מראי מקומות/ברכות/כד/ב: הבדלים בין גרסאות בדף
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
(מראי מקומות) |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
== הוי מושכי העון בחבלי השוא == | == הוי מושכי העון בחבלי השוא == | ||
רש"י {{ממ|[[רש"י/{{כאן}}#בחבלי|ד"ה בחבלי]]}} פירש בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק, הן מושכין העון על עצמם, אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש. והתוספות {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#בחבלי|ד"ה בחבלי]]}} פירשו ששוא הוא לשון חינם, שבחינם מושך עליו עון כי טוב היה שלא היה מקיים כלל מצוה זו. שאינה מצוה אלא עבירה. | רש"י {{ממ|[[רש"י/{{כאן}}#בחבלי|ד"ה בחבלי]]}} פירש בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק, הן מושכין העון על עצמם, אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש. והתוספות {{ממ|[[תוספות/{{כאן}}#בחבלי|ד"ה בחבלי]]}} פירשו ששוא הוא לשון חינם, שבחינם מושך עליו עון כי טוב היה שלא היה מקיים כלל מצוה זו. שאינה מצוה אלא עבירה. | ||
היה עומד בתפילה ובקש להתעטש וכו' ואומר רבש"ע יצרתנו וכו'- וכתב ברש"י: ואומר - בתוך התפילה, דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח, לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע ע"כ. | |||
בספר גינת ורדים (כלל א סי' נא) למד מדברי רש"י אלו, דהנצרך לנקביו בין פסוקי דזמרה לישתבח, יכול לומר אשר יצר, הואיל ובלאו הכי תפילתו מופסקת, וכסברת רש"י הנ"ל ע"כ. | |||
ובשו"ת מתת ידו (מהדו"ת או"ח סי' טו) הביא בשם אחד מגדולי הדור, שהוכיח מדברי רש"י הנ"ל, דמי ששכח טל ומטר וחוזר לברכת ברך עלינו, ובינתיים שמע שהציבור עונים איש"ר, מותר להפסיק ולענות עם הציבור, כדברי רש"י, דכיון שכבר תפלתו מופסקת ועומדת ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק ולומר באמצע התפלה, וה"נ כיון שהתפלה מופסקת אצלו במה שאמר ברכות שלא הי' רשאי לאומרן וצריך לחזור לברכת השנים, לכן מותר להפסיק אז גם לקדיש ולקדושה ע"כ. | |||
ובספר עמק ברכה (הל' תפלה דף ז ע"ב) מביא בשם הגדול ממינסק, דשכח יעלה ויבא או טל ומטר דחוזר לרצה או לברך עלינו, מותר להפסיק לקדיש ולקדושה מטעם הנ"ל ע"כ. [וראה עוד בס' חשוקי חמד כאן שדן בחולה סכרת שקיבל התקף באמצע תפילת שמונה עשרה, ונזקק מטעם הסכנה לאכול קובית סוכר, האם יברך ברכת הנהנין על אכילה זו, או שמא יאכלנו בלי ברכה מאחר והוא באמצע התפילה? | |||
וכתב שדן בשאלה זו ב"שבילי הרפואה" (ח"ו עמוד ס"ג הגרפ"א פאלק) וכתב, דכמו שאין להפסיק שמו"ע לקיים מצות עניית קדיש וקדושה, כמו כן אסור להפסיק לברך ברכת הנהנין. ואפילו אם ננקוט כדעת הראשונים הסוברים דהאוכל בלי ברכה איסורא עביד, מ"מ אין היתר להפסיק באמצע התפילה כדי למנוע איסור. וראיה מהנאמר בשו"ע (סימן צ סעיף כז) היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על מי הרגלים... או יצא מבית הכנסת. וכתב על זה משנ"ב: "דכל זה לא מיקרי הפסק, אבל אסור להפסיק בדיבור להביא לו מים, כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן אין לו להפסיק בדיבור בשביל להודיעם". (ולענ"ד נראה להוסיף, דכשלא יכול להפסיק אין בו איסור מעילה, ובפרט כשעומד לפני המלך בשירות ותשבחות, וכי יש לך ברכת הודאה גדולה מזו? לכן אין בזה איסור. וגם מצינו באונן ובעל קרי שמותר להם לאכול בלי ברכה מאחר ואסור להם לברך). | |||
וגיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א צידד דיתכן שיש לברך, דמאחר וחייב להפסיק ולאכול, חייב גם לברך דהוי צורך התפילה - דבלי לאכול לא יוכל להתפלל, לכן גם יברך. וכעין מה שכתוב בברכות דף כד ע"ב (וכתבו המשנ"ב סימן קג סק"ה), דאם יצא ממנו רוח אומר: "רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים"... ואין זה הפסק, דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח, ולכן יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע (לשון רש"י), ויש לחלק, וצ"ע אם מותר לברך. | |||
ונכון לברך בלב, דהגם דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור, מכל מקום תיקון פורתא יש בהרהור הברכה, ואולי אף תיקון גמור. דהנה באו"ח (סימן סב ס"ד) איתא: "אם מחמת חולי קרא ק"ש בלבו יצא. והגם דהסכמת הפוסקים היא דאינו יוצא החיוב של "ודברת בם", דהרהור לאו כדיבור, קיום פורתא יש בזה. וכך כתוב ברמ"א (סימן צד ס"ו): "ואם אי אפשר לו [לחולה] להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו, שנאמר "אמרו בלבבכם על משכבכם". והט"ז (סימן סב סק"א) כתב: מי שצמא בלילה על מטתו שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בליבו וישתה. ולגבי ברכת המזון נאמר במג"א (סימן קפה סק"א) אם מחמת חולי קרא בלבו יצא כמו בעל קרי. וע"ע בזה בנידון זה במאמרו של הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א. | |||
== ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת וכו' == | |||
כתב מהר"ם חאגיז בספרו משנת חכמים (סימן צא): ת"ח אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א לו בלא הרהור תורה, שהדבק בהי"ת ובתורתו אין לו לפנות לבו לדברים בטלים אלא באהבתה ישגה תמיד, הן ללכת לשמוע דברי חכמים ולהעמיד גרסתו ולהרהר בה, כי על ידי זה ישיג חכמה, דעה, בינה והשכל. חכמה שלומד מרבותיו, וזו היא המדה הראשונה הנזכרת במשנה. בתלמוד, דעה היא לצייר ולהבין הדברים שהוא שומע ולשננם וכו', ולהוציא דבר מדבר היא הבינה כאמור. והשכל נובע חידושים כמ"ש ע"כ. | |||
וראה בב"י (או"ח סי' קב) שכתב, דודאי יכול ת"ח להשתמר שלא להרהר בד"ת, אלא אסור לו לעמוד במקומות אלו כיון שאסור לו לעמוד בלא ד"ת בגלל ביטול תורה עכ"ד. [א"ה. אגב אציין חידוש נפלא שהעירני אליו הג"ר יהודה קופר מביתר והוא שבגמ' בשבת קנ. איתא: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ופרש"י: 'ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה'. ומדברי רש"י רואים שכל ישראל בחזקת שמהרהרים תמיד בד"ת ולא רק ת"ח. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן א) וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ד - אורח חיים סימן ב)]. | |||
{{שולי הגליון}} | {{שולי הגליון}} | ||
{{ניווט כללי תחתון}} | {{ניווט כללי תחתון}} | ||
גרסה אחרונה מ־02:41, 30 ביולי 2021
מראי מקומות
ברכות כד ב
לדידי לא סבירא לי[עריכה]
רש"י (ד"ה לדידי) פירש שכלל לא היה מזקיקו להפסיק. והתוספות (ד"ה אמר) פירשו שלא היה מצריכו לחזור לראש, וזאת משתי סיבות: א. שדעת רבי יוחנן שאין צריך לחזור לראש כמבואר בראש השנה (לד:) לענין שמיעת תשע תקיעות בתשע שעות[1], ועוד שכיון שלדעת רבי יוחנן אינו צריך להפסיק הרי חשוב הוא ראוי ולכן אינו צריך לחזור לראש.
הוי מושכי העון בחבלי השוא[עריכה]
רש"י (ד"ה בחבלי) פירש בחבלים שאינם חזקים אלא נוחין להנתק, הן מושכין העון על עצמם, אף זה על ידי דבור בעלמא הוא נענש. והתוספות (ד"ה בחבלי) פירשו ששוא הוא לשון חינם, שבחינם מושך עליו עון כי טוב היה שלא היה מקיים כלל מצוה זו. שאינה מצוה אלא עבירה.
היה עומד בתפילה ובקש להתעטש וכו' ואומר רבש"ע יצרתנו וכו'- וכתב ברש"י: ואומר - בתוך התפילה, דהא מופסקת ועומדת כבר על ידי הרוח, לפיכך יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע ע"כ. בספר גינת ורדים (כלל א סי' נא) למד מדברי רש"י אלו, דהנצרך לנקביו בין פסוקי דזמרה לישתבח, יכול לומר אשר יצר, הואיל ובלאו הכי תפילתו מופסקת, וכסברת רש"י הנ"ל ע"כ.
ובשו"ת מתת ידו (מהדו"ת או"ח סי' טו) הביא בשם אחד מגדולי הדור, שהוכיח מדברי רש"י הנ"ל, דמי ששכח טל ומטר וחוזר לברכת ברך עלינו, ובינתיים שמע שהציבור עונים איש"ר, מותר להפסיק ולענות עם הציבור, כדברי רש"י, דכיון שכבר תפלתו מופסקת ועומדת ע"י הרוח לפיכך יכול להפסיק ולומר באמצע התפלה, וה"נ כיון שהתפלה מופסקת אצלו במה שאמר ברכות שלא הי' רשאי לאומרן וצריך לחזור לברכת השנים, לכן מותר להפסיק אז גם לקדיש ולקדושה ע"כ.
ובספר עמק ברכה (הל' תפלה דף ז ע"ב) מביא בשם הגדול ממינסק, דשכח יעלה ויבא או טל ומטר דחוזר לרצה או לברך עלינו, מותר להפסיק לקדיש ולקדושה מטעם הנ"ל ע"כ. [וראה עוד בס' חשוקי חמד כאן שדן בחולה סכרת שקיבל התקף באמצע תפילת שמונה עשרה, ונזקק מטעם הסכנה לאכול קובית סוכר, האם יברך ברכת הנהנין על אכילה זו, או שמא יאכלנו בלי ברכה מאחר והוא באמצע התפילה?
וכתב שדן בשאלה זו ב"שבילי הרפואה" (ח"ו עמוד ס"ג הגרפ"א פאלק) וכתב, דכמו שאין להפסיק שמו"ע לקיים מצות עניית קדיש וקדושה, כמו כן אסור להפסיק לברך ברכת הנהנין. ואפילו אם ננקוט כדעת הראשונים הסוברים דהאוכל בלי ברכה איסורא עביד, מ"מ אין היתר להפסיק באמצע התפילה כדי למנוע איסור. וראיה מהנאמר בשו"ע (סימן צ סעיף כז) היה עומד בתפילה והשתין תינוק בבית הכנסת, ישתוק עד שיביאו מים להטיל על מי הרגלים... או יצא מבית הכנסת. וכתב על זה משנ"ב: "דכל זה לא מיקרי הפסק, אבל אסור להפסיק בדיבור להביא לו מים, כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן אין לו להפסיק בדיבור בשביל להודיעם". (ולענ"ד נראה להוסיף, דכשלא יכול להפסיק אין בו איסור מעילה, ובפרט כשעומד לפני המלך בשירות ותשבחות, וכי יש לך ברכת הודאה גדולה מזו? לכן אין בזה איסור. וגם מצינו באונן ובעל קרי שמותר להם לאכול בלי ברכה מאחר ואסור להם לברך).
וגיסי הגר"ח קנייבסקי שליט"א צידד דיתכן שיש לברך, דמאחר וחייב להפסיק ולאכול, חייב גם לברך דהוי צורך התפילה - דבלי לאכול לא יוכל להתפלל, לכן גם יברך. וכעין מה שכתוב בברכות דף כד ע"ב (וכתבו המשנ"ב סימן קג סק"ה), דאם יצא ממנו רוח אומר: "רבון העולמים יצרתנו נקבים נקבים"... ואין זה הפסק, דהא מופסקת ועומדת כבר ע"י הרוח, ולכן יכול להפסיק נמי ולומר דבר זה באמצע (לשון רש"י), ויש לחלק, וצ"ע אם מותר לברך.
ונכון לברך בלב, דהגם דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור, מכל מקום תיקון פורתא יש בהרהור הברכה, ואולי אף תיקון גמור. דהנה באו"ח (סימן סב ס"ד) איתא: "אם מחמת חולי קרא ק"ש בלבו יצא. והגם דהסכמת הפוסקים היא דאינו יוצא החיוב של "ודברת בם", דהרהור לאו כדיבור, קיום פורתא יש בזה. וכך כתוב ברמ"א (סימן צד ס"ו): "ואם אי אפשר לו [לחולה] להתפלל מכל מקום יהרהר בלבו, שנאמר "אמרו בלבבכם על משכבכם". והט"ז (סימן סב סק"א) כתב: מי שצמא בלילה על מטתו שאי אפשר לו ליטול ידיו ולברך, יהרהר הברכה בליבו וישתה. ולגבי ברכת המזון נאמר במג"א (סימן קפה סק"א) אם מחמת חולי קרא בלבו יצא כמו בעל קרי. וע"ע בזה בנידון זה במאמרו של הרב שמואל אליעזר שטרן שליט"א.
ת"ח אסור לו לעמוד במקום הטנופת וכו'[עריכה]
כתב מהר"ם חאגיז בספרו משנת חכמים (סימן צא): ת"ח אסור לעמוד במקום הטינופת לפי שא"א לו בלא הרהור תורה, שהדבק בהי"ת ובתורתו אין לו לפנות לבו לדברים בטלים אלא באהבתה ישגה תמיד, הן ללכת לשמוע דברי חכמים ולהעמיד גרסתו ולהרהר בה, כי על ידי זה ישיג חכמה, דעה, בינה והשכל. חכמה שלומד מרבותיו, וזו היא המדה הראשונה הנזכרת במשנה. בתלמוד, דעה היא לצייר ולהבין הדברים שהוא שומע ולשננם וכו', ולהוציא דבר מדבר היא הבינה כאמור. והשכל נובע חידושים כמ"ש ע"כ.
וראה בב"י (או"ח סי' קב) שכתב, דודאי יכול ת"ח להשתמר שלא להרהר בד"ת, אלא אסור לו לעמוד במקומות אלו כיון שאסור לו לעמוד בלא ד"ת בגלל ביטול תורה עכ"ד. [א"ה. אגב אציין חידוש נפלא שהעירני אליו הג"ר יהודה קופר מביתר והוא שבגמ' בשבת קנ. איתא: והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא שאני התם דבעינן והיה מחניך קדוש וליכא. ופרש"י: 'ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה'. ומדברי רש"י רואים שכל ישראל בחזקת שמהרהרים תמיד בד"ת ולא רק ת"ח. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן א) וכן בשו"ת יביע אומר (חלק ד - אורח חיים סימן ב)].
- ↑ ועיין לעיל בתוספות (כב: ד"ה אלא) שחילקו בין הדברים.