי"ט] דאין מקדשין בפחות מש"פ, אך כשהאב נתן פרוטה חשבינן הפרוטה לכל אחד מהם, וכיון שיש להמקבל ש"פ והנותן ג"כ נתן פרוטה הוי ספק קדושין. ולפ"ז גם בבנות גדולות משכחת לה, וכגון שאמרו "תן כסף קדושין לאבינו ונתקדש להם" דמהני מדין ערב כמ"ש בסי' כ"ט, ועוד אפשר דבכה"ג הוי קדושין וודאים אפילו אם נאמר דאזלינן בתר המתקדשות, כיון דאתינן עלה מדין ערב הו"ל כאלו קבלה כל אחת פרוטה שלימה, וצ"ע לדינא, ולמעשה אזלינן לחומרא והוי ספק קדושין [ע' אבנ"מ סק"כ].

(לח) יש מרבותינו שאומרים דב"שתי בנותיך לשני בניי" דהוי ספק קדושין, אין זה רק כשבירר לאיזה מהם כגון רחל לראובן ולאה לשמעון, דאל"כ הו"ל קדושין שאין מסורין לביאה [תוס']. ואע"ג דקיי"ל קדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין כמ"ש בסי' מ"א, מ"מ בכאן שכל אחד מהבנים עשאו להאב שליח ליתן קדושין בעדו וודאי דכוונתו היה לקדושין המסורין לביאה, ואם לא כן הוי שינוי בהשליחות [מל"מ פ"ז], ולפ"ז אם שני הבנים אמרו להאב "תקדש בעדינו שתי בנות פלוני" – הוי קדושין. ויש מי שמשמע מדבריו דבכל עניין בקדושין שאין מסורין לביאה הויין קדושין, ולכן למעשה הוי ספק קדושין [ע' ב"ש סקט"ז שכתב דהתוס' כתבו אליבא דרבא], ועמ"ש בסי' ל"ה סעי' נ"ג.

(לט) וב"בתך ופרתך בפרוטה" הוי הספק, מי אמרינן שכוונתו בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי – ואינה מקודשת, או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה, דהרי יודע שבפחות מפרוטה אין מקדשין אשה [רש"י] ומסתמא כן כוונתו אף שלשונו לא משמע כן, ועוד דמטלטלין אין נקנין בכסף רק במשיכה [תוס']. וכן ב"בתך וקרקעך בפרוטה" הוי הספק כמו בפרה, ואע"ג דקרקע נקנית בכסף מ"מ מפני טעם הראשון הוי ספק, ולכן אם אמר "בתך ופרתך בשתי פרוטות" – הוי וודאי קדושין כיון שיש פרוטה על הבת, ואע"ג דהפרה לא נקנית בכסף מ"מ היא מקודשת, דקיי"ל "קני את וחמור" דקנה מחצה כמ"ש בחו"מ סי' ר"י ע"ש, וכ"ש דמן התורה נקנין מטלטלין בכסף, וק"ו ל"בתך וקרקעך בשני פרוטות" שמקודשת. [ע' ב"ש סקי"ז, ודבריו תמוהים דקיי"ל קנה מחצה כמ"ש, ויש ליישב ע"פ דברי הר"ן המובא בחמ"ח סי' מ"א סק"ד, ע"ש ודו"ק].

(מ) יש מרבותינו שסובר דהא דהוי ספק קדושין ב"בתך ופרתך בפרוטה" או ב"בתך וקרקעך" – זהו כשמשך הפרה והחזיק בקרקע, דלפ"ז י"ל דהפרוטה כולה על הקדושין, אבל היכא דלא משך ולא החזיק פשיטא דעל שניהם היא הפרוטה ואינה מקודשת כלל, ומ"מ ראוי להחמיר [מל"מ פ"ג בשם ריטב"א]. וכל הפוסקים לא הזכירו זה, דממ"נ אם בעת נתינת הפרוטה משך או החזיק הרי להדיא דכוונתו שהפרוטה יהיה להקדושין, ואם אח"כ משך והחזיק דהוי ספק על כוונתו בשעת הקדושין, א"כ אם גם עדיין לא משך ולא החזיק שמא עדיין ימשיך ויחזיק. ועוד דשמא בשעת הקדושין היה כוונתו כן למשוך ולהחזיק ועתה חזר בו, ואף אם נאמר דגם אם בשעת מעשה משך והחזיק הוי ספק קדושין ולא וודאי, דשמא כוונתו לקנות הפרה או הקרקע בחצי פרוטה ובמשיכה או בחזקה, א"כ גם אם לא משך ולא החזיק שמא בשעת מעשה היתה כוונתו כן ועתה חזר בו וסוף סוף מידי ספיקא לא נפקא. ועוד דאפשר דאי אזלינן בתר מקבל תקדוש בחצי פרוטה כיון דליד המקבל בא פרוטה, כמו ב"שתי בנותיך לשני בניי" שנתבאר, ואף שיש לחלק מ"מ ספק יש בזה [ע' במקנה ז': ד"ה בעי ר"א].

(מא) שנו חכמים [נ.]: המקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות מש"פ, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכאן – אינה מקודשת, ולא אמרינן יודע היה שאין קדושיו קדושין וגמר ושלח סבלונות לשם קדושין [רש"י], אלא אמרינן מחמת קדושין הראשונים שלח, ואין בזה אפילו קדושי ספק אם אין בזה חשש שמא ש"פ במקום אחר, כגון שקידשה בכסף שמן התורה צריך שיעור חצי שעורה, וכ"ש אם קידשה במטבע או להרמב"ם בדבר שאינו מתקיים. ואפילו במקום שחוששין לסבלונות לפמ"ש בסי' מ"ה, מ"מ הכא לא חיישינן, דהסבלונות נשלחו על הקדושין הקודמים. [ע' ב"ש סק"ך מ"ש בשם בדק הבית דבכסף פחות מחצי שעורה אפילו שוה הרבה אינו כלום, והב"י שם כתב בלשון אפשר, וצ"ע לדינא].

(מב) ואע"ג דבסבלונות אין חוששין לקדושין, מ"מ אם קדשה בפחות מפרוטה ואח"כ בא עליה בפני עידי יחוד – צריכה גט, וכך אמרו חז"ל [כתובות ע"ד.]: המקדש במלוה ובעל, על תנאי ובעל, בפחות מש"פ ובעל – צריכה הימנו גט משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קדושין, ולכן לא דמי לסבלונות. ומלשון הרמב"ם ספ"ז משמע דבפחות מש"פ ובמלוה הוה קדושי וודאי, וכן משמע מלשון רבינו הב"י כאן בסעי' ט' שכתב צריכה גט שוודאי בעיל לשם קדושין, ולפ"ז אם בא אחר וקידשה א"צ ממנו גט, אבל הרבה מהפוסקים ס"ל דזהו רק קדושי ספק ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם. ויש לתמוה על רבינו הב"י שבספרו כס"מ שם כתב דגם להרמב"ם לא הוה קדושי וודאי, ובכאן הכריע דהוה קדושי וודאי, וכ"כ בספרו הגדול, וביותר יש לתמוה על רבינו הרמ"א שכתב כאן: וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דוודאי בעיל כשהגדיל לשם קדושין עכ"ל, ואף שאין עדים לא ביחודו ולא בביאתו [הגר"א] כיון שדרו דרך איש ואשתו הוה כעדים כמ"ש בסי' כ"ו, ועוד יתבאר בסימן מ"ג, ולעיל בסי' כ"ח כתב רבינו הרמ"א בעצמו בסעי' ט"ז בפחות מש"פ ובעל דהוה ספק קדושין, ובכאן מדמה זה לקטן ונתגדל דזהו לכ"ע קדושי וודאי כשדרו כדרך איש ואשתו. ולדינא הכריעו האחרונים בפחות מש"פ ובעל דהוה קדושי ספק, ואפילו נתייחדה עמו ולא ידענו שבעל צריכה גט, דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה [ב"ש]. ונ"ל לתרץ דברי רבותינו בעלי השו"ע דוודאי בקדשה בפחות מש"פ ובעל פעם אחת במקרה צריכה גט מספק, וכאן מיירי שקידשה ובא עליה כדרך איש ואשתו, דבזה פשיטא דהוה קדושי וודאי כיון שידע שקידשה בפחות מש"פ, וכן משמע מדברי רבינו הרמ"א שכתב ודווקא בכה"ג שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין, אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קדושין אחרים עכ"ל, ונתבאר במקור הדין [בתשו' מיי'] במעשה באדם אחד שהיה לו מאשתו כמה בנים ולבסוף נודע שטבעת הקדושין לא היה ש"פ, ופסקו שצריך לקדשה מחדש, דכיון דלא ידע שצריך קדושין אחרים לא עלה בדעתו לקדשה בביאותיו. וכללו של דבר – דכל דבר קדושין שאינם קדושין והוא ידע מזה ובא עליה פעם אחת, אמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט. ומיהו אם קדשה אחר – צריכה גט משניהם, אבל אם דר עמה כדרך איש ואשתו והדבר מפורסם – הוה קדושין וודאים, וזהו למעלה מחזקה דאינו עושה בעילתו בעילת זנות, וכ"ז כשידע שאינם קדושין אבל לא ידע כלל מזה בכל עניין צריכה קדושין אחרים, מיהו אם אחר שנודע לו שלא היה ש"פ דר עמה כדרך איש עם אשתו ולא היה עידי יחוד – י"ל דהוי כעידי יחוד [ב"ש], ויש שמסתפק בזה [שם], ויש לילך לחומרא. [ולפמ"ש א"ש כל מה שהקשו על הב"י והרמ"א, ועמ"ש בסי' כ"ח סעי' ע'].

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >