משל ומליצה/שיר השירים/ה

משל ומליצה ‏ שיר השירים ה

יד

ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש. חוטא למלך שיצא עליו פסק דין לשאת משא עשרה ככר אבנים. והשוטר הממלא פקודת המלך ראה כי כבד העונש על החוטא מנשוא. ולא יוכל לחיות בשום עליו משא כזאת אך דבר המלך אין להשיב ומוכרח למלאות פקודתו. וישת עצות בנפשו לחלק משא העשרה ככר לשנים. וישם עליו משא חמשה ככר. ואח"ז נתן עליו פעם שנית משא חמשה ככר. ובזה נתמלאה פקודת המלך לשאת משא עשרה ככר. ועלה בידו כח הסבל לסבול המשא בשני פעמים. כן עד"ז הוא חסדי ההנהגה העליונה כאשר מתחייב החוטא לאיזה עונש כמדת חטאתו. והבורא יתברך רואה דאין בכח האדם לסבול עונש קשה כזה. ודבר המשפט אין להשיב. אז ברחמיו ית' מחלק העונש לחלקים קטנים. ונותן חלקי העונש להחוטא אחת לאחת עד שמשלים לו העונש בשלימות כפי חטאו. והחוטא יכול לסובלו. זהו ידיו היינו כח המעניש בעולם המה גלילי זהב עשוים כגלגל החוזר במדת הדין המתואר זהב והגלילים ממולאים בתרשיש. שמכה האבן הגדול לאבנים קטנים כאבני התרשיש ובהם ממלא הגלילים להשלים בכולם משקל אבן הגדול שהערך בעונש חטאתיו:

מעיו עשת שן מעולפת ספירים. נמתיק לדמיון רופא אמן מומחה בא לרפא את החולה ויתבונן כי קשה חליו ואך בזאת יתרפא אם יקיזו דמו וישימו עליו תחבושת הויזיקאטריע חזקה וחריפה להיות על בשרו כיום תמים. אף שידע כי כאב התחבושת כזו מכאבת מאוד. עכ"ז ציוהו לעשות כל אלה כי נכמרו רחמיו על החולה לרפאותו. אם החולה בשמעה אנחת החולה וצעקתו מכאב התחבושת המושם על בשרו נכמרו רחמיה על בנה הרך ויחיד לאמו. ותלך ותסיר התחבושת מעליו.

ויבוא הרופא ויודע לו את אשר עתה ויחר אפו מאוד ויתן עליה בקולו הוי אשת כסילות על פרי בטנה לא רחמה לרפאותו מחליו הקשה אשר הגיע לשערי מות. בסבת אהבתה לעצמה כי קצה נפשה לכלכל צעקת בנה. ותחליף אהבת עצמותה בנפש בנה. הלא גם ממני לא נעלם כי התחבושת מכאבת להחולה. וצעוק יצעק. ומעי המו מאוד מיסורי החולה. עם כל זה בטלתי המיית צערי מפני תועלת החולה לרפאותו בשימת התחבושת. כי בינותי דזהו רחמים אמיתים לרחם על החולה, לא עלי.

כן על דרך זו תכונת הנהגה העליונה. החוטא יש לו חולי הנפש והעונש הוא צרי הרפואה. וכאשר מתבונן הבורא יתברך יסורי החוטא מהעונש. מעיו המו עליו ושכינה מצטערת עליו כמאמר חז"ל (סנהדרין פ"ו מ"ה) שכינה מה אומרת קלני מראשי. אך הבורא יתברך יודע שלא יתרפא החוטא רק בסבילת היסורין לתומם. לכן סובל כביכול הצער לשמוע צעקת היסורין ואנחתו עד אשר יסבול החולה כל היסורין שהם תחבושת רפואתו לתומם.

זהו מעיו עושה כביכול כתחושת עשת שן הקשה בלתי מתפעל משום הרגש כאילו היא מעולפת ספירים כספיר שהקורנס מתבקע והוא בקיומו מבלי שום הרגש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף