ספר המקנה/קידושין/ה/א
ברש"י בד"ה שטר שאין פודין בו וכו' שאם נתן לגיזבר שטר מעות על פדיון הקדש אין הקדישו פדוי וכו'. כתב הרשב"א דמשמע מזה דבקדושין כה"ג שאם קידשה בשטר שלו שהוא חייב ליתן לה מעות מקודשת (וכ"כ הב"ש בסי' כ"ט לשיטת הראב"ד ז"ל וסייעתו) ולא מחוור דבכה"ג אפי' באשה אינה מקודשת ע"ש ואני תמה דאיך אפשר לפרש כן בדעת רש"י הא רש"י ס"ל בר"פ הנושא דאין אדם יכול להתחייב את עצמו בשטר כ"א כשמודה שחייב לו מכבר וא"כ איך שייך להתקדש בשטר כזה. ודוחק לומר דמיירי בשטר שיש בו קנין כמו שיבואר לקמן בלשון התוס'.
ולענ"ד נראה דאין כוונת רש"י ז"ל דכתב לו שיהא קנית הפדיון במעות דבהא ודאי לא מהני אף לדעת רש"י ז"ל אפי' בקדושין כמו שיבואר לקמן דף חי"ת אלא כונת רש"י ז"ל שכתב לו שיהי' ההקדש פדוי ויתחייב לו המעות. ועיקר הקנין הוה ע"י השטר הזה שכתוב לגיזבר שההקדש יהא פדוי. וממיל' יתחייב לה המעות כמו קונה שדה בשטר שקונה את השדה ע"י השטר וממילא יתחייב המעות.
ונראה דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמר לקמן דף טי"ת הא לא דמי האי שטרא לשטר זבינא התם מוכר כותב שדה מכורה לך והכא בעל כותב ומשני התם מענינו וקרא והכא מענינו דקרא וכו' א"כ אי הוי הקדש נפדה בשטר מסתמא דהי נקנה ע"י כתיבת הפוד' דהא כולי' פרשת' בפודה תלה רחמנ' והיינו דכתב רש"י ז"ל אם כתב לגיזבר שטר ר"ל דאינו קונה מטעם שטר ולא אמרינן נהי דכסף אין כאן מ"מ יקנה מטעם שטר כ"ש דא"ש לפי דעת הריטב"א ז"ל שהביאונו לעיל דף ג' בתוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' דכל כה"ג שקידשה בדרך חליפין ויש בו ש"פ או שקידשה בשטר פסול ויש בנייר שוה פרוטה אף שקידשה בתורת שטר מכל מקום כיון שעשה בה קנין חשוב והוא רוצה לקנותה אע"פ שלא הי' על דעת זה הקנין היא מתקדשת כמו שנתבאר שם וא"כ ה"נ ס"ל לרש"י ז"ל דבכותב לה בשטר הרי את מקודשת לי אע"פ שפסק לה מעות נהי דאינו מועיל מטעם מעות מ"מ מועיל מטעם שטר כיון שהזכיר הקדושין בשטר ובכה"ג בפדיון לא מהני אפי' מטעם שטר משום דאין פודין בשטרות ועמ"ש עוד הוכחה לזה בלשון התוס'. ואין להקשות דאם כוונת הש"ס בשטר כזה שהוא בענין שטר קדושין שכ' לו הרי הקדש זה פדוי הו"ל להש"ס לומר שכן אינו קונה במטלטלין דהא כל המטלטלין אינם נקנים בשטר אם כתב לו מוכר מטלטלי קנוי לך לא מהני ולמה נקט הש"ס דוקא הקדש ז"א דבאמת דלר' יוחנן דס"ל בהזהב דף מ"ז ע"ב דמעות קינות דבר תורה הוי מצי למימר הכי מה לכסף שכן קונה במטלטלין אבל לר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אבל מעות אינו קונות א"א לומר הכי אלא בהקדשות דמודה ר"ל דכתיב ונתן הכסף ועיין בסמוך בלשון התוס' ודו"ק:
תוס' ד"ה שכן פודין וכו' וא"ת ונימ' ק"ו מקרקעות וכו' וי"ל דאיכ' למימר מה לקרקע וכו'. לכאורה קשה דאכתי ניליף משט"ח של אחרי' דמשמע לקמן דף מ"ז ע"ב דהוי כסף לענין קדושין אלא דפליגי בו ר"מ ורבנן מטעם אחרינ' ואפ"ה אינו יכול לפדות בו הקדשות כמו שאין פודין בקרקעות א"כ ניליף נמי מיני' קנין שטר ודוחק לומר כיון דשטר אית בי' שיעבוד קרקעות שייך בו פירכ' דקנין אגב כמ"ש התוס' ונר' דמזה מוכרח שיטת ר"ת בכתובת דף פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' דמכירת שטרות דרבנן היא וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בספ"י דתלי' בפלוגתת ר"י ור"ל. דלר' יוחנן דס"ל דמעות קינות דבר תורה כיון דשייך מעות בשטרות כמו בשאר מטלטלי' הוי מכירה דאוריית' דהוא בכלל דכי תמכרו ממכר אבל ר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה לא שייך משיכה בשטרות כיון דאין גופן ממון. א"כ לפי מ"ש בסמוך בלשון רש"י ז"ל דלא הוצרך הש"ס לפירכ' שכן פודין בו אלא אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ולא מעות אבל לר"י דס"ל דמעות קונות איכא למיפרך מה לכסף שכן קונה במטלטלין א"כ לר' יוחנן ליכא למילף משט"ח דאחרי' דכי היכא דמקרי כסף לגבי קדושין ה"נ מיקרי כסף לגבי מטלטלין. ואיכא למיפרך שכן קונים במטלטלין. ולר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ע"כ מכירת שטרות דרבנן א"כ אינו יכול לקדש בשט"ח של אחרי' מדאוריית' וליכא למילף מיני' וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד דמזה ראי' למה שכתבנו בסמוך בלשון רש"י ז"ל דאינו יכול לקדש בשטר חוב של עצמו מדין כסף כגון שלא הזכיר בו לשון קדושין דאי נימא דזה מקרי כסף קשה דנילוף קידושי שטר בק"ו מכסף בענין זה שנותן לה שטר על עצמו דהוא ישתעבד מדאוריית' אע"ג דאין פודין בו מדאוריית' דלא עדיף משט"ח דאחרי' וליכ' למיפרך מידי אע"כ דזה לא מיקרי כסף כלל לא לענין קדושין ולא לענין דברים אחרי'. אך לפי מ"ש דהא דקאמר שם פודין בו הקדשות אינו אלא אליב' דר"ל אבל לר"י י"ל שכן קונים בו מטלטלין אם כן כיון דסבירא ליה לריש לקיש בריש פרק הנושא דאם התחייב את עצמו בשטר דלא משתעבד אם כן הוא הדין דאינו יכול לקדש בו אשה דבמה יתחייב אע"ג דקאמר שם דיכול להתחייב א"ע מדר' גידל היינו משום דכבר קידשה קדושין גמורי' אבל א"א שיהא הקדושין באותו חוב עצמו אע"ג דאמר התם דמודה ר"ל בקנה מידו להתחייב א"ע דחייב מ"מ לפי מ"ש הב"ש בסי' כ"ט ס"ק ב'. וס"ק יו"ד אם הקנה לה טבעת ע"י ק"ס לא הוי קידושין משום דדמי לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין א"כ כ"ש כשמחייב עצמו ע"י ק"ס דלא מהני אך ז"א לפמ"ש שם ב"ש בשם תשובת רש"ך דאם מקנה לה הטבעת בק"ס הוי קידושין ועיין בק"א שהוכחתי שם דגם דעת הש"ג כן ותו דלפי דעת הרמב"ם אף ר"ל מודה דיכול להתחייב באתם עדי ע"ש. ויבואר עוד לקמן דף חי"ת ודו"ק:
בא"ד. דיכול אדם לקדש בקרקעות וכו'. הנה היש"ש ז"ל הביא דברי הר"ן ז"ל והוא דעת בעל העיטור דיש חולקי' ע"ז דס"ל דאינו יכול לקדש לא בקרקע ולא במחובר לקרקע משום דלענין זה ילפינן הוי' מיציאה מה יציאה אינו יכול לכתוב הגט על קרקע ולא בדבר מחובר לקרקע ה"נ אינו יכול לקדש בהן אפי' מדין כסף ע"ש שהאריך ואין כן דעת תוס' וש"פ. וכן משמע מדבריהם לעיל ד"ה בשוה פרוטה כמו שהארכנו בק"א סי' כ"ז ע"ש ועוד נר' דע"כ ז"א דא"כ נימא נמי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין גט לא על בעלי חיים ולא על אוכלים דה"נ דאינו יכול לקדש באוכלים ולא משמע הכי לקמן דף נ"ב ע"ב במתני' דהמקדש בחלקו דמוקי למתני' כר' יוסי הגלילי משמע דיכול לקדש באוכלים אפי' לר' יוסי הגלילי דאל"ה בל"ז לא אתי מתני' כר' יוסי הגלילי.
וכן משמע קצת לקמן דנ"ב ע"ב בתוס' ד"ה המקדש בערלה וכו' והא דלא חשיב נמי חמץ בפסח משום דר' יוסי הגלילי ס"ל דמותר אהנאה משמע דערלה ואינך דחשיב התם א"ש ופי' לר' יוסי הגלילי ודוחק לומר בכ"ז דתנא דמתני' ס"ל כוותי' בחד' ופליג עלי' בחד' וכן בב"ק דף י"ב ע"ב מוקי ליתני' בכור תם מוכרי' אתו חי ושחוט וכו' כר' יוסי הגלילי וקתני מקדשין את האשה אף בהוי בעלי חיים וק"ל ועיין בק"א דיש לפרש דעת התוס' כדעת בעל העיטור כמבואר שם באריכות רס"י כ"ז:
בא"ד. שכן קונין מטלטלין ואגבן וכו'. קשה לי דאכתי נילוף מקידושי כסף למאי דקיי"ל בח"מ סי' ר"ב דעבדי' כמטלטלין לענין קנין אגב דאין מטלטלין נקנים אגב עבדים וגם אין פודין בעבדים הקדשות ואפ"ה יכול לקדש בו את האשה דמה"ת יגרע מקרקע ותו קשה לפמ"ש התוס' בב"ק דף י"ב בד"ה אנא מתנית' ידענ' וכו' דקנין אגב אינו אלא מדרבנן דקרא דערים בצורות אסמכת' בעלמ' הוא א"כ לא שייך הכא למפרך שכן קונה באגב דהא הכא מיירי בדאוריית' ולפמ"ש דר' יוחנן בלא"ה איכא למיפרך מה לכסף שכן קונים במטלטלין א"כ י"ל דלר"ל באמת דקנין אגב מדאוריית' ומהני אפי' בעבדים דפלוגת' היא בב"ק שם וצ"ע.
בא"ד. וי"ל דמה למטלטלין שכן פודין בו וכו'. כתב המהרש"א דהא דלא ילפינן במה הצד מקרקעות ומטלטלין דאיכא למיפרך שכן הנאתן מרובה. ולפ"ז בהא דאמר לקמן לא ליכתוב רחמנ' בשטר ותיתי מהנך וכו' כיון דלא ידע מפרכ' דשכן הנאתן מרובה ה"מ למילף מכסף לחוד' דהיינו מקרקעות ומטלטלי. וצ"ל דנהי דידע מן הנאתי מרובה דכסף אבל לא ידע מהנאה מרובה דביאה דאינו דומה כ"כ להנאה דכסף ואפ"ה קאמר דאיכ' למיפרך משום דבמה הצד פרכינן פירכ' כל דהוא. ועיין מה שכתבנו בריש מכילתין דיש לפרש בזה דברי הירושל' דהוכיח דשטר אע"פ שאין בו ש"פ דאי יש בו ש"פ היינו כסף. ופשטות דאין כוונתו דאי יש בו ש"פ ממילא היא מקודשת בתורת כסף כיון דאמר לה התקדשי לי בתורת שטר אלא דכוונתו הוא מדאיצטרך קידושי שטר ולא ילפינן מכסף לחוד' דהיינו במה הצד מקרקעות מטלטלין וע"כ משום דאיכ' למיפרך שכן הנאתן מרובה ואי נימ' דבעינן בקידושי שטר שיהא בו ש"פ תיפוק לי' כיון שמתקדשת בתורת כסף בש"פ הא הנאה כזו אית' נמי בשטר כיון דעכ"פ ש"פ הוא. וע"כ מוכרח מזה דבקידושי שטר לא בעינן ש"פ וק"ל:
שם. בגמרא. רבא אמר אמר קרא וכתב לה וכו'. לכאורה קשה דאביי דנפק' לי' מסבר' למה לי הך קרא דוכתב ולכאורה הי' נר' דאיצטרך קרא שאינה יוצאה בחליצה כדאית' לקמן דף י"ד ע"א. אך ז"א דהא דאמרינן לקמן דאיצטרך קרא גבי אשה דאינה יוצאה בחליצה ואיצטרך קרא גבי יבמה דאינה יוצאה בגט דלא נילוף מהדדי בק"ו אע"ג דסוגי' דעלמ' דכל היכא דאיכא למילף בק"ו להכי ולהכי אמרינן כל חד תיקום אדוכתי' וכן הקשה מהרש"א דף י"ד. ועיין מ"ש שם דהיינו משום דבל"ז צריך קרא דוכתב גבי אשה למעט דאינה יוצאה בכסף וממיל' תמעט נמי דאינה יוצאה בחליצה ואז שפיר הוי ילפינן ביבמה בק"ו מאשה שתהא יוצאה בגט ולכך צריך מיעוט' גם גבי יבמה אבל אי נימא דכולה קרא דכתיב גבי אשה לא איצטרך אלא למעט חליצה קשה דלא ליכתוב לא הא ולא הא וממיל' הוי אמרינן דכל חד תיקום אדוכתי' והעיקר נר' דאיצטרך אף לאביי דלא נילוף בהיקש' דאחרת מאמה עברי' שתצא בכסף שתתן היא לבעל דומי' דאמה עברי' שיוצאת בגירעון כסף שנותנת לאדון ובהא לא שייך אין קטיגור וכו' כמ"ש התוס' בד"ה סניגור וכו' ולרבא ממיל' משתמע גמי הא ממיעוט' דוכתב וק"ל. מיהו לפי מ"ש לקמן דף ט"ז בלשון רש"י ז"ל ד"ה גופו קנוי דס"ל דהיקש' דאחרת אינו אלא בקיחה אבל לא ביציאה א"א לפרש הכי ועמ"ש לקמן דף י"ד ע"ב בלשון התוס' ד"ה מוכר עצמו וכו'. וק"ל:
תוס' בד"ה מה הוי' בכסף וכו' ולענין ביאה ליכא למימר וכו'. ולכאורה קשה מהא דקאמר לקמן דף ט' ע"ב אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל וכו' ולסבר' התוס' קשה דא"כ ל"ל קרא דוכתב שאינ' יוצאת בכסף כי היכא דלא נילוף מויצאה והיתה. ואס"ד דעד דמקדש והדר בעיל הא ביאה לא שייך בגירושין שלהתרחק ממנה הוא מגרשה:
ואין לומר דה"א דוכתב אתא דמתגרשת בכתיבה ואין מתקדשת בכתיבה כדקאמר הכא. ונהי דלפי האמת אמרינן מדקאי בגירושין ממעט גרושין אבל אין להכריח מזה דלא נימא עד דמקדש והדר בעיל כיון דאיכ' לאוקמ' קרא דוכתב שאינה מתקדשת בכתיבה. דז"א דהא מקשה שם א"כ נערה המאורסה היכא משכחת לה ומשני שקידשה בשטר א"כ ע"כ מוכח דמתקדשת בכתיבה מיהו נר' ליישב דהא כתבו תוס' לעיל דף ד' ע"ב ד"ה מעיקר' דדינא פירכא וכו' הקשה הר"י מאורלייניש וכו' נילוף מהיקש' שהוקשו לאמה העברי' וכו' וי"ל דאי מהיקשא לחוד הו"א דלא סגי בפרוטה עד שיהא ב' פרוטות וכו' ורבינו נתנאל תירץ וכו' לפי שביציאתה אינה יוצאה בכסף וכו' א"כ לפי הס"ד דיוצאת בכסף דלא שייך תי' רבינו נתנאל הנ"ל שפיר הוי ילפינן מאמה עבריה דמתקדש' בב' פרוטות בלא בעילה אבל בפרוטה א' עד דמקדש והדר בעיל והו"א דיוצאת נמי בשתי פרוטות והא דלא משני לקמן גבי נערה המאורס' דמשכחת בשקידשה בב' פרוטות משום דלבתר דכתיב כבר וכתב למעט דאינה יוצאה בכסף תו ליכא למילף מאמה עברי' כתי' רבינו נתנאל הנ"ל ולפמ"ש לעיל דמהאי קרא דוכתב ילפינן נמי דאינה יוצאת בכסף שהיא נותנת לו דלא נילוף בהיקשא מאמה עבריה שיוצאת בגירעון כסף שנותנת לאדון א"ש טפי דאפי' אי הוי אמרינן עד דמקדש והדר בעיל אפילו הכי איצטריך וכתב דלא נילוף מהיקשא מאמה העבריה ודו"ק:
תוס' ד"ה על מנת שלא תלכי וכו' שהרי אם מת אבי' וכו'. משמע דלא קשה להו אלא ממת ולא אם מכרה אבי' וכן כתב המהרש"א ז"ל בעירובין דף ט"ו וז"ל וממכרו דגבי נדרי' ל"ק להו דאפשר שיקנה בית אחר ע"ש. אך באמת ז"א כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ר"א ס"ק י"א דאם קנה בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על אותו בית דוקא ונראה דזהו כונת הש"ך שם בס"ק י"ב אלא דאכתי לא מצי התוס' להקשות ממכרו לאחר דעדיין אין זה כריתות דאכתי אגידא בי' שמא יחזור ויקנהו כדאיתא שם בש"ע דאם חזר וקנאו אותו בית חזר לאיסורא ועוד נראה דאפי' לדעת התוס' דהוי כריתות משום שאם ימות אבי' תו לא אגירא בי' והיינו דוקא בדבר שדרכו בכך אבל במכירה כיון שאין רגילות למכור את ביתו לא הוי כריתות מטעם זה כי היכא דלא הוי כריתות משום שאם יפול הבית או ישרף לא תהי' אגידא בי' ואדרב' מוקמינן לי' אחזקתו. תדע דאפי' לפמ"ש התוס' דבית אביך מקרי יוצאי חלציו לא אמרינן דהוי כריתות שמא ימותו כל יוצאי חלציו בלא זרע אע"כ דמשום דבר שאינו רגילות לא הוי כריתות ולשון התוס' בגיטין שכתבו אם מת אבי' או מכרו תו לא חשיב בית אבי' לטפויי מילת כתבו כן ועיקר הקושי' הוא ממת וק"ל:
שם. וכ"ת כסף נמי בע"כ באמה עבריה וכו'. כבר כתבנו בריש מכילתין בתוס' ד"ה ש"פ דהמ"ל שכן ישנו בע"כ בפדיון אמה עברי' דכתיב והפדה בע"כ דאדון וע"ש. ועיקר נראה דלא ניחא להו לפרש הכי דא"כ הול"ל שכן ישנו בע"כ בשדה אחוזה וערי חומה דאית בהו ג"כ מצות גאולה בכסף בע"כ אך דלא דמי לבע"כ דיבמה לגירושין דהא פליגי תרי לישנ' בפ' מי שאחזו בגאולת בתי ערי חומה דאע"ג דמצו' על האדון לקבל הפדיון וכופין אותו לקיים המצות של תורה כמו בכל מצות עשה מ"מ אם אינו רוצה לקיים המצוה פליגי בה תרי לישנ' אם נתינה בע"כ הוי נתינה או לא וכן הוא באמה עברי' למ"ד נתינה בע"כ לא הוי נתינה אין הפדיון כלום משא"כ בגירושין דאם זרק לה גיטה מגורשת או בא על יבמתו באונס קנאה וכן במכירת בתו דקנאה האדון בע"כ. לכך לא ניחא להו לפרש אליבא דחד לישנ' דרבא ועיין בק"א סי' כ"ז באריכות:
בגמרא. אמר ר' הונא חופה קונה וכו'. כתב מהרש"א דע"כ ס"ל לר"ה דאפי' בלא ק"ו דכסף כיון דחופה גומרת כ"ש שקונ' משום דגמר עדיף מקנין ולא יליף ר"ה בק"ו דכסף אלא שקונה וגו' ע"ש שהאריך להוכיח כן. ולכאורה הוא סותר סברת הר"ר אלעזר משנזא שכתבו התוס' לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מה ליבמה וכו' דמשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קנין עכ"ל דהא בוודאי לא אלימא זיקה כמו אירוסין וכיון דס"ל לרב הונא דגמר לאחר אירוסין עדיף מקני כ"ש דגמר לאחר זיקה עדיף מקנין וא"כ קשה אליבא דר' הונא ל"ל קרא דובעלה.
ואין לומר דכיון שכתבו התוס' לקמן דק"ו דר' הונא אינו אלא לר' טרפון אבל לרבנן דר' טרפון אמרי' דיו אפי' היכא דמיפרך ק"ו א"כ כיון דאי אפשר למילף בק"ו מיבמה אלא משום דכסף קונה באשה ואינו קונה ביבמה א"כ נהי דנילוף דביאה קונה באשה מ"מ איצטריך ובעלה דביאה גומרת לאחר כסף דליכא למילף בק"ו מיבמה משום דאמרינן דיו ככסף שאינו גומר וכ"כ הר"ן באמת כמ"ש בק"א סי' ל"ג דז"א דא"צ למילף מיבמה בק"ו דכסף אלא לענין קנין אבל לענין גמר איכא למילף מיבמה בק"ו דחופה דמה יבמה שאין חופה גומרת בה ביאה גומרת בה אשה שחופה גומרת בה אינו דין שביאה גומרת בה כמ"ש לעיל ד"ה מה ליבמה.
וצ"ל דאע"ג דלקמן דף יו"ד הוא בעי' דלא איפשוט אי ביאה נישואין עושה היינו למאי דקיי"ל דצא כר' הונא אבל לר' הונא באמת צ"ל דעיקר קרא דובעלה לא איצטריך אלא דביאה קונה וגומר והיינו דנישואין עושה ואין להקשות דאכתי לא איצטרך ובעלה דכיון דידעינן דביאה קונה לחוד וגומר לחוד ממילא ידעינן נמי דקונה וגומר בק"ו דכסף כדיליף ר' הונא גבי חופה אף למה שכתב תוס' דר"ה ס"ל כר' טרפון מ"מ קשה לר' טרפון ז"א דהא לא יליף ר' הונא לקמן אלא במה הצד מכסף ושטר וביאה אבל אי לא הוי כתיב ובעלה לא הוי ידעינן מכסף ושטר דאיכא למיפרך שכן קנינם מרובה וכ"ש דאיכא למימר דר' הונא מוקי ברייתא זו דובעלה כרבנן דר' טרפון דלדידהו לא שייך ק"ו מכסף שיקנה ויגמור דאיכא למימר דיו ועמ"ש לעיל דף ג' ע"ב דלפי מ"ש תוס' לקמן דף יו"ד ע"א בשם ר"נ גאון בל"ז מוכרח לומר אליבא דר' הונא דביאה נישואין עושה ע"ש ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |