משך חכמה/ויקרא/יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה ויקרא יג

ב

והובא אל אהרן הכהן וכו'. ענין הנגעים שנמסרו לאהרן הכהן הוא מסתרי התורה אשר הטומאה והטהרה תלוי בכהן. לכן אמרו בפ"ק דזבחים דשחיטת פרה פסולה בזר, משום דפרה קדשי בה"ב ולא כש"כ הוא כו' אמר רב שישא בריה דר"א מידי דהוי אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהונה, דהורו לנו ההשתוות דמראות נגעים טעון עץ ארז ואזוב בטהרתו וכן פרה אדומה, והמה שניהם ענין טהרה לטומאה ונמסרו לכהן לא מצד עבודה דשניהם בחוץ. אמנם יש לאמר, דהנה הנגעים היא מחלה המתדבקת עד שאמרו במד"ר ובתלמודין כתובות דלא עיילי למבואיה, ולכן טמא טמא יקרא, וההתעסקות בו הוא ענין מסוכן וצריך לזה השגחה נפלאה פרטיית אשר העוסק ינוצל מזה ויהיה נבדל אשר אליו לא תדבק הנגע, לכן בחרה התורה זה בבני אהרן אשר המה נבדלים משאר ישראל ומושגחים בפרטיות יותר וכמו דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים. ועיין פרק ע"פ דף ק"ה בזה וזה יתכן.

בתו"כ פ"א. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת"ל או אל אחד מבניו כו'. מה נאות הוא לפי השיטה דמפרשי בדרב אחא דבר תורה אפילו חד נמי כשר (בריש סנהדרין), דמ"מ סמוך בעינין, ולכן מאהרן לא הוה ידיעינין דאיהו הוה סמוך כדאמר פרק ראוהו ב"ד, אבל הדיוטות סד"א דבעי ג', לכן קמ"ל או אל אחד מבניו הכהנים ודו"ק.

ג

וראה הכהן את הנגע כו' וראהו הכהן. הכפילות מבואר. ועיין תו"כ. ויתכן ע"ד רז"ל שהכוונה שיראה את הנגע אם היא ראויה לטמאנה, הוא שיש בה סימן טומאה שער לבן, וראהו הכהן הוא שיראה הכהן על האיש אם ראוי לטמאותו, הוא אם חתן נותנין לו כל ז' ימי המשתה וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל שלא לערבב שמחתו ודרכיה דרכי נועם, ולכן וראהו איך הוא באיכותו אם הוא ראוי לפי הזמן לטמאותו, וזה שאמר וביום הראות יש יום שאי אתה רואה הוא ענין מצד הזמן, לא שאם לפי תכונתו צריך התחברות עם אנשים וכיו"ב אינך רואה בו, רק כשהוא ענין מצד הזמן. בינה זה.

ד

ואם בהרת כו' ושערה בלא מפיק ובפסוק כ' בשחין כתוב ושערה במפיק. ומרמז לנו התורה דשער חלחולי מחלחל כדאמר בפרק העור והרוטב והשער בא מגוף הבשר לכן כאן כתוב ובשר כי יהיה בעורו שחין כו' כתיב ושערה במפיק שער שגדל מהבשר, אבל תמן לא כתב רק עור בשרו, שאין השער בא מן העור (משום זה לא הוי שומר ע"ג שומר יעו"ש) כתוב ושערה בלא מפיק.

תו"כ פ"ב. אמרו לו לא אם אמרת בשיער לבן, שהוא מין טומאה תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה אמר להם אף שער שהוא הופך והוא מין טומאה כו'. פירוש, דהא אם קדמה שער לבן לבהרת טהורה, רק אם הבהרת קדמה לשער לבן טמאה, א"כ השחרות שהיתה קודם הולבנה, וכשנולד הנגע השחרות מועיל להטומאה א"כ גם שיער שחור מין טומאה ופשוט.

ו

שם. פ"ב והנה כהה יכול למטה מד' מראות כו'. מדברי רמב"ם פ"א הי"א מוכח דמפרש קרא והנה כהה הנגע פירוש למטה מד' מראות אף אם פשה טהורה, ולא פשה הנגע כו'. פירוש או לא פשה הנגע אף אם עמד בעיניו טהור. וזה דלא כרש"י. ובאמת זה נכון יותר בפשט משיטת רש"י, דלרש"י אמאי כתיב לעיל הנגע עמד בעיניו לא פשה וכאן כתיב כהה הנגע ולא פשה בוא"ו, ולרמב"ם הוא"ו מחלק, אבל דלא כת"כ וצ"ע.

יא

לא יסגירנו כי טמא הוא. בתו"כ שלא יסגירנו כהן. פירוש לפי שהוא טמא לא יסגירנו כהן, כדי שלא יזדקק אליו טהור, אבל מוחלט, מי שהוא מצורע מוחלט יסגירנו, כיון שהמסגיר מוחלט, ת"ל הוא בנראה דברתי, שהנראה אינו צריך הסגר ופשוט.

יד

תו"כ פ"ה. בשר חי החוזר טמא אין שער לבן החוזר טמא ר' יהושע מטמא כו' שער לבן סימן טומאה ומחיה ס"ט מה מחיה חוזרת טמא אף שער לבן יחזור ויטמא א"ל ר"ע אימתי יפה כחו של שער לבן לטמא בזמן ששימש החלט כו', א"ל מה בזמן ששימש החלט אינו מעכב את הפריחה בזמן שלא שימש החלט אינו דין שלא יעכב את הפריחה ועוד שנאמר בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא ע"כ. ועיין ק"א. ולענ"ד נראה דהנה קיי"ל דשער לבן הקודם לבהרת טהור, ואם בהרת קדמה לשער לבן טמא, וא"כ יתכן דכיון דפרחה בכולו שוב בטלה הויות הנגע הראשונה ונמצא דמתייחס עכשיו הפריחה לבהרת גדולה וחדשה, ולכן שער לבן הקודם הוי קדמה שער לבן לפריחה והוי כמו קדמה הבהרת לשיער וטהור, אולם ר"ע לטעמיה דסבר לעיל דאם היה בהרת כגריס ובו שער לבן ואח"כ נתמעט שוב הבהרת מגריס ונשאר כחצי גריס דטהור וכבר בטלה טומאת הבהרת ושוב נתגדלה הבהרת עד כגריס דהוי שיער לבן ס"ט ואם נימא דשיער לבן מעכב הפריחה א"כ אמאי בקדם שיער לבן לפריחה טהור, וליכא לאמר דכבר בטלה התיחסות הבהרת הראשונה ושוב לגבי הפריחה הוי קדמה ש"ל לבהרת ז"א, דלא עדיף מאם נתמעטה מגריס ובכ"ז אמרינין, דלגבי התיחסות הראשונה הוי קדמה בהרת לשיער לבן ודו"ק. והא דאמר בתוספתא מה למחיה שכן היא מטמאה בבואה בהיותו טהור, אבל שיער לבן אינו מטמא אלא בבא אחר הטומאה, יעו"ש בק"א, יש לה פירכא פשוטה, מחיה בראשי אברים יוכיח שאינו מטמא כל עיקר רק בפריחה מעכבת וחוזרת ומטמאת, וע"כ מוכרח לאמר מה למחיה בראשי אברים שכן מעכבת תאמר לשיער לבן שאינו מעכב הפריחה וא"כ היינו הך דתו"כ. ודו"ק היטב.

שם פרק ו' פסקא ד'. יכול הבא בכולו לבן בתחילה יהא טהור ת"ל הוא, הוא טהור ואין הבא בכולו לבן כו' טהור אלא טמא, ועיין ק"א. וכבר למדנו זה פרק ד' סימן ז'. אולם פירושו עמוק, דהבא מתחלה כולו לבן צריך הסגר, דפורח מן הטהור טמא וכי נתגלו בו בשר חי יותר מכעדשה בבשרו [לא בראשי אברים] הרי הוחלט דזה הוי סימן טומאה וכי נתכסה המחיה אחר כך ובמראה בוהק ג"כ יכול יהא טהור ת"ל הוא, פירוש דכמו הפורח מן הטמא דאם נשאר מראה בוהק מעכבת הפריחה מלטהר כולו, כן הכא שבא מתחילה כולו לבן והפריחה בכולו לא טהרתו, ואח"כ הוחלט במחיה וכי פרחה שנית ורוצה אתה לטהרו מחמת הפריחה גם מראה בוהק מעכב ושוב טמא מחמת הפסיון, דהוי כמו פרחה מקצתו וקאי שפיר אמאי דסמוך מיניה לעיל פסקא ב' ונהפך ללבן אפילו למראה בוהק ודו"ק.

ולפי הדינים המפורשים בתו"כ א"ש ומדויק לשון הכתוב וביום הראות בו בשר חי יטמא, דניחזי דבבא מתחלה כולו לבן או בבהרת קטנה אם נולדה מחיה בראשי אברים אינו טמא, רק במי שהיה טמא ופרחה בכולו ומחמת הפריחה הוא נטהר מן הכהן ע"ז אמרה התורה וביום הראות בו בשר חי יטמא, דאפילו אם נתגלו ראשי אברים בבשר חי טמא, א"כ הו"א דהא מחיה זו אינה סימן טומאה כלל, רק דנין דכמו דאם היתה המחיה בראשי אברים היתה מעכבת הפריחה בכולו, כן דנין השתא, נמצא דבטלה טהרת הפריחה מעיקרא וכמו זב שראה בז' שסותר, קמ"ל וביום הראות בו ב"ח יטמא דוקא מזמן זה ואילך הא מה שהיה מאחר הפרישה עד הראות ב"ח טהור גמור, ומסיים בשר חי ולא הבוהק, כמו שדרשו בתו"כ, להורות, שאם תאמר דסותרת הפריחה, א"כ גם הבוהק היה סותר כמו שקודם הפריחה היה מעכב. ודוקא מיום זה ולהלן טמא, ולכן הבוהק החוזר אינו טמא ודו"ק.

לג

והתגלח. ג' רבתי לרמז ששלשה לוין נדחים בתגלחתו, שער זקנו, ואף אם הוא כהן דכתיב בו לאוי יתירא ונזיר והוי' ג' לאוין כולם דוחה אותן תגלחתו דמצורע ופשוט.

ואת הנתק לא יגלח. בתו"כ וכי מה יש בו, פירוש, אע"ג דמשכחת שיש ב"ש שחורות רק שהם מן הצד ואינו מבוצר וע"ז אמר לא יגלח, אבל א"כ משכחת לה שהפשיון יהא סימן טהרה, היינו אם יפשה הנתק ויהיו רחוקים מן הקמה ב' שערות ויהיו מבוצרים, ובקרא משמע דפשיון הוי סימן טומאה וכל העיקר שאינו מגלח כדי שיהיה ניכר הפשיון לטומאה ודו"ק.

מא

ואיש כי ימרט ראשו כו' איש צרוע הוא טמא. הענין דמדה במדה לא בטל, ועל קימוץ וצרת עין בא נגעי בתים וכיו"ב, ואם הנגע בראש, בודאי הוא משובש בכח השכל ובדיעות זרות, לכן בא הצרעת בקרחתו מקום המחשבה ומשכן השכל, והנה אם החטא שלו הוא במדות ובכחות הנפש או בפעולות כמו שאמרו על ז' דברים נגעים באים (פ"ג דערכין ט"ז) אז אינו מיוחד החטא מצד כח השכלי המתיחד בו האדם, לא כן אם חטא בכח שכלו שאז הנגע בראשו [ומזה מה שבא על גסות הרוח, שזה הטעה בשכל ומביא לעו"ג כמו שאמר ורם לבבך ושכחת כו', לכן בעוזיה והצרעת זרחה במצחו מקום המחשבה. והבן], הוא חוטא בכח שכלו המיוחד באדם מצד שהוא איש שאינו בשום חי בלתי מדבר, לכן אמר איש צרוע הוא טמא כו' ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.