מפתח/נדה/ב/א

מפתח נדה ב א

דיין שעתן.

אמאי נקט הלשון דיין דמשמע דהוא חידוש, והא שמאי עיקר הדין קאמר. רמב"ן ד"ה שמאי תורא"ש ד"ה דיין, ור"ן ד"ה שמאי, וכ"כ בתו' במנחות י"ט: ד"ה כנגד. מרומי שדה.

י"ל דנקט לשון זה, לאפוקי מהלל וחכמים המחמירים. רמב"ן ד"ה שמאי תורא"ש ד"ה דיין, ור"ן ד"ה שמאי, וכ"כ בתו' במנחות י"ט: ד"ה כנגד.

י"ל דלשמאי נמי מדאו' ל"ה לן לטמא את הטהרות שהתעסקה בהן בשיעור וסת, והכא מחמרי' יותר משיעור זה, דמטמאינן למפרע בשיעור וסת. ריטב"א ד"ה והא, וע"ע בדבריו בשבת ט"ו. ד"ה דיין [דהיינו כל אותה שעה למפרע]. וכ"כ בשיטה לר"ן שם.

אי לשמאי טמאה כל אותה שעה למפרע, פלוגתא ומו"מ בזה. ריטב"א ד"ה והא יעו"ש דטמאה למפרע, וע"ע בדבריו בשבת ט"ו. ד"ה דיין. וכ"כ בשיטה לר"ן שם. אולם בתוספי הרא"ש ד"ה דיין, פליג בזה.

י"ל דדי לן דנחמיר לטמא למפרע את כל הטהרות שהתעסקה בהן ממש קודם הראייה בשיעור וסת, דלכו"ע הני טהרות מטמאה ושורפין אותן. רמב"ן ד"ה שמאי בשם י"מ [ויעו"ש לדחות זה]. ר"ן ד"ה שמאי בשמם. ועי' תוס' לק' ט"ו. ד"ה כשמאי.

אליבא דרש"י ד"ה שמאי וד"ה מרגשת, שפי' דמתני' מיירי דמצאה דם ע"י בדיקה. וכ"פ הריטב"א שם, וברמב"ם הל' מו"מ פ"ג ה"ד. ועי' מרומי שדה.

הלל אומר מפקידה וכו' וחכ"א וכו'.

אי לשיטתם דטמא למפרע, היינו היכא דראתה הדם, או גם בהרגישה ותיכף בדקה [דאז יודעת דהשתא הוא בא], פלוגתא בזה. חזו"א יו"ד סי' צ"ו אות י"א [יעו"ש דמסיק דאף בהרגשה, אלא שאין לזה טעם]. הגהות חש"ל לק' ג: [יעו"ש להוכיח כן מברייתא, ופי' הטעם משום דלא פלוג]. אך עי' מרומי שדה דנקט דבהרגשה אין טמאה למפרע.

שיש לה וסת דייה שעתה.

ומה דאיכא מ"ד לק' ס"ג: דביש לה וסת אסורה כל עונת הוסת, היינו לענין תשמיש, אבל לבדיקה דוקא בוסתה, דאל"כ היאך ד"ש ואין טמאה כל העונה. חוו"ד יו"ד סי' קפ"ד סק"ט. וע"ע כרו"פ קפ"ד אות י'. רש"ש לק' ס"ג: חזו"א יו"ד פ' י"ח.

י"א די"ל וסת ד"ש, היינו לטהרות אבל אדם וכלים מטמאה מעל"ע, דקדוק לזה מדלא תנן במיטה טהורה, מו"מ בזה. פיה"מ להרמב"ם. ועי' הגהות חש"ל [יעו"ש דרש"י ד"ה אע"פ, פליג ע"ז].

ילה"ק להרמב"ם [הנ"ל] דסותר שיטתו בהלכות. הגהות חש"ל שם.

ילה"ק לשיטתו מלק' ה: דמפרש דהתנא נקט מיטה לחידוש אחר. הגהות חש"ל [ויעו"ש לת' דהיה להרמב"ם גיר' אחרת בגמ' שם]. וכ"כ במלאכת שלמה, וערול"נ לק' ה: ורש"ש לק' ה:, אולם עי' חכמת בצלאל להגיה דברי הרמב"ם בפיה"מ. וע"ע חת"ס כאן, ולק' ה:

כל אשה שיש לה וסת דייה שעתה.

ביאור במה דנקט זה בתוך דברי חכמים. עי' תוס' לק' ד: ד"ה כל אשה. מהר"ם שם. וע"ע ר"ן שם. וכן עי' רש"ש כאן.

שיש לה וסת.

צ"ב איך קובעת וסת, דעל כל ראייה חוששת שהיתה מעל"ע. הגהות הרד"ל. קה"י טהרות סי' ס"ה.

צ"ל דאין קובעת וסת אלא כשבדקה קודם ולא מצאה דם. הגהות הרד"ל שם.

כיון דמגופה קחזיא לא.

אי פליגי בחזקה העשוייה להשתנות, [עי' רש"י בע"ב ד"ה ? דמשמע כן]. מהר"ץ חיות ריש ע"ב בדעת רש"י הנ"ל. וכ"מ במהרי"ט ח"א סי' י"א וסי' נ"א. ועי' רש"ש משה"ק ע"ז. ועי' בתוד"ה מעל"ע בסופו, [דמש' דשמאי סבר דמציאות דאשה חשיבא כבדוקה].

אי חזקה העשוייה להשתנות הוי חזקה או לא, פלוגתא בזה. ט"ז סי' שצ"ז [יעו"ש דל"ה חזקה]. וכן עי' שו"ת חכ"צ סי' ב' ג'. מהרי"ט ח"א סי' י"א מ"א נ"א. נובי"ק אה"ע סי' ל"א. מהר"ץ חיות. רש"ש [יעו"ש משה"ק להט"ז]. ועי' ש"ש ש"ג פ"י ד"ה והלאה [לחלוק על המהרי"ט וס"ל דהוי חזקה]. וע"ע שו"ת ביה"ל ח"ב סי' ל"ח. שער"י שער החזקות פ"ד. חזו"א אה"ע סי' פ' אות י"ח. קה"י גיטין סי' א'. וע"ע פני יהושע גיטין כ"ח. מהרי"ט שם סי' נא בשם הר"מ קשטלץ, שערי תורה כלל כה פרט ג ע"פ הט"ז יו"ד סי' שצז. ועי' בהעמ"ש שם. ועי' בית מאיר אהע"ז סי' ו ס"ק ט, ושו"ת עונג יום טוב סי' פא, וחזו"א אהע"ז סי' פ ס"ק יז, ושערי ישר שער ב פ"ד. וע"ע חי' רע"א יו"ד סי' ט"ו. יד אברהם שם. ועי' שו"ת עדות ביהוסף סי' כ'. שו"מ תניינא ח"ג סי' מ' ומהדו' תלתיאה ח"א סי' שנ"ט. שו"ת פרי תבואה ח"ב סי' כ"א.

מו"מ בחזקת חי דהוא עשוי להשתנות אי הוי חזקה מדאו' או לא. פני יהושע גיטין כ"ח.

י"א דטעם דמ"ד וסתות דרבנן, אף דבכ"מ ג"פ הוי חזקה גמורה, משום דעשוייה להשתנות. חוו"ד ס"ס קפ"ג. ועי' חת"ס יו"ד סי' קע"ה. ועי' פרדס רימונים בדיני וסתות אות ו' דף סע"ד.

יש מיישבין הקו' בקידושין מ"ט: דע"מ שאני צדיק חיישי' שמא הרהר תשובה, ואמאי לא מוקמי' בחזקת רשע, והתי' משום דעשוי להשתנות ע"י תשובה. שו"ת זכרון יוסף [שטיינהרט] יו"ד סי' י בד"ה ובזה אמרתי [יעו"ש עפ"י הר"ן נדרים ס"ה:]. ובעיקר הקו', ע"ע שו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' א'. שו"ת מהר"י ברונא סי' כ"ט.

הוכחה מד' התוס' קידושין ס"ד. ד"ה נאמן לגבי ספק בן ט' דכיון דסופו ליגדל אין לו חזקת קטנות. שו"ת מהרי"ט סי' י"א ועיי"ש בסי' מ"א. ובעיקר הענין אי חזקת קטנות הוי חזקה, עייש"ע להוכיח מרמב"ן דל"ה חזקה. וכ"כ בפנ"י בקו"א קידושין ס"ד. אולם עי' שו"ת חקרי לב ח"א יו"ד סי' קטו. שהביא הרבה מגדולי האחרונים שחולקים על המהרי"ט הנ"ל, וס"ל דחזקת קטנות חזקה גמורה היא. ושכן דעת מהרשד"ם אה"ע סי' רז. ומהריב"ל ח"ד סי' קפא. ויעו"ש עוד בדף ק"ע סע"א דחה ראית המהרי"ט מד' הרמב"ן הנ"ל, וע"ע שב שמעתתא ש"ג פ"ג העלה דחזקת קטנות חזקה מעלייתא היא. ודלא כמהרי"ט. וע"ע בס' העמק שאלה סי' קטז אות ז. ע"ש. וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד או"ח סי' כד, כהמהרי"ט. וע"ע תוס' יבמות ס"ח. וע"ע מרדכי פ' מצות חליצה דאיכא חזקת קטנות. וכן ביש"ש יבמות פי"ב בשם אביאסף.

רד"ה על ידה, על כח מפקידה לפקידה.

פי' נוספים. תורא"ש. רש"י שבת ט"ו., רע"ב. מלאכת שלמה.

רד"ה הרי זו כפקידה שהרי קודם תשמיש בדקה וכו'.

קשה דבדיקה קודם תשמיש אינה ממעטת. רש"ש. חידוד הלכות. חכמת בצלאל [יעו"ש ליישב דדרכו של רש"י במשנה לפרש כס"ד]. ועי' חת"ס לק' ה.

רד"ה אע"פ וכו' אשאין לה וסת קאי.

קשה דפשיטא הוא. ועי' מהר"ם. הגהות מהר"ץ חיות. חכמת בצלאל במתני' וברד"ה אע"פ. חידוד הלכות. מי נדה.

רד"ה העמד אשה על חזקתה שהיתה קודם ראייה וכו'.

פי' חזקתה היינו שבדקה ומצאה טהורה. רש"ש עיי"ש היטב. וכ"מ ברשב"א ב: ד"ה ופריך. וש"ר.

תוד"ה מעל"ע וכו' לחולין לכו"ע ד"ש.

פי' חולין שנעשו טהרת תרומה, אבל על טהרת הקודש טמאות, [כדלק' ו:]. מהרש"ל.

בא"ד וא"ת ומ"ש מכל ס"ט דברה"י טמא וכו'.

י"ל דבסוטה איכא רגלים לדבר, וכן בנגע אחד בלילה [לק' ד:] הוי ודאי מגע, משא"כ הכא דהוא ספק. רמב"ן ב: רשב"א ב: ד"ה ופריך. ריטב"א ב:

י"ל באופ"א דגמרי' מסוטה רק היכא דהספק הוא במקבל טומאה, ולא במטמא כנדה דהכא. ר"ן. ועי' רע"א משכ"ב.

י"ל דחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות, ול"א בה דס"ט ברה"י טמא. ש"ש ש"א פט"ו.

אי חזקת הגוף עדיפא משאר חזקות. ש"ש ש"א פט"ו [יעו"ש דעדיפא]. אולם בשער"י שער החזקות פ"ג, הק' ע"ז טובא.

בא"ד מ"ש דברה"י טמא וכו' דילפי' מסוטה וכו'.

החילוק בין רה"ר לרה"י הוא רק לטהרות אבל לענין איסור נדה לבעלה לא. תוס' ב"ק י"א. ד"ה דאין.

הביאור בזה משום דאיסור נדה, אינו איסור טומאה אלא איסור ערוה. ש"ש ש"א פי"ב. נובי"ת יו"ד סי' ק"כ. חזו"א יו"ד סי' ק"ג ד'.

י"א דנדה הוי איסור טומאה, וקו' ע"ז מתוס' בב"ק הנ"ל. זכרון יוסף סי' ט'. ועי' ש"ש שם שהק' עליו מהתוס' הנ"ל.

אי נדה הוי איסור ערוה, מו"מ בזה. עי' נובי"ק אה"ע סי' נ"ה לדקדק מתוס' בגיטין ב: ד"ה הוי דל"ה ערוה. וכ"מ ס' הישר לר"ת סי' פ' אות א'. אך עי' רמב"ם איסורי מזבח פ"ד ה"ח דמש' דהוי ערוה. ועי' מנ"ח מצ' רצ"ו אות כ"א לדקדק כן מרמב"ם אישות פ"א ה"ה, ושם פ"ד הי"ב, וע"ע בהל' איסו"ב פט"ו ה"א. ועי' אתוון דאו' סי' כ"א. ועי' אחיעזר סי' ב' בהגה"ה. שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ס. חלקת יואב יו"ד סי' כ"ט בהע'. וע"ע ריטב"א פסחים כ"ה. ד"ה וכ' עוד בשם רא"ה. בחינוך מצ' רצ"ו. ועי' מנ"ח שם אות כ"א. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"ה. וכ"כ בש"ך יו"ד סי' קצ"ה סק"ב. עי' שו"ת פנ"י ח"ב אה"ע סי' מ"ד. אבנ"ז יו"ד סי' תס"א, אי מסוגיא דקידושין ס"ח. דמקשי' דנילף מהיקשא דר"י לענין תפיסת קידושין לנדה נמי, אי מוכח מזה דנדה הויא ערוה, או דמוכח איפכא מדמק' מנדה לגבי היקשא דר"י, ואין מק' על הילפותא של אחות, דרק התם אמרי' דבעי' איסור ערוה. עי' ס' הישר לר"ת סי' פ' אות א' [כהצד הב']. ועי' אחיעזר סי' ב' בהגה"ה משה"ק. יש מביאין הוכחה מגיטין ו: דקאמר לגבי נדה, דחשיב בא לידי שלש עבירות. אתוון דאו' שם. י"א דהטעם לחלק בין נדה לשאר עריות, משום דשם ערוה ל"ש יהיה תלוי ביום זה או אחר, ועוד שיכולה ליטהר ע"י טבילה. ס' הישר לר"ת שם. וכעי"ז נובי"ק שם. הטעם דלא מיקריא ערוה, כיון דתופס בה קידושין ואין הולד ממנה ממזר. נובי"ק שם. י"א דגדר איסור נדה דהוי "איסור ביאה" משא"כ שאר עריות דהוי "איסור אישות". חי' הגרי"ז בסוף הס' במכתבים. הוכחה מירושלמי שבת פ"ז ה"ב דדין נדה אינו איסור ערוה אלא איסורה מכח טומאתה. חלקת יואב יו"ד סי' כ"ט בהע'. אי בנדה איכא דין יהרג ואל יעבור. עי' ריטב"א פסחים כ"ה. ד"ה וכ' עוד בשם רא"ה דיש. אולם בחינוך מצ' רצ"ו לא מש' כן. ועי' מנ"ח שם אות כ"א בד' החינוך כהרא"ה. ועי' ב"י יו"ד סי' קצ"ה יעו"ש לגבי מישוש אשתו נדה, דהוי אביזרייהו דגילוי עריות. וכ"כ בש"ך יו"ד סי' קצ"ה סק"ב. אולם עי' שו"ת פנ"י ח"ב אה"ע סי' מ"ד דאין במישוש אשתו נדה דין יהרג ואל יעבור. וכן בחלקת יואב קמא יו"ד סי' כ"ט בהע'. אבנ"ז יו"ד סי' תס"א. רודף אחר נדה אי ניתן להצילו בנפשו כשאר עריות. עי' שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ס יעו"ש דאפשר. אולם במקנה ס"ז: ד"ה בתוד"ה מנא פליג, משום דאין פגמה גדול, יעו"ש עפי"ד רש"י סנהדרין ע"ג: ד"ה אפגמא. ועיין עוד בהנידון בגדר איסור נדה, בס' אתוון דאורייתא כלל כ"א מה שהעיר מש"ס יבמות ע"ה - ועיין ירושלמי פ"ז דשבת ה"ב דיש גירסא דיצאה נדה מעריות דאין חייבין אלא משום טומאה. ועי' גליוני הש"ס יבמות מ"ט: שו"ת מעיל צדקה סי' ל"ד דמ"ה ע"ד. שו"ת מהרי"א אה"ע סי' נ"ה. שו"ת בית שלמה אה"ע סי' ל"ה. ועי' שו"ת תורה לשמה סי' תצ"ד.

בא"ד א"כ הוי להו תלתא.

צ"ב דבשעה שמצאה טמאה היתה יחידה, וכן בתחילת המעל"ע, משא"כ בנזיר. ערול"נ ד"ה א"כ הוי.

בא"ד והוו רה"ר.

וכן קשה להירושלמי [סוטה ג.] דקינא לב' בנ"א כאחד ונסתרה עמהם נאסרת, דהא הוי רה"ר [וכ"פ הרמב"ם סוטה פ"ג ה"א]. שו"ת חת"ס אה"ע ח"ב ק"ב. גור אריה הל' סוטה שם. שרשי הים ח"ב ריש ה' סוטה. חס"ד תוספתא פ"א. ועי' ערול"נ ד"ה והוו רה"ר. וע"ע מנ"ח מנ' שס"ה. ועי' שער"י ש"א פט"ז.

י"ל דמי שקינא להם אינם נחשבים כב'. חת"ס שם. שרשי הים שם. גור אריה שם. חס"ד שם. וע"ע רמב"ן לק' ה: ד"ה מכדי, ומה שצויין שם.

י"ל עפי"ד התוס' [סוטה כ"ח: ד"ה ברה"ר] דבלילה אפי' ברה"ר ספיקו טמא. גור אריה שם. ועי' שער"י שם.

י"ל עפימש"כ התוס' [סוטה כ"ח:] דספק ראיית נדה לעולם הוי רה"י, דמקום המקור הוא מקום סתר. מנ"ח שם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף